ברי אולסון, גברת חסה

ופלים בלגים וצ'יפס. בְּרי אולסון פשוט לא הצליחה לעמוד בפניהם. "נעשיתי טבעונית וירדתי במשקל. אבל אז גיליתי שאני יכולה לאכול ג'אנק טבעוני, ועליתי את הכול בחזרה! היום שבו גיליתי את הג'אנק פוד הטבעוני היה יום שמח מאוד..."

ופל בלגי טבעוני בגלידריית ג'לה לוינסקי זצ"ל

הג'אנק פוד לא הפריע לאולסון לזכות בפרסים יוקרתיים מטעם תעשיית הפורנו, ביניהם "תגלית השנה 2008", "סצנת האנאלי הטובה ביותר 2009" ו"כוכבת הרשתות החברתיות 2011", אם כי אף אחד מהם לא משתווה לתואר "גברת חסה", שאותו העניק לה ארגון PETA כהוקרה על פעילותה למען זכויות בעלי חיים.

"תמיד אהבתי בעלי חיים, ואני לא רוצה להיות הגורם להתעללות שחיות תמימות עוברות בתעשיית המזון. אני זועמת מאז שלמדתי על מה שהן עוברות שם, ואני מנסה בכל יום לתעל את הזעם שלי לכיוון חיובי. הדרך היחידה שהתעשייה תשתנה באמצעותה היא הטבעונות. אני רק יכולה להציב דוגמה ולהפיץ את המידע, ולקוות שאנשים ילכו בדרכי."

הבחירה בטבעונות היתה אידיאולוגית. הבחירה בפורנו היתה עניין כלכלי. "תמיד רציתי להיות רופאה, ולמדתי שנתיים באוניברסיטת פרדו [Purdue]. במקביל ללימודים עבדתי במשרה מלאה ארבעים שעות בשבוע. היה קשה להתמודד עם העומס של הלימודים והעבודה, ותמיד גיליתי עניין בתעשיית הפורנו, אז יום אחד פשוט גיגלתי 'אפליקציית פורנו', מצאתי אתר ופרסמתי בו את כל התמונות והמידע עליי". היא הפכה במהירות לכוכבת: "היה לי פה גדול, ויכולתי לדבר יותר מלוכלך מכל אחת אחרת. אפילו לא עשיתי את זה בכוונה. אנשים פשוט התחילו להחמיא לי על הדיבור המלוכלך שלי, ותמיד הדליק אותי לדבר ככה, אז המשכתי לעשות את זה גם בסרטים".

הדבר היחיד שאולסון סבלה ממנו בגלל הפורנו והטבעונות היה הבדיחות השוביניסטיות של גברים ("בסרטים תמיד יש לך חתיכת בשר בפה"). היא קיבלה שלושים הודעות מטומטמות כאלה ביום, וענתה: "גברים, בדיחות הבשר שלכם מפגרות! אתם לא כאלה חכמים, תפסיקו בבקשה להגיד דברים כאלה". היא גם שלחה לגברים מסר: "אני לא חושבת שגברים אוכלי בשר הם יותר גבריים. אני חושבת שהם פשוט לא קיבלו מספיק מידע כדי לקבל את ההחלטה הנכונה לגבי טבעונות. גבר רחב אופקים הוא הגבר הכי סקסי מבחינתי. אז גברים, תוציאו את הספרים ותתחילו ללמוד!"

לשיא פרסומה הגיעה אולסון ב-2011, כשהפכה לבת-זוגו של צ'רלי שין ביחד עם שחקנית פורנו נוספת. באותה תקופה היא הכריזה: "אני מקווה שעם הפופולאריות המתפתחת שלי, אצליח להמשיך לחנך אנשים בנושא זכויות בעלי החיים. זאת דרך נהדרת לעשות שינוי. החלום שלי הוא לבנות מקלט גדול לבעלי חיים".

בעולם נורמאלי, כולנו היינו גאים להיות השכנים, החברות, העובדים או המעסיקות של אישה מרשימה כמו ברי אולסון. למרבה הצער, העולם שלנו לא נורמאלי, ואולסון גילתה זאת על בשרה אחרי שפרשה מפורנו וחיפשה עבודה חדשה. בסרטון שפירסמה לפני שנתיים, היא חשפה את קשיי החיים אחרי הפרישה.

           

היא גם כתבה מאמר באותו נושא:

"קוראים לי ברי אולסון, אני שחקנית פורנו לשעבר, ומאז שפרשתי רק שמרתי על שתיקה. שתקתי בקשר לאפליה, שתקתי בקשר לאיומים, שתקתי בקשר לדיכאון, להשפלה, לבִּיוּש.

אני מקווה שבזכות הדברים שלי, יותר נשים יאזרו עוז להשמיע את קולן. אני לא אשתוק עוד. בחרתי לדבר.

