ג'ורג'ינה באייר

סיפורה של ג'ורג'ינה באייר הניו-זילנדית, שהפכה ב-1999 לחברת הפרלמנט הטרנסג'נדרית הראשונה בעולם.

ג'ורג'ינה באייר אף פעם לא היתה בן מוצלח. בגיל שמונה הוריה נזפו בה כי לבשה שמלה: "בנים לא אמורים להתלבש ככה". בגיל תשע אביה החורג נזף זה כי בכתה על מות סבתה: "בנים אינם בוכים". בגיל 12 היא נשלחה לפנימיית בנים וניסתה להתאבד שם. 

בגיל 17 ג'ורג'ינה הבינה שהיא לא חייבת להיות בן מוצלח. זה קרה בביקורה הראשון במועדון דראג: "מלכות הדראג עלו לבמה והופיעו. הייתי מהופנטת. זה היה גילוי ענק לראות נשים  - מרהיבות, יפהפיות, עם ציצים והכול – שהיו בעצם גברים. עכשיו ידעתי שיש עוד אנשים שם בחוץ שלכודים בתוך הגוף שלהם, ומצאו דרכים להתמודד עם המצב. הבנתי שאני לא הגבר היחיד בעולם שהיה רוצה להיוולד אישה. מאז והלאה ידעתי שאפשרי להפוך לאישה. זה היה רק עניין של זמן".

אבל מבחינת החברה, ג'ורג'ינה באייר גם לא היתה בת מוצלחת. עוברי אורח הציקו לה ברחוב; אף אחד לא רצה להעסיק אותה; משרד התעסוקה סירב לתת לה דמי אבטלה, בטענה שזאת בעיה שלה אם היא מתעקשת ללבוש בגדי נשים וגורמת למעסיקים לדחות אותה; ואפילו הצוואה של אמה קבעה שג'ורג'ינה חייבת להשתתף בלוויה בתור גבר אם היא רוצה לקבל את הירושה.

היה רק מקום אחד שקיבל את ג'ורג'ינה כאישה. "התרגלתי לעובדה שהחברה לא מקבלת אותי. תעשיית המין היתה המקום היחיד שהחברה שמחה לשים אותי בו, ולמעשה ציפתה שאהיה בו. חיי הרחוב, הביבים. אם אני מתכוונת להיות טרנסית, שם המקום שלי. זה אף פעם לא היה משעמם, אבל זה גם היה אלים ונצלני". אפילו שם המשטרה עצרה אותה כשנכנסה למכונית של לקוח, בעוון "התרועעות בעלת כוונות פליליות". אחרי לילה קשה במעצר, בית-המשפט קבע שהיא "נוכלת" וקנס אותה.

באייר החלה לשקול את עתידה. "ברמה מסוימת, בגלל שהייתי כולי מרוכזת בהוכחת הנשיות שלי, תעשיית המין היתה בסדר מבחינתי. היא אפשרה לי להיות אישה, לחיות כאישה, להופיע כאישה. זה היה המרחב הציבורי היחיד שבו 'אנשים כמוני' יכלו להשתתף באופן מלא. לא נהניתי מזה במיוחד, אבל זה היה כסף קל. הייתי שיכורה ומסוממת לגמרי, זאת היתה הדרך שלי להתמודד עם המציאות של להיות בתעשיית המין, אבל יום אחד הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה כל חיי".

"רציתי לצאת מתעשיית המין, אבל איך יכולתי לעשות את זה כשהחברה אמרה לי, 'את חלאת האנושות, אנחנו לא רוצים אותך,' ולא הסכימה לתת לי עבודה אמיתית? הבנתי שכל עוד אני נשארת באזור הדמדומים, אין לי עתיד. זה לא שאני נגד תעשיית המין, פשוט לא ראיתי את העתיד שלי בה. התחלתי לחפש אלטרנטיבות, אבל לא היו הרבה אלטרנטיבות בסביבה."

במועדון חשפנות (1978)

ג'ורג'ינה עזבה את תעשיית המין ונסעה עם חברה לפתוח דף חדש באוסטרליה, רק כדי לגלות שהעולם בחוץ עדיין לא רואה בה אישה. פקידי רשות ההגירה עיכבו אותן לחקירה בחשד שהן מתכננות לעבוד בזנות, כי מה עוד נשים טרנסיות יכולות לרצות לעשות באוסטרליה?; בערב הראשון שלהן בסידני, כשטיילו מאושרות באחד הרחובות המרכזיים, שוטרים תפסו אותן ואיימו עליהן שלא יעבדו בזנות; אחרי בילוי במועדון, ג'ורג'ינה נאנסה באכזריות על-ידי ארבעה גברים; והיא לא העזה להתלונן במשטרה, כי ידעה בדיוק מה השוטרים חושבים על נשים כמוה.

