יום שבת, 30 בדצמבר 2017

נאציזם וזנות

היטלר כתב במיין קאמפף שהזנות היא "חורבן מוסרי", "בושה לאנושות", "מגפה מעוררת אימה", "הרעלה נוראה של גוף האומה" ו"שורש הריקבון של גרמניה, עקב ההשתלטות היהודית על חיינו הרוחניים". כן, שוב הזונות והיהודים אשמים בכול. גם גרינג חשב כך, וטען שמיסוד הזנות נועד "להגדיל את הרווחים של אנשי עסקים יהודים".

כשהנאצים עלו לשלטון, הם הפלילו מחדש נשים שעבדו בזנות רחוב, ועשרות אלפים מהן נעצרו על-ידי המשטרה. כמה שנים מאוחר יותר, לקראת אולימפיאדת ברלין 1936, הנאצים החליטו לנקות את הרחובות לכבוד המבקרים הזרים. הם קיבצו "אזרחים א-סוציאליים" ושלחו אותם מברלין לדכאו. רבות מאותם "אזרחים א-סוציאליים" היו זונות.

תחת השלטון הנאצי, גופם של האזרחים היה שייך למדינה. גברים היו אמורים להיות חיילים ולהקריב את גופם למען המאמץ המלחמתי; נשים היו אמורות להיות אימהות ולהקריב את גופן למען לידת ילדים אריים טהורים. נשים שעבדו בזנות סירבו להקריב את גופן למען המדינה, ולכן לא היו ראויות לזכויות אזרח. מין היה אמור למלא מטרות לאומיות, לא לספק הנאה. גברים לא נשואים וזוגות חסרי ילדים ש"סירבו להתרבות" נדרשו לשלם תוספת מס בגובה 10% ממשכורתם.

הדרישה לפריון התגברה לאחר פרוץ המלחמה. חיילים גרמנים מתו ונוצר צורך להתרבות במהירות כדי לספק להם תחליפים. הימלר המודאג הוציא את ההוראה המתבקשת במצב הזה: "גרמנים פטריוטיים צריכים להפיק כמה שיותר ילדים ממזרים, כדי לחזק ולחדש את האומה הלוחמת". אמהות יחידניות זכו ליותר ויותר הערכה וזכויות, וב-1941 הנאצים הוציאו מחוץ לחוק את כל אמצעי המניעה מלבד קונדומים.

ובכן, הנשים הגרמניות נשארו בבית וייצרו חיילים. החיילים הגרמנים יצאו בינתיים לשעבד עמים, ובשביל זה הם היו צריכים כוח. הנאצים האמינו שחיילים יכולים לשאוב כוח ממפגשים מיניים, שמאפשרים להם להילחם במרץ מוגבר. הימלר היה משוכנע שהחיילים הטובים ביותר, אלה שזקוקים לסקס בגלל האנרגיות הגבריות האדירות שלהם, יהיו גם האזרחים הפוריים ביותר כשיחזרו הביתה לנשותיהם.

עד שהחיילים האלה יחזרו הביתה לעשות ילדים אריים עם הנשים שלהם, הם היו צריכים לעשות סקס כדי לצבור כוח. הסקס הזה לא היה יכול להיות מין רומנטי עם נשים מקומיות, מפני שהוא היה עלול להוביל לילדים לא טהורים גזעית. הוא גם היה עלול להוביל למחלות מין: בכל זמן נתון במהלך המלחמה, 7,000 חיילים גרמנים, סדר גודל של 14 גדודים, סבלו ממחלת מין שגרמה להם להיעדר מהחזית. וזאת לא היתה הבעיה היחידה, תשאלו את הימלר: "לא רק שמחלת מין משמעה פציעה אישית, היא גם גורמת לאיבוד הפוריות, ואיבוד הפוריות יוביל למותו של העם".

הפיתרון היה פשוט: זונות. איתן לא מנהלים קשרים רומנטיים ומהן אפשר לדרוש להשתמש בקונדומים. כך, בזמן שהנאצים רדפו את הזונות במולדתם כדי שלא יפגעו במאמץ הילודה המלחמתי, הם מיסדו את הזנות במדינות אחרות כדי לחזק את מאמץ הכיבוש המלחמתי.

היו גם סיבות נוספות למיסוד הזנות. מבחינה צבאית, הפיקוד העליון של הוורמאכט הצהיר כבר ב-1936 שבתי זונות צבאיים הם "צורך דחוף", ודרש שרשויות הבריאות לא יעצרו זונות שעשויות לשמש למטרה זו. מבחינת העדפות מיניות, הימלר הצהיר שצריך להיות סובלניים כלפי הזנות: "אי-אפשר מצד אחד לקוות למנוע מכל החיילים הצעירים לסטות להומוסקסואליות, ומצד שני לא להשאיר להם שום אפשרות אחרת". כמו שגופן של נשים אחרות הוקרב למען הרחבת הגזע הארי, גופן של הזונות הוקרב כדי לשרת את צרכי האומה.

גרמניה הציגה למען המטרה את ה-Einsatzfrauen, "נשות משימה", נשים במכונים ניידים שליוו את הצבא הגרמני במסעותיו כדי "לספק את הצרכים המיניים של חיילים גרמניים" (ושמן היווה מקבילה מצמררת לאיינזצגרופן, "קבוצות משימה", יחידות החיסול שליוו את הצבא הגרמני במסעותיו על-מנת למגר את היהודים ומיעוטים אחרים).

הנאצים הציבו לנשים שהיו רשומות כזונות "בחירה": תתנדבו לשרת במכונים הניידים, או שתישלחו למחנות עבודה. מפקדי הצבא היו אחראיים לפיקוח על הנשים ולתזונה שלהן, כמו גם לניקיון, קונדומים ולובריקנטים. כל חייל גרמני היה זכאי לחמישה ביקורים בחודש, וחיילים מצטיינים קיבלו תוספת ביקורים.

כמו שנשים גרמניות שהולידו ילדים זכו להטבות סוציאליות, גברים גרמנים שנלחמו כראוי זכו לתגמול מיני. המדינה הקפידה על טוהר הגזע אפילו בבתי האונס האלה, תחת הסיסמה "זונות אריות לחיילים אריים", על-מנת שהחיילים לא יפרו חס וחלילה את חוקי נירנברג. אבל כשהתברר שהביקוש של הוורמאכט לנשים עולה על ההיצע, הנאצים החלו לגייס גם נשים מקומיות, רצוי בלונדיניות עם עיניים כחולות שיוכלו לשמור על האשליה של חוקי הגזע.

הימלר, תמיד מתחשב בכולם, החליט שלא רק החיילים ראויים לסיפוק הצרכים המיניים שלהם. הוא החל להקים מכונים גם במחנות הריכוז ובמחנות העבודה, בתקווה שהם "יספקו תמריצים לעובדים" (רשומה קרובה תעסוק בנושא בהרחבה). הימלר גם קיווה להגן בעזרת המכונים על הנשים הגרמניות "מפני הסכנה המינית של גברים זרים", לאור התופעה המדאיגה של נשים אריות טהורות ששכבו להנאתן עם עובדי הכפייה הזרים. בברלין לבד הקימו הנאצים עשרים ושמונה "בורדלים" כאלה.

דמן של הנשים הגרמניות נשאר טהור, והן יכלו להמשיך להוליד ילדים אריים עבור מכונת המלחמה הגרמנית. אם רק המלחמה היתה נמשכת קצת יותר זמן, הילדים האלה היו יכולים להיות חיילים טובים מספיק כדי לזכות בביקור במכוני האונס של הוורמאכט.


הרשומה מבוססת על המקורות הבאים:


יום שבת, 23 בדצמבר 2017

רגולציה, חינוך מחדש, דמוקרטיה ונאציזם: זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם

הן היו נשים רגילות. כמו רוב הנשים בגרמניה באותה תקופה, הן הגיעו ממעמד הפועלים, לא היתה להן השכלה גבוהה ולא היו להן הרבה אפשרויות עבודה. זנות היתה חלק מההתמודדות הזמנית שלהן עם מצב כלכלי קשה, וכמו נשים אחרות, גם הן עזבו את עבודתן אם התחתנו או מצאו עבודה טובה יותר. 

הן חזו בקריסת הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, בדמוקרטיה האופטימית של רפובליקת ויימאר, במשבר הכלכלי ובעליית הנאצים לשלטון. תחת כל צורת שלטון וכל רגולציה חדשה שהונחתה עליהן, הן המשיכו לעשות את מה שהיו צריכות לעשות כדי לשרוד. ויקטוריה האריס כתבה עליהן ספר.
  

הנשים שעבדו בזנות היו נשים רגילות, אבל הרשויות הפרידו בינן לבין שאר הנשים מאז המאה ה-19. הן חויבו להירשם במשטרה, לעבוד רק ברחובות מסוימים או במכונים חוקיים, ולפעמים גם לגור אך ורק בתחומי הרחוב או המכון שבו עבדו. הן היו מחויבות להתייצב לבדיקות רפואיות שבועיות ולאפשר למשטרה להיכנס לבתיהן בכל זמן. נאסר עליהן לחלוק חדר עם שותפות, לצאת לרחוב אחרי תשע בערב, לשבת על ספסלים ציבוריים ולהצטלם עם גברים.

זונות נגד הרגולציה והקפיטליזם


אחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית הדמוקרטיה, האווירה הציבורית השתנתה ונשים החלו לדרוש זכויות. זאת היתה תקופת פריחה לפעילות הציבורית של נשים בכלל וזונות בפרט. בשנות העשרים הקימו זונות רשומות את "איגוד הזונות החוקיות של המבורג ואלטונה". המארגנות הקומוניסטיות של האיגוד קיוו לקדם את האינטרסים שלהן מול המדינה, ומטרתן הסופית היתה למגר את הגורמים הכלכליים שמאלצים נשים לעבוד בתעשיית המין, ולאפשר להן למצוא עבודות אחרות. לאיגוד היה עיתון משלו, Der Pranger, שזכה להצלחה מפתיעה, בין השאר בזכות הרעש שעשה הניסיון של המדינה לצנזר את העיתון ולאסור על הפצתו.

מלבד הביקורת נגד הקפיטליזם, העיתון היה כלי לחשיפת החוויות והשאיפות של הזונות. אחת הכותבות הסבירה שהניסיון לסגור את המכונים רק ידרדר את המצב, מפני שלנשים אין אפשרויות עבודה אחרות והסגירה תשאיר אותן חסרות הגנה. היא הציעה להשאיר את המכונים במקומם, תוך מתן אוטונומיה לעובדות לנהל אותם באמצעות ועדות נבחרות.

הכותבות מחו גם נגד ההגבלות על חופש התנועה שלהן: "כל מי שרוצה למכור משהו יכול לקחת את המוצרים שלו החוצה. רק לזונות אסור, אפילו ברחובות שהן עובדות בהם". אחת הכותבות סיפרה על זונה שנאסרה אחרי שיצאה מהמכון לברך את בעלה לשלום. אחרת התלוננה שבעיני המדינה נשים מפוקחות אינן נחשבות לבני אדם, והדגישה שהן ימותו ברעב אם לא יוכלו לעמוד מחוץ למכון כדי להשיג לקוחות. כותבת נוספת מחתה נגד הדרישה לשים וילונות על החלונות כדי להסתיר את המתרחש בפנים מעיני העוברים ושבים, הוסיפה בציניות: "כנראה שנשים מפוקחות לא צריכות אוויר", וביקשה: "תנו לנו קצת קרדיט, אנחנו הרי לא מתכוונות להסתובב ערומות מול החלון".

ב-1921 שלחו 52 חברות ארגון "הזונות החוקיות של רחוב שוויאריג" מכתב לסנאט של המבורג, בבקשה לא לסגור את המכון שעבדו בו: "ביום שבו נאבד את החדרים שלנו, נצטרך לחפש קורת גג ומזון. האם הסנאט המכובד אינו יכול לעשות משהו עבורנו ברגע האחרון, כדי שלא יגרשו אותנו ממשכננו?" המכתב נענה בחיוב והמכון לא נסגר.