כשנכנסתי לתעשיית הפורנו בגיל 19, עשיתי את זה כדי להתנסות מינית וגיליתי שזה מרתק אותי. הייתי סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטת פרדו בלימודי טרום-רפואה, ועבדתי במשרה מלאה בטלמרקטינג. טסתי ללוס אנג'לס כדי לבדוק את עולם הפורנו והייתי בהלם מהכסף שאפשר לעשות בו. החלטתי לעזוב את הלימודים ולהרוויח כמה שיותר. לא ראיתי שום דבר בעייתי בלחשוף את המיניות שלי, והמשפחה והחברים תמכו בי.

עד שלא עזבתי את תעשיית הפורנו בגיל 25, לא הבנתי עד כמה החברה שופטת אותי. תמיד הדחקתי את מה שאנשים חושבים עליי, אבל בגלל שנקלעתי לתוך סערה תקשורתית [הזוגיות עם צ'רלי שין] נחשפתי לדעת-הקהל, וכשגיליתי מה הציבור חושב עליי רציתי למות.

עזבתי קריירה שהרווחתי בה מיליונים וניסיתי לקבל כבוד. נלחמתי ונאבקתי במשך שנים. אנשים הסתכלו עליי כאילו אני עבריינית מין. הסתכלו עליי כאילו אני נחותה מהם בכל מובן. עד שלא נחשפתי לאנשים האלה, אף פעם לא הבנתי כמה הגישה שלי מתקדמת וכמה אנשים אחרים מפחדים ממיניות. רק אחר כך הבנתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות אחות או מורה. כל עסק יכול לפטר אותי כי אני עלולה לגרום ללקוחות להרגיש 'לא בנוח' בגלל מי שאני.

אין תמלוגים בפורנו. אני רואה בכל יום באנרים עם התמונות שלי ואת הסרטים שלי בכל מקום באינטרנט. האנשים חסרי-הפנים מאחורי התעשייה עדיין מרוויחים מיליונים מהתמונות שלי ולא סובלים מהשלכות, ולי נותר רק לחפש רעיונות להקמת עסק עצמאי, כי אין לי אפשרויות עבודה אחרות. אנחנו תעשיית הבידור היחידה שהכישרונות בה לא מקבלים תמלוגים אחרי שהפסיקו לעבוד. אז עכשיו אני חסרת פרוטה ומנודה על-ידי החברה. פורנו היא התעשייה היחידה שבה ככל שאישה מצליחה יותר, כך היא תסבול יותר בשארית חייה.

החרטה הגדולה ביותר שלי היא שעזבתי את הפורנו. ויתרתי על כל הכסף וניסיתי לגרום לעולם לחבב אותי. זה לא קורה ואף פעם לא יקרה. הייתי צריכה פשוט להמשיך עוד חמש שנים בפורנו, לחסוך כסף ולחיות בנוחות את שארית חיי.

אנשים שונאים אותי, ואם הם רק היו מכירים אותי, הם היו יודעים שאני אחת הנשים הכי נחמדות שהם פגשו. זה חבל, חבל לכולם. המסר שלי לנשים צעירות הוא להיזהר. דברים לא יסתדרו מעצמם אחרי שתיכנסו לפורנו או תעזבו אותו. אתן תהפכו לקבוצה נפרדת מהחברה, קבוצה שאין אף ארגון שתומך בזכויות האזרח שלה. החיים גם ככה קשים, אל תעשו את זה לעצמכן. הכסף לא שווה את הסבל שהחברה הכללית תעביר אתכן כל החיים.

הפורנו לא פגע בי. מה שפוגע בי זו הדרך שבה החברה מתייחסת אליי בגללו."

היחס החברתי פגע גם בטבעונות של ברי, שלמרבה הצער נשברה לאחרונה. אפשר לקוות שהיא תתאושש. כיום אולסון עובדת במצלמות-מין, שם לפחות הפרסום עוזר לה והסטיגמה לא פוגעת בה. 

שקרים שמספרים לנו

הסטטיסטיקות המסולפות על המודל השבדי נמצאות בכל מקום. החלטתי להתעמק בשתיים מהן כדי להראות מאיפה הן מגיעות, מה לא מספרים לנו בקשר אליהן ומה האמת העומדת מאחוריהן.

"שיעור הגברים הצורכים זנות בשבדיה ירד מ-13.6% ל-7.6%"

מי מספר לנו את זה? ממשלת שבדיה, מכון תודעה, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, כותבת הצעת החוק להפללת הלקוח בישראל, וגורמים נוספים.

מאיפה הסטטיסטיקה מגיעה? דו"ח של ממשלת שבדיה, שמשווה בין סקר שנערך ב-2008 לבין סקר שנערך ב-1996.