אחרי ההתאוששות מהטראומה, באייר חזרה לניו-זילנד ולחשפנות, עד שקיבלה שיחת טלפון מכרמן, כרמן רופה, שבישרה לה שצוות הפקה מחפש שחקנים לסדרה. ג'ורג'ינה הרשימה מספיק כדי לקבל תפקידי משנה בשתי סדרות מיינסטרימיות. בראשונה שיחקה זונה טרנסית; בשנייה חשפנית שמסתבכת עם החוק. באופן אירוני, סצנת המשפט בסדרה נערכה באותו בית-משפט שבו ג'ורג'ינה הורשעה בהתרועעות לא חוקית.

הליהוק הקבוע כאישה טרנסית לא פתח בפני ג'ורג'ינה הרבה אפשרויות בתעשיית הבידור, אז ביחד עם נשים טרנסיות מובטלות כמוה היא הפיקה הצגה, שזכתה להצלחה לא רעה במועדוני הגייז של אותה תקופה. ב-1986 היא התקבלה סוף סוף לתפקיד ראשי בדרמה טלביזיונית, שוב בתור אישה טרנסית. הצנזור הממשלתי דרש לאסור על שידור הדרמה בטענה שהיא עלולה לפגוע ברגשות הציבור, אך בסופו של דבר חזר בו וג'ורג'ינה אף זכתה במועמדות לפרס שחקנית השנה.

בטקס פרסי הקולנוע (1987)

באייר הפכה לסלבריטאית וסיירה ברחבי ניו-זילנד עם מופע אישי. לאחר מכן השתקעה בעיירה קרטרטון (Carterton), לימדה דרמה במתנ"ס והפכה למנהלת שלו. בתור מנהלת המתנ"ס היא עזרה לצעירים בסיכון ולאנשים עם מוגבלויות, ויזמה בניית מקלט לחסרי בית. העירייה סירבה להשתתף במימון המקלט, ובאייר החליטה בתגובה לרוץ בבחירות למועצת העירייה ב-1992. חסרו לה ארבעה-עשר קולות בלבד כדי להיכנס למועצה.

אחרי שאחד מחברי המועצה עזב, המסורת קבעה שג'ורג'ינה אמורה להחליף אותו בתור המועמדת שקיבלה הכי הרבה קולות אחריו. הרעיון לא מצא חן בעיני חברי המועצה, שהעדיפו לערוך בחירות מיוחדות על המקום הפנוי במועצה. ג'ורג'ינה התמודדה מול ארבעה מועמדים וניצחה ברוב גדול. היא פעלה במועצה למען העניים, חסרי הבית והמאורים.

 

ב-1995 היא הדהימה את כולם וניצחה בבחירות לראשות העירייה, שנחשבה עד אז למעוז של המפלגה השמרנית. באייר הפכה לראשת העיר הטרנסית הראשונה בעולם; האישה הראשונה במחוז שנבחרה לראשות עיר; האדם הראשון ממוצא מאורי שנבחר לראשות עירייה במחוז כולו. צעירים בקהילת הגייז חגגו את ניצחונה במסיבות בכל רחבי ניו זילנד. ב-1998 היא רצה לקדנציה שנייה, וזכתה ב-90% מהקולות.

ב-1999 החליטה באייר לרוץ לפרלמנט מטעם המחוז. היריב שלה היה פול הנרי, שמרן שהצהיר בריאיון: "עשיתי הרבה דברים מעניינים בחיים שלי, אבל אני עדיין זכר. אתם אומרים שג'ורג'ינה היא אדם רציני? היא הרי טרנסקסואלית. איך זה יכול ללכת ביחד?"

התברר שלדעת תושבי המחוז, זה דווקא יכול ללכת ביחד. באייר כבשה את לבם וזכתה ב-3,000 קולות יותר מהנרי. אחד התושבים הסביר: "היא עומדת ומקשיבה לך, אפילו אם סתם פגשת אותה ברחוב. היא יכולה לדבר עם כל אחד בגובה העיניים. אנשים כאן יודעים שהיא אחת מאיתנו". קשיש שמרן בן שמונים הוסיף אמירה שהפכה לקאלט: "כל החיים הצבעתי למפלגה השמרנית, אבל הפעם הצבעתי לג'ורג'ינה בייר. היא בחור כארז". בבחירות הבאות היא כבר זכתה ב-6,000 קולות יותר מיריבה.