פמיניסטיות נגד זונות


הזונות דרשו לייסד בערים רובע של חלונות אדומים. הן האמינו שברובע כזה יהיה להן יותר חופש, מאחר שהן יוכלו לגור ולנוע בחופשיות ברחובותיו בלי שיאשימו אותן שהן פוגעות בסביבתן. אבל הזכויות שדרשו הזונות היו בדיוק הזכויות שהפמיניסטיות התנגדו להן. בזמן שהפמיניסטיות של שנות העשרים טענו שהרגולציה על זנות היא ניצול, הזונות טענו שהיא משפרת את יכולתן לחיות חיים נורמליים. בזמן שהפמיניסטיות ניסו לסגור את רחוב החלונות האדומים של העיר ברמן, הזונות בו מחו והדגישו שהן עובדות מרצונן. הפמיניסטיות כעסו על גישת הזונות, וטענו שהן מדברות ככה רק כי הן לא מכירות אפשרויות טובות יותר. הפמיניסטית הסוציאל-דמוקרטית אנה שטייגלר אפילו האשימה את זונות הרחוב בטיפוח ערכים בורגניים.

הזונות לא ראו במכונים משהו בורגני. הן ראו בהם ביטחון כלכלי ועצמאי. אחת מהן, מרגרט, סיפרה שהן מתעוררות לקראת הצהריים ואוכלות ארוחת בוקר ביחד, שאחריה הן יכולות לצאת החוצה, "מתי שאנחנו רוצות. הדלת תמיד פתוחה. אני לא מרגישה מנוצלת".

ההיפר-אינפלציה של 1923 צמצמה את היקף הזנות, מפני שכל הרעיון של זנות, מין תמורת תשלום, לא היה הגיוני בתקופה שבה הכסף לא שווה דבר. נשים העדיפו פשוט לגנוב מצרכים בסיסיים. עם התייצבות הכלכלה, ולאחר שהחיילים חזרו מהצבא לעבודותיהם הקודמות והנשים שעבדו בהן פוטרו, היקף הזנות עלה שוב.

עובדות סוציאליות נגד זונות


היקף הזנות לא היה הדבר היחיד שעלה באותה תקופה. כוחן של עובדות הרווחה עלה גם הוא ברפובליקת ויימאר. בניגוד למשטרה, שהתעסקה בעיקר בפיקוח על זונות ובהענשתן, עובדות הרווחה החדשות התמקדו ב"גאולה" של נשים שעבדו בזנות או כאלה שניהלו אורח חיים ש"העמיד אותן בסכנה מוסרית". נשות הרווחה, שהגיעו מהמעמד הבינוני-גבוה, רצו להשליט את הערכים המוסריים שלהן על הזונות מהמעמד הנמוך. הן לא רצו להעניש את הזונות, הן רצו לשקם מוסרית את הנשים המעורערות האלה.

במקום לשלוח את הזונות למכוני ליווי מפוקחים כמו שעשתה המשטרה, העובדות הסוציאליות פיקחו בעצמן על הזונות. הן האמינו שזונות אינן מסוגלות לשפוט נכון את המצב, ושמחו לשפוט בעצמן את הזונות ולחקור בדקדקנות את אורח חייהן ומשפחתן. אם הזונות לא צייתו ל"המלצות" הרווחה לגבי מגורים ותעסוקה, הן נכלאו בכלא או במוסד שיקומי.

שנות העשרים היו שנים של מאבקים בין המשטרה לבין העובדות הסוציאליות, וכל אחד מהצדדים רצה לשלוט בזונות. עובדות הרווחה רצו לבטל את הרגולציה; מפקד המשטרה בעיר ארפורט הזהיר שהביטול יוביל ל"זונות רחוב שיצוצו מהאדמה כמו פטריות". העובדות הסוציאליות הביאו לסגירת המכונים; המשטרה הביאה לחקיקת החוק נגד הפצת מחלות מין. עכשיו הזונות סבלו פעמיים: הן איבדו את ביתן בעקבות סגירת המכונים, ונאלצו להירשם אצל רשויות הבריאות בתור "סכנת הדבקה". אם נמצא שהן חולות במחלת מין, הן עברו טיפול בכפייה בבית-החולים, שבו הן נכלאו לתקופה של כמה ימים או שבועות ללא קשר עם העולם. אחרי שהבריאו ושוחררו, הן נאלצו לעבוד עבור המדינה כדי להחזיר את הוצאות הטיפול בהן.

המאבק בין העובדות הסוציאליות למשטרה נמשך. המשטרה רצתה להוכיח את נחיצותה ועצרה זונות במעצרים המוניים, בניסיון להציג מצג שווא כאילו סגירת המכונים הובילה לעלייה במספר הזונות. העובדות הסוציאליות מצידן הגדירו יותר ויותר נשים כ"נמצאות בסכנה מוסרית", כדי להציג מספרים גדולים יותר של נשים שצריכות עזרה. עכשיו משרד הרווחה לא פיקח רק על זונות, אלא על כל מי שנקבע שהיא "זונה פוטנציאלית". עובדות סוציאליות החלו להגדיר כל אישה שעברה על הנורמות המגדריות המסורתית כ"סכנה מינית" ושלחו אותה להסגר.

נאצים נגד זונות


עליית הנאצים לשלטון ב-1933 החזירה למשטרה את השליטה על הזונות. הפעם העובדות הסוציאליות שמחו לשתף פעולה – גם הן קיבלו יותר כוח כדי "לטפל" בגורמים הא-סוציאליים, וניצלו את כוחן החדש בהתלהבות.

נשים א-סוציאליות נשלחו למוסדות סגורים לתקופה של כשישה חודשים, כדי "להגן עליהן מפני גורמים חברתיים שליליים" וגם כדי להגן על החברה מפני חוסר המוסריות שלהן. במוסדות הן נאלצו לעבוד בכביסה, תפירה וחקלאות. המטפלות השגיחו עליהן עשרים וארבע שעות ביממה, ומי שנחשבו לבעייתיות – זונות, אלכוהוליסטיות ו"פסיכופתיות" - הופרדו משאר המטופלות. 

הטיפול במוסדות היה קשוח. על הנשים נאסר לדבר זו עם זו מלבד שעה אחת בצהריים ושעה אחת בערב, והן נענשו באכזריות על כל דבר קטן. כלאו אותן במרתפים חשוכים; מנעו מהן אוכל; אילצו אותן לעשות מקלחות קרות; והשפילו אותן לפני חברותיהן. רבות מהן עברו עיקור כפוי. מי שניסו לברוח נשלחו למאסר או למחנה עבודה. אחרי שחרורן הן יכלו לבחור בין עונש מאסר לבין "השגחה מונעת" על חייהן. כך שירותי הרווחה יכלו לטעון שהמטופלות בחרו בהשגחה מרצונן.

ב-1937 נקבע שכל הזונות הן בהכרח א-סוציאליות, וב-1939 נקבעו חוקים מחמירים נגד "עבירות מין", וביניהן זנות. הזונות לא תרמו לכוח העבודה הדרוש למלחמה ולכן לא היה בהן צורך, בדיוק כמו נוודים, אלכוהוליסטים, מהמרים וחסרי בית. יותר ויותר זונות נשלחו למוסדות לחינוך מחדש או למחנות ריכוז. רשומות עתידיות בבלוג יעסקו במצבן במחנות הריכוז, כמו גם ביחסם המשתנה של הנאצים לזנות במשך תקופת שלטונם.


רשומות דומות:

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

צרפת: סוד התקציב הנעלם

שנה ושמונה חודשים עברו מאז כניסת החוק להפללת הלקוח לתוקף בצרפת, ורק שלושים נשים זכו להיכנס לתוכניות הסיוע ליציאה מהזנות. איך קרה שרק שלושים מתוך עשרות אלפי עובדות המין בצרפת מקבלות סיוע, ומה הסיוע כולל? כל הפרטים כאן.

התקציב


לפני כניסת החוק לתוקף: יוזמת החוק, השרה לענייני נשים נז'את ואלו-בלקאסם, הבטיחה עשרים מיליון יורו לתוכניות הסיוע.

אפריל 2016: החוק נכנס לתוקף, כספי הסיוע לא. הסיבה: תקציב המדינה לשנת 2016 כבר נקבע ואינו ניתן לשינוי.

אפריל 2016 – דצמבר 2016: אין תקציב ולכן לא נפתחות תוכניות סיוע.

ינואר 2017: תקציב הסיוע עובר בסנאט, אבל מקוצץ בשני שלישים וכולל רק 6.5 מיליון יורו.

ינואר 2017 – ספטמבר 2017: עכשיו יש תקציב, רק צריך להחליט מי יהיו הארגונים שיקבלו אותו ולהכשיר את העובדים שלהם. התהליך אורך תשעה חודשים. רוב הארגונים הנבחרים הם ארגונים נגד זנות, שהעיקרי ביניהם הוא הארגון הקתולי Mouvement Du Nid, אחד התומכים הגדולים בחוק.

אוקטובר 2017: שנה וחצי אחרי כניסת החוק לתוקף, סוף סוף נפתחות תוכניות סיוע, אם כי רק בחמישה מחוזות. הסיוע המוצע לנשים הוא 333 יורו לחודש, פלוס 105 יורו על כל ילד (עד שני ילדים) וגישה לדיור חירום. אגב, שכר המינימום בצרפת הוא בסביבות 1,500 יורו לחודש.

כאמור, שלושים נשים בלבד קיבלו את 333 היורו החודשיים. שאר הכסף נשאר בידי הארגונים עבור משכורות לעובדים והוצאות משרדיות. בהערכה גסה, מתוך תקציב הסיוע הכולל של 6.5 מיליון יורו:

נשים שרצו להפסיק לעבוד בזנות קיבלו 100,000 יורו.
ארגונים נגד זנות קיבלו 6,400,000 יורו.


התנאים לקבלת סיוע


נשים מעטות בלבד פנו לקבלת סיוע, אולי כי 333 יורו לחודש לא מספיקים לקיום. גם בין הנשים שכן פנו לארגוני הסיוע, רובן נדחו בגלל התנאים הנדרשים:

ידיעת צרפתית ברמה גבוהה: הנשים חייבות להוכיח שהן יודעות צרפתית טוב מספיק על-מנת שיוכלו למצוא עבודה. תשעים אחוזים מעובדות המין בצרפת הן מהגרות.   

הפסקת העבודה בזנות: הנשים חייבות להראות שהן הפסיקו לעבוד בזנות במשך תקופה מסוימת, כדי להוכיח שהן רציניות ולא מנסות לנצל את המערכת.

קבלת אשרת שהייה זמנית: ממשלת צרפת הבטיחה להעניק אשרת שהייה זמנית למהגרות לא חוקיות, בתנאי שיפסיקו לעבוד בזנות וייכנסו לתוכניות סיוע. אולם מושלי המחוזות השונים בצרפת, שחתימתם נדרשת כדי להעניק תוקף לאשרה, אינם מעוניינים במהגרות לא חוקיות במחוז שלהם ומסרבים לחתום על האשרות.

קבלת אישור מארגון הסיוע עצמו: הארגונים רוצים לשמור על אחוזי הצלחה גבוהים, ולכן מסננים את הפניות אליהם ומקבלים רק את בעלות הסיכוי הגבוה ביותר להצליח.


פיקוח, מעקב והפללה


כאמור, רוב עובדות המין בצרפת ממשיכות לעבוד בזנות ואינן נכנסות לתוכניות הסיוע. כדי לשכנע אותן להפסיק, הרשויות ממשיכות להפליל אותן.

