על הישרדות / קייטי סימון

קייטי סימון היא אחת מעורכות הבלוג הנהדר TitsandSass, בלוג שמנוהל ונכתב על-ידי עובדות מין. הרשומה היא תרגום של אחד המאמרים שלה בבלוג, שבו היא מתארת את התחושה של להיות עובדת מין ומשתמשת בסמים, בחברה שמפלילה ומדירה נשים כמוה.

בחודש שעבר גיליתי שחברה שלי מתה ממנת יתר.

מעולם לא פגשתי אותה, אבל הכרתי אותה כמעט 15 שנים דרך האינטרנט. מצאנו זו את זו בימים של Livejournal, בתקופה שבה רק האפשרות לקרוא את דבריה של מישהי דומה לי, עובדת מין ומשתמשת בהרואין, היתה הלם בשבילי. באותה תקופה קראתי כל מה שיכולתי לקרוא על נשים כמונו, אפילו צהובונים או עלונים של "מכורים אנונימיים".

זה היה גילוי מרעיש לקרוא מישהי שכותבת על החיים שלה, החיים שלנו, בגוף ראשון, ומעזה לבנות את זהותה בתור יותר מסתם שורת מחץ או סיפור עם מוסר השכל. אנשים מדברים על חשיבות ה"ייצוג", אבל אין שום דרך לתאר מה סימלה בשבילי בגיל 22 הידיעה שיש שם בחוץ עוד מישהי כמוני.

יכולתי תמיד לדבר איתה על כל הדברים שלא יכולתי לדבר עליהם עם החברים הלא-מכורים שלי: סוחרי סמים עצלנים, שוטרים מניאקים, והצורך המתמיד לעבוד מספיק כדי לקנות סמים. מאוחר יותר, כששתינו היינו על מתדון, התלוננו זו לזו על השילוב הייחודי של בירוקרטיה והתנשאות שנתקלנו בו במרפאות. היא תמיד עדכנה אותי על הפיאסקו האחרון של המלחמה בסמים, ויכולנו להיות כנות זו עם זו ולזעום ביחד.

אני לא בטוחה מה קרה לה. יכול להיות שהיא קורבן של כל הפנטניל שהתערבב באספקת ההרואין ברחבי המדינה. אני יודעת שהיא לא השתמשה בסמים כבר תקופה. היה לה חשוב לשמור על הילדים שלה. הסבילות שלה כנראה היתה נמוכה.

אבל אני לא יכולה לנער את החשד שהמוות שלה לא היה לגמרי מקרי. כמו רבות מאיתנו, היא התמחתה בצמצום נזקים. היא היתה יכולה להעביר שיעור על איך להימנע ממנת יתר. אני לא חושבת שהיא הרגה את עצמה. אבל אני לא בטוחה שהיא ניסתה ככל יכולתה להישאר בחיים.

ומי יכול להאשים אותה אם לרגע אחד היא הפסיקה לעשות את המאמץ האדיר לשרוד?

אני צריכה להגיד לעצמי כל יום שאני עדיין שווה משהו, למרות כל העדויות הסותרות. אפילו אם עבור רוב האנשים אני גרסה מהלכת של "התרחיש הגרוע ביותר". אפילו אם לפי כל סעיף של הצלחה מיינסטרימית, יצאתי לגמרי מחוץ למסלול. אפילו אם חיים כמו שלי אינם רק לא חוקיים, הם גם מושמצים.

אבל לפעמים קשה להאמין שאת שווה משהו, כשאת ומעגל החברים הקטן בתנועה שