ההבדל בין מיסוד לאי-הפללה

הגיע הזמן לעשות סדר: מה ההבדל בין מיסוד הזנות לבין אי-הפללה של זנות?

מיסוד אומר רגולציה, כלומר חוקים מיוחדים לגבי עבודת מין. אי-הפללה אומרת שהחוק מתייחס לעבודת מין כמו לכל עבודה אחרת. במילים אחרות, מיסוד אומר שהמדינה חושבת שעובדות מין לא יודעות מה טוב בשבילן, וקובעת איך הן צריכות לעבוד, איפה ועבור מי. אי-הפללה אומרת שהמדינה סומכת על עובדות המין ונותנת להן לקבוע בעצמן איך יעבדו.

איך זה מתבטא בחוק?

באי-הפללה מותר לעבוד בזנות רחוב.

במיסוד אסור לעבוד בזנות רחוב (ברוב המדינות והאזורים).

אי-הפללה לא מחייבת רישום של הנשים כעובדות בזנות.

מיסוד מחייב רישום של הנשים כעובדות בזנות (ברוב המדינות).

אי-הפללה מאפשרת לנשים לעבוד ביחד באופן עצמאי.

מיסוד לא מאפשר לנשים לעבוד ביחד באופן עצמאי, בעקבות התנאים הנוקשים לקבלת רישיון עסק.

אי-הפללה מאפשרת לעובדות מין עצמאיות לשכור מאבטח, מנקה או פקיד.

מיסוד לא מאפשר לעובדות מין עצמאיות לשכור מאבטח, מנקה או פקיד, מפני שהם נחשבים לסרסורים.

אי-הפללה מונעת משוטרים לפקח על עובדות מין, אלא אם יש צו חיפוש בעקבות חשד סביר לביצוע פשע.

מיסוד דורש מהמשטרה לפקח על עובדות מין, ומאפשר לה לפשוט על מקומות עבודתן בכל רגע נתון.

אי-הפללה אינה מחייבת עובדות מין לעבור בדיקות רפואיות.

מיסוד מחייב לעבור בדיקות רפואיות בחלק גדול מהמדינות.

איך זה מתבטא בשטח?

רוב עובדות המין לא רוצות להירשם אצל הרשויות בתור זונות; רוב העובדות בזנות רחוב לא יכולות למצוא מקום אחר לעבוד בו; ורוב הנשים לא רוצות לעבוד בתנאים נוקשים עבור גברים עשירים. באי-הפללה הן גם לא צריכות לעשות את כל אלה. במיסוד כן, והן נאלצות לבחור בין עבודה בתנאים נוקשים לבין עבודה לא חוקית. מיסוד הוא למעשה הפללה של כל מי שלא עומדת בתנאי הרגולציה.

איך זה מתבטא מעשית?

כמעט בכל מדינה עם זנות ממוסדת, רוב עובדות המין נשארות מחוץ לחוק מפני שאינן רוצות או יכולות לעמוד בתנאי המיסוד. זה אומר שרוב עובדות המין מופללות. באי-הפללה, כשמה כן היא, עובדות המין אינן מופללות.

אבל רגע, יש גם היבטים דומים בין מיסוד לאי-הפללה, לא?

כן, יש גם היבטים דומים בין גלידת שוקולד לעוגת שוקולד, זה לא אומר שאין הבדל משמעותי ביניהן. בדיוק כמו בגלידה ובעוגה, רוב ההיבטים הדומים במיסוד ובאי-הפללה הם דווקא טובים: אפשרות לעבוד לבד בדירה (רק בחלק מהמקרים במיסוד); אפשרות לעבוד במכון מוסדר; חובת שימוש בקונדומים; אפשרות לגדל ילדים בלי חטיפות של עובדות סוציאליות; וקבלת ביטוח לאומי, דמי אבטלה וכו'. לטעון שאין הבדל בין אי-הפללה למיסוד בגלל ההיבטים הדומים, זה כמו לטעון שאין הבדל בין הפלות חופשיות לבין ועדה ממשלתית שקובעת אם לאישה מותר להפיל או לא, או בין הגירה חופשית לבין קביעת מכסות הגירה לעבודות מסוימות בתנאים מסוימים.

