ואלרי מיי: איברים קדושים ואיברים אחרים

הקעקועים על גופה של ואלרי מיי משקפים את חייה. העגבניות, החזיר ופרח הלוטוס שעל זרועה השמאלית מסמלים את הטבעונות; ציור של הצייר אלפונס מוּכָה מקועקע מתחת לצווארה ומסמל פמיניזם; הכלב שלה מקועקע על רגל שמאל; על הצלעות כתובה לה המילה sisters, קעקוע שעשתה במשותף עם אחותה; קעקוע אחר מתייחס לתקופה שבה הייתה עובדת סוציאלית; והקעקוע עם המילה "מועצמת" מציין את עבודתה הנוכחית: זנות.

ואלרי מיי (Valerie May), תושבת קטלוניה, מכנה את עצמה "זונה אלטרנטיבית". היא בת 29 והתחילה לעבוד בזנות לפני שנה וחצי: "נהניתי לעזור לאנשים בתור עובדת סוציאלית, אבל נמאס לי לעבוד במערכת הקפיטליסטית 12 שעות ביום בשביל 600 יורו. בחרתי בזנות כי לא רציתי להמשיך לקחת חלק במערכת הנצלנית הזאת".

בכלל, למיי נמאס מההאשמות לפיהן הזונות נכנעות לקפיטליזם ומוכרות את עצמן:

"הקפיטליזם אומר לנו שהכול למכירה. הזונות בבירור לא מוכרות כלום, וכמובן שהן לא מוכרות את הגוף שלהן (אני מקווה להמשיך לשמור אצלי את כל האיברים שלי, אחרת זה יהיה מוזר מאוד). אנחנו רק עושות עסקה כלכלית בשביל לחלוק רגעים, תחושות, חיבה, חוויות, וכן, גם בשביל להזדיין עם הנרתיק שלנו. הנרתיק הוא בסך הכול עוד איבר במערכת הרבייה של נקבות יונקים, איבר המשתרע מן הפות עד הרחם. 

האם פסיכולוגית, לדוגמא, לא מזנה את את האמפתיה שלה, הסבלנות, המיומנות, הידע והזמן שלה בשביל הכסף והסיפוק שבעזרה לאנשים? יש מישהו שלא מציע חלקים מגופו, ידיעותיו, ניסיונו וזמנו עבור תמורה כלכלית?"

או בקיצור, "הבעיה של הציבור עם הזונות היא שהן עובדות עם הכוס, איבר קדוש שאסור לגעת בו. מסאג'יסטית מציעה את הידיים שלה במסגרת חוויה קונקרטית. ובכן, זה בדיוק מה שגם אני עושה. אני לא מוכרת את הגוף שלי, כי מכירה אומרת להפוך משהו לרכוש. אני לא הופכת את עצמי לרכוש של אף אחד. אני חוזרת הביתה עם כל החלקים בגופי שלמים".

מיי הטבעונית נלחמת עבור מי שכן נהפכים לרכוש ולא חוזרים הביתה עם כל החלקים בגופם שלמים – שוורים במלחמות שוורים. "אני לא אגע אפילו עם מקל בגבר או באישה שמשתתפים באירועים האלה. אני לא מסוגלת להבין איך אנשים יכולים לצחוק ולשתות אלכוהול בזמן שהם צופים בחיה מותשת ופצועה שרוצה לברוח. אני לא מסוגלת. המסורת לכאורה הזאת היא בשבילי בושה לספרד כולה. זירות השוורים היו יכולות להיות מקום נפלא אם היינו משחררות את השור לחופשי ונותנות לו לבלות עם הפרה."

בזמן שהספרדים "המהוגנים" מתענגים על בעלי-חיים מתים, הם מסתייגים מתמונות של נשים ערומות. באחד הפוסטים בבלוג שלה, מיי תוהה מאיפה מגיעה ההסתייגות הזאת:

"כולנו מודעים לטבעיות של הגוף שלנו, אבל אנחנו נותנים חשיבות מיוחדת להחלטה של נשים להראות את הציצים שלהן, וטוענים שההחלטה הזאת יכולה להזיק להן, לחינוך שלהן, למוסריות שלהן, לאתיקה שלהן, לאישיות שלהן... ונוסף על כך יכולה להשפיע על המוסר, האתיקה והחינוך של אחרות.

מבחינתי האישית, הציצים שלי חשובים לי כמו הידיים שלי, שאני משתמשת בהן כדי לכתוב, לבשל, לצייר ולענג את עצמי. הידיים שלי מעניקות לי הרבה, ובכל זאת לאף אחד לא אכפת שאני חושפת אותן. אנחנו צריכות להתייחס בדיוק באותה צורה גם לציצים, לנרתיק, לישבן, לזין ולכל האיברים שהם טאבו בחברה.

אבל כשאני חושבת על זה, אני לא מאמינה שהבעיה היא בלראות את הציצים הגדולים שלי, אלא במה שהם אומרים: הם אומרים שאני מרגישה חופשייה וחפה מדיכוי, שאני מרגישה החלטית ובטוחה. ומתברר שזה מרגיז את הציבור.

חשיפת השדיים שלי גרמה לשני דברים: סגירת חשבון האינסטגרם שלי, וקבלת מאות תמונות והודעות עם איברי מין גבריים... זאת הבעיה, הציבור רואה רק שתי אפשרויות: או לצנזר את השדיים שלי או לשלוח דיק-פיק בתגובה לשדיים שלי.

אני רוצה להראות את הציצים שלי, אני אוהבת אותם, אוהבת אותם כמו שאני אוהבת כל סנטימטר בגוף שלי, עם כל הפגמים שלו. אבל אני רוצה להראות אותם עם חופש מוחלט: החופש מהטרדות של גברים, והחופש מאנשים שמדווחים על תמונות עירום באינסטגרם כאילו אני טרוריסטית.

באיזה עולם מטופש אנחנו חיים, עולם שגורם לך להרגיש שאת המוזרה רק בגלל שאת רוצה ליהנות מהחופש".


רשומות קודמות על עובדות מין טבעוניות: מריה ראיוט, נטליה פרארי, אנקה נקרו, אמרנה מילר, מירה-סוליי רוס.

דיאנה רודריגז עושה מהפכה

כמו נשים טרנסיות רבות באקוואדור, דיאנה רודריגז נזרקה מהבית. זה קרה בגיל 16, מיד אחרי שסיפרה להוריה שהיא אישה. בלי בית ובלי פרנסה, היא החלה לעבוד בזנות ברחובות גואיאקיל, העיר הגדולה ביותר באקוואדור. 

רודריגז מצאה עבודה במלון ופוטרה בטענה שהיא "נשית מדי". היא תבעה את המלון ודרשה לקבל את עבודתה בחזרה, הפעם בתור אישה. המלון טען כנגדה שהיא רשומה בתעודת הזהות עם שם גברי. בתגובה, רודריגז תבעה את המדינה כולה בדרישה לשינוי שמה בתעודת הזהות. ב-2009 היא ניצחה בתביעה. 

בינתיים רודריגז הספיקה לעשות תואר בפסיכולוגיה ולהפוך לאחת האקטיביסטיות הבולטות לזכויות להטב"ק באקוואדור. ב-2007 היא הקימה את ארגון Silueta X, שמספק הכשרה מקצועית לנשים טרנסיות ומקדם את זכויותיהן. אחת הפעולות  של הארגון הייתה קמפיין לשינוי תעודות הזהות, כך שיירשם בהן המגדר ולא המין, "המגדר שלי בתעודת הזהות שלי" (Mi género en Mi cedula). הקמפיין הביא לשינוי החוק.

           

ב-2013 רודריגז הייתה המועמדת הלהטב"קית המוצהרת הראשונה בהיסטוריה לאסיפה הלאומית באקוואדור, והפסידה. ב-2017 היא ניצחה. תהיה לה שם הרבה עבודה: להערכתה, 72% מהנשים הטרנסיות במדינה עובדות בעבודת מין, ומחקר שערכה, בהשתתפות 62 עובדות מין טרנסיות בגילאים 29-15 בגואיאקיל, מראה את מצבן הקשה. מחצית מהמשתתפות התחילו לעבוד בזנות כי נזרקו מהבית; 71% נדחו בכל מקום עבודה אחר; והמשטרה התעללה ב-55% מתוכן.

חמישית מהמשתתפות במחקר נשדדו במהלך עבודתן, 15% סבלו מסרסורים ו-10% מאלימות של עוברי אורח. העוני הופך אותן לחשופות אפילו יותר: 58% מהמשתתפות שכבו עם לקוח בלי קונדום מפני שהציע להן תשלום כפול.

בהפגנה למען זכויות עובדות מין טרנסיות (עומדת עם השלט במרכז). "אתם הורגים אותי על זה שאני אישה. אתם עוד יותר הורגים אותי על זה שאני טרנסית. אתם לגמרי הורגים אותי על זה שאני זונה".

לפעמים הן מוותרות על קונדום פשוט בגלל שהן מיואשות מהחיים. 48% מהן נזרקו מהתיכון בגלל המגדר שלהן, 81% סבלו מאפליה גלויה כשחיפשו עבודה, ו-52% לא קיבלו טיפול רפואי משום שהרופאים סירבו לטפל בהן. לא פלא שלחלקן כבר לא אכפת אם יחלו או ימותו, כמו שאומרת אחת מהן, דוברסקה: "אחותי, בשביל מה להגיע לגיל זיקנה? כדי להישאר לבד ולמות בעוני? אני מעדיפה לחיות את הרגע. אם נותנים לי כסף כדי להזדיין בלי קונדום, אני עושה את זה וזהו, גם ככה אף אחד לא אוהב אותי ולאף אחד לא אכפת מה יקרה לי". 63% מהמשתתפות במחקר אמרו שלא יפנו לטיפול גם אם יחלו באיידס. פאולטה היא אחת מהן: "אחרי גיל שלושים, כל סוג של מוות יהיה ברכה מבחינתי. צריך למות ממשהו, ואני לא רוצה למות בודדה".

דיאנה רודריגז לא מתכוונת לוותר על אף אחת מהן. במחקר אמרו 45% מהנשים שיחזרו ללמוד אם יקבלו מלגה, ו-50% היו רוצות לקבל הכשרה מקצועית. ארגון Silueta X בראשות רודריגז הכשיר 72 נשים טרנסיות להיות ספריות בקורס המקצועי הראשון שערך. עשרים ושתיים מתוכן פתחו מספרות עצמאיות, השאר החלו לעבוד במספרות אחרות.

כרגע, עבודה בספרות היא כמעט האפשרות היחידה של נשים טרנסיות באקוואדור. בכל מקום אחר הן סובלות מאפליה ומסטיגמות. רודריגז מקווה לשנות את המצב, ועכשיו היא תוכל לעשות זאת גם באסיפה הלאומית. זה לא הולך להיות קל: מועמד לנשיאות אקוואדור ב-2013 רצה לבטל זכויות להומואים וטען שדיאנה היא "גבר בלבוש של אישה", והנשיא לשעבר רפאל קוראה נאלץ להתנצל על אמירות בעייתיות כלפי קהילת הלהטב"ק. 

רודריגז עם בן זוגה, גבר טרנס, ובנם

רודריגז מזכירה לממשלה הרדיקלית: "בלי מהפכה מינית לא תהיה מהפכה אזרחית. מהפכה חייבת לכלול את כל האזרחים והאזרחיות, וקודם כל את אלה שהופלו היסטורית על-ידי קבוצות כוח". עד שזה יקרה, רודריגז ממשיכה לפעול כדי ליצור אפשרויות עבודה חדשות עבור נשים טרנסיות, ובינתיים ממליצה להכיר בעבודת המין שלהן כעבודה, כדי לצמצם את הדעות הקדומות ואת האלימות נגדן. 


רשומות דומות:

גם לקונגרס של הרפובליקה הדומיניקנית נבחרה עובדת מין לשעבר
וגם בארצות הברית מצבן של עובדות מין טרנסיות קשה
אבל ג'נט מוק מנסה להגדיר הכול מחדש

מי כאן הפושעים?

כשמדברים על "המודל השבדי", נוטים להתמקד בהפללת הלקוחות. האמת היא שהמודל מפליל במידה רבה יותר דווקא את עובדות המין. זה נכון לשבדיה ולנורבגיה, וזה נכון גם לשתי המדינות האחרונות שאימצו את המודל, אירלנד וצרפת, שמספר מקרים מהחודשים האחרונים ממחישים איך הן מפלילות מעשית את עובדות המין ואת כל מי שקשור אליהן.

הפשע: עבודה בזנות

שתי נשים רומניות שכרו דירה באירלנד ועבדו בה בזנות. הן נעצרו על-ידי המשטרה ועמדו למשפט. הראשונה, שהדירה היתה רשומה על שמה, הורשעה בעוון הפעלת מכון ליווי; היא נשפטה לארבעה חודשי מאסר, שיהפכו למאסר על-תנאי אם תעזוב את המדינה ולא תחזור בחמש השנים הבאות. השנייה הורשעה בעוון עבודה בזנות בתוך דירה; היא נקנסה ב-275 יורו.

הפשע: רצון לעזור לבן חולה

תרזיניה אפרסידה, אישה ברזילאית בת 73, הגיעה לעבוד בזנות באירלנד כדי לשלם על השתלת כליה עבור בנה. היא שכרה דירה, עבדה בה לבדה ונעצרה על-ידי המשטרה בעוון ניהול מכון הליווי של עצמה. היא הספיקה לקבל רק לקוח אחד מאז שהגיעה לאירלנד ועד שנעצרה.

אפרסידה הודתה באשמה בבית-המשפט. שמונים היורו שקיבלה מהלקוח היחיד שלה הוחרמו, והיא גורשה מהמדינה.

הפשע: שחורות מדי

ממשלת צרפת הבטיחה שעובדות מין מהגרות יוכלו לקבל אשרת שהייה זמנית אם ייכנסו לתוכנית שיקום. הבעיה היחידה היא שצרפת לא פתחה תוכניות שיקום. התוצאה היא שלמהגרות אין אפשרות לקבל אשרת שהייה, וצרפת ממשיכה לגרש אותן מהמדינה. בעיר טולוז, לדוגמא, גורשו בחודשים האחרונים לפחות 43 עובדות מין ניגריות.

הפשע: לאהוב זונה

גבר צרפתי פגש אישה בבר והם התאהבו. מאוחר יותר היא התוודתה לפניו שהיא עובדת בזנות. הוא ניסה לשכנע אותה להפסיק, אבל היא הסבירה לו שבאמצעות הזנות היא מממנת כבר 15 שנים את משפחתה הענייה בספרד. הם המשיכו בקשר הרומנטי והוא התלווה אליה לנסיעות ברחבי צרפת. בתשיעי בפברואר הוא נעצר באשמת סרסרות: התביעה טענה שהאישה שילמה על חדרי המלון שלהם ועל הארוחות, מה שאומר שהגבר נהנה מרווחי הזנות שלה.

האישה ניסתה להסביר במהלך המשפט: "אנחנו אוהבים זה את זה ואנחנו זוג. אני ישנה בבית. אני אפילו מבשלת. הוא בחיים לא נגע בכסף של הזנות". זה לא עזר. התובע טען ש"אהבה וזנות לא הולכות ביחד. אפילו אם הוא לא הרוויח מהזנות, הוא נהנה ממנה". בית-המשפט הרשיע את הגבר: שלושה חודשי מאסר על-תנאי ו-500 יורו קנס על תנאי. בצרפת, מתברר, אסור לאהוב זונות.

הפשע: לא רצתה להיזרק לרחוב

אישה ברזילאית עבדה בזנות בצרפת ושכרה לשם כך דירה. היא לא דיווחה לרשויות על עבודתה – בצרפת אסור להשכיר דירה לעובדות מין, ואם הרשויות היו מגלות עליה, האישה היתה מאבדת את דירתה.

הרשויות גילו בסופו של דבר את קיום הדירה, ועצרו את האישה ביחד עם הזוג שהשכיר לה אותה. היא נשפטה על "עבודה בשחור" ונקנסה באלף יורו. נוסף על כך, היא תיאלץ לשלם מאה יורו הוצאות משפט.

על הזוג שהשכיר את הדירה, כמו גם דירות נוספות, נגזרו עונשי מאסר וקנס כבד למרות שלא היו מעורבים בעסקי הזנות ורק הרוויחו מהשכרת הדירות. אפשר להתווכח אם הם אכן פושעים או לא, אבל אי-אפשר להתווכח על עובדה אחת: אם אסור להשכיר דירה לעובדות מין, הרי שלעובדות מין אין אפשרות לעבוד באופן חוקי מחוץ לרחוב. בנורבגיה, כזכור, המשטרה קראה לזה "מבצע הומלס". 

לקריאה נוספת: על החוקים להפללת הלקוח ברחבי העולם

לילות ניירובי

סו, עובדת מין קנייתית, אוהבת לקרוא ספרים ויש לה תואר אקדמי. היא מעריצה את ייטס וקוראת את ג'וזף קונרד. סו פתחה ב-2011 בלוג, Nairobi Nights, וכתבה בו על חוויותיה מעבודתה ברחובות ניירובי. בוודאי תשאלו למה אישה כמוה עובדת במקום מפוקפק כל כך. היא תענה שגם היא לא ממש יודעת:

"תמיד שואלים אותי למה אני זונה, הרי אני יכולה למצוא עבודה משרדית שגרתית במקום לעבוד בעבודה לא חוקית, שקריאת ספרים לא מהווה בה יתרון.

החברה דורשת להצדיק את הבחירה בזנות, והיא דורשת סיבות ספציפיות ולא 'סתם כי ככה התחשק לנו'. במקצועות אחרים, ראיית חשבון למשל, קלישאות כמו 'זה משהו שתמיד רציתי לעשות' נשמעות רציניות מספיק כדי להסביר את הבחירה. בזנות הסבר כזה לא יחזיק, כי הציבור חושב שעבודת מין גורמת ל'סיכון גבוה' ועושה 'דה-הומניזציה'."

אולי דווקא הסיכון הוא מה שמשך אותה: "לרחוב יש יופי משלו. הרחוב הוא ג'ונגל. אין בו דרך רשמית לעשות דברים. אני מתנהגת לא יפה ויש לי את החופש ללכת עם החטאים שלי עד הסוף. אני יכולה להראות כמה עור שאני רוצה, אני יכולה לצעוק ולהעליב. אני אוהבת את החופש שלי ואת הסיכונים שמגיעים איתו, ואני מעבירה בשמחה את עלות הסיכון ללקוחות".

הישירות והשנינות יוצאות הדופן של סו הפכו את הבלוג שלה לסנסציית רשת. הוא היה אחד הבלוגים הנקראים ביותר בקניה באותה שנה, וסו אף הוציאה בעקבותיו שני אוספים של רשומותיה. זה היה חלק מהניסיון של סו למתג את עצמה, מיתוג שהיא כתבה עליו בהומור: "איך בדיוק אני אעשה את זה? אמכור ללקוחות שלי חולצות עם הכיתוב 'הלכתי לסו וכל מה שקיבלתי זה את החולצה הדפוקה הזאת וקצת הנאה ללא מחלות'?"