ג'ורג'ינה פעלה בפרלמנט למען זכויות להטב"ק ועובדות מין. היא מספרת שהיתה המומה מהמיתוסים שחברי הפרלמנט האמינו בהם לגבי עבודת מין, "הם חשבו שכולם שם סוטים ולא הבינו שמדובר באנשים רגילים". כשהפרלמנט דן באי-הפללה של זנות ב-2003, ג'ורג'ינה נאמה והצהירה: "אני מרשה לעצמי להניח שאני היחידה כאן עם ניסיון מעשי בתעשיית המין". הניסיון המעשי והנאום הנרגש שלה עזרו לשנות את דעתם של שלושה חברי פרלמנט, והאי-הפללה התקבלה על חודו של קול.

                                                          חגיגות הניצחון וחלק קצר מהנאום: 

                                  

2005 היתה שנת השיא של ג'ורג'ינה, אחרי הצלחת האי-הפללה ועם והשתתפותה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". אבל ב-2007 היא פרשה מהפרלמנט עקב חילוקי דעות על הלאמה של שטח מאורי, והשנים הבאות היו קשות. היא לא מצאה עבודה ונאלצה לחיות על דמי אבטלה, וב-2013 נזקקה לדיאליזה יומיומית בגלל מחלת כליות. ב-2017 היא עברה השתלת כליה מוצלחת, ואחרי ההתאוששות היא מקווה לחזור לחיים הציבוריים של ניו-זילנד.

החמניות של ניקרגואה

עשרים וחמש עובדות מין בניקרגואה הקימו איגוד ב-2007. ארבע שנים מאוחר יותר הן כבר מנו ארבע-מאות שישים ושמונה חברות איגוד. כיום הן כמעט שלושת-אלפים. הממשלה מכירה בהן, המשטרה מתייעצת איתן ומשרד הבריאות מקשיב להן. הן "החמניות של ניקרגואה", Las Girasoles de Nicaragua.

למה הן החליטו לקרוא לעצמן "חמניות"? "כי אנחנו נשים חופשיות, כמו צמחי בר. אנחנו נמצאות בכל מקום שאנחנו רוצות להיות בו. אנחנו מלאות אנרגיה. אי-אפשר להפוך אותנו לבלתי-נראות או לגזול מאיתנו את הזכויות שלנו. כמו החמניות, אנחנו תמיד עוקבות אחר השמש".

נשיאת האיגוד, מריה אלנה דאבילה בת ה-54, היתה שם כבר ב-2007, כשאף אחד לא לקח את האיגוד שלה ברצינות ועובדות מין סבלו מאלימות משטרתית ומאפליה חברתית. כיום היא וחברותיה מנהלות סדנאות מיוחדות עבור שוטרים ומשתפות פעולה עם איגודי עובדים אחרים. "פעלנו כדי למגר את הסטיגמה והאפליה נגד עובדות מין. ב-2014 הצלחנו להשיג תקנה ממשלתית נגד אפליה בשירותי הבריאות. התקנה החדשה אסרה על אפליה עקב נטייה מינית, זהות מגדרית ועבודת מין. אבל ההפתעה הכי גדולה שלנו היתה הישג אחר: בית המשפט העליון הציע לנו הכשרה בתור מגשרות משפטיות."

ב-21 באפריל 2015, שמונה-עשרה עובדות מין קיבלו תעודת מגשרות מוסמכות. בתחילת דרכן הן גישרו בעיקר במקרים של עובדות מין אחרות: אפליה בבתי עסק, לקיחת ילדים על-ידי שירותי הרווחה, אלימות של לקוחות ושוטרים, אי-תשלום מזונות ואלימות של שכנים ובני-זוג לשעבר. לאור הצלחתן, אנשים נוספים בקשו את עזרתן. החמניות, שעובדות בהתנדבות, גישרו בשנתיים הראשונות ב-870 מקרים, 350 מתוכם של עובדות מין.

מערכת המשפט לא היתה היחידה שהבינה שאפשר לסמוך על חברות האיגוד. המשטרה מינתה נציבה מיוחדת כדי לדון איתן ישירות בדרישותיהן; הוצאת ספרים הוציאה ספר על חייהן של ארבע מחברות האיגוד, "לא זונות ולא פרוצות, אנחנו עובדות מין"; הוועד הלאומי למלחמה באיידס הקצה להן מקום וזכות הצבעה בדיוניו; ומשרד הבריאות מספק להן קונדומים כדי לחלק אותם בחינם. התוצאה: 97% מעובדות המין בניקרגואה משתמשות בקונדומים, 96% נבדקו בעבר בבדיקות איידס, ואחוזי ההידבקות במחלה הם הנמוכים ביותר באמריקה הלטינית.