מה לא מספרים לנו? שיש סקר נוסף, שמשנה את כל התמונה. הוא נערך זמן קצר לאחר כניסת החוק לתוקף ב-1999, ונמצא בו שרק 5% מהגברים בשבדיה צרכו זנות אי-פעם. כלומר, הנתונים מראים שמאז 1999 חלה דווקא עליה בשיעור הגברים שצרכו זנות בשבדיה, מ-5% ל-7.6%. 

למה הנתונים האלה בכלל לא רלוונטיים? כי הם לא מראים כמה גברים צרכו מין לפני החוק ואחרי החוק, אלא כמה גברים צרכו מין אי-פעם. 

למה הנתונים לא משקפים את המציאות?

- אם הנתונים אמינים ובין 1996 ל-1999 שיעור הגברים שצרכו זנות אי-פעם ירד מ-13.6% ל-5%, זה אומר ש-63% מצרכני הזנות בשבדיה מתו בתוך שלוש שנים. זה בלתי אפשרי סטטיסטית, אלא אם היתה התאבדות המונית של לקוחות בעקבות החוק החדש. יש אפשרות סבירה יותר:

- ב-1996 צריכת זנות לא היתה פשע, מאז 1999 היא כן. מן הסתם, פחות גברים יודו בסקרים שהם צרכו זנות כאשר מדובר בפשע.

- עובדה: גברים צעירים סירבו להשתתף בסקרים מאז כניסת החוק לתוקף, ולכן גם המחקר מ-2008 מסייג את התוצאות של עצמו:

כך אומרים גם סקר מ-2011, שמצא ש-10.2% מהשבדים צרכו זנות אי-פעם, וסקר נוסף מ-2014, שבו שיעור הצרכנים חזר ל-7.5%.

ומה האמת? האמת היא שלעולם לא נוכל לדעת אם מספר צרכני הזנות השתנה, מפני שלא נערכו מחקרים אמינים בנושא. ממשלת שבדיה פשוט לקחה נתונים לא אמינים ואז סילפה אותם עוד יותר. אם נקבל את הנתונים כמו שהם, נגלה שבין 1996 ל-1999 מתו 60% מצרכני הזנות בשבדיה, בין 1999 ל-2011 שיעור צרכני הזנות הוכפל, ואז מגפה המונית קטלה רבע מצרכני הזנות בשבדיה בשלוש השנים הבאות. נשמע הגיוני?

"מספר עובדות המין בדנמרק עלה פי כמה וכמה לעומת שבדיה"

מי מספר לנו את זה? נציגת ממשלת שבדיה בוועדת הכנסת, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, דו"ח של האיחוד האירופי ואחרים.

מאיפה הסטטיסטיקה מגיעה? משנת 2008, שבה היו בדנמרק כ-5,679 עובדות מין; ומשנת 2006, שבה היו בשבדיה כ-300 עובדות בזנות רחוב ועוד 304 מודעות פרסום באינטרנט.

למה הנתון הזה בכלל לא רלוונטי? כי אנחנו לא ב-2008.

למה הנתון הזה לא משקף את המציאות? כי בשבדיה בדקו רק זנות רחוב ומודעות באינטרנט, ולא את שאר סוגי הזנות.

ומה האמת? מאז 2006, מספר מודעות הפרסום באינטרנט בשבדיה עלה מ-304 ל-6,965. לעומת זאת, בדנמרק היתה מאז 2008 ירידה של כמעט 50% במספר עובדות המין הידועות למדינה.

מספר עובדות המין הידוע בדנמרק, לפי שנים

למעשה, בשבדיה לא ידוע אם היה שינוי כלשהו במספר עובדות המין מאז חוק ההפללה, ואילו בדנמרק, שהזנות בה חוקית, היתה ירידה של 25% במספרן מאז שהתחילו למדוד ב-2002.

אולי זה בגלל שתקציב הסיוע לעובדות מין בדנמרק גדול יותר מאשר בנורבגיה ובשבדיה ביחד. עוד משהו שלא סיפרו לנו.

איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי דרום קוריאה - ארצות הברית

לחיילים האפרו-אמריקאים בדרום קוריאה נמאס. "אנחנו ב-1970, והמארחות הקוריאניות עדיין לא מוכנות לשכב עם שחורים!" בשביל מה הם משרתים בבסיס צבאי בקוריאה, אם לא בשביל לצאת לעיירה הסמוכה ולבלות עם המארחות במועדונים? אבל חלק מהמועדונים קיבלו רק חיילים לבנים, ובמועדונים שכן קיבלו שחורים, רבות מהמארחות סירבו לשכב איתם. "איבדתי אח ובן-דוד במלחמת קוריאה, אבל הקוריאנים באים ואומרים לנו שהם לא רוצים אותנו כי אנחנו שחורים. הצעתי לבחורה ללכת למיטה והיא אמרה לי 'לא'. זה לא בסדר. הכסף שלי ירוק כמו של כל אחד אחר". 