לסו אין סבלנות לכל הדיונים האקדמיים על זנות. היא וחברותיה מכירות את הנושא יותר טוב מכולם:

"היו לאחרונה דיונים על הדרך הפוליטיקלי-קורקט לכנות זונות. ההצעות נעו בין אפשרויות מבריקות כמו 'סוחרות בהתרעננות אופקית' לבין אפשרויות מובנות מאליהן כמו 'עובדות מין מסחריות'. האמת היא שלגמרי לא אכפת לנו איך יפנו אלינו. זאת תהיה בריחה מהמציאות אם יקראו לנו בכל מיני שמות ורדרדים, הרי אנחנו עדיין נעשה את אותו דבר והשמות היפים לא יעלו את הערך שלנו. למעשה, אנחנו פונות זו לזו במילה 'מאלאיה' [זונה], מילה שהיא אפילו יותר גסה מאשר זונה.

אם כבר מדברות על שמות, רוב הזונות לא משתמשות בשמות האמיתיים שלהן כשהן מציגות את עצמן לפני הלקוח. זה לא בשביל להגן על הזהות שלנו, אנחנו בכל מקרה צועדות ברחוב וכולם יכולים לראות אותנו. הטריק הוא להשתמש בשם בתור כלי שיווקי. הטרנד כיום הוא להישמע אקזוטית ומיוחדת. 

אני משנה שמות לפי הצורך. הרבה גברים רוצים לדגום נשים משבטים אחרים, אז הדבר הראשון שאני עושה הוא לנחש מה השבט של הגבר, לפי המבטא או המראה, ואז לבחור שם משבט שונה. ככל שהשבט שלי לכאורה יותר נדיר, ככה הגברים יותר מתרגשים. אם זה גבר לבן, אני אקרא לעצמי בשם אפריקני 'אמיתי'. האהובים עליי הם נָליאָקָה ופֶּנדוֺ. אני אוהבת גם את השמות המערביים קלייר ומרילין. שם ברירת המחדל שלי בין הבנות הוא סו. השם האמיתי שלי? הוא לא חשוב".

לא רק השם לא חשוב לסו, גם הלקוחות לא חשובים לה. המטרה שלה היא להרוויח כסף, לא ליהנות:

"הדיבר העשירי ברחובות הוא לעולם לא להתאהב בלקוח. כשמישהי מתאהבת בלקוח היא נאלצת להתפשר על דברים רבים, כולל על הסיבה העיקרית שהיא עובדת בזנות: לעשות כסף. את לא יכולה לגנוב מהגבר שאת אוהבת. לא שאנחנו יוצאות החוצה כדי לגנוב, אבל לפעמים, כשמתעסקים עם גבר מרושע, זה נחוץ. את גם לא יכולה להתמקח עם הגבר שאת אוהבת. רוב הסיכויים שתקבלי את ההצעה הכי נמוכה שלו, או, בלתי אפשרי ככל שזה יישמע, שתתני את עצמך בחינם. אחרי הכול, זה מה שאנשים מאוהבים עושים."

עם כל הכבוד שאין ללקוחות, הבעיה העיקרית היא עם הרשויות:

"המעמד החברתי של הזונות נמוך, איפשהו ליד חתולת רחוב שלא יודעת מי האבא של הגורים שלה. אבל אם הזונות הן חתולות רחוב, הרי שהפקחים העירוניים הם עכברים. אנחנו רואות בהם טינופת אנושית שמייצגת את החלק הגרוע ביותר של האנושות. זאת תחושה שמתקבלת בגלל היחס שלהם אלינו, יחס של 'אתן לא בנות-אדם'. זה הרבה פעמים משחק של חתול ועכבר בינינו לביניהם. לרוע המזל, יש להם יותר דרכים להתנקם בנו. אבל למרות האזיקים, ההצלפות, האקדחים, התאים והחוק, מדי פעם אנחנו מוצאות דרך פיקחית לפגוע בהם [סו מספרת איך היא וחברותיה השתינו פעם במשאית שהמשטרה לקחה אותן בה למעצר].