ביום הנשים הבינלאומי: "די כבר עם הסטיגמה והאפליה נגד הנשים עובדות המין"

סמירה מונטיאל, ראשת המשרד הממשלתי לגיוון מיני, אומרת שהחמניות מספקות השראה לנשים אחרות (היא עצמה מהווה השראה לא פחותה, בתור לסבית מוצהרת ומייסדת הארגון הלסבי SAFO, במדינה שבה עד 2004 אפילו תמיכה בזכויות להט"ב נחשבה לעבירה פלילית). היא הכריזה: "עובדות מין ראויות לזכויות אדם. נקודה". הממשלה הסנדיניסטית, שבקדנציה הראשונה שלה בשנות השבעים שרפה את כל מכוני הליווי, מכירה היום בזכויותיהן של עובדות המין, לצד פיתוח תוכניות להכשרה מקצועית שכבר עזרו למאות נשים שבחרו להפסיק לעבוד בזנות.

היושר הבלתי-מתפשר של החמניות לא נעלם מעיניה של ועדת הבחירות הלאומית, שהזמינה אותן לשמש כמשקיפות בבחירות 2016. האומץ והתושייה שלהן זכו להכרה בסרט תעודה על חייהן, Girasoles de Nicaragua, שהוקרן בניקרגואה ובפסטיבלים ברחבי העולם. הן השתתפו בהקרנת הבכורה שלו, שהיתה הפעם הראשונה שביקרו אי-פעם בקולנוע.

לצד החמניות, בעיר מטגלפה נוסד כבר ב-2005 איגוד עובדות המין Las Golondrinas, "הסנוניות". הוא התחיל במפגשים של עובדות מין בדירותיהן כדי לשתף חוויות קשות מהעבודה, והפך לאיגוד של ממש באמצעות תרומה מהרשת הפמיניסטית המקומית, שהאיגוד הוא כיום חלק ממנה. פאני טורס, אחת ה"סנוניות", אומרת: "היום אני כבר לא צריכה מצ'טה כדי להתמודד עם גברים אלימים. יש לי כלי נשק יותר יעילים: יש לי זכויות, יש לי קול ויש לי כנפיים. עכשיו אני סנונית". וג'והאנה, אחת ה"חמניות", מצהירה: "אנחנו לא מפחדות יותר. עכשיו יש לנו כלים להילחם בשוטרים שדרשו מאיתנו סקס בחינם וסחטו מאיתנו כסף. אנחנו פועלות ביחד כדי שלעולם לא יפגעו שוב בזכויות שלנו".

כרמן של ניו-זילנד

אם תבקרו פעם בוולינגטון, ניו-זילנד, בוודאי תגיעו לרחוב קובה, אחד הרחובות הצבעוניים בעיר. תוכלו להתחיל את היום עם ארוחת בוקר בבית הקפה "הבייגלה המכוערים הטובים ביותר" ("גם אתם לא הייתם נראים טוב אם היו מגלגלים, חובטים, מרתיחים ומבשלים אתכם"), להמשיך לארוחת צהריים אצל "אחֵי הבוריטוס המעופפים", ולסיים בבר "סבתות רעות". לא משנה איפה תאכלו ומה תעשו, בשלב כלשהו בוודאי תחצו את הכביש. כשתסתכלו על הרמזור הירוק, תגלו שלא מופיע בו הולך הרגל הרגיל – מופיעה בו דמות נשית ססגונית. זאת כרמן. כרמן רופֶּה.

שום דבר בילדוּתה של כרמן, שנולדה ב-1936, לא רמז שהיא תככב על רמזורים בבגרותה. היא גדלה בעיירה מאורית מרוחקת, אביה התאבד כשהיתה בת חמש ואביה החורג מת מספר שנים מאוחר יותר. כרמן בכלל לא היתה כרמן אז, היא היתה טרבור והוגדרה לצערה כגבר.

- אמא, הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאגדל!

- מה?

- אני אהיה נזירה.

- אבל טרבור, בנים לא יכולים להיות נזירות.

כרמן הפנימה. "הבנתי שאצטרך למצוא דרך אחרת להצטרף למין השני." זה היה קשה בתקופה שבה אפילו מין בין גברים לא היה חוקי:

"התאהבתי בכל פעם בנער אחר. לא הכרתי את המילה 'הומוסקסואל'. כל מה שידעתי זה מה שהרגשתי ומה שרציתי. אף פעם לא חשבתי למה אני רוצה להיות בת או למה אני רוצה להיות שחקנית. גם אף פעם לא חשבתי לשפוט מוסרית את התחושות והתשוקות האישיות שלי. הדאגה היחידה שלי היתה להגשים את החלומות שלי, והרעיון של 'טוב' או 'רע' אף פעם לא עניין אותי.