נמאס גם מעטיפות ספרים גרועות, אבל מה אפשר לעשות, זאת עטיפת הספר שהרשומה מבוססת עליו

חמישים חיילים שחורים החליטו למחות על המצב בעיירה אנג'ונג-ני ב-1971. הם פשטו בו זמנית על חמישה מועדונים והרסו אותם עד היסוד. הקוריאנים המקומיים מיהרו להגיב. אלף מהם יצאו לרחובות עם אבנים וחרמשים ותקפו את החיילים. עשרה חיילים ועשרים מקומיים נפצעו במהלך הקרבות.

כל הצדדים נבהלו מהמהומות, שפרצו בדיוק כשהנשיא האמריקאי ניקסון תכנן לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקאית ברחבי העולם. הדרום-קוריאנים, שהתרגלו להגנה האמריקאית מפני הקומוניזם הרצחני של הצפון, חששו שהאמריקאים ינטשו אותם. הצבא האמריקאי חשש שצמצום הכוחות יביא את צפון-קוריאה להשתלט על הדרום. ועשרות אלפי התושבים בעיירות שהתפתחו מסביב לבסיסים האמריקאים חששו להפסיד את פרנסתם, שהתבססה על החיילים. נוצר צורך דחוף לשפר את התדמית הגזענית של העיירות האלה, שהיו המקומות היחידים שבהם חיילים אמריקאים נפגשו עם נשים קוריאניות. גורל היחסים בין שתי המדינות היה תלוי פתאום ביחסים בין המארחות לבין החיילים. 

עד אז, לאף אחד לא היה אכפת ממצבן של הנשים במועדונים. החברה הכללית האמינה שבזכותן החיילים האמריקאים יישארו ליד בסיסיהם, לא ישפיעו לרעה על החברה המקומית ולא יאנסו נשים קוריאניות מכובדות יותר; החיילים האמריקאים נהנו מהסקס; החנויות בעיירות נהנו מהקניות של החיילים בדרכם למועדונים; ובעלי המועדונים נהנו מהרווחים על חשבון הנשים, שרובן היו כלואות אצלם במעגל חובות אכזרי. היו מועדונים גרועים יותר וגרועים פחות, אבל אף אישה מעולם לא הגדירה בעל מועדון כלשהו כ"נחמד". תפקידן הרשמי היה לפלרטט עם החיילים, לרקוד אותם ולוודא שיקנו להן אלכוהול כדי שהמועדון ירוויח מהמכירות. רובן נאלצו לשכב עם החיילים מפני שלא הרוויחו מספיק כסף במועדון עצמו.

רוב העובדות במועדונים הגיעו אליהם אחרי שאיבדו את מעמדן החברתי בעקבות גירושים, אונס או מין מחוץ לנישואים בחברה הקוריאנית השמרנית להחריד. ברגע שהגיעו לעיירות הן איבדו את שאריות המעמד החברתי שעוד היה להן, מפני ששכבו עם זרים בחברה הקוריאנית הגזענית להחריד. הן עשו את כל מה שנשים קוריאניות לא אמורות לעשות: התאפרו, עישנו ושתו אלכוהול. הן דיברו עם החיילים האמריקאים קונגליש (שילוב של קוריאנית ואנגלית) והולידו איתם ילדים שכונו אַמֶרַסיָאן.   

הנשים האלה הואשמו עכשיו בגזענות נגד חיילים אפרו-אמריקאים. פתאום אי-אפשר היה להתעלם מהן יותר. אבל עדיין היה אפשר להשתמש בהן, הפעם למטרות פטריוטיות.

נשיא דרום-קוריאה הורה על קמפיין לטיהור העיירות הסמוכות לבסיסים, במטרה להפוך אותן למקומות מאירי פנים לאמריקאים. הכבישים הורחבו, תאורת הרחוב השתפרה והמועדונים שופצו ועברו למיקומים נגישים יותר. ממשלת קוריאה הקימה מרפאות מין חדישות עם ציוד מודרני, וקבעה שהמארחות חייבות לעבור בדיקות רפואיות פעמיים בשבוע. מטרת התקנות הרפואיות הייתה ברורה, "ליצור רושם נקי יותר של העיירות". ממשלת קוריאה ראתה בעבודה המינית של המארחות "עבודת אהבה" למען המדינה: עם גופים נקיים ובריאים יותר, הנשים יתרמו להגנת המדינה ויהיו שגרירות אישיות לשיפור היחסים הצבאיים-אזרחיים בין קוריאה לארה"ב. בשביל זה לא הספיקו בדיקות רפואיות. היה צורך גם בחינוך פטריוטי.    