הפללת זנות רחוב: החוק להפללת הלקוח אמנם ביטל את הקנסות המוטלים על הנשים העובדות בזנות רחוב, אך מועצות מקומיות חוקקו חוקי עזר עירוניים נגדן. נשים ממשיכות להיעצר בעוון "הפרעה לסדר הציבורי" ו"מטרד לציבור", ומהגרות לא חוקיות מקבלות צווי גירוש במקום קנסות.

הפללת עבודה בדירות: נשים שעובדות בזנות ביחד נחשבות לסרסוריות. כמו כן, החוק אוסר על השכרת דירה לעובדות מין, ושוטרים נוהגים לעקוב אחרי עובדות מין, לתעד את פעילותן ולאיים על בעלי הדירות שיואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים מהדירה.

הרשעות על "עבודה בשחור": המשטרה צופה על עובדות מין כדי להעריך כמה לקוחות יש להן וכמה כסף הן מרוויחות, ואז הן נתבעות בבתי המשפט בגין העלמת מס. 

מעקב אחר עובדות המין בתוכניות הסיוע: ארגוני הסיוע משתפים פעולה עם המשטרה, שעוקבת אחרי הנשים בתוכניות הסיוע. אם הן נתפסות עובדות בזנות, הסיוע שהן מקבלות מופסק מיידית והן נזרקות מהתוכנית. אם אינן נתפסות, עליהן לעמוד בכל שישה חודשים בפני ועדה המורכבת מנציגי המשטרה, הרשויות וארגונים נגד זנות, והוועדה קובעת אם הן ראויות להמשיך לקבל סיוע.

בסופו של דבר, החוק הצרפתי הוא סוג של נאו-קולוניאליזם: נשים קתוליות לבנות שולחות שוטרים לבנים כדי לפקח על התנהגותן של נשים לא-לבנות. אם הנשים הלא-לבנות היו ילדות טובות והתנהגו יפה, הן יקבלו דמי כיס. אם לא, הן ייענשו.


רשומות קשורות:

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

התקווה של טרוחיו

גיבורת הרשומה האחרונה בסדרה על נשים טרנסיות שעבדו בזנות ועברו לפוליטיקה היא לואיסה רֶבִייה, חברת מועצת העיר טרוחיו בפרו, שדווקא הרגיזה את עובדות המין. היא דרשה להרחיק אותן ממרכז העיר, מאחר ש"כל עוד הזנות קיימת, צריך להיות סדר. הזנות אינה מופללת ולכולם יש זכות לעבוד, אבל לא במרכז ההיסטורי של טרוחיו, שאנחנו רוצים שיהיה מרכז מורשת תרבותית של האנושות. [...] אנחנו פועלים לשנות את התדמית החברתית של הקהילה הטרנסג'נדרית, ולא רוצים שאנשים מהקהילה שלנו יהרסו את התדמית החיובית שאנחנו מנסים לבנות".

עובדות המין הטרנסיות כעסו על הטענה שהן פוגעות בתדמית של הקהילה הטרנסג'נדרית, ועובדות המין בכלל כעסו על הטענה שהן מטרד עירוני שצריך להסתיר. הן לא היחידות שכועסות על רבייה. היא הרגיזה גם את קהילת הלהט"ב השמאלנית בטרוחיו, אחרי שרצה בבחירות מטעם מפלגת הימין השמרנית ואמרה שמפלגות השמאל מושחתות מדי. להערכתה של רבייה, רק 40% מהלהט"ב בעיר הצביעו בעדה.

Luisa Revilla

למרות הביקורות, רבייה נבחרה ב-2014 למועצת העיר עם 14,800 קולות, וזה עוד תחת שמה המקורי, "לואיס רבייה אורסיה", מכיוון שבפרו היה בלתי אפשרי להחליף מין ושם בתעודת הזהות בלי לעשות קודם ניתוח להתאמה מגדרית. אחת ממטרותיה הייתה לשנות את החוק: "אני לא מכחישה שאני זכר, אבל המגדר שלי הוא נשי, אני מרגישה אישה, ואני רוצה שיקראו לי לואיסה. אני לא צריכה ניתוח כדי לדעת שאני אישה", וגם את הדעות הקדומות: "הניצחון האמיתי הוא של הציבור, מכיוון שאני משוכנעת שאם לא תהיה אפליה, אם תהיה סובלנות, אם יהיה ייצוג לכולם, לא תהיה יותר אלימות". לפני חודש וחצי היא זכתה סוף סוף לשנות את שמה ל"לואיסה". אולי לא מפתיע שהיא נבחרה למועצה בתור נציגת רובע La Esperanza, "התקווה".

"מין: אישה"

רובע אספרנסה הוא רובע פחונים עני, בלי תשתיות חשמל ומים, בדיוק כמו המקומות שבהם לואיסה הסתובבה בילדותה. אביה נטש אותה בילדותה, והיא ואמה נאלצו לחיות "כמו צועניות", נודדות ממקום למקום, מחפשות בתים שבהם יוכלו לחיות למרות עוניין. "הייתי עצובה כי רציתי משפחה 'מסורתית', עם אבא שיגן עליי נגד ההצקות שסבלתי מהן בגלל ההעדפה המינית שלי. [...] הייתי עובדת מין בעיר לימה בגיל 16. לא זנות, עבודת מין. זה אותו דבר בעצם, אבל עבודת מין נשמעת יותר אלגנטית... הערצתי את הנשים שהיו מעורבות בזה. את לומדת לשרוד. את לומדת שיש אנשים טובים בדיוק כמו שיש אנשים רעים. אבל הבנתי שהעולם הזה לא בשבילי. זה היה נורא, נורא. הכי נמוך שהגעתי. הרגשתי מלוכלכת, מגונה, חסרת ערך. הקשבתי ללבי, חזרתי לטרוחיו ונרשמתי לסמינר קתולי". 

רבייה מתנגדת מאז עקרונית לזנות, אם כי מדגישה את זכותן של נשים לעבוד בה. ב-15 השנים האחרונות היא ניהלה עסק מצליח למשחקי וידאו, התחילה לחיות בגלוי כאישה והנהיגה ארגון להט"ב. לפני שלוש שנים, בגיל 43, החליטה לרוץ למועצת העיר טרוחיו. כיום היא מזכ"ל העירייה, חברת מועצת העיר ומרכזת פרויקט Juves לשיפור הביטחון בשכונות. "אני לא אוהבת לשבת במשרד. אני אוהבת את עבודת השטח, הפעילוּת, יצירת קשר עם אנשים. יש הרבה דברים לעשות". אנשי הרובע שלה כבר מכירים אותה, מקשיבים לה ומוכנים לפתור כל בעיה שהיא מציגה. עבודות התשתית בשכונה מתקדמות בקצב מהיר, לצד בניית בית-ספר, שוק ומתחם ספורט ופנאי. רבייה אולי מרגיזה לפעמים, אבל כמו שהיא אומרת, "בטוח שבבחירות הבאות לא תהיה רק לואיסה רבייה אחת. יהיו כל מיני בחורים ובחורות שונים נוספים. אם כאן, בעיר הכי שמרנית של פרו, הצלחתי להיבחר, זאת דוגמא והזדמנות לכולם".    

"תשאירו את הפחד בארון"

רשומות קודמות על נשים טרנסיות שעבדו בזנות ועברו לפוליטיקה: דיאנה רודריגז באקוואדור, סוליאנה אראייה בצ'ילה.

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו

בגיל 13 סוּליאנה אראייה עזבה את הבית והתחילה לעבוד בזנות ברחובות העיר ולפראיסו. בצ'ילה של 1977 לא שמעו על זכויות טרנסג'נדרים, וסוליאנה עוד הזדהתה באותה תקופה כגבר הומו. בצ'ילה של פינושה גם לא שמעו על זכויות אדם, והמשטרה נהגה להתעלל בסוליאנה ובנשים שעבדו איתה ברחוב.

ב-1989, בגיל 25, סוליאנה נעצרה בפעם המי יודע כמה. הפעם המשטרה תפסה אותה עובדת קרוב מדי לביתו של פינושה, והיא נשפטה לשלוש שנות מאסר. במהלך ניסיון בריחה מהכלא, חברתה הטובה נורתה על-ידי שוטר.

היחס המשטרתי לנשים טרנסיות לא השתפר בהרבה גם אחרי עזיבתו של פינושה, וב-2001 סוליאנה החליטה להילחם בו. היא התמנתה לראשות סינדיקט אפרודיטה לזכויות טרנסג'נדרים בצ'ילה, והפכה לסמל המאבק נגד אפליה כשיצאה למסע ברחבי המדינה. חייה נשארו קשים בכל השנים הללו: מועדון גייז מפורסם הוצת בזדון ורבים ממכריה של סוליאנה נספו בשריפה; אחיינה נורה ונהרג על-ידי עבריין; והיא עצמה הוכתה ונשדדה כשטיילה עם כלבותיה, אלכסיס וסופיה.

סוליאנה, אלכסיס וסופיה ביום טוב יותר
  
ב-2008 סוליאנה רצה בבחירות למועצת עיריית ולפראיסו, עדיין תחת השם "אנריקה אלחנדרו אראייה גוטיירז", מאחר שבצ'ילה נאסר באותה תקופה להחליף שם בתעודת הזהות ללא ניתוח להתאמה מגדרית. היא לא הצליחה להיבחר, בין השאר מכיוון שהמצביעים לא הכירו את שמה הגברי. בשנים הבאות היא הייתה הצ'יליאנית הראשונה שזכתה להחליף את שמה בלי לעבור ניתוח, וב-2012 היא כבר רצה בבחירות תחת השם "סוליאנה אראייה גוטיירז". הפעם התושבים זיהו את שמה והיא זכתה במקום במועצה עם 3,540 קולות. היא הקדישה את הניצחון לכל הפוליטיקאים ההומופובים שניסו לעמוד בדרכה, הצהירה "אני רוצה להיות הצ'יצ'ולינה של ולפראיסו", והבטיחה להילחם למען מיעוטים מיניים, ניקיון העיר, שימור מבנים היסטוריים ותמיכה בקשישים. 


כרזת בחירות: "אני הקול של חסרי הקול"

סוליאנה עשתה בדיוק מה שהבטיחה. בין השאר, היא חילקה בסופי שבוע קונדומים לעובדות מין; יצאה נגד נשיא ארגון הלהט"ב הצ'יליאני, שלא קיבל בברכה עובדות מין טרנסיות והתייחס אליהן, לדבריה, כ"פושעות ומכורות לסמים"; נעצרה לאחר שמחתה על יחסם של שוטרים לטרנסג'נדרים; וב-2014, בעקבות שריפה גדולה בוולפראיסו, יצאה לשטח אחרי שהשוטרים לעגו לה וטרקו לה את הדלת בפרצוף כשהציעה עזרה:

"לא היה לי זמן להילחם בהומופוביה בעיתוי כזה. התעלמתי מהשוטרים ויצאתי לעבוד יומם ולילה למען האזרחים. רציתי להיות עם הא.נשים, להביא להם מים, לפנות את הזבל, למצוא שמיכות. אני כבר צרודה לגמרי מרוב שצעקתי כל היום. אלוהים, אני לא יודעת איך קורים דברים כאלה, אין לי מילים. וזה קרה דווקא לציבור שלי, האנשים הכי צנועים שיש, שאיבדו עכשיו את המעט שהיה להם. החברות הטרנסיות שלי איבדו את הבית שלהן. כולן ברחוב עכשיו, וכל השכנים מתנהגים אליהן יפה. החבר'ה האלה שלי הם אהבה אחת גדולה, ואני מודה להם על היחס הזה כל יום.

אני מנסה לגרום להם לחייך גם בזמנים הקשים האלה, אני שרה להם ורוקדת להם, לכולם ולחברות הטרנסיות שלי במיוחד. אני רוצה שהן ירגישו את התמיכה שלי, כי אני הולכת להילחם למענן עד יום מותי." 