במהלך גיל ההתבגרות גיליתי שיש חוקים ממשלתיים שונים לגבי מה מותר ומה אסור לך לעשות בכל הנוגע לסקס. אפילו זה לא גרם לי לחשוב שלשכב עם נער אחר יהיה רע. רק שזה יהיה נגד החוק."

בבית-הספר היא הסתפקה בהצטרפות לנבחרת השחייה כדי לבהות בנערים חשופי חזה. רק אחריו היא התחילה ממש לשכב עם בחורים. ועוד בחורים. ועוד. אחת מתקופות השיא שלה היתה כשעבדה בצבא, ולאחר מכן היא גיבשה תוכנית לשיפור גיוס החובה בניו-זילנד :"אל תשכחו שהתוכנית הזאת מגיעה אחרי הרבה מאוד התנסויות עם חיילים בחיל הים, בחיל האוויר ובחיל הרגלים".

כרמן, אז עדיין "טרבור", עברה לעבוד כאחות בעיר הבירה אוקלנד, ובאותה תקופה גם הציעו לה לראשונה לשכב עם גברים תמורת תשלום. "הייתי המומה. לקבל כסף בשביל מה שאהבתי לעשות בחינם! ישבתי על מכרה זהב כל החיים שלי ולא ידעתי את זה. היתה לי סחורה שאפשר למכור, והמכירה היתה כולה הנאה".

מכרה זהב או לא, כרמן רצתה להיות כרמן, לא טרבור. "התחלתי לעבוד בסמטאות החשוכות של אוקלנד, לבושה בדראג. יכולתי להמשיך לעבוד בתור גבר, טרבור רופה היפיוף, לבוש היטב כמו גבר צעיר שמסתובב ברחבי העיר. אבל הדראג היה כמו מחלה שנדבקתי בה. הייתי חייבת לעשות את זה. הייתי חייבת להוכיח לעצמי שהאישה שהאמנתי שאני, יכולה למשוך גברים בדיוק כמו טרבור היפיוף. כך נולדה כרמן. היא נהפכה למציאות בסמטה חשוכה באוקלנד, כשלקוח שאל אותי איך קוראים לי".

האוטוביוגרפיה של כרמן

כרמן הופיעה בדראג גם בבורלסקות, מנהג מסוכן לאור הנטייה של המשטרה לעצור בנים שלבשו בגדי נשים. באחד המקרים, כרמן נעצרה לשבועיים. "כל ההצקות המשטרתיות גרמו לי בסוף להיות דראג במשרה מלאה. היה קל יותר להסתובב כמו אישה כל הזמן בלי לעורר חשד".

במקרה אחר היא נעצרה בעוון ניהול בית בושת – הדירה שלה, שבה עבדה לבדה וקיבלה לקוחות. היא נכלאה לחצי שנה. גם זה לא שבר אותה. האסירים בכלא דווקא היו נחמדים עם הקווין שלהם, התלהבו מהמראה הנשי שלה ושמחו לספק לה הגנה. "חלק מהסוהרים התלבשו כמו הגסטאפו, ודי אהבתי את זה. אף פעם לא סלדתי מקצת קשיחות. אני אוהבת קצת משמעת וקשירות פה ושם".

זאת לא היתה ההיתקלות האחרונה של כרמן עם החוק. בשנות השבעים היא נעצרה כשהתלבשה כאישה, התנהגות שהתביעה הגדירה אותה: "דרך פעולה שנועדה לגרום סלידה או תרעומת לאדם הגיוני". השופט זיכה את כרמן מחמת הספק, ובזכות הזיכוי התקדימי נשים טרנסיות יכלו להסתובב מאז ברחובות בלי לחשוש מתביעה.

ב-1968 כרמן הפכה רשמית ל"כרמן רופה", ובשנות השבעים היא פתחה את בית-הקפה הראשון שלה, Carmen's International Coffee Lounge, באמצעות הכספים שהרוויחה בזנות. כל המלצריות היו נשים טרנסיות או לסביות, וכמעט כל העובדים הגברים היו הומואים, רבים מהם אסירים משוחררים שנכלאו בעבר בעוון הומוסקסואליות. בית-הקפה התפרסם באווירה הידידותית, באורחים המגוונים (אפילו ראש ממשלת ניו-זילנד העתידי ישב בו) ובעוגת השוקולד-אגוזים שלו. טוב, אולי גם בזכות החדרים בקומה העליונה שלו, שבהם האורחים והעובדים יכלו לקיים יחסים להנאתם, בתשלום או לא בתשלום.