פקידי ממשלה הגיעו לעיירות ושוחחו עם המארחות. הם הסבירו להן: "למה יפן התפתחה מכלום לגדוּלה? הזונה היפנית, אחרי שהיא גמרה עם החייל האמריקאי, לא הלכה לחייל הבא כדי לקבל יותר כסף, אלא נשארה איתו והתחננה לפניו שיעזור לבנות מחדש את יפן. רוחה של הזונה היפנית הופנתה להישרדות המולדת. הפטריוטיות שלה התפשטה בכל רחבי החברה כדי לפתח את יפן". ועודדו אותן: "כולכן, כל מי שעובדות עם חיילים אמריקאים, פטריוטיות. אתן עובדות בשביל להגדיל את הרווחים של המדינה. אתן משרתות את המדינה וצריכות לעבוד בגאווה". 

מחלקת הפסיכולוגיה של הצבא האמריקאי שיתפה פעולה. היא הפיצה בין המארחות פוסטרים ועלונים בנושא הגזע, ולימדה אותן מילים כמו "סובלנות" ו"שוויון". הנשים במועדונים קיבלו שיעורי התנהגות על יצירת אווירה הרמונית וכיבוד זכויות האדם של חיילים שחורים. הפסיכולוגים האמריקאים הזהירו אותן: "אתן צריכות להבין שאם אתן מפלות שחורים, אתן עוזרות לתעמולה של האויב הצפון-קוריאני ומחלישות את הביטחון הפנימי של המדינה שלכן. תזכרו שהסגל האמריקאי נמצא כאן כדי להגן על דרום-קוריאה מפני פלישה צפון-קוריאנית".

הפוליטיקאים הקוריאניים יצאו בינתיים לקמפיין פוליטי בארה"ב, בתקווה להשאיר את כל כוחות הצבא האמריקאי בקוריאה; הקמפיין נכשל. קמפיין טיהור העיירות, לעומת זאת, זכה להצלחה. הוא הביא לשיפור האווירה וצמצום האפליה, וגם אם קשה לטעון שבזכותו האמריקאים לא הסיגו כוחות נוספים, הרי ששיפור היחסים הצבאיים-אזרחיים חיזק את המחויבות של שני הצדדים לשתף פעולה.

מי שפחות השתכנעו מכל הפרויקט היו המארחות עצמן, שסבלו עכשיו מפיקוח גדול יותר של הממשלה והמשטרה. הן עבדו בזנות בגלל צורך כלכלי, לא בגלל דחפים פטריוטיים, והן לא התכוונו לשתוק למען המדינה. אחרי שחייל אמריקאי רצח מארחת, מאתיים מארחות נושאות מקלות יצאו להפגין מחוץ לבסיס הצבאי ודרשו לעצור את הרוצח. כשבאחד הבסיסים הוכרז עוצר יציאות בגלל האלימות הגזעית, 600 מארחות יצאו להפגין. הן זרקו אבנים על אנשי הסגל הצבאי, הפכו את מכוניתו של מפקח המשטרה, תפסו שישה חיילים בתור בני ערובה ודרשו לפגוש את מפקד הבסיס. הרשויות הגיבו בגז מדמיע ומעצרים של שבע מארחות, אבל המחאות הובילו בסופו של דבר לפשרה ולהכרה בגברת יי צ'ונג-יה, אחת המארחות, בתור נציגה בוועדה משותפת עם מפקד הבסיס.

ליד בסיסים אחרים הפגינו מארחות בדרישה לזכויות אדם. אלף מהן הפגינו בעיירה ליד סיאול, במחאה על ניסיון של חיילים אמריקאים להוריד את מחיר המין בתשלום. הן ערכו צעדות ודרשו מהצבא האמריקאי להתנצל על הניסיון. אחת הנשים, קים יון-יה, אמרה: "הם קבעו מחירים, למשל, חמישה דולר על זוג נעליים וחמישה דולר על סקס. בגלל זה יצאנו להפגין. צעקנו, 'איך אפשר לקבוע אותו מחיר לנעליים ולגוף האישה, ואז עוד להדפיס את המחירים ולהפיץ אותם'?" אחרי חודשיים של מחאות, מפקד הבסיס נכנע והתנצל.

ההפגנות אולי שיפרו מעט את תנאי חייהן של הנשים, אבל הן נשארו עניות בזמן שהמדינה הרוויחה ביטחון לאומי. ההגדרה שלהן עצמן לביטחון הייתה שונה: "הביטחון האמיתי הוא בהשכלה ובפרנסה לנשים, לא בשליחת נשים לעבוד בזנות למען הביטחון הצבאי".