אז למה אנשים טוענים שאין הבדל בין מיסוד לאי-הפללה?

קודם כל, זאת עוד דרך להשתיק עובדות מין, שדורשות אי-הפללה ולא מיסוד. שנית, זאת דרך טובה להתעלם מההצלחה של אי-הפללה בניו-זילנד ובאוסטרליה, ולדבר במקומה על המיסוד הבעייתי בהולנד ובגרמניה. ושלישית, לרוב האנשים לא אכפת מעובדות המין, אז אין להם בעיה לטעון שאין הבדל בין שיטה שאינה מפלילה עובדות מין לבין שיטה שמפלילה את רוב עובדות המין. 

ולסיום, האי-הפללה הקיימת כיום בניו-זילנד אינה מושלמת וכוללת היבטים מפלילים. מאחר שהחוק בה עדיין עדיף על-פני כל שאר החוקים הקיימים כיום, איגודי עובדות המין ברחבי העולם שואפים להתחיל עם המודל הניו-זילנדי, ומקווים לשפר אותו באופן הדרגתי עד האי-הפללה המיוחלת.

גיל הכניסה הממוצע לזנות

הטענה שגיל הכניסה לזנות הוא 14 הופרכה כבר שוב ושוב ושוב. אפילו שורדת הזנות דנה לוי כותבת שאי-אפשר לטעון את הטענה הזאת ברצינות. ובכל זאת, כמעט כל התומכות הבכירות בהפללת הזנות טוענות ברצינות שגיל הכניסה לזנות הוא 14 (או 13. או 12. תלוי במצב הרוח). עד כמה בכירות? ביניהן נמצאות יוזמת החוק להפללת הלקוח, ח"כ שולי מועלם, שטוענת כי "רוב הנשים נפלו לזנות בגיל 14", וכותבת הצעת החוק, עו"ד מיכל לייבל, שמספרת כי "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12".

הן לא היחידות. כמוהן טוענות גם מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, עו"ד ניצן כהנא; מנהלת "ג'ון סקול" ומנהלת מכון תודעה לשעבר, עידית הראל-שמש; מכון תודעה עצמו; מנהלת תוכנית סלעית, נעמה ריבלין; מנהלת "המכללה", טל גרנות; עיתונאיות הארץ ורד לי וצפי סער; מעלת הצעת החוק הקודמת להפללת הלקוח, ח"כ לשעבר אורית זוארץ; מכון ירושלים לצדק; "מידע אמין על מין" (הו, האירוניה); לוביסטית "לובי 99", לינור דויטש; עמותת "הופכות את היוצרות"; מכון המחקר של הכנסת; לעזאזל, אפילו מדינת ישראל טוענת שגיל הכניסה לזנות הוא 14!

במילים אחרות, כמעט כל הגופים המעורבים בלובי ההפללה משתמשים בנתון שאין קשר בינו לבין המציאות. יש רק שתי אפשרויות: או שהם בתודעה כוזבת, או שהם מכירים בעיקר נשים שנכנסו לזנות בגיל 14, מה שאומר שהם מכירים רק מיעוט זעום מבין עובדות המין. האפשרות השנייה מדאיגה במיוחד: הגופים שמקדמים חקיקה נגד עבודת מין, אותם גופים שאמורים לסייע לעובדות מין, חושבים שהגורם לזנות הוא אונס קטינות ולא נסיבות כלכליות של נשים בגירות.

    

בתור שירות לציבור, להלן רשימה חלקית של מחקרים ברחבי העולם בנושא. הנתונים לא בהכרח מדויקים, ומטרתם אינה להוכיח מהו גיל הכניסה המדויק, אלא רק להראות שהוא אינו 14. המחקרים מסודרים לפי סדר האלפבית של המדינות שבהן הם נערכו. 