ההצלחה הניעה את כרמן לפתוח עוד ועוד בתי קפה, מועדוני חשפנות ומכוני ליווי. בית-הקפה "התוכי" שירת בעיקר את הקהילה הלסבית; מועדון החשפנות The Balcony הציג גברים, נשים, מלכות דראג, טרנסג'נדרים וקרוס-דרסרים.

כרמן נהפכה לדמות מפורסמת בניו-זילנד כולה. הומוסקסואליות עדיין היתה לא חוקית במדינה, ואחרי שכרמן אמרה בריאיון שהיא מכירה לפחות ארבעה חברי פרלמנט הומואים, היא זומנה לוועדת חקירה פרלמנטרית, שאליה הגיעה בתלבושת מרהיבה לקול תשואותיהם של אלפי מעריצים.

כרמן מגיעה לפרלמנט

ב-1975 היא עשתה ניתוח חזה וחשבה לעצמה, "העולם ראוי לראות את השדיים החדשים שלי". היא הזמינה עיתונאי לצלם אותה במרוץ סוסים וחשפה מולו את שדיה. התמונה עשתה את דרכה לשערי כל העיתונים.

עכשיו הגיע הזמן לעבור לפוליטיקה, וכרמן רצה ב-1977 לראשות עיריית ולינגטון. המצע שלה היה כולו כרמן: הרחבת שעות הפתיחה של ברים, הורדת גיל השתייה החוקי ל-18, אי-הפללה של הומוסקסואליות, זנות והפלות, וחינוך מיני בבתי הספר. סלוגן הבחירות שלה היה Get in Behind. הקמפיין ההומוריסטי למחצה כלל סיסמאות כמו "כרמן תאיר את חיינו ותפצה אותנו על מזג האוויר הנורא בתקופת ראש העיר הקודם", ו"לכרמן יש חזון אינטלקטואלי מרשים, הישגים בתחומים מגוונים ונוכחות פיסית מושכת".

כרמן סירבה להשתתף בעימותים עם שאר המועמדים, בטענה שהדיונים איתם לא מספיק אינטלקטואלים בשבילה. היא הסתובבה ברחבי העיר בלימוזינה מפוארת והצהירה, "ברור לכול שאני עדיפה על-פני שאר המועמדים: אני נראית טוב יותר מסר פרנסיס, מקסימה יותר ממייקל פאולר ויכולה לקרוע את הצורה לאדון בראנט בכל יום נתון".

הרשויות דרשו מכרמן לעמוד לבחירה תחת שמה הקודם, "טרבור רופה". היא ערערה והדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, שפסק לטובתה. "ביום הבחירות, פתקי ההצבעה הראו את שמותיהם המלאים של כל המועמדים, מלבד אחת. פתקי ההצבעה עבורי כללו מילה אחת בלבד: כרמן." היא קיבלה 6,000 קולות, אלף פחות מהדרוש כדי להיכנס למועצת העיר.

למשטרה כל זה לא הפריע להמשיך להתנכל לכרמן. ב-1980 כרמן נעצרה שוב, הפעם בעוון "הצעה הומוסקסואלית בוטה" לשוטר סמוי. לכרמן נמאס והיא עזבה את ולינגטון לטובת סידני, שבה חיה בשלווה עד מותה ב-2011.

כרמן נחשבת עד היום לדמות אהובה בניו-זילנד ובאוסטרליה. ב-2003 היא נבחרה להיכל התהילה של הקהילה הלהטב"קית. ב-2008 היא נהגה בקלנועית שלה בראש מצעד הדיוות של המרדי-גרא ההומו-לסבי. טופלס, כמובן. כספי צוואתה של כרמן שימשו להקמת קרן צדקה. ארבעת הרמזורים עם דמותה הוצבו ברחוב קובה בשלושים באוגוסט 2016, בדיוק שלושים שנה אחרי האי-הפללה של הומוסקסואליות בניו-זילנד. כי זה הניצחון האמיתי של כרמן: ארבעים שנה אחרי שרצה בבחירות עם מצע רדיקלי שנראה לכולם מגוחך, כל ההצעות שלה  – אי-הפללה של הומוסקסואליות, הפלות וזנות, חינוך מיני והורדת גיל השתייה – הפכו מאז למדיניות הניו-זילנדית הרשמית.

______________________________________________________________________

רשומות על נשים טרנסיות שעבדו בזנות והפכו לפוליטיקאיות מצליחות יותר:

דיאנה רודריגז באקוואדור

סוליאנה אראייה בצ'ילה

לואיסה רבייה בפרו

"זאת לא מתנה אם יש לה מחיר." מין מסחרי בהאיטי

כוחות האו"ם מוצבים בהאיטי מאז ההפיכה של 2004. המשימה שלהם היא חידוש שלטון החוק והפחתת האלימות הפוליטית. הם אמורים להוות דוגמא של ריסון ויושר ללא משוא פנים, ולקדם זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט.