הגישה האנרכו-קומוניסטית לזנות

אנרכו-קומוניסטים מתנגדים לכל סוג של עבודה בשכר, מה שאומר שהם מתנגדים עקרונית גם לעבודת מין. מצד שני, הם דורשים זכויות עובדים לכל מי שנאלץ לעבוד בשכר, מה שאומר שהם תומכים עקרונית גם בזכויות עובדים לעובדות מין. זאת לא בהכרח סתירה: "עבודת מין אינה תואמת לחברה אנרכו-קומוניסטית. רוב האנרכיסטים מאמינים שביטול כל העבודות הוא המטרה העיקרית. אבל עד שזה יקרה, אנחנו צריכים להיאבק בתוך המערכת הקיימת כדי להתקדם, לשפר את מצבנו ולהניח את הבסיס לשינוי החברה".

כן, לא רק ליברטריאנים ועובדות מין תומכים בזכויות אדם לעובדות מין. גם אנרכו-קומוניסטים תומכים בהן ומתנגדים להפללת הזנות. למרות שאינני אנרכו-קומוניסט, מעניין להכיר את הגישה שלהם לזנות, מה גם שאנרכו-קומוניסטים יודעים להתבטא ממש יפה. הרשומה היא סיכום הגיליון המיוחד של הביטאון הבריטי האנרכיסטי RABL, שהוקדש למאמרים וראיונות של עובדי ועובדות מין אנרכו-קומוניסטים.

"בדיוק כמו שאנחנו מבקרות את הקפיטליזם ועדיין ממשיכות לעבוד בשכר, אנחנו יכולות לבקר את תעשיית המין ועדיין להמשיך לעבוד בה. רבות מאיתנו שואפות לעולם שבו אף אחת לא צריכה לקיים יחסי מין שהיא לא רוצה לקיים, ואנחנו נלחמות למען עולם כזה. אבל בינתיים אנחנו לא רוצות להוסיף את המשטרה על כל הבעיות שגם ככה יש לנו בעבודה".

"נושא ה'בחירה' עולה לדיון פעמים רבות. בחירה היא משהו שיש לכאורה רק לעובדות מין פריבילגיות, לכן מתנגדי תעשיית המין נוטים לטעון שרק הן תומכות באי-הפללה. למעשה, גם הפחות פריבילגיות מבינינו לא רוצות שגזענים שוביניסטים מטעם המדינה יפעילו כלפינו אלימות ממסדית, יכלאו אותנו, יעקבו אחרינו, יגרשו אותנו ויטרידו אותנו."

"האפשרויות המוגבלות שיש לעובדות מין מוגדרות כ'חוסר ברירה'. כך מתעלמים מהעובדה שעובדות מין שוקלות את האפשרויות שיש להן ומקבלות החלטה מודעת לעבוד בעבודת מין. ביטול האפשרות לעבוד בעבודת מין לא יביא לאפשרויות חדשות שייפלו מהשמיים; זה פטרוני להחריד להחליט בשביל עובדת מין שעדיף לה לחיות במחסור ולא לעבוד בעבודת מין. תומכי ההפללה טוענים שהם פועלים למען העובדות הפגיעות ביותר, אך דווקא העובדות הפגיעות ביותר הן אלה שייאלצו להישאר בעבודת המין ולנסות לשרוד, כי אין להן אפשרויות אחרות."

"תומכות ההפללה טוענות שרוב עובדות המין סובלות בעבודתן. אבל זה שעובדות מין סובלות בעבודה לא אומר שהן לא ראויות לתמיכה ולשיפור תנאי עבודתן כל עוד הן עובדות בה. רבות מאיתנו פשוט העדיפו את הניצול בעבודת מין על-פני הניצול בעבודות אחרות. זה לא שתעשיית המין ראויה להתקיים כי 'נעים לעבוד בה'; היא ראויה להיות נעימה יותר לעבודה כי, לטוב ולרע, היא קיימת."

"לא משנה אם עבודת מין מייצגת בחירה בין עבודה משרדית לבין עבודה מעצימה בתעשיית המין, או שהיא מייצגת בחירה בין לגווע ברעב לבין לעשות עבודת מין שאת מתעבת. נשים ימשיכו לבחור להיות עובדות מין אם זאת תיראה להן האפשרות הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות. במקום להלל עבודות בתעשיות אחרות, אנחנו צריכות לדרוש יותר אפשרויות לכולם, מעונות לילדים עבור נשים עובדות, הכנסה הוגנת לחולים ולמובטלים ותנאי עבודה טובים יותר בכל העבודות, כדי שלא נצטרך לבחור בין אפשרות רעה לאפשרות גרועה יותר".