אוסטרליה: 24 (קווינסלנד, זנות ממוסדת ולא ממוסדת)

ארצות הברית: 19 (מחקר ישן על זנות רחוב לא חוקית בלבד. גיל חציוני 18)
בלגיה: 24

בריטניה: 24 (גיל חציוני. 1.5% התחילו לפני גיל 16)

גמביה: 25 (גיל חציוני)

דנמרק: 26 (גיל חציוני. פחות מ-1% התחילו לעבוד לפני גיל 14. פחות מ-2% לפני גיל 16)

דרום אפריקה: 24
דרום קוריאה: 19 (מחקר על נשים במוסד שיקומי בלבד. הזנות במדינה אינה חוקית)

הודו: 21 (גיל חציוני)

הולנד: 26 (גיל חציוני, זנות חוקית ולא חוקית)

הולנד: 28 (זנות חוקית בלבד. 1% התחילו לעבוד לפני גיל 18)

ישראל: 28.5 (מחקר של משרד הרווחה. 9% התחילו לעבוד לפני גיל 18. לדעתי המחקר לא אמין, אך לובי ההפללה משתמש בעקביות בנתונים ממנו, ומתעלם משום מה דווקא מהנתון הזה) 

ישראל: 21 (מחקר מ-2003 בהשתתפות 55 מהגרות. אף אחת לא התחילה לעבוד לפני גיל 16)

מכסיקו: 23 (12% התחילו לעבוד לפני גיל 16)

ניו-זילנד: 21 (גיל חציוני. 9% התחילו לעבוד לפני גיל 16)

סווזילנד: 19 (גיל חציוני. אף אחת לא התחילה לעבוד לפני גיל 14)

ספרד: 24.5 (בעיר פלמה. אף אחת לא התחילה לפני גיל 15)

פפואה ניו-גינאה: 19 (גיל חציוני. 10% התחילו לעבוד לפני גיל 15)

קנדה: 24

קניה: 22 (גיל חציוני 20).

שבדיה: 25 (גיל חציוני 23. 16% התחילו לפני גיל 18, שתיים לפני גיל 14).

שווייץ: 24

לעומת זאת, מחקרים שהראו שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14:

.

.

.

טוב, נו, אין כאלה.

למרבה המזל, תמיד אפשר לזייף כאלה, וזה בדיוק מה שעשתה מליסה פארלי. זייפנית הנתונים המפורסמת טענה שגיל הכניסה לזנות הוא 14, על-סמך מאמר של החוקרים Silbert&Pines על מחקר שערכו. היא לא ציינה שהמחקר נערך ברובו על זנות קטינות (60% מהמשתתפות בו היו מתחת לגיל 16). היא לא ציינה שהוא נערך ב-1982 על זנות רחוב לא חוקית. ויש עוד משהו קטן שהיא לא ציינה: המחקר לא מצא שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14.

אף אחד בישראל לא טרח לקרוא את המאמר שפארלי הסתמכה עליו, אחרת היה שם לב שהמאמר בכלל אינו מציין את גיל הכניסה. אף אחת גם לא טרחה לקרוא מאמרים אחרים של כותבי המאמר, אחרת היתה יודעת שגיל הכניסה הממוצע לזנות במחקרם היה 16, לא 14. ד"ר ענת גור העתיקה את הנתון המזויף בספרה, תומכות ההפללה אימצו אותו בשמחה, וכך מחקר על זנות רחוב לא חוקית, שנערך ברובו על קטינים ומצא שגיל הכניסה לזנות הוא 16, הפך במחי מראה מקום מזויף להוכחה שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14.

אגב, אפילו המחקר של מליסה פארלי עצמה, על סוגי הזנות הגרועים ביותר בתשע מדינות שונות, מצא שגיל הכניסה הממוצע היה 19.