בקיצור, כשאנשי כוחות האו"ם מנצלים את העוני של הנשים המקומיות כדי לקיים איתן מין בתשלום, הם בוגדים בתפקידם (וגם מפרים את תקנות האו"ם, שאוסרות על פעילות כזאת). כשהם מנצלים את מעמדם הכלכלי, הפוליטי והצבאי כדי לשכב עם הנשים המקומיות, הם בוגדים בזכויות הנשים וזוכים לגינויים מוצדקים בתקשורת המערבית. לצד זאת, אותה תקשורת נוטה להתעלם מנקודת המבט של הנשים עצמן, כאילו העובדה שהן עניות וכהות עור אומרת שאין להן עמדה בנושא. מחקר שנערך בהאיטי ב-2014 בדק מה הן חושבות.

במחקר השתתפו 231 נשים שהיו מעורבות במין מסחרי עם אנשי כוחות האו"ם. הן שמחו שסוף סוף מישהי רוצה להקשיב להן, ו-95% מהנשים שהחוקרות פנו אליהן הסכימו להשתתף במחקר, שנערך בתשעה מתוך עשרת המחוזות של האיטי.

רק שלוש מהמשתתפות היו עובדות מין "מקצועיות". שאר המשתתפות ניהלו עם החיילים יחסים שנעו בין סטוץ חד-פעמי, יחסים מתמשכים וקשר זוגי. 39% מהמשתתפות במחקר היו עניות מרודות, 37% עניות, ושאר המשתתפות היו קצת פחות עניות. ל-66% היו ילדים.

נשים רבות קיימו יחסים בתשלום בגלל ייאוש כלכלי – רעב, בעיות דיור ומחסור באוכל לתינוקות, בתרופות ואפילו בנעליים. "גרתי אצל דוד שלי. הוא שתה הרבה והרביץ לי. הוא היה משוגע. כשעזבתי אותו לא היה לי אף אחד. היו לי רק הבגדים שלגופי והנעליים שלרגליי. הנעליים שלי נקרעו והתחלתי ללכת יחפה. כשחייל האו"ם הציע לקנות לי נעליים, ידעתי שזה יעלה לי במחיר גבוה. אבל אמרתי כן."

במדינה שבה מצפים מגברים לפרנס את נשותיהם, גברים זרים עשויים להיות עדיפים על-פני בעל מקומי. "כל אישה צריכה לבחור גבר כלשהו. אני בוחרת גברים שנותנים לי את מה שאני צריכה. אני נותנת להם מין והם נותנים לי כסף. הם נותנים לי אוכל. הם משלמים את שכר-הלימוד של הילדים שלי. הם משלמים כשאני הולכת למרפאה. אני רק מבקשת והם נותנים לי כל מה שאני צריכה. אם להגיד את האמת, החברות שלי מקנאות בי. כל מה שהגבר שלהן נתן להן זה תינוק, והוא אפילו לא קונה בשבילו חלב וחיתולים. יש לי מזל והחברות שלי יודעות את זה. אני עושה את מה שאני עושה, לוקחת את מה שאני צריכה ואז הגבר שלי עוזב. אני לא צריכה לבשל לו או לכבס לו את הבגדים."

אישה נוספת מסכימה: "אישה שעושה מין מסחרי יכולה לשלוח את כל הילדים שלה לבית-הספר, אפילו אם יש לה עשרה ילדים. אבל אם אישה מתחתנת עם גבר היא מקבלת רק את החובות שלו. אין ודאות שהוא ישלם את שכר הלימוד אפילו לילד אחד!"

נשים אחרות קיימו יחסים בתשלום מתוך רצון לשפר את נסיבות חייהן. "חלק מהמוטיבציה שלי היא להשיג דברים שאני לא צריכה. כל אישה רוצה שיהיו לה דברים יפים. כשהוא נותן לי כסף זה כמו תשלום. אבל כשהוא נותן לי שרשרת או בושם, זה אומר שאכפת לו ממני. אני יודעת שהוא נשוי, אין לי אשליות שזה קשר לטווח ארוך. אבל בינתיים אני נהנית מזה שהוא מחבב אותי ונותן לי מתנות שאני אוהבת".

מגוון התשובות לשאלה: "מה קיבלת בתמורה למין?", לפי שכיחות הופעתן

177 מתוך 231 המשתתפות היו מרוצות רוב הזמן ממה שקיבלו בתמורה למין. אלה שלא היו מרוצות היו אלה שהגברים לא שילמו להן את מה שהבטיחו, וגם הן הראו שהן מסוגלות לדאוג לעצמן. אחת מהן לקחה את התג של החלאה והחזירה אותו רק אחרי ששילם לה, אחרת איתרה את החלאה בפייסבוק ואיימה שתספר עליו למשפחתו ולחבריו בבית.