ב-2016 נבחרה סוליאנה שוב למועצת העירייה. החברות שלה רוצות שהיא תמשיך להילחם למענן. אחרי הכול, אחת הסיבות שהיא עברה לפוליטיקה אחרי 33 שנות עבודה בזנות היתה הרצון להילחם ביחסם של השוטרים לנשים טרנסיות שעובדות בזנות. היא הרי הייתה אחת מהן: "אני לא מתביישת בזה, עבדתי בגלל הצורך בכסף. סבלתי הרבה, אבל להגיע מכלום לימד אותי להכיר את מציאות החיים של האזרחים", ורואה שיפור מסוים: "היום כבר אפשר להסתובב בבגדי נשים ביום ובלילה, והמשטרה לא מציקה לך כמו פעם". והיא אפילו יכולה לרקוד בהנאה עם סנאטור חשוב:



סוליאנה מתגעגעת לזמנים שבהם היה רובע חלונות אדומים בטוח יחסית בוולפראיסו: "היו זמנים יפים, היינו עומדות ומחכות לגרינגוס שירדו מהספינות, לפחות כל עוד המשטרה לא עצרה אותנו. הייתי רוצה לחזור לזמנים ההם, אבל זה בלתי אפשרי. במדינות אירופאיות יש רובעים של חלונות אדומים, והלוואי שהיו כאלה גם כאן, אבל המדינות ההן הרבה יותר מתקדמות מאיתנו. כאן עדיין יש מחלוקת על נישואים אזרחיים ועל מריחואנה, עדיין יש אפליה נגד הומואים, אז מה הסיכוי שיסכימו להפוך את הזנות לחוקית?".

לא שסוליאנה אהבה במיוחד לעבוד בזנות. מבחינתה, "עסקי המין הם לא עבודה ולא ניצול. הם צורך. אם הם היו ניצול, הנשים היו נאלצות לעבוד כל היום וכל הלילה. זה צורך, שמאפשר לנו להרוויח כסף, להתלבש, לקנות מזון ולשלם שכר דירה. הפיתרון אינו רק להעביר את כל הזונות לרובע מסוים; הפיתרון הוא להציע להן אפשרויות תעסוקה אחרות, כמו שעושה סינדיקט אפרודיטה, ולקבל את העובדה שיש גם מי שלא רוצות להפסיק לעבוד בזנות. הדור החדש של הזונות, שקוראות לעצמן עובדות מין, ישמחו לעבוד בזנות חוקית ולשלם מיסים בתמורה לשקט ולהגנה. לצערי, צ'ילה עדיין לא פתוחה מספיק לאפשרות הזאת".

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

ואלרי מיי: איברים קדושים ואיברים אחרים

הקעקועים על גופה של ואלרי מיי משקפים את חייה. העגבניות, החזיר ופרח הלוטוס שעל זרועה השמאלית מסמלים את הטבעונות; ציור של הצייר אלפונס מוּכָה מקועקע מתחת לצווארה ומסמל פמיניזם; הכלב שלה מקועקע על רגל שמאל; על הצלעות כתובה לה המילה sisters, קעקוע שעשתה במשותף עם אחותה; קעקוע אחר מתייחס לתקופה שבה הייתה עובדת סוציאלית; והקעקוע עם המילה "מועצמת" מציין את עבודתה הנוכחית: זנות.



ואלרי מיי (Valerie May), תושבת קטלוניה, מכנה את עצמה "זונה אלטרנטיבית". היא בת 29 והתחילה לעבוד בזנות לפני שנה וחצי: "נהניתי לעזור לאנשים בתור עובדת סוציאלית, אבל נמאס לי לעבוד במערכת הקפיטליסטית 12 שעות ביום בשביל 600 יורו. בחרתי בזנות כי לא רציתי להמשיך לקחת חלק במערכת הנצלנית הזאת".

בכלל, למיי נמאס מההאשמות לפיהן הזונות נכנעות לקפיטליזם ומוכרות את עצמן:

"הקפיטליזם אומר לנו שהכול למכירה. הזונות בבירור לא מוכרות כלום, וכמובן שהן לא מוכרות את הגוף שלהן (אני מקווה להמשיך לשמור אצלי את כל האיברים שלי, אחרת זה יהיה מוזר מאוד). אנחנו רק עושות עסקה כלכלית בשביל לחלוק רגעים, תחושות, חיבה, חוויות, וכן, גם בשביל להזדיין עם הנרתיק שלנו. הנרתיק הוא בסך הכול עוד איבר במערכת הרבייה של נקבות יונקים, איבר המשתרע מן הפות עד הרחם. 

האם פסיכולוגית, לדוגמא, לא מזנה את את האמפתיה שלה, הסבלנות, המיומנות, הידע והזמן שלה בשביל הכסף והסיפוק שבעזרה לאנשים? יש מישהו שלא מציע חלקים מגופו, ידיעותיו, ניסיונו וזמנו עבור תמורה כלכלית?"

או בקיצור, "הבעיה של הציבור עם הזונות היא שהן עובדות עם הכוס, איבר קדוש שאסור לגעת בו. מסאג'יסטית מציעה את הידיים שלה במסגרת חוויה קונקרטית. ובכן, זה בדיוק מה שגם אני עושה. אני לא מוכרת את הגוף שלי, כי מכירה אומרת להפוך משהו לרכוש. אני לא הופכת את עצמי לרכוש של אף אחד. אני חוזרת הביתה עם כל החלקים בגופי שלמים".

מיי הטבעונית נלחמת עבור מי שכן נהפכים לרכוש ולא חוזרים הביתה עם כל החלקים בגופם שלמים – שוורים במלחמות שוורים. "אני לא אגע אפילו עם מקל בגבר או באישה שמשתתפים באירועים האלה. אני לא מסוגלת להבין איך אנשים יכולים לצחוק ולשתות אלכוהול בזמן שהם צופים בחיה מותשת ופצועה שרוצה לברוח. אני לא מסוגלת. המסורת לכאורה הזאת היא בשבילי בושה לספרד כולה. זירות השוורים היו יכולות להיות מקום נפלא אם היינו משחררות את השור לחופשי ונותנות לו לבלות עם הפרה."


בזמן שהספרדים "המהוגנים" מתענגים על בעלי-חיים מתים, הם מסתייגים מתמונות של נשים ערומות. באחד הפוסטים בבלוג שלה, מיי תוהה מאיפה מגיעה ההסתייגות הזאת:

"כולנו מודעים לטבעיות של הגוף שלנו, אבל אנחנו נותנים חשיבות מיוחדת להחלטה של נשים להראות את הציצים שלהן, וטוענים שההחלטה הזאת יכולה להזיק להן, לחינוך שלהן, למוסריות שלהן, לאתיקה שלהן, לאישיות שלהן... ונוסף על כך יכולה להשפיע על המוסר, האתיקה והחינוך של אחרות.

מבחינתי האישית, הציצים שלי חשובים לי כמו הידיים שלי, שאני משתמשת בהן כדי לכתוב, לבשל, לצייר ולענג את עצמי. הידיים שלי מעניקות לי הרבה, ובכל זאת לאף אחד לא אכפת שאני חושפת אותן. אנחנו צריכות להתייחס בדיוק באותה צורה גם לציצים, לנרתיק, לישבן, לזין ולכל האיברים שהם טאבו בחברה.

אבל כשאני חושבת על זה, אני לא מאמינה שהבעיה היא בלראות את הציצים הגדולים שלי, אלא במה שהם אומרים: הם אומרים שאני מרגישה חופשייה וחפה מדיכוי, שאני מרגישה החלטית ובטוחה. ומתברר שזה מרגיז את הציבור.

חשיפת השדיים שלי גרמה לשני דברים: סגירת חשבון האינסטגרם שלי, וקבלת מאות תמונות והודעות עם איברי מין גבריים... זאת הבעיה, הציבור רואה רק שתי אפשרויות: או לצנזר את השדיים שלי או לשלוח דיק-פיק בתגובה לשדיים שלי.

אני רוצה להראות את הציצים שלי, אני אוהבת אותם, אוהבת אותם כמו שאני אוהבת כל סנטימטר בגוף שלי, עם כל הפגמים שלו. אבל אני רוצה להראות אותם עם חופש מוחלט: החופש מהטרדות של גברים, והחופש מאנשים שמדווחים על תמונות עירום באינסטגרם כאילו אני טרוריסטית.

באיזה עולם מטופש אנחנו חיים, עולם שגורם לך להרגיש שאת המוזרה רק בגלל שאת רוצה ליהנות מהחופש".


רשומות קודמות על עובדות מין טבעוניות: מריה ראיוט, נטליה פרארי, אנקה נקרו, אמרנה מילר, מירה-סוליי רוס.

יום שישי, 17 בנובמבר 2017

דיאנה רודריגז עושה מהפכה


כמו נשים טרנסיות רבות באקוואדור, דיאנה רודריגז נזרקה מהבית. זה קרה בגיל 16, מיד אחרי שסיפרה להוריה שהיא אישה. בלי בית ובלי פרנסה, היא החלה לעבוד בזנות ברחובות גואיאקיל, העיר הגדולה ביותר באקוואדור. 

רודריגז מצאה עבודה במלון ופוטרה בטענה שהיא "נשית מדי". היא תבעה את המלון ודרשה לקבל את עבודתה בחזרה, הפעם בתור אישה. המלון טען כנגדה שהיא רשומה בתעודת הזהות עם שם גברי. בתגובה, רודריגז תבעה את המדינה כולה בדרישה לשינוי שמה בתעודת הזהות. ב-2009 היא ניצחה בתביעה. 

בינתיים רודריגז הספיקה לעשות תואר בפסיכולוגיה ולהפוך לאחת האקטיביסטיות הבולטות לזכויות להטב"ק באקוואדור. ב-2007 היא הקימה את ארגון Silueta X, שמספק הכשרה מקצועית לנשים טרנסיות ומקדם את זכויותיהן. אחת הפעולות  של הארגון הייתה קמפיין לשינוי תעודות הזהות, כך שיירשם בהן המגדר ולא המין, "המגדר שלי בתעודת הזהות שלי" (Mi género en Mi cedula). הקמפיין הביא לשינוי החוק.


           

ב-2013 רודריגז הייתה המועמדת הלהטב"קית המוצהרת הראשונה בהיסטוריה לאסיפה הלאומית באקוואדור, והפסידה. ב-2017 היא ניצחה. תהיה לה שם הרבה עבודה: להערכתה, 72% מהנשים הטרנסיות במדינה עובדות בעבודת מין, ומחקר שערכה, בהשתתפות 62 עובדות מין טרנסיות בגילאים 29-15 בגואיאקיל, מראה את מצבן הקשה. מחצית מהמשתתפות התחילו לעבוד בזנות כי נזרקו מהבית; 71% נדחו בכל מקום עבודה אחר; והמשטרה התעללה ב-55% מתוכן.

חמישית מהמשתתפות במחקר נשדדו במהלך עבודתן, 15% סבלו מסרסורים ו-10% מאלימות של עוברי אורח. העוני הופך אותן לחשופות אפילו יותר: 58% מהמשתתפות שכבו עם לקוח בלי קונדום מפני שהציע להן תשלום כפול.

בהפגנה למען זכויות עובדות מין טרנסיות (עומדת עם השלט במרכז). "אתם הורגים אותי על זה שאני אישה. אתם עוד יותר הורגים אותי על זה שאני טרנסית. אתם לגמרי הורגים אותי על זה שאני זונה".