לסיכום, אם מישהו טוען שהמחקרים מראים שהגיל הממוצע הוא 14, הוא משקר. ואם מישהי טוענת שהיא אינה מתבססת על מחקרים אלא על הנשים שהיא פוגשת בתוכניות הסיוע, כנראה שהיא מכירה רק את הקצה הקיצוני ביותר של תעשיית המין. קשה למצוא הבדל בינה לבין גבר שמכיר כמה סטודנטיות מאושרות שעובדות בזנות ומבסס עליהן את הטיעונים שלו.

________________________________________________________________

עוד רשומות על נתונים מופרכים:
האם מחקרים מראים שרוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדותן? (לא!)
האם מיסוד הזנות מוביל לעלייה בסחר בנשים? (לא!)
האם היקף התמותה בזנות הוא פי ארבעים? והאם תוחלת החיים היא ארבעים? (לא! די עם השאלות הרטוריות האלה!)

הבורדלים של הימלר

היינריך הימלר היה מודאג: עובדי הכפייה במחנות הריכוז היו חלשים ומותשים ולא עבדו כמו שצריך. האפשרות לשפר את תנאי החיים שלהם לא באה בחשבון; הימלר העדיף לשפר את התפוקה שלהם באמצעות הצעת תמריצים לעובדי הכפייה המצטיינים. חבילת התמריצים שלו כללה תנאי מאסר משופרים, תוספות מזון, בונוסים כספיים, טבק, ותמריץ אחד שנשמר ל"אסירים בעלי הישגים יוצאי דופן" בלבד: ביקור בבורדל (Bordellbesuch). בורדלים כאלה הוקמו בעשרה מחנות ריכוז.

התוכנית המקורית של הימלר היתה לגייס למכוני הריכוז האלה זונות לשעבר, בהנחה שהניסיון שלהן יעזור להן בתפקיד ושלגברים לא יהיו ייסורי מצפון איתן. אבל לא היו במחנות הריכוז מספיק זונות לשעבר כדי למלא את כל מכוני הריכוז, לכן החלו לגייס גם נשים אחרות מתוך המחנות. למרות הרצון לבחור נשים גרמניות בלבד, היו ביניהן גם פולניות, צרפתיות, רוסיות, צ'כיות וצועניות. יהודיות לא התקבלו.

הנאצים הקפידו על מראה חיצוני "אטרקטיבי", כלומר נשים שעדיין לא סבלו מתת-משקל ולא איבדו את שיערן ושיניהן במחנות. ד"ר שידלאוסקי, הרופא הראשי במחנה ראוונסבריק, סיכם את הדרישות: "הנשים חייבות להיות צעירות, עם מראה חיצוני טוב וניסיון קודם ביחסי מין מחוץ לנישואים". קציני ה-SS נהנו להצעיד אותן ערומות ולבחור את המתאימות ביותר.

אחת הנשים ש"התנדבו" לעבוד במכון, אורסולה קראוזה, אמרה בפשטות: "חצי שנה בבית זונות עדיפה על חצי שנה בראוונסבריק". היא ידעה שהתנאים במחנה הריכוז ראוונסבריק, שממנו גויסו רוב הנשים, היו מחרידים. עבודת פרך בימים, צפיפות קשה בלילות, חרדת הישרדות יומיומית וזוהמה מחרידה. במכונים היו לנשים שירותים פרטיים וחדרי אמבטיה, הן קיבלו מזון איכותי, לא נאלצו לעבוד בחוץ ונהנו משעות פנאי רבות. אישה נוספת הסבירה: "בראוונסבריק הייתי נשברת בתוך זמן קצר. זה היה ברור לי. אז התנדבתי לכאן". הנאצים גם הבטיחו להן שיקבלו שכר על עבודתן ויזכו בשחרור מוקדם, הבטחות שלא מומשו.

