סוראביה היא העיר השנייה בגודלה
באינדונזיה. קמפונג מלנג היא אחת השכונות העניות ביותר בעיר. פעם הגברים בשכונה
עבדו בעבודות מפוקפקות למיניהן, אבל אז העירייה חיסלה את כל העסקים
הלא חוקיים למען כבישים וקניונים. העניים נותרו ללא עבודה ונאלצו לחפש אפשרויות
אחרות להרוויח כסף. אחת האפשרויות האלה היא עבודת מין בחופי האי באלי עם תיירים
עשירים.
עובדי המין קיבלו בבאלי את הכינוי Money Boys.
הם חיים בכנופיות של עובדי מין בני עירם, וקוראים לעצמם "אחים":
"אנחנו אחים כי הגענו מאותו מקום ומאותו מצב כלכלי, וכולנו רוצים אותו דבר:
חיים טובים יותר. הכסף שאנחנו יכולים לעשות כאן יכול לשנות את החיים בשבילנו
ובשביל המשפחות שלנו. זה פרויקט, זאת עבודה, זאת הזדמנות, זה העתיד שלנו".
 |
| הספר שעליו מבוססת הרשומה |
הם הטרוסקסואלים, אבל יודעים שאין טעם
לבלות עם נשים: "אתה יכול למצוא אישה לחופשה רומנטית, אבל זה הכול. הן
מתאהבות מהר ואז נמאס להן באותה מהירות והן חוזרות הביתה. מטופש להשקיע בנשים, הן
רק משתמשות בך בחופשה שלהן ועוזבות בלי להשאיר לך כלום. אין איתן פוטנציאל לעתיד.
הן לא מעוניינות לתמוך בך אחרי שהן חוזרות הביתה. הגברים שונים, הם מחפשים משהו
ארוך טווח".
האחים מתייחסים לא רק לעבודת מין
כעבודה, אלא גם להומוסקסואליות כעבודה. "אל תשאלו אותי אם אני הומו או אם אני
נהנה להיות עם גבר. זאת לא השאלה הנכונה. פשוט תשאלו אותי למה אני עושה את זה.
התשובה פשוטה: אני רוצה כסף."
בשביל זה צריך להתאמן. כשחבר חדש מגיע
לבאלי ומצטרף לכנופיה, הוא עובר טקס חניכה במטרה "להרוס את הגוף ולהפוך אותו
לאובייקט יצרני חדש". חברי הכנופיה מפליאים את מכותיהם בחניך הטירון, ולפעמים
גם דורשים ממנו להחדיר לעצמו אביזרי מין. הרעיון מאחורי האלימות הוא שעבודת מין
דורשת עמידות גבוהה בפני כאב, והפיכה להומו דורשת שינוי פיסי.
"המכות כואבות, אבל אחריהן אתה
מרגיש שהגוף שלך מוכן לכל דבר. בגלל זה הקרב כל כך חשוב, האחים מלמדים אותך איך
הכאב מרגיש ומה אתה חייב לעשות. הבעיטות, האגרופים, אתה מדמם, הם מכבים עליך
סיגריות, מכים אותך במקלות. ואז אתה לומד לא להרגיש יותר את הכאב. אפילו עם
החדירה, במיוחד המין האנאלי. אתה מוכן. אתה מוכן ללכת ולתת את הגוף שלך בשביל חיים
טובים".
"נלחמתי ונלחמתי וכל הבנים עמדו
מסביב, מריעים. נשארו לי שריטות וחבורות גם שבועיים אחרי זה, הגוף שלי היה כל כך
נפוח שלא יכולתי לזהות אותו. אבל זאת בדיוק הנקודה, אתה כבר לא מזהה את עצמך. אתה
אדם חדש."
אחרי החניכה, החבר החדש אכן מקבל חיים
חדשים. הוא מקבל שם חדש וזהות בדויה: חברי הכנופיה מציגים את
עצמם ללקוחות כגייז, שהגיעו לבאלי במטרה לבטא את המיניות שלהם אחרי החיים
האסלאמיים שנכפו עליהם בכפרים. "אתה חייב להעמיד פנים שתמיד היית גיי. אני
מספר להם שההורים שלי זרקו אותי מהבית אחרי שגילו שאני הומו."
רעידות אדמה פופולריות במיוחד בקרב חברי
הכנופיה. "צילמתי תמונה של אדם זקן עומד ליד בית נטוש בבאלי. אני מראה אותה
ללקוחות ומספר להם שזה אבא שלי עומד מחוץ לבית ההרוס שלנו". "אני מספר ללקוחות
שאני סטודנט לארכיטקטורה, שהחלום שלי הוא לבנות להורים שלי בית במקום זה שרעידת
האדמה הרסה."