לפעמים הן מוותרות על קונדום פשוט בגלל שהן מיואשות מהחיים. 48% מהן נזרקו מהתיכון בגלל המגדר שלהן, 81% סבלו מאפליה גלויה כשחיפשו עבודה, ו-52% לא קיבלו טיפול רפואי משום שהרופאים סירבו לטפל בהן. לא פלא שלחלקן כבר לא אכפת אם יחלו או ימותו, כמו שאומרת אחת מהן, דוברסקה: "אחותי, בשביל מה להגיע לגיל זיקנה? כדי להישאר לבד ולמות בעוני? אני מעדיפה לחיות את הרגע. אם נותנים לי כסף כדי להזדיין בלי קונדום, אני עושה את זה וזהו, גם ככה אף אחד לא אוהב אותי ולאף אחד לא אכפת מה יקרה לי". 63% מהמשתתפות במחקר אמרו שלא יפנו לטיפול גם אם יחלו באיידס. פאולטה היא אחת מהן: "אחרי גיל שלושים, כל סוג של מוות יהיה ברכה מבחינתי. צריך למות ממשהו, ואני לא רוצה למות בודדה".

דיאנה רודריגז לא מתכוונת לוותר על אף אחת מהן. במחקר אמרו 45% מהנשים שיחזרו ללמוד אם יקבלו מלגה, ו-50% היו רוצות לקבל הכשרה מקצועית. ארגון Silueta X בראשות רודריגז הכשיר 72 נשים טרנסיות להיות ספריות בקורס המקצועי הראשון שערך. עשרים ושתיים מתוכן פתחו מספרות עצמאיות, השאר החלו לעבוד במספרות אחרות.

כרגע, עבודה בספרות היא כמעט האפשרות היחידה של נשים טרנסיות באקוואדור. בכל מקום אחר הן סובלות מאפליה ומסטיגמות. רודריגז מקווה לשנות את המצב, ועכשיו היא תוכל לעשות זאת גם באסיפה הלאומית. זה לא הולך להיות קל: מועמד לנשיאות אקוואדור ב-2013 רצה לבטל זכויות להומואים וטען שדיאנה היא "גבר בלבוש של אישה", והנשיא לשעבר רפאל קוראה נאלץ להתנצל על אמירות בעייתיות כלפי קהילת הלהטב"ק. 


רודריגז עם בן זוגה, גבר טרנס, ובנם

רודריגז מזכירה לממשלה הרדיקלית: "בלי מהפכה מינית לא תהיה מהפכה אזרחית. מהפכה חייבת לכלול את כל האזרחים והאזרחיות, וקודם כל את אלה שהופלו היסטורית על-ידי קבוצות כוח". עד שזה יקרה, רודריגז ממשיכה לפעול כדי ליצור אפשרויות עבודה חדשות עבור נשים טרנסיות, ובינתיים ממליצה להכיר בעבודת המין שלהן כעבודה, כדי לצמצם את הדעות הקדומות ואת האלימות נגדן. 


רשומות דומות:

גם לקונגרס של הרפובליקה הדומיניקנית נבחרה עובדת מין לשעבר
וגם בארצות הברית מצבן של עובדות מין טרנסיות קשה
אבל ג'נט מוק מנסה להגדיר הכול מחדש

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

מי כאן הפושעים?

כשמדברים על "המודל השבדי", נוטים להתמקד בהפללת הלקוחות. האמת היא שהמודל מפליל במידה רבה יותר דווקא את עובדות המין. זה נכון לשבדיה ולנורבגיה, וזה נכון גם לשתי המדינות האחרונות שאימצו את המודל, אירלנד וצרפת, שמספר מקרים מהחודשים האחרונים ממחישים איך הן מפלילות מעשית את עובדות המין ואת כל מי שקשור אליהן.

הפשע: עבודה בזנות


שתי נשים רומניות שכרו דירה באירלנד ועבדו בה בזנות. הן נעצרו על-ידי המשטרה ועמדו למשפט. הראשונה, שהדירה היתה רשומה על שמה, הורשעה בעוון הפעלת מכון ליווי; היא נשפטה לארבעה חודשי מאסר, שיהפכו למאסר על-תנאי אם תעזוב את המדינה ולא תחזור בחמש השנים הבאות. השנייה הורשעה בעוון עבודה בזנות בתוך דירה; היא נקנסה ב-275 יורו.


הפשע: רצון לעזור לבן חולה


תרזיניה אפרסידה, אישה ברזילאית בת 73, הגיעה לעבוד בזנות באירלנד כדי לשלם על השתלת כליה עבור בנה. היא שכרה דירה, עבדה בה לבדה ונעצרה על-ידי המשטרה בעוון ניהול מכון הליווי של עצמה. היא הספיקה לקבל רק לקוח אחד מאז שהגיעה לאירלנד ועד שנעצרה.

אפרסידה הודתה באשמה בבית-המשפט. שמונים היורו שקיבלה מהלקוח היחיד שלה הוחרמו, והיא גורשה מהמדינה.


הפשע: שחורות מדי


ממשלת צרפת הבטיחה שעובדות מין מהגרות יוכלו לקבל אשרת שהייה זמנית אם ייכנסו לתוכנית שיקום. הבעיה היחידה היא שצרפת לא פתחה תוכניות שיקום. התוצאה היא שלמהגרות אין אפשרות לקבל אשרת שהייה, וצרפת ממשיכה לגרש אותן מהמדינה. בעיר טולוז, לדוגמא, גורשו בחודשים האחרונים לפחות 43 עובדות מין ניגריות.


הפשע: לאהוב זונה


גבר צרפתי פגש אישה בבר והם התאהבו. מאוחר יותר היא התוודתה לפניו שהיא עובדת בזנות. הוא ניסה לשכנע אותה להפסיק, אבל היא הסבירה לו שבאמצעות הזנות היא מממנת כבר 15 שנים את משפחתה הענייה בספרד. הם המשיכו בקשר הרומנטי והוא התלווה אליה לנסיעות ברחבי צרפת. בתשיעי בפברואר הוא נעצר באשמת סרסרות: התביעה טענה שהאישה שילמה על חדרי המלון שלהם ועל הארוחות, מה שאומר שהגבר נהנה מרווחי הזנות שלה.

האישה ניסתה להסביר במהלך המשפט: "אנחנו אוהבים זה את זה ואנחנו זוג. אני ישנה בבית. אני אפילו מבשלת. הוא בחיים לא נגע בכסף של הזנות". זה לא עזר. התובע טען ש"אהבה וזנות לא הולכות ביחד. אפילו אם הוא לא הרוויח מהזנות, הוא נהנה ממנה". בית-המשפט הרשיע את הגבר: שלושה חודשי מאסר על-תנאי ו-500 יורו קנס על תנאי. בצרפת, מתברר, אסור לאהוב זונות.


הפשע: לא רצתה להיזרק לרחוב


אישה ברזילאית עבדה בזנות בצרפת ושכרה לשם כך דירה. היא לא דיווחה לרשויות על עבודתה – בצרפת אסור להשכיר דירה לעובדות מין, ואם הרשויות היו מגלות עליה, האישה היתה מאבדת את דירתה.

הרשויות גילו בסופו של דבר את קיום הדירה, ועצרו את האישה ביחד עם הזוג שהשכיר לה אותה. היא נשפטה על "עבודה בשחור" ונקנסה באלף יורו. נוסף על כך, היא תיאלץ לשלם מאה יורו הוצאות משפט.

על הזוג שהשכיר את הדירה, כמו גם דירות נוספות, נגזרו עונשי מאסר וקנס כבד למרות שלא היו מעורבים בעסקי הזנות ורק הרוויחו מהשכרת הדירות. אפשר להתווכח אם הם אכן פושעים או לא, אבל אי-אפשר להתווכח על עובדה אחת: אם אסור להשכיר דירה לעובדות מין, הרי שלעובדות מין אין אפשרות לעבוד באופן חוקי מחוץ לרחוב. בנורבגיה, כזכור, המשטרה קראה לזה "מבצע הומלס". 


יום שבת, 4 בנובמבר 2017

לילות ניירובי

סו, עובדת מין קנייתית, אוהבת לקרוא ספרים ויש לה תואר אקדמי. היא מעריצה את ייטס וקוראת את ג'וזף קונרד. סו פתחה ב-2011 בלוג, Nairobi Nights, וכתבה בו על חוויותיה מעבודתה ברחובות ניירובי. בוודאי תשאלו למה אישה כמוה עובדת במקום מפוקפק כל כך. היא תענה שגם היא לא ממש יודעת:

"תמיד שואלים אותי למה אני זונה, הרי אני יכולה למצוא עבודה משרדית שגרתית במקום לעבוד בעבודה לא חוקית, שקריאת ספרים לא מהווה בה יתרון.

החברה דורשת להצדיק את הבחירה בזנות, והיא דורשת סיבות ספציפיות ולא 'סתם כי ככה התחשק לנו'. במקצועות אחרים, ראיית חשבון למשל, קלישאות כמו 'זה משהו שתמיד רציתי לעשות' נשמעות רציניות מספיק כדי להסביר את הבחירה. בזנות הסבר כזה לא יחזיק, כי הציבור חושב שעבודת מין גורמת ל'סיכון גבוה' ועושה 'דה-הומניזציה'."

אולי דווקא הסיכון הוא מה שמשך אותה: "לרחוב יש יופי משלו. הרחוב הוא ג'ונגל. אין בו דרך רשמית לעשות דברים. אני מתנהגת לא יפה ויש לי את החופש ללכת עם החטאים שלי עד הסוף. אני יכולה להראות כמה עור שאני רוצה, אני יכולה לצעוק ולהעליב. אני אוהבת את החופש שלי ואת הסיכונים שמגיעים איתו, ואני מעבירה בשמחה את עלות הסיכון ללקוחות".

הישירות והשנינות יוצאות הדופן של סו הפכו את הבלוג שלה לסנסציית רשת. הוא היה אחד הבלוגים הנקראים ביותר בקניה באותה שנה, וסו אף הוציאה בעקבותיו שני אוספים של רשומותיה. זה היה חלק מהניסיון של סו למתג את עצמה, מיתוג שהיא כתבה עליו בהומור: "איך בדיוק אני אעשה את זה? אמכור ללקוחות שלי חולצות עם הכיתוב 'הלכתי לסו וכל מה שקיבלתי זה את החולצה הדפוקה הזאת וקצת הנאה ללא מחלות'?"

לסו אין סבלנות לכל הדיונים האקדמיים על זנות. היא וחברותיה מכירות את הנושא יותר טוב מכולם:

"היו לאחרונה דיונים על הדרך הפוליטיקלי-קורקט לכנות זונות. ההצעות נעו בין אפשרויות מבריקות כמו 'סוחרות בהתרעננות אופקית' לבין אפשרויות מובנות מאליהן כמו 'עובדות מין מסחריות'. האמת היא שלגמרי לא אכפת לנו איך יפנו אלינו. זאת תהיה בריחה מהמציאות אם יקראו לנו בכל מיני שמות ורדרדים, הרי אנחנו עדיין נעשה את אותו דבר והשמות היפים לא יעלו את הערך שלנו. למעשה, אנחנו פונות זו לזו במילה 'מאלאיה' [זונה], מילה שהיא אפילו יותר גסה מאשר זונה.

אם כבר מדברות על שמות, רוב הזונות לא משתמשות בשמות האמיתיים שלהן כשהן מציגות את עצמן לפני הלקוח. זה לא בשביל להגן על הזהות שלנו, אנחנו בכל מקרה צועדות ברחוב וכולם יכולים לראות אותנו. הטריק הוא להשתמש בשם בתור כלי שיווקי. הטרנד כיום הוא להישמע אקזוטית ומיוחדת. 

אני משנה שמות לפי הצורך. הרבה גברים רוצים לדגום נשים משבטים אחרים, אז הדבר הראשון שאני עושה הוא לנחש מה השבט של הגבר, לפי המבטא או המראה, ואז לבחור שם משבט שונה. ככל שהשבט שלי לכאורה יותר נדיר, ככה הגברים יותר מתרגשים. אם זה גבר לבן, אני אקרא לעצמי בשם אפריקני 'אמיתי'. האהובים עליי הם נָליאָקָה ופֶּנדוֺ. אני אוהבת גם את השמות המערביים קלייר ומרילין. שם ברירת המחדל שלי בין הבנות הוא סו. השם האמיתי שלי? הוא לא חשוב".