אבל לפני שתקבעו שהחיילים שכן משלמים את מה שהבטיחו הם בעצם אנשים טובי לב שעוזרים לנשים המקומיות, כדאי לזכור שיש גם צדדים שליליים ליחסי המין המסחריים איתם. "זרים אוהבים אקטים מיניים שתושבי האיטי לא אוהבים. איך אני אמורה להגיד לחייל זר שאני לא רוצה לעשות משהו? בנישואים, הבעל מחויב לשמור את אשתו מרוצה, אז הוא שואל אותה, 'אהובתי, את אוהבת שאני נוגע בך כאן? איך אני יכול לענג אותך עוד?' אבל זר? הוא אף פעם לא ישאל משהו. הוא פשוט יעשה מה שמתחשק לו'."

רק חצי מהנשים היו בטוחות מספיק בעצמן כדי לדרוש שימוש בקונדום, והרבה יותר מדי גברים העדיפו לשכב איתן בלי קונדום – בעיקר במערכות יחסים ממושכות, שבהן אי-שימוש בקונדום נחשב להוכחת נאמנות. "כשאת איתו את חייבת לעשות מה שהוא דורש. יהיה טיפשי להתווכח עם חייל חמוש. יש לך מזל שהוא לא פשוט אונס אותך. במקום זה הוא משתמש במילים יפות ונותן לך כסף או אוכל. למה להתגרות בגורל שלך ולדרוש קונדום?" משתתפת אחרת אומרת: "אני משתמשת בקונדום כי איידס הוא בעיה אמיתית ואם אני אחלה באיידס אני אמות. לפעמים אני פוחדת להתעקש, אבל אני פוחדת יותר למות".

יותר מרבע מהנשים סיפרו שחיילי האו"ם ניצלו אותן לרעה, כולל כפייה של מין אנאלי ואלימות פיסית ומילולית. רובן הגדול לא ידעו שהן יכולות להתלונן על כך במוסדות האו"ם המקומיים, ואלה שידעו אמרו שתלונות בנושאים אחרים זכו להתעלמות.

הנשים גם לא ידעו שיש לאו"ם תקנות נגד מין בתשלום איתן, אבל התקנות האלה דווקא הרגיזו אותן: אף אחת מהמשתתפות במחקר לא תמכה באיסור על מין בתשלום. הן ראו במסחר המיני פעילות כלכלית רווחית, ולמרות שלא נהנו ממנו, הן לא חשבו שהוא רע עד כדי כך שצריך לאסור עליו. אחת מהן טוענת: "אישה שסוחרת במין מנצלת את מלוא הפוטנציאל של הגוף שלה, כדי שבהמשך היא תוכל לנצל את מלוא הפוטנציאל של המוח שלה".

מערכת היחסים של תיכוניסטית בת 18 עם חייל או"ם מסכמת היטב את נקודת המבט המורכבת של הנשים המקומיות:

"נהניתי מהחוויה. ידעתי שלא אוכל להתחתן איתו, הוא מאמין בדת אחרת, הוא לא חי כאן. אבל הייתי בודדה והוא היה נחמד אלי. הוא תמיד נתן לי מתנות. גברים בהאיטי הם לא כאלה. הם אגואיסטים. הם לא מביאים לך פרח ביום ההולדת שלך. הוא זכר את יום ההולדת שלי. הוא היה כל כך טוב אלי. הוא שילם את שכר הלימוד שלי. הוא עזר לי. הוא שילם על מדי התיכון שלי, על המדים והספרים של אחי, על הכלים לעסק של אבא שלי. היה לו כסף, הוא היה יכול להרשות לעצמו. כשהוא הציע לי לשכב איתו, לא היתה בכלל שאלה. לא יכולתי להגיד לו לא. הייתי חייבת לו סקס. [...] לא הייתי מוכנה עדיין לשכב איתו, אבל לא יכולתי להגיד לא. לא לו. והוא ידע את זה. אם את אומרת לא לגבר כזה, גבר עם כוח, זר, הוא פשוט ישכב איתך בכל מקרה. אין לך את הזכות להגיד לא. אני לא יכולה להגיד שזה היה אונס. זה לא היה אונס. אבל לא הייתי מאוהבת בו והוא לא אהב אותי. זאת לא היתה רומנטיקה. הוא היה יכול בקלות לבחור כל בחורה אחרת בשביל סקס. אני הייתי במקרה הראשונה שהוא פגש."