אחרי שהשיגו לקוחות, אפשר להתחיל
בעבודה, או כמו שחברי הכנופיה מתארים את זה, "להיות עבד כדי לזכות
בחופש": "כשאתה חייב למכור את הגוף שלך, ואתה תלוי בלקוח שייתן לך כסף
או בגבר שיתמוך בך לנצח, אתה מסתכן באיבוד חלק מהחופש שלך. אתה הולך לשם ונעשה
רכוש של אדם אחר, כי יש לו כסף. אבל זאת הסיבה שאנחנו עומדים זה לצד זה בכנופיה.
אנחנו מחליטים מה אנחנו רוצים. זאת החלטה שאנחנו לוקחים כדי לשפר את החיים שלנו.
עם החוקים שלנו, בלי סרסור ששולט בכסף ובחיים שלנו. אנחנו אלה שקובעים את החוקים.
אנחנו עצמאיים. אנחנו עבדים, כן, כי אנחנו מוכרים את הגוף שלנו ומוכרים מין לגברים
שחושבים שהם שולטים בנו. אבל הם לא. הם רק חושבים ככה. אנחנו עבדים בעיניהם, אבל
יש לנו את החוקים והקודים שלנו, והאנשים האלה לא יודעים על זה. אנחנו צדים אותם
והם נופלים למלכודת".
חברי הכנופיה נלחמים בכנופיות אחרות על
החופים והמועדונים הטובים ביותר למציאת לקוחות. הם גם נוהגים לתקוף עובדי מין
שאינם חברי כנופיות, כאלה שמוכנים לשכב עם לקוחות פעם אחת תמורת מחיר נמוך, בניגוד
לחברי הכנופיה שמחפשים קשר לטווח ארוך. האחים הרי רואים בעצמם "הומואים במשרה
מלאה", כלומר מנסים למצוא גבר שייקח אותם לאירופה ויבטיח להם חיים טובים. אחרים
מקווים פשוט לעשות מספיק כסף כדי לחזור לשכונה ולהתחתן (עם אישה). בזמן שהם עובדים
בזנות עם גברים, חלקם מנהלים מערכות יחסים רומנטיות עם נשים ומתכננים את חתונתם.
לא מעטים מהן אכן חוזרים לשכונות ולכפרים שלהם, בונים בית, מקימים עסק ומתחתנים.
חלקם לא יצליחו להרוויח מספיק כסף במהלך
הקריירה שלהם בבאלי. "חשבתי שאני יודע הכול על עצמי ועל הגוף שלי. זה היה מה
שהאחים שלי לימדו אותי. הרגשתי את הכאב אבל לא ראיתי את הצלקות. עכשיו אני רואה
אותן." בין הגילאים 26 ו-28, עובדי המין מרגישים שהם מבוגרים מדי ומהווים נטל
על שאר הכנופיה. טקס היציאה מהכנופיה אינו כואב פיסית כמו טקס הכניסה, אבל כואב
רגשית. הוא נקרא Jumping Out, ובמסגרתו החבר לא חוזר הביתה ביחד עם שאר הכנופיה.
הוא נוסע למקום אחר, לחדר ששכר איפשהו, לבד.
"כן, למדתי איך לרקוד בבר, אבל זה
הכול. זה לא מה שישנה לי את החיים. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחפש עבודה?
להרוויח משכורת קבועה? אני מעדיף לא לחשוב על זה. אני שותה הרבה, זה כן". שכר
המינימום באינדונזיה שווה לשני לילות של עבודת מין בבאלי, ודורש ימי עבודה של
14-12 שעות. עדיף כבר להסתמך על תמיכת הכנופיה. "כשהייתי צעיר, דאגתי תמיד
לחברי הכנופיה הפורשים. עכשיו תור הצעירים לדאוג לי. הגוף שלהם מספק לי אוכל,
סיגריות ואלכוהול. אני מסתמך על הגוף שלהם, אני תלוי בו. יום אחד גם הם יהיו
תלויים בגוף של מישהו אחר." הפורשים גם אחראיים לניהול סכסוכים עם כנופיות אחרות,
להדרכת צעירים ולפיתרון בעיות ללא אלימות.
מעטים מגשימים את החלום למצוא זוגיות
ארוכת טווח עם תייר ולהגר לאירופה, שבה הם נהנים מהחיים הטובים, אבל לא תמיד נהנים
מהחיים. "אני עייף מדי בערבים. אני חייב לטפל בבת שלי ושל בן הזוג שלי, לבשל להם
ארוחת ערב, ואז אני כבר גמור לגמרי. [...] הפסקתי לדבר על הצלחה. מה זאת הצלחה,
אחרי הכול? יש לי משפחה, יש לי בית, יש לי הכול, אבל כל מה שאני רוצה זה להיות
בכפר שלי. כל ההצלחה הזאת ואני רק רוצה לחזור למקום שהגעתי ממנו. אני מבוגר עכשיו,
אני כבר לא מחפש הצלחה. אני מחפש יום אחד של חופש בחיים שלי. אם זה ימשיך ככה, אני
בחיים לא אמצא אישה בשבילי. אני עקרת בית. עקרת בית נואש".