לא רק השם לא חשוב לסו, גם הלקוחות לא חשובים לה. המטרה שלה היא להרוויח כסף, לא ליהנות:

"הדיבר העשירי ברחובות הוא לעולם לא להתאהב בלקוח. כשמישהי מתאהבת בלקוח היא נאלצת להתפשר על דברים רבים, כולל על הסיבה העיקרית שהיא עובדת בזנות: לעשות כסף. את לא יכולה לגנוב מהגבר שאת אוהבת. לא שאנחנו יוצאות החוצה כדי לגנוב, אבל לפעמים, כשמתעסקים עם גבר מרושע, זה נחוץ. את גם לא יכולה להתמקח עם הגבר שאת אוהבת. רוב הסיכויים שתקבלי את ההצעה הכי נמוכה שלו, או, בלתי אפשרי ככל שזה יישמע, שתתני את עצמך בחינם. אחרי הכול, זה מה שאנשים מאוהבים עושים."

עם כל הכבוד שאין ללקוחות, הבעיה העיקרית היא עם הרשויות:

"המעמד החברתי של הזונות נמוך, איפשהו ליד חתולת רחוב שלא יודעת מי האבא של הגורים שלה. אבל אם הזונות הן חתולות רחוב, הרי שהפקחים העירוניים הם עכברים. אנחנו רואות בהם טינופת אנושית שמייצגת את החלק הגרוע ביותר של האנושות. זאת תחושה שמתקבלת בגלל היחס שלהם אלינו, יחס של 'אתן לא בנות-אדם'. זה הרבה פעמים משחק של חתול ועכבר בינינו לביניהם. לרוע המזל, יש להם יותר דרכים להתנקם בנו. אבל למרות האזיקים, ההצלפות, האקדחים, התאים והחוק, מדי פעם אנחנו מוצאות דרך פיקחית לפגוע בהם [סו מספרת איך היא וחברותיה השתינו פעם במשאית שהמשטרה לקחה אותן בה למעצר].

נדיר מאוד שבחורה שוכבת עם פקח בשביל להשתחרר. אנחנו מעדיפות לבלות כמה לילות בתוך הכלא מאשר שפקח עירוני יהיה בתוכנו".

בשלב מסוים לסו נמאס לעבוד בזנות. "ברוב מקומות העבודה, ככל שאת נשארת יותר זמן כך המשכורת שלך עולה. אצלנו ברחובות קורה ההיפך. הערך שלך יורד ככל שהניסיון עולה. הרבה נשים אומרות לעצמן שהן לא יעשו את זה יותר מכמה חודשים, יחסכו כסף, יפתחו עסק, יצליחו בגדול איכשהו או ימצאו עבודה 'אמיתית'. אבל שנה עוברת ואת עדיין ברחוב. הניסיון האידיאלי הוא שנה אחת, כשאת כבר לא מופתעת מהתעלולים של הגברים וכל העכבות נעלמו. אחרי שנה את נמצאת בשיא, וממנו מתחילה הירידה.

כשאת כבר לא הבחירה הראשונה של אף גבר, את מתחילה לכעוס ולשנוא. את מעליבה גברים שלא בוחרים בך ואת הנשים שהולכות איתם. את מתחילה לשתות הרבה ומפתחת מראה קר שעושה אותך פחות אטרקטיבית. ראיתי את זה קורה להרבה בחורות כאן. ברור שיש יוצאות דופן, אבל הן מעטות. אני מכירה את עצמי ולא מצפה להיות בין יוצאות הדופן".

ואכן, היא התחילה לראות את זה קורה לה: "קיוויתי ש-2011 תהיה השנה האחרונה שלי ברחוב, אבל 2012 הגיעה ואני מוצאת את עצמי חוזרת אחורה. איכשהו אין לי מספיק רצון להפסיק. חזרתי לרחוב השבוע כשהייתי לחוצה לכסף. בתוך תוכי אני יודעת שאני בדרך לנקודה המסוכנת שנשים ברחוב מגיעות אליה אחרי תקופה מסוימת. הנקודה שבה הן מתחילות לשנוא את מה שהן עושות, הן רוצות לפרוש אבל איכשהו לא יכולות. ומהנקודה הזאת זה רק מידרדר. הבחורה מתחילה להיות עצבנית, גסת רוח, הסטריאוטיפ המושלם של זונה. בסוף או שהיא פורשת או שהיא חיה חיים ריקים ופותחת את הרגליים לכל מה שמגיע".

למרות הבעיות, סו לא איבדה את ביטחונה העצמי. היא מתבדחת: "אולי אני צריכה לציין, בתקווה לא להישמע כמו קוקה-קולה, שאני לא מוכרת את הגוף שלי, אני מוכרת שמחה". ומזכירה: "אני עדיין מתייחסת לעצמי בכבוד. אם אאבד את הכבוד העצמי, זה יהיה הסוף שלי. אני רואה את הכול בתור הבחירה שלי, ועם הבחירה הזאת אני מנסה לא לאבד את עצמי למרות כל הגורמים שמנסים לחסל את כבודי. וגברים שמשתמשים בגוף שלי לאוננות הם הדבר האחרון שיגרום לי לאבד את כבודי".

בסופו של דבר סו פרשה מהזנות ב-2012: "אני לא פורשת בגלל סיבות מוסריות. אני לא הולכת לבלות את המשך חיי בדיבורים על כמה שהשנים שלי ברחוב היו מבוזבזות, או בניסיונות 'לשקם' מישהי. אני פורשת בגלל עייפות והצורך לשנות כיוון. כמו שאומרים בתאגידים, 'אני עוזבת כדי למצוא תחומי עניין חדשים'."

יום שבת, 28 באוקטובר 2017

סין: דיכוי בכל מקום

טיינטיין ז'נג, אנתרופולוגית ממוצא סיני, יצאה לחקור את תעשיית המין בעיר הסינית דליאן. זה לא היה קל: פקידי השלטון האשימו אותה שהיא מרגלת אמריקאית שרוצה להשמיץ את סין, ועובדות המין האשימו אותה שהיא בחיים לא תצליח להבין את חייהן. הן כינו אותה "משקפיים" ו"סטודנטית" וצחקו על הבגדים שלה. אחרי שהחליטה לעבוד ולחיות איתן, הן התחילו לכבד אותה והיא זכתה להכיר אותן. הספר שכתבה מספר על חייהן.


רוב עובדות המין הסיניות הן נשים כפריות שהיגרו לערים. הן סובלות מדיכוי משולש: בתור כפריות, בתור נשים ובתור עובדות מין.

כפר VS עיר


החוקים בסין אוסרים על תושבי הכפרים להגר לערים, אלא אם יש להם אישור מיוחד ללימודים או לעבודה. הנשים שנאלצות להישאר בכפרים גרות בבתים מעופשים עם זבובים ועכברים, השירותים הם חור בגינה והתזונה מתבססת על תפוחי אדמה כי אפילו האורז יקר מדי. הן מתחתנות עם איכרים ונאלצות לעבוד בשדות כל היום. נשים כפריות רבות מעדיפות כבר להגר לערים בניגוד חוק, ושם האפשרויות היחידות הפתוחות בפניהן הן העבודות הגרועות ביותר – או עבודה בזנות. העוני והייאוש של הנשים הכפריות יצרו במדינה תעשיית מין של כמעט עשרה מיליון נשים.

העובדות במפעלים לא מרוויחות יותר מ-300$ בחודש. לעומת זאת, במועדוני הקריוקי המשמשים מסווה לתעשיית המין, הנשים מרוויחות את אותו סכום בשעה וחצי של שתייה, שירה וליטופים. אם הן גם שוכבות עם הלקוחות, הן יכולות להרוויח עוד הרבה יותר. גבוה ככל שיהיה המחיר הנפשי והפיסי של העבודה בזנות לא חוקית, עובדות המין רואות את מצבן של נשים כפריות ומחליטות שהזנות שווה את המחיר. "החיים שלי בעיר מלאי דמעות, אבל אני שמחה שאני לפחות לא צריכה לעבוד בשדות כמו הנשים בכפר. לפחות החיים שלי טובים יותר משלהן."

העבודה כמארחות במועדונים מספקת לנשים היכרות עם דמויות גבריות מובילות בפוליטיקה ובעסקים המקומיים, ואלה מאפשרים להן להרוויח כסף ולפעמים גם לקבל מעמד חוקי בעיר. במועדונים הגברים העירוניים השחצנים לא יכולים לנצל בחינם את גופן של הנשים הכפריות, ונאלצים לשלם אפילו בשביל הזכות לדבר איתן.

עובדות המין תורמות חצי מהכנסותיהן למשפחותיהן ורואות את עצמן כנשים עירוניות מתקדמות, שגרירות המודרניוּת בכפרים. בניגוד לכפריות שמתחתנות ומולידות ילדים בתור כוח עבודה חינמי, עובדות המין לא מתכוונות להתחתן בקרוב ובטח לא לעשות ילדים. הן מעדיפות להיות חופשיות. למרבה הצער, החופש הזה מוגבל בגלל הדיכוי הפוליטי והכלכלי.

המדינה VS עובדות מין


הזנות אינה חוקית בסין, והמשטרה נוהגת לערוך פשיטות על עובדות המין, לעצור אותן, לאנוס אותן, לשלוח אותן למחנות חינוך מחדש ו/או לקחת מהן שוחד. המשטרה קוראת לפשיטות על עובדות המין "מלחמת גרילה", כמחווה למאבק ההרואי של המהפכנים הקומוניסטים בפולשים היפנים. אולם בפשיטות של המשטרה אין שום דבר הרואי ובטח לא קומוניסטי: השוטרים מקבלים מהממשלה בונוסים לפי מספר המעצרים וכמות הקנסות.

מאחר שלעובדות המין אין אפשרות לעבוד באופן חוקי, הן נאלצות לעבוד אצל סרסוּריוֺת במועדוני קריוקי מפוקפקים וגם לגור בהם, מפני שבתור כפריות אין להן זכות דיור בערים. "היינו צריכות להיזהר בכל רגע מהתקפות של שוטרים, פושעים, לקוחות ומנהלי מועדונים מתחרים. בלילות נהגנו לישון ביחד על הספות בחדרים, ולפני השינה תמיד הצמדנו את אחת הספות לדלת כדי שהגנגסטרים לא יוכלו לפרוץ פנימה".

כולם מנצלים את הפגיעוּת החוקית של עובדות המין. הלקוחות מתאכזרים אליהן: "המארחות היו יורדות מהחדרים בוכות ומלאות בפציעות: הרגליים, הידיים והשדיים שלהן שחורים וכחולים בגלל הצביטות של חלק מהלקוחות. הן לא יכלו להפסיק באמצע כי אז לא היו מקבלות את הכסף". הסרסוריות מכות אותן, מאלצות אותן לספק את הלקוחות ומאיימות עליהן ברצח אם יעזבו למועדון אחר. גנגסטרים פורצים למועדונים ואונסים את הנשים, וכדי להתמודד איתם המועדונים מעסיקים מאבטחים בריונים, שבעצמם מתעללים בנשים. באחד המועדונים, למשל, המאבטח היה רוצח סדרתי ש"נקנה" מהכלא על-ידי מנהלת המועדון. אף אחד לא העז להתעסק איתו, אבל הוא דווקא התעסק עם הנשים במועדון (וגם עם עוברי אורח, שאותם הוא תפס והכריח להיכנס למועדון).

במועדונים היוקרתיים המצב רע מבחינות אחרות. המארחות בהם אמנם אינן סובלות מאלימות רבה ולא חייבות לשכב עם הלקוחות, אך הן כן חייבות לשתות אלכוהול עם הלקוחות כדי להכניס כסף לבר, ואת כל האלכוהול הזה הן נוהגות להקיא בסיום הלילה כדי לא להשמין. ההקאות התכופות מדרדרות את מצבן הרפואי, כמו גם הניתוחים הפלסטיים הרבים שהן עוברות כדי למצוא חן בעיניי הלקוחות.