לוטי, אישה הולנדית שנכלאה באושוויץ, סיפרה מדוע "התנדבה" לעבוד במכון: "באושוויץ שלחו אותנו לעבוד ביחידת ביוב זוועתית, בתוך רפש ומים בגובה הברכיים. היינו צריכות לחפור תעלות ליד המשרפות, כדי שהם יוכלו לזרוק לתוכן את האפר. לא רק העבודה היתה קשה, גם הריח הנורא של העשן. רק לראות אותו – הוא היה כל כך סמיך ושחור, נראה כאילו הוא לעולם לא ייעלם. בכל פעם שהרמת את הראש למעלה וראית אותו, חשבת לעצמך, 'עוד שבוע, עוד חודש, ואז יגיע תורי'. ממש יכולתי להרגיש את זה. הרגשתי את עצמי עולה בארובה מעל הגג ונעלמת לאט לאט, עד שלא יהיה לי שום זכר. אף אחד לא יידע שפעם הייתי בחיים.

הייתי בת 18 ולא רציתי למות. אני יודעת, אף אחד לא רוצה למות, אבל אולי אני לא רציתי למות אפילו יותר מאחרים. אולי זה ההבדל. יכולתי להרגיש כמה זה מוטעה להחריד אם אמות בגלל שלא יכולתי לגנוב מרק ולא היו לי סיגריות להחליף בלחם, בזמן שאנשים אחרים, פחות טובים ממני, שאולי ביצעו פשעים או ניהלו חיים מרושעים, יצליחו איכשהו לשרוד... מי אמר שאני צריכה לוותר על החיים שלי סתם ככה? כולם מסביב אספו שאריות מהזבל, מצצו עצמות שאנשים אחרים ירקו, ואני אמורה לסרב לחיות רק כי מציעים לי את החיים האלה על צלחת מלוכלכת?"

  

מיד לאחר שנבחרו לעבוד במכון, תנאי החיים של הנשים השתפרו ללא היכר. הן עברו בדיקות רפואיות וקיבלו לחם ונקניק כדי להתחיל בשיקום הפיסי. עודדו אותן לשכב בשמש במטרה להשתזף ולהתרענן. במחנה הריכוז עשו הכול כדי לפגוע בבריאותן; במכון עשו הכול כדי לשמור עליה. מרגרטה, למשל, נשלחה לראוונסבריק ב-1939 בעוון קשר עם מנהל מסעדה חצי-יהודי. בקיץ 1943 היא סבלה מבַּצֶקֶת ונאמר לה שהיא לא תוכל לעבוד במצבה. במחנה היא כנראה היתה מתה, אבל באותו זמן היא נבחרה לעבוד בבורדל של בוכנוואלד, שבו הבטיחו לה: "אנחנו נחזיר אותך לכושר". במשך כמה שבועות היא קיבלה אוכל ממטבח ה-SS, כולל מצרכים נדירים כמו קפה ומרגרינה, עד שחזרה לעצמה והחלה לעבוד במכון. היא וחברותיה היו האסירות היחידות במחנה הריכוז שעלו במשקל.

בכל ערב הנשים עבדו במשך שעתיים וקיבלו ארבעה עד שמונה גברים, שלכל אחד מהם הוקצבו 20-15 דקות. יחסי המין המותרים היחידים היו בתנוחה המיסיונרית. הגברים עברו בדיקת מחלות מין וקיבלו זריקה לפני שנכנסו לחדר. הנשים קיבלו זריקות בתחילת ובסוף כל יום, כדי למנוע הריונות ומחלות מין. הן לא עבדו בזמן מחזור, אם כי לרובן לא היה מחזור בגלל הזוועות שעברו במחנה. לא היתה מדיניות קבועה בקשר לנשים שנכנסו להיריון – חלקן הוצאו להורג וחלקן עברו הפלה ויכלו לחזור לעבוד. לעומת זאת, מי שנדבקה במחלת מין נשלחה בחזרה למחנה הרגיל, שמשמעותו מוות ודאי.