  

"יש מי שמתחברות עם מישהו רק כדי שיהיה להן מקום לישון בו, יש מי שנשארות בקשר זוגי גרוע כי אין להן מקום אחר ללכת אליו, יש מי ששוכבות עם הדילר שלהן כדי לקבל סמים. אם אלה האפשרויות היחידות שיש להן, לא מפתיע שיש מי שמעדיפות לקבוע מחיר קבוע על יחסי המין שהן מוכנות לקיים, ואז להשתמש בכסף כדי לשלם בעצמן על חדר, בית, סמים וכו'. זה לפחות נותן להן מידה גדולה יותר של אוטונומיה. רבות מאיתנו מעדיפות לבלות זמן מסוים עם לקוח ולא לעבור לגור איתו. הקפיטליזם הוא זוועתי, אבל יש לו כמה יתרונות על-פני עבדוּת ושעבוד. אנשים שדורשים להגביל את האפשרות למכור מין דוחפים אותנו לכיוון סוג המין שמעניק לנו פחות שליטה על חיינו, לא יותר שליטה".

על הטענה שסקס אינו סחורה: "סקס הוא סחורה כשמשלמים עליו, והוא לא סחורה כשהוא בחינם. שום דבר הוא לא מוצר מטבעו, דברים פשוט הופכים למוצר כשהם ממוסחרים. מדכא ככל שזה יהיה, תחת הקפיטליזם כל דבר נעשה ממוסחר. אי אפשר לבקר את רעיון הבחירה תחת הקפיטליזם, ואז לטעון שרק עבודת מין אינה בחירה ושאר העבודות כן".

על הטענה שאי-הפללה תשרת את הלקוחות והסרסורים: "בתור עובד מין, אין לי שום עניין להצדיק את התעשייה שמרוויחה מהעבודה שלי, ובטח לא להגן על תחושת הזכאות שהלקוחות מפגינים כלפי הגוף שלי. האינטרסים שלי כעובד הם שיפור תנאי העבודה והשכר שלי. הרבה פעמים זה מתנגש עם האינטרסים של הלקוחות שלי, שדורשים שאני אקח איזה סיכונים בריאותיים שמתחשק להם, לכמה שיותר זמן ובכמה שפחות כסף. כעובדים, הדרישה שלנו להיות חופשיים מהפללה, מסטיגמה ומאלימות נובעת מהצרכים החומריים של עצמנו, לא של הלקוחות. אין צורך לדבר על הצרכים של הלקוחות כדי להסביר מה רע באלימות של שוטרים נגד עובדי מין. אנחנו לא צריכים להצדיק את העבודה שלנו כדי שלמאבק שלנו תהיה לגיטימציה".

ולסיכום, כל עבודה היא רעה, גם עבודת מין:

"אני לא אוהב לשכב עם אנשים שלדעתי לא ראויים לקיים יחסי מין. בחיים הפרטיים שלי, המינימום שאני מצפה ממישהו ששוכב איתי זה שהוא לא ימשיך אם אני לא מעוניין. הלקוחות שלי, אחרי ששיחדו אותי בכסף שאני זקוק לו, לא נמצאים בעמדה שהם יכולים לוודא שאני מעוניין, ואין להם סיבה להניח שאני ממש רוצה לשכב איתם. כלומר, הם אוטומטית נמצאים בקטגוריה של אנשים שלא הייתי שוכב אותם בשום מצב אחר. למרות זאת, כבר מזמן התרגלתי למגע המיני עצמו, כך שמבחינה רגשית הוא פשוט מרגיש כמו עבודה. וזאת, כשחושבים על זה, בדיוק הבעיה שלי עם העבודה שלי: אני לא אוהב אותה כי היא עבודה".

_______________________________________________________________________

לקריאה נוספת:

איך נראית חברה אנרכה-קומוניסטית: הכורדיות ברוז'אבה
מורגן מרטיי, עובדת מין אנרכה-קומוניסטית וחברת איגוד עובדות המין הצרפתי
אמה גולדמן, אנרכה-פמיניסטית (לא קומוניסטית) אגדית, על זנות וחוקים נגד זנות

מיסוד הזנות בקווינסלנד, אוסטרליה

הזנות בקווינסלנד ממוסדת מאז 1999. מותר לעבוד במכון ליווי עם רישיון עסק או לבד בדירה פרטית, ואסור לעבוד בזנות רחוב או ביחד עם נשים נוספות בדירה פרטית. אסור אפילו לארח לארח במשותף לקוח כלשהו בדירה פרטית. המשטרה עורכת מבצעי עוקץ, משכנעת עובדות מין לקיים "פגישה כפולה" כזאת, ואז עוצרת אותן.