גברים VS נשים


בזמן שעובדות המין רואות בלקוחות אפשרות להשיג כסף ועצמאות, הלקוחות רואים בהן אפשרות להשיג מעמד וכבוד, לא רק סקס.

מאז תקופת מאו יש לנשים הסיניות זכויות, והגברים הסינים השוביניסטיים מרגישים מסורסים. הם לא אוהבים את הנשים המשכילות, הם לא אוהבים את מדיניות הילד האחד שמונעת מהם להפיץ את זרעם, והם לא אוהבים את התרבות הקונפוציאנית הפוריטנית. יחסי מין עם האישה החוקית קיבלו את הכינוי "לשלם את מס התבואה" – בדומה לאילוץ לשלם מס למדינה על היבולים, הגברים נאלצים לשלם מס לנשותיהם ולשכב איתן. האפשרות לשלם על מין ולשלוט בנשים מחזירה להם את תחושת הגבריות, וצריכת מין בתשלום במועדוני קאריוקי יוקרתיים מאפשרת להם להרגיש כמו מערביים מודרניים ואפילו חתרניים. בדיוק כמו שהסתכנו והעלימו מס בתקופת הקומוניזם, כך הם מסתכנים ומשלמים על מין לא חוקי כיום. הם מרגישים כמו מורדים בסוציאליזם ובזקנים האימפוטנטים שמנהלים את המפלגה.

אם זה לא נשמע מוזר מספיק, הרי שאופן ההתנהגות במועדונים משקף את הקריטריונים לפיהם הגברים הסינים החדשים מעריכים זה את זה. הם אמורים להפגין שליטה, לא להתאהב במארחות, לא לתת להן יותר מדי כסף ולהראות איך הם מתמרנים את רגשות עובדות המין. הם יעשו הכול כדי להראות לחבריהם שלא באמת אכפת להם מהמארחות, שהם עושים להן מה שהם רוצים כי הם גברים אמיתיים שמנצחים את הנשים. הם שולטים במארחות כמו שהם שולטים בעסקים. אפשר לסמוך עליהם. ניצחון בבר מכין את הגבר לקראת הניצחון בעולם העסקים.

בקיצור, אם המארחות רוצות להרוויח מספיק כסף כדי לא להיות תלויות בגברים, הן חייבות לתת לגברים את ההרגשה שהן תלויות בהם. שיר שעובדות מין כתבו והפיצו מתאר את המצב (בתרגום חופשי ומביך שלי):

"לחדר הקריוקי אנחנו נכנסות,
את החיוך הגדול שלנו מחייכות.
עם הלקוחות אנחנו יושבות,
מתנהגות כמו נשים צייתניות.
אבל ברגע שאנחנו מקבלות את הטיפ ועוזבות,
את האמ-אמא שלהם אנחנו מקללות."

בזמן שהנשים מנסות לשרוד, הלקוחות מנסים לעשות רושם והסרסורים עסוקים בלשחד את השלטונות ולהרוג את המתחרים, יש גם מי שמרוויחים מהעניין:

אנשי עסקים יפנים

סין ויתרה על הקומוניזם בשנות השמונים, ואנשי העסקים היפנים חזרו לעשות עסקים במדינה והביאו איתם את מועדוני הקריוקי. לא רק שיפנים ממש אוהבים קריוקי, הם גם השתמשו בהם כדי לארח את אנשי הממשל המקומיים, להתחבר איתם ולקבל מהם רישיונות עסקים.

במקרים המעטים שבהם נמצאו פוליטיקאים סינים ישרים שסגרו את המועדונים בעיר כלשהי, היפנים פשוט הפסיקו להגיע לעיר והתעשייה בה נהרסה.

פקידי הממשל

אנשי הממשל המקומיים מקבלים שוחד מאנשי העסקים היפנים וממנהלי המועדונים המקומיים, ומבלים להנאתם עם המארחות. למעשה, פקידי השלטון מממנים את מועדוני הקריוקי בעזרת כספים ציבוריים, שמוגדרים כתקציבים "לקידום התעשייה". הערכות מסוימות אומרות ש-80% מתקציבי המועדונים מומנו על-ידי פקידי הממשלה. כמו שאמר אחד מהם: "מועדוני קריוקי ומארחות הם מקור הפרנסה שלנו. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם". ככה עושים עסקים בסין.

האליטות המקומיות

עסקנים מקומיים יוצרים קשרים חברתיים בזכות מועדוני הקריוקי. הם מארחים בהם פקידי ממשל שצריך לשחד ואנשי עסקים שצריך להרשים. אין כמו ארוחה טובה ושירה משותפת במועדון קריוקי יוקרתי כדי להרשים את חבריך. שלא לדבר על הכוח המיני שאתה מפגין כשאתה "מפתה" את המארחות וגורם להן לעשות כל מה שתבקש. 

המדינה

לא רק פקידי הממשלה מרוויחים כסף על חשבון עובדות המין, גם המדינה עצמה. התעשייה המקומית פורחת בזכות אנשי העסקים המגיעים בשביל מועדוני הקריוקי ונשארים בשביל לעשות עסקים; הכפריים המקופחים מצליחים לשרוד בזכות הכספים שהם מקבלים מבנות משפחתם העובדות במועדונים; תעשיית המין מהווה יותר מ-12% מהתל"ג במדינה; והקנסות שהמדינה מטילה על עובדות המין מכניסים כסף לקופתה.

באופן רשמי, המדינה אוסרת על תעשיית המין. באופן בלתי רשמי, המדינה מקדמת את התעשייה כדי למשוך השקעות זרות, ופקידי המדינה תומכים בתעשייה כדי למשוך כספים לעצמם. למעשה, כשהממשלה הוציאה את תעשיית המין מחוץ לחוק, היא יצרה שחיתות שהיא המרוויחה הגדולה ממנה.

כולם מרוויחים על חשבון עובדות המין, אבל רבות מהן מצליחות בעצמן להרוויח מספיק כדי לפתוח עסק קטן בעיר ולקבל זכויות אזרח. את מצבן המורכב מסכמת היטב כותבת הספר: "בתור מהגרות ועובדות מין אין להן זכויות אזרח, אבל הנשים האלה נאבקות בסביבה הפטריארכלית כדי לשרוד ולקבל לגיטימציה. המאבק שלי בפטריארכיה מוגבל לכתיבת ספרים; המאבק שלהן הוא מאבק יומיומי כואב נגד המדכאים שלהן. מבחינתי, הן הלוחמות הקשוחות ביותר והפמיניסטיות ההרואיות ביותר שאי-פעם פגשתי".

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

No Sex for Fish

כפר דייגים לחופי אגם ויקטוריה, קניה, נשמע כמו מקום קסום לטיול רומנטי. למרבה הצער, הנשים המקומיות לא יכולות להתמקד ברומנטיקה. באזור שבו חצי מהאוכלוסייה מרוויחה פחות מדולר ליום, הנשים צריכות להתמקד בפרנסה. ואם רוב הפרנסה בכפרים מגיעה מדייג, והדייגים הם גברים, לנשים אין לפעמים ברירה אלא לשכב עם הדייגים כדי לקבל את הדגים.

התופעה נפוצה בכל כפרי הדייגים במדינות האזור, וקיבלה את הכינוי Sex for Fish. יש הקוראים לה גם fishtitution. נשים, רובן גרושות או אלמנות, יודעות שמסחר בדגים הוא הסיכוי היחיד שלהן לשרוד. הן קונות את הדגים מהדייגים, מנקות אותם, מייבשות אותם ומוכרות אותם הלאה ברווח קטן. בתקופות שבהן שלל הדגים דל, הדייגים דורשים מהנשים לשכב איתם בתמורה לדגים. שיעור נשאי ה-HIV בכפרי הדייגים בקניה עומד על כ-26%.

ב-2012, לאחת המתנדבות של "חיל השלום" (Peace Corps) נמאס מהמצב והיא החליטה לעשות מעשה. בעזרת תמיכה של ארגונים בינלאומיים ושיתוף פעולה של המקומיים, היא יצרה פרויקט שנועד לחזק את כוחן של הנשים בתעשיית הדייג. הפרויקט נקרא No Sex for Fish.

3,400 דולר הושקעו בפרויקט החדש על-ידי העמותה האמריקאית World Connect. קואופרטיב נשים מקומי הוקם כדי לארגן את הפרויקט, ובעזרת התרומות הוא קנה שלוש סירות דייגים והעביר אותן לרשות נשים מקומיות. זאת לא הייתה נדבה :הנשים שתפעלו את הסירות העבירו את הרווחים לקואופרטיב עד שסכום הקנייה שולם במלואו, ורק לאחר מכן הן קיבלו את הסירות לבעלותן. רווחי הקואופרטיב שימשו לבניית סירות נוספות. הפרויקט, שהתחיל ב-2012 עם שלוש סירות, מחזיק היום כבר שלוש-עשרה כאלה.


הפרויקט שינה את חייהן של מנהלות הסירות. הן הרוויחו מהדייג פי חמישה משכר המינימום בקניה, וההכנסה הנוספת הבטיחה שהן יוכלו לשפץ את בתיהן הרעועים, להאכיל את ילדיהן כראוי ולשלם את שכר הלימוד שלהם. במקום שהנשים ייאלצו לקיים יחסי מין עם הדייגים כדי לקבל דגים, עכשיו הנשים העסיקו גברים בסירותיהן. הגברים למדו להקשיב למנהלות ולכבד אותן, ודייגים אחרים ראו שהנשים יודעות לנהל סירות לא פחות טוב מהם, והחלו לשתף איתן פעולה במקום לראות בהן אובייקטים מיניים.

הנשים המשתתפות בפרויקט קיבלו הכשרה בניהול עסקים והקימו קואופרטיב בנקאות לחיסכון והלוואות, שחסך לאוכלוסייה כספים רבים באזור שבו נסיעה לבנק הקרוב עולה כמו משכורת שבועית.

הפרויקט השפיע ישירות על 75 הנשים החברות בקואופרטיב ועל ארבעים גברים שעבדו בשבילן או קיבלו הכשרה מקצועית ביחד איתן. מרוויחים אחרים היו 65 הילדים של חברות הקואופרטיב. אחת הנשים, דוריס בת ה-49, מספרת: "עכשיו הילדים שלי הולכים לבית-הספר ומצליחים שם יפה. עכשיו אנחנו יכולים ללכת לבית-החולים אם אנחנו צריכים. זה הבדל גדול מאוד. לפני הפרויקט הייתי צריכה ללכת לגבר כדי לקבל את האפשרויות האלה. אני מרגישה כל כך מועצמת – אף פעם לא עבדתי כל כך קשה, אבל עכשיו אני יכולה להתרכז בעבודה שלי. השותפוּת שלי עם גברים היא עכשיו עבודה, לא סוגים אחרים של שותפות".

הגברים מודים: "היום כבר אין מין עבור דגים. הנשים לא מרשות את זה יותר. הן קראו עלינו תיגר [...] פעם שכבתי עם המון נשים ועכשיו כבר לא, כי הן השותפות שלנו. הן המנהלות עכשיו. אם דוריס אומרת משהו, אני עושה אותו."

וסמנתה, מתנדבת חיל השלום בת ה-24 שיזמה את הפרויקט, מתגאה: "השינוי הכי גדול מבחינתי הוא ההתנהגות של הנשים בחוף. לפני הפרויקט הן היו באות, סוחרות ונשארות בינן לבין עצמן. עכשיו הן צועדות כאילו המקום הזה שייך להן. הן נעשו יותר אסרטיביות בעסקים שלהן. הן מרגישות שיש להן קול והן משתמשות בו. ככל שהפרויקט מתקדם ועוד נשים רואות את השינויים, הן נעשות מעורבות גם כן ולא מתביישות לדבר בעצמן".