בין המבקרים במכון לא היו רק אסירים מצטיינים. הנאצים ראו במכונים "מעבדה מינית", והכריחו אסירים הומוסקסואלים לשכב עם הנשים במטרה "לרפא" אותם. הנס הגר, סטודנט וינאי שנעצר ב-1939 בעוון הומוסקסואליות ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, סיפר ש"תוכנית הטיפולים" שלו כללה ביקור שבועי במכון הריכוז:

"הכריחו אותנו להופיע שם כל שבוע כדי 'ללמוד' את הנאות המין השני... איך אני אמור ליהנות, כשהבחורה האומללה מרימה את הרגליים שלה וקוראת, 'נו, מהר, נו כבר' כדי שהיא תוכל לסיים עם זה כמה שיותר מהר, במצב שבטח היה כואב בשבילה בדיוק כמו בשבילי? ועוד כשאני יודע שאנשי ה-SS מרגלים מבעד לחורי ההצצה בקיר. אחרי שהכריחו אותי לקיים יחסי מין עם הנשים באווירה המחרידה הזאת, נעשיתי רק יותר משוכנע שלעולם לא אשכב שוב עם אישה."

גם מגברים ההטרוסקסואלים במחנות לא התלהבו מהרעיון. רק אחוז אחד מתוכם ביקרו בבתי האונס האלה. האסירים הפוליטיים במחנה בוכנוואלד, למשל, החרימו את הבורדל מפני שחשבו שהוא נועד להשחית אותם. הנאצים ניסו ללא הצלחה להכריח אותם לבקר בו.

סיפוריהן האישיים של הנשים ממחישים את אומץ ליבן. הנשן ס. נולדה ב-1914 בהמבורג. בעלה נשלח למלחמה והיא נאלצה לפרנס לבדה את שלושת ילדיהם. ביוני 1942 היא נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק בעוון "חברוּת עם יהודים", והגיעה משם לבורדל של דכאו. היא נתפסה בו מבריחה מכתבים למען המחתרת, ונשפטה לעשרים וחמש מלקות ובידוד בצינוק. היא שרדה בדכאו עד שחרור המחנה על-ידי הצבא האמריקאי ביולי 1945.

אירנה פ. נולדה ב-1922 בפולין, בת למשפחה פולנית-קתולית, ועבדה בתור קצרנית. במאי 1944 היא נעצרה בעוון קיום יחסי מין עם גרמני, עבירה על חוקי הגזע. היא נשלחה לראוונסבריק, ובאוגוסט 1944 נשלחה לבורדל של דכאו ומשם לזה של גוזן. היא נשארה שם עד אפריל 1945, אז התמנתה לאחראית על האסירות במחנה מאוטהאוזן ושרדה את הימים האחרונים של המלחמה. הרשומות מראות שעד מעצרה באשמת עבירה על חוקי הגזע, היא מעולם לא עבדה בזנות; הפשע היחיד שלה היה יחסים בהסכמה עם גרמני.

קריסטל מ. נולדה ב-1921 וחיה בגרמניה. היא מעולם לא נישאה ועבדה בתור מוכרת בחנות לפני שנעצרה ב-1942 רק כי היתה צוענייה. היא נשלחה למחנה ראוונסבריק ב-1942, וממנו הגיעה לבורדל של בוכנוואלד. לא ידוע מה עלה בגורלה.

  

הנשים במכוני הריכוז נבדלו מאנשים אחרים לא רק בהווי חייהן, אלא גם באנושיותן בתקופה לא אנושית. עדויות השורדים מאותה תקופה מתארות אותן כאמיצות ונדיבות. סם גודשילד היה אסיר יהודי פולני צעיר באושוויץ, שנשלח לתקן את הגג של מכון הריכוז. הנשים במקום נתנו לו ולחבריו לחם; ג'ק יוניקובסקי היה אסיר דומה, שנשלח לנקות את המכון. הנשים נתנו לו ולחבריו לחם ואפילו שוקולד; מאייר שוורץ נשלח גם הוא לנקות את המכון ופגש שם אישה מעיר הולדתו, לודז'. היא הורתה לו לחכות ליד החלון בשעה מסוימת, ומאז נתנה לו אוכל בכל יום במשך תקופה ארוכה.

קבוצה של שמונה אסירות יהודיות, שהיתה אמורה להגיע לאושוויץ, הוצעדה יום אחד בטעות לתוך המכון ונאלצה להישאר בו במהלך הלילה. הנשים במכון הרגיעו אותן, מזגו להן תה, סיפקו להן מזון והבטיחו להן: "כל עוד אתן איתנו, אתן בטוחות".