נדיר מאוד שבחורה שוכבת עם פקח בשביל להשתחרר. אנחנו מעדיפות לבלות כמה לילות בתוך הכלא מאשר שפקח עירוני יהיה בתוכנו".

בשלב מסוים לסו נמאס לעבוד בזנות. "ברוב מקומות העבודה, ככל שאת נשארת יותר זמן כך המשכורת שלך עולה. אצלנו ברחובות קורה ההיפך. הערך שלך יורד ככל שהניסיון עולה. הרבה נשים אומרות לעצמן שהן לא יעשו את זה יותר מכמה חודשים, יחסכו כסף, יפתחו עסק, יצליחו בגדול איכשהו או ימצאו עבודה 'אמיתית'. אבל שנה עוברת ואת עדיין ברחוב. הניסיון האידיאלי הוא שנה אחת, כשאת כבר לא מופתעת מהתעלולים של הגברים וכל העכבות נעלמו. אחרי שנה את נמצאת בשיא, וממנו מתחילה הירידה.

כשאת כבר לא הבחירה הראשונה של אף גבר, את מתחילה לכעוס ולשנוא. את מעליבה גברים שלא בוחרים בך ואת הנשים שהולכות איתם. את מתחילה לשתות הרבה ומפתחת מראה קר שעושה אותך פחות אטרקטיבית. ראיתי את זה קורה להרבה בחורות כאן. ברור שיש יוצאות דופן, אבל הן מעטות. אני מכירה את עצמי ולא מצפה להיות בין יוצאות הדופן".

ואכן, היא התחילה לראות את זה קורה לה: "קיוויתי ש-2011 תהיה השנה האחרונה שלי ברחוב, אבל 2012 הגיעה ואני מוצאת את עצמי חוזרת אחורה. איכשהו אין לי מספיק רצון להפסיק. חזרתי לרחוב השבוע כשהייתי לחוצה לכסף. בתוך תוכי אני יודעת שאני בדרך לנקודה המסוכנת שנשים ברחוב מגיעות אליה אחרי תקופה מסוימת. הנקודה שבה הן מתחילות לשנוא את מה שהן עושות, הן רוצות לפרוש אבל איכשהו לא יכולות. ומהנקודה הזאת זה רק מידרדר. הבחורה מתחילה להיות עצבנית, גסת רוח, הסטריאוטיפ המושלם של זונה. בסוף או שהיא פורשת או שהיא חיה חיים ריקים ופותחת את הרגליים לכל מה שמגיע".

למרות הבעיות, סו לא איבדה את ביטחונה העצמי. היא מתבדחת: "אולי אני צריכה לציין, בתקווה לא להישמע כמו קוקה-קולה, שאני לא מוכרת את הגוף שלי, אני מוכרת שמחה". ומזכירה: "אני עדיין מתייחסת לעצמי בכבוד. אם אאבד את הכבוד העצמי, זה יהיה הסוף שלי. אני רואה את הכול בתור הבחירה שלי, ועם הבחירה הזאת אני מנסה לא לאבד את עצמי למרות כל הגורמים שמנסים לחסל את כבודי. וגברים שמשתמשים בגוף שלי לאוננות הם הדבר האחרון שיגרום לי לאבד את כבודי".

בסופו של דבר סו פרשה מהזנות ב-2012: "אני לא פורשת בגלל סיבות מוסריות. אני לא הולכת לבלות את המשך חיי בדיבורים על כמה שהשנים שלי ברחוב היו מבוזבזות, או בניסיונות 'לשקם' מישהי. אני פורשת בגלל עייפות והצורך לשנות כיוון. כמו שאומרים בתאגידים, 'אני עוזבת כדי למצוא תחומי עניין חדשים'."