התנאים המגבילים השאירו את רוב עובדות המין בקווינסלנד מחוץ לחוק. המיסוד לא השפיע על מספר עסקי המין הלא חוקיים, ובסביבות 90% מהנשים מעדיפות לא לעבוד במכונים החוקיים, שנאלצים לשלם למדינה מס בגובה עשרות אלפי דולר אוסטרלי בשנה.  

מחקר מ-2003, בשיתוף ממשלת קווינסלנד ואוניברסיטת קווינסלנד, בדק את מצבן של העובדות בזנות במדינה. השתתפו בו 216 נשים מכל זירות הזנות, חוקית ולא חוקית. קשה להעריך עד כמה המחקר מייצג את כלל הזנות במדינה, ואפשר להסתפק בכך שהוא מייצג את 216 הנשים שהשתתפו בו. 

הרקע שממנו הגיעו עובדות המין:

גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 24 (בזנות רחוב 19).

ל-25% מהעובדות תחת קורת גג היה תואר ראשון. 64% רכשו השכלה כלשהי מעבר לתיכון. 15% עבדו ולמדו במקביל בזמן המחקר.

41% מהעובדות תחת קורת גג עברו תקיפה מינית כלשהי לפני גיל 16 (לעומת 79% מהעובדות בזנות רחוב).

הסיבות לתחילת העבודה בזנות:

יותר מ-80% מהמשתתפות במחקר החלו לעבוד מפני שהיו צריכות כסף. רובן גם ציינו את השעות הגמישות. 22% עבדו בזנות כדי לשרוד; 14% השתעממו בעבודתן הרגילה; 5% היו צריכות לממן התמכרות לסמים (לעומת 76% מהעובדות בזנות רחוב).

75% מעובדות המין לקחו בעבר הפסקות מהעבודה בזנות. 44.5% פרשו מהזנות למשך יותר משישה חודשים לפני שחזרו. 90% מהן חזרו לעבוד פשוט בגלל סיבות כלכליות.

תנאי העבודה:

לעובדות בזנות רחוב היו 14 לקוחות בשבוע, לעובדות במכונים 17 ולעובדות העצמאיות 12.

17% מהמשתתפות במחקר הסכימו לקיים מין אנאלי עם לקוחות. רק 1% הסכימו לקיים יחסים ללא קונדום.

97% מהעובדות במכונים אמרו שהעבודה בהם מעניקה ביטחון נגד אלימות. 90% אמרו שתנאי העבודה בהם טובים ו-88% אמרו שהאווירה טובה. 92% נהנו לעבוד באותו מקום עם נשים אחרות, ו-56% אמרו שהלקוחות במכונים טובים יותר. העובדות העצמאיות לעומתן חושבות שתנאי העבודה, האווירה והלקוחות טובים יותר אצלן, ומרוצות מכך שהן לא צריכות לחלוק בהכנסות עם אף אחד.

העבודה במכונים היא הבטוחה ביותר. 97% מהעובדות בהם לא הותקפו פיסית או מינית מאז שהתחילו לעבוד (גם בזמן העבודה וגם מחוץ לעבודה). מבין העובדות העצמאיות, 87% לא נאנסו ו-88% לא הוכו. לעומת זאת, 66% מהעובדות בזנות רחוב נאנסו על-ידי לקוח ו-55% הותקפו פיסית.

תנאי החיים ומצב נפשי:

66% מהעובדות תחת קורת גג אמרו שהיו בוחרות לעבוד בזנות גם בדיעבד. לעומתן, 66% מהעובדות בזנות רחוב אמרו שלא היו עובדות בזנות אם היו יכולות לחזור אחורה.

בין שבעים לשמונים אחוזים מהמשתתפות אמרו שעבודת המין ענתה על הציפיות שלהן. 83% אמרו שעבודתן מגוונת ומעניינת, ו-47% אף אמרו שהעבודה היא מקור לסיפוק בחייהן.

לא היה הבדל בין מצבן הפיסי של הנשים במחקר לבין מצבן של שאר הנשים באוכלוסייה. עם זאת, מצבן הנפשי של שאר הנשים באוכלוסייה היה טוב יותר בעשרה אחוזים מזה של העובדות בזנות. 

רוב עובדות המין לא שותות אלכוהול יותר מפעם בשבוע, אבל משתמשות בסמים יותר משאר האוכלוסייה. מעל לשליש מתוכן משתמשות בקנאביס, 8% באמפטמינים, 2% בהרואין ו-9% בסמים אחרים. רוב העובדות בזנות רחוב מזריקות סמים. פחות משני אחוזים מהשאר מזריקות סמים.

הנתונים במחקר לא רחוקים מהנתונים שנמצאו במחקרים נוספים בהשתתפות עובדות מין באוסטרליה, כולל מחקרים על מהגרות, על האי-הפללה בניו סאות' ווילס ועל הזנות הממוסדת בוויקטוריה.