 _______________________________________________________________________

הרשמה מבוססת על עבודת הדוקטורט של ג'סיקה אנדרסון יוז: Forced Prostitution: The Competing And Contested Uses Of The Concentration Camp Brothel

רשומות קשורות: 

הגישה הנאצית לזנות

הכיבוש הנאצי בבלגיה

זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם

הכיבוש הנאצי בבלגיה. "הן עלולות לפתות חיילים לבצע חרפה גזעית"

אחד הנימוקים הגרועים בעד זנות הוא שאם לא תהיה זנות, גברים יאנסו נשים מהוגנות. הצבא הנאצי בבלגיה היה מודאג מאפשרות אחרת: אם לא תהיה זנות, גברים אריים יתאהבו בנשים מהוגנות. הנאצים ממש לא רצו שזה יקרה.

הנשים הבלגיות פשוט לא היו מוסריות כמו החיילים הנאצים. הן ניצלו את הקשרים הרומנטיים שלהן עם הגרמנים כדי לרגל (בין עשרה לעשרים אחוזים מהמרגלים הבלגים היו נשים); הן זיהמו את הגזע הארי הטהור כשהולידו איתו ילדים; הן הדביקו את הגרמנים הבריאים במחלות מין; ובכלל, כל הקשרים הרומנטיים האלה פגעו בהירארכיה בין כובשים לנכבשות. הפיקוד העליון של הצבא הגרמני התלונן: "הבלגיות שמקיימות קשרים עם חיילים הן לא הנשים הכי מוסריות בעולם".

והיה בכל זאת גם העניין של האונס. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הגרמני בבלגיה קיבל ברחבי העולם את הכינוי "האונס של בלגיה", לאור כמות מקרי ההתעללות של חיילים גרמנים בנשים בלגיות. הצבא הנאצי רצה לתקן את הרושם ולהראות לעולם כמה הוא מוסרי. מצד שני, הצבא לא רצה לאסור על חייליו לקיים יחסי מין עם נשים מקומיות, מחשש שהם יתחילו לאנוס או יותר גרוע, לקיים יחסים הומוסקסואלים בינם לבין עצמם. אחרי הכול, אי אפשר לצפות מגברים שלא יקיימו יחסי מין.

הפיתרון היה זנות. על נשים בזנות אפשר לפקח ולוודא שהן יעברו בדיקות רפואיות, אז לא צריך לדאוג לבריאות הגזע. עם נשים בזנות אין רומנטיקה וילדים, אז לא צריך לדאוג לטוהר הגזע. פנטסטיש.

כשהנאצים הגיעו לבלגיה במאי 1940, הם הזדעזעו לגלות שאין במדינה חוק להסדרת הזנות. הם היו מודאגים במיוחד מכל הנשים שהסתובבו ברחובות וניסו לפתות גברים לפעילות מינית בתשלום. נשים כאלה, שלא מפקחים עליהן, היו מסוכנות במיוחד מבחינת הנאצים. לא נותרה ברירה אחרת אלא למסד אותן ואת הזנות בכלל. אחד הרופאים הצבאיים הסביר: "בילוי חברתי עלול ליצור כבוד הדדי. במכוני ליווי זה לא יקרה".

תחת המיסוד הנאצי, עובדות מין חויבו להירשם אצל הרשויות, לעבוד במכונים מוסדרים, לעבור בדיקות רפואיות פעמיים בשבוע ולהתאשפז בבית החולים במקרה שחלו במחלת מין. הנאצים הקימו מכונים נפרדים לחיילים, לקצינים ולאזרחים, ודרשו תנאים סניטאריים הולמים – מים זורמים, מגבות נקיות, כיור, סבון ובידה. המחיר כלל גם שני קונדומים, ובכל חדר היה שלט שהזכיר שחובה להשתמש בקונדום. הרשויות הבלגיות שיתפו פעולה עם דרישות הגרמנים בתקווה לא להרגיז אותם, גם אם לפעמים הן העזו קצת למחות.