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

תמונת מצב בשבדיה: "העובדות הסוציאליות חושבות שהן יכולות ללמד אותי הכול"

כידוע, שמונים אחוזים מעובדות המין בשבדיה הן מהגרות, והחוק השבדי נגד זנות קובע שהן מגורשות מהמדינה. אפשר להניח שהן אינן מרוצות מהחוק. אבל מה עם הנשים המקומיות? ארגון שבדי נגד איידס, בשיתוף איגוד עובדות המין השבדי, ערך מחקר שהתמקד בהן. במחקר השתתפו 124 עובדות ועובדי מין, ש-66% מהם נולדו בשבדיה.

בזכות מערכת הרווחה השבדית, כמעט אף אישה מקומית אינה צריכה לעבוד בזנות בשביל לשרוד כלכלית. בזכות אותה מערכת רווחה, מכורות לסמים יכולות לקבל טיפול ראוי ואינן חייבות לעבוד בזנות כדי לממן את ההתמכרות. המחקר הוא הזדמנות טובה ללמוד על הנשים המקומיות שבוחרות בכל זאת לעסוק בזנות, במדינה שמפלילה את עבודתן.

79% מהמשתתפים במחקר היו נשים, 15% גברים, 3% טרנס* ו-3% אחרימות. אתייחס לנתונים בלשון נקבה מפני שרוב המשתתפות היו נשים.

רק עשרים אחוזים מהמשתתפות במחקר אמרו שהחוק להפללת הלקוח מצמצם את כמות הלקוחות. עובדות המין מוטרדות יותר מההשלכות האחרות של המודל השבדי: הסטיגמה, התנהגות הלקוחות והאיסור על עבודה בדירות. רק חמש מהמשתתפות במחקר תמכו בהפללת הלקוחות, ו-11% בלבד אמרו שהפללת הלקוחות חיובית מבחינתן. לעומת זאת, יותר ממחצית מהמשתתפות אמרו שהחוק להפללת הלקוח אינו חיובי מבחינתן.

אחת המשתתפות מסבירה: "כרגע זה לא מטריד אותי יותר מדי, אבל הייתי רוצה את האפשרות לעבוד עם נשים אחרות, שיהיו מכוני ליווי וכל זה. אולי אם החוק יבוטל זה יהיה כמו בדנמרק, שם אין כזאת סטיגמה נגד עבודת מין. כאן לקוחות יודעים שהם עושים משהו לא חוקי, ואם אתה כבר עושה משהו לא חוקי, אתה מרשה לעצמך לעשות מה שבא לך".

42% מהמשתתפות במחקר עבדו מדי פעם מחוץ לשבדיה: "המחירים בגרמניה נמוכים לעומת שבדיה, ובכל זאת אני עובדת בגרמניה הרבה. שם אני יכולה לעבוד עם חברות, וזה מרגיש בטוח ונחמד יותר. שם אני גם לא צריכה להתעסק עם טלפונים ומיילים. אני פשוט מגיעה בזמן ויודעת כמה שעות אני עובדת בכל יום. זה מתאים לי".

באופן אירוני, דווקא ההיבט המשמעותי ביותר של המודל השבדי – גירוש המהגרות – פועל לטובתן של הנשים המקומיות, כמו שאומרת אחת מהן: "בתור 'זונת צמרת', החוק להפללת הלקוח טוב לי. אם הוא יבוטל, תהיה יותר תחרות עם עובדות מהגרות, וזה יגרום למחירים נמוכים יותר".

הגיל הממוצע של המשתתפות במחקר היה 35. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 25. 13% התחילו לעבוד לפני גיל 18 (חצי מתוכן בגיל 17).

בערך למחצית מהמשתתפות היתה השכלה על-תיכונית, ול-22% היה תואר אקדמי.

הסיבה העיקרית לעבודה בזנות היתה כסף, או כמו שאומרת עובדת מין בת 25: "אני לא נהנית במיוחד מעבודת מין, אבל כרגע זאת האפשרות הכי טובה מבין האפשרויות שיש לי. אני מנסה לחסוך מספיק כסף כדי להקים עסק משלי בעתיד, אז עבודת מין משתלמת לי בתור השקעה לעתיד".

48% מהמשתתפות במחקר עבדו בעבודת מין מתוך סקרנות מינית, 33% עשו זאת כי רצו לקבוע בעצמן את שעות העבודה שלהן, ושיעור דומה מפני שהן מוצאות ריגוש בעבודת מין. 8% עבדו בזנות כי לא מצאו עבודה אחרת ו-9% עבדו כדי לממן סמים ואלכוהול, לעומת 9% שעבדו בשביל לממן את הלימודים.

עבודת מין היא מקור הפרנסה העיקרי של 29% מהמשתתפות בלבד, והשאר עובדות בעבודות נוספות. בעצם, לאחת מהן אין יותר עבודה נוספת: "אני בת 76 ויש לי פנסיה, אבל אני רוצה לשמור על הלקוחות שלי כי אני בקשר טוב איתם כבר הרבה שנים".

לפני שנגלוש לרומנטיזציה מוגזמת של עבודת מין בשבדיה, חשוב לזכור שהחוק השבדי מונע מעובדות מין להתלונן במשטרה, בגלל החשש שייזרקו מדירותיהן או יואשמו בעבירות אחרות. 12% מהעובדות בדירות הותקפו על-ידי לקוחות, אבל רק רבע מהן דיווחו על-כך למשטרה, ורק שתיים מתוכן אמרו שיעשו זאת שוב אחרי היחס שקיבלו מהשוטרים.

למרות חוסר ההגנה המשטרתית, 47% מהמשתתפות במחקר מרגישות תמיד בטוחות בזמן העבודה, שיעור דומה מרגישות בטוחות רוב הזמן, ואילו 6% לא מרגישות בטוחות.

מחוץ לעבודה יש לעובדות המין פחות ביטחון, ורובן מוחות על האפליה מצד הרשויות והציבור. 87% ציינו את הדעות הקדומות נגד עובדות מין בתור בעיה, ו-66% ציינו את הצורך להסתיר מהעולם את עבודתן. עובדת מין בת ארבעים מפורטוגל אומרת: "פורטוגל מדינה מאוד דתית, ועדיין לאנשים בשבדיה יש יותר דעות קדומות מאשר בפורטוגל. זה מרגיש כאילו כאן יותר דתיים!"

יותר ממחצית מהמשתתפות חוששות גם ממחלות מין. עם זאת, רוב המשתתפות במחקר מרוצות מהבריאות המינית שלהן. 83% מהן חושבות שהבריאות המינית שלהן טובה, רק חמש נשים חושבות שהיא רעה. מחצית מהמשתתפות אמרו שעבודת המין היא חלק מהמיניות שלהן, 49% חושבות שעבודת המין השפיעה לטובה על הבריאות המינית שלהן, לעומת 13% שחושבות שהיא השפיעה לרעה.

מבחינה נפשית, 59 מהמשתתפות אומרות שעבודת המין השפיעה לטובה על מצבן הנפשי, 26 אומרות שהיא לא השפיעה בכלל ו-18 אומרות שהיא השפיעה לרעה. 70% מהמשתתפות אומרות שמצבן הנפשי טוב, לעומת 10% שאומרות שהוא רע. עובדת בת 35 אומרת: "עבודת המין השפיעה עליי גם לטובה וגם לרעה. לטובה, כי נעשיתי עצמאית ובטוחה יותר בעצמי. לרעה, בגלל הסטיגמה החברתית".

75% אמרו שעבודת המין עשתה אותן חזקות יותר נפשית. 14% מהמשתתפות היו בדיכאון מדי פעם, 10% חשבו בעבר על התאבדות ו-16% סבלו מהפרעות אכילה.

רק ארבע מהמשתתפות אומרות שעבודת המין השפיעה עליהן לרעה מבחינה פיסית. ארבעים ושבע משתתפות אומרות שהיא דווקא שיפרה את מצבן הפיסי, כי הן מקפידות לשמור על גופן ולטפח אותו. 75% מהמשתתפות במחקר אומרות שמצבן הגופני טוב, 18% אומרות שהוא בינוני ורק 7% אומרות שהוא רע.

לעובדות המין יש מזל שמצבן הבריאותי טוב, מפני שבמוסדות הבריאות הן סובלות מאפליה. אחת מהן אומרת: "הרגשתי שם כמו בחקירה של האינקוויזיציה", ואחרת מוסיפה: "אני לא מסוגלת להתמודד עם הבורות והדעות הקדומות שלהם. זה עצוב שעדיין יש כל כך הרבה סטיגמות ומיתוסים על זכות הנשים לקבל החלטות על חייהן וגופן".

גם כאשר הן מרגישות צורך בטיפול נפשי, הן מעדיפות לא לפנות לרשויות הרווחה. "רציתי טיפול פסיכולוגי כללי, אבל הן רק רצו לדבר איתי על מכירת מין ולא על שום דבר אחר. זה היה חסר תקווה," "הן מכריחות אותי להפסיק לעבוד בזנות בתמורה לעזרה", "עובדות הרווחה חושבות שהן יכולות ללמד אותי הכול. הן לא יכולות ללמד אותי כלום. הן שופטות נשים כמוני וחושבות שדרך החיים שלהן עליונה על שלנו. כולנו עושות את מה שאנחנו צריכות לעשות כדי שיהיו לנו את החיים שאנחנו רוצות".

ואכן, יש להן את החיים שהן רוצות. 80% מרוצות מהחיים, 11% ככה-ככה, ורק 9% לא מרוצות. 83 מהמשתתפות מרוצות מהקשרים עם הלקוחות, לעומת 14 שאמרו שהלקוחות גורמים להן להרגיש רע. בניגוד לטענות הרווחות בשיח נגד הזנות, 87% מעובדות המין לא רואות בעבודת מין אלימות של גברים נגד נשים. 62% אומרות שעבודת מין היא מקצוע, 29% מסכימות איתן חלקית, ורק 7% לא מסכימות. כשהן מנסות להגיד את זה בציבור, לא מקשיבים להן:

"אני באיגוד עובדות המין השבדי [Rose Alliance] ויש לנו משאית משלנו במצעד הגאווה. אני אוהבת את זה. אבל תמיד תהיה מישהי שתתלונן שאנחנו עושות רומנטיזציה לעבודת מין. יום אחד בשנה אנחנו מעזות לשמוח ולרקוד בפומבי, אבל מצפים מאיתנו להיות אומללות כל הזמן".

66% מעובדות המין אומרות שהן לא יצטרכו שום עזרה אם יחליטו להפסיק לעבוד בזנות. אחת מהן גם התלוננה על עצם השאלה: "למה לשאול אותי מה אני צריכה כדי להפסיק לעבוד בעבודת מין? למה שאני ארצה להפסיק לעבוד בזה?" 13% יצטרכו עזרה בהשגת הכנסה אחרת, ורק 10% אומרות שהן יצטרכו שיקום כלשהו. התלונה העיקרית של רובן היא על היחס כלפיהן:

"עושים לנו אינפנטיליזציה, 'אתן לא יודעות מה טוב בשבילכן'. אם את מקטינה מישהי וטוענת שהיא 'חסרת אחריות למעשיה', זה כמו לטעון שהיא סובלת מהפרעה נפשית. כאילו את לא אדם שלם אם את לא מוכנה שהחברה תשקם אותך. [...] למה שאני אצור קשר עם משרד הרווחה? כדי שהם ישלחו את המשטרה לדירה שלי ברגע שהם יגלו את הכתובת שלי?"

ולסיכום, עובדת מין בת 42: "אני מוכרת מין כי זאת העבודה שלי! כולם כל כך אובססיביים אם אני מאושרת או לא. אני תוהה אם שואלים גם מנכ"לים ופוליטיקאים אם הם שמחים? האם חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מאושרים בעבודה? אני קצת דואגת להם, האמת".