עובדות המין דווקא לא שיתפו פעולה, לא הסכימו להירשם (זונות רשומות איבדו את זכות ההצבעה) והעדיפו לעבוד בתנאים שלהן. חלקן אפילו ניצלו את חדריהן הדיסקרטיים כדי להחביא טייסים של בעלות הברית שביצעו נחיתות אונס בבלגיה. הנאצים בתגובה חוקקו תקנות נוקשות יותר ויותר, כולל איסור על השכרת דירות וחדרים לעובדות מין. 

הרשויות הבלגיות לא התאמצו במיוחד ליישם את התקנות בשטח, ובוודאי לא את התקנות שקבעו שכל אישה נחשדת כזונה אם היא נמצאת ברחוב בשעות מאוחרות, או עובדת בבית קפה, מועדון או בר. התובע הכללי של בית הדין לערעורים בבריסל התלונן: "לא כל הנשים בברים, בחנויות הטבק ובבתי הדירות הן נשים לא מהוגנות; נשים מחונכות היטב, שעובדות כחדרניות או כמוכרות, לא צריכות לקבל אותו יחס כמו נשים ירודות". אחרים התלוננו על עומס העבודה, ורופא העיר גנט טען שהוא נאלץ להקדיש את כל זמנו לבדיקת זונות.

הדרישה הנאצית לתייג כל אישה במקום ציבורי גרמה כמעט לכל אישה בלגית להיחשד כזונה ולהיות תחת סכנת בדיקות רפואיות כפויות. בתור פיתרון, ברוב הערים הקימו שתי רשימות שונות: רשימה אחת של זונות ורשימה אחת של נשים שמתנהגות בחופשיות מינית רבה מדי אבל אינן זונות. גם זאת, לפי המשטרה הבלגית, היתה בעיה: "קשה להבדיל בין זונות לבין נשים אחרות".

הנאצים הוטרדו מאותן נשים אחרות, ובעיקר מהאפשרות שיתחתנו עם חיילים גרמנים. מצד אחד, הן היו חלק מהשבטים הגרמאניים, שקרובים במהותם לגזע הארי ולכן הזדווגות איתם יכולה להרחיב את הגזע; מצד שני, הן בכל זאת לא היו לגמרי אריות. החוקים בעד ונגד חתונה גרמנית-בלגית השתנו במהלך השנים, וכללו גם הפרדה בין הנשים הפלמיות לבין הנשים הצרפתיות, שנחשבו לנחותות.

רק דבר אחד היה ברור: עובדות המין היו אמורות להקריב את פרטיותן, גופן וחופש התנועה שלהן למען הכוחות הגרמנים, וזה מה שנשים בלגיות רבות עשו בלית ברירה. חצי מיליון בלגים היו מובטלים אחרי הפלישה הנאצית. חצי מהם עברו לעבוד בגרמניה, לחצי השני לא נשארו הרבה אפשרויות להתפרנס. רוב הנשים הבלגיות לא הפכו לזונות במשרה מלאה, אלא עסקו במכירות שירותים מיניים כדי להתפרנס באופן זמני בעת הצורך, כשלא היתה להן אפשרות אחרת.

הנאצים בינתיים היו מוטרדים במיוחד מנשים יהודיות שעוסקות בזנות ובטח ידביקו את החיילים במחלות, ויותר גרוע, "הן עלולות לפתות חיילים לבצע חרפה גזעית ללא ידיעתם". על נשים יהודיות אמנם נאסר לעבוד בזנות, אבל מכיוון שהיה קשה לאכוף זאת, הנאצים פשוט שלחו את כל עובדות המין היהודיות למחנות הריכוז, ביחד עם 26,000 יהודים בלגים נוספים.

הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של סטייסי הושן: Intimate Encounters and the Politics of German Occupation in Belgium, 1940-44/45

רשומה קשורה: הגישה הנאצית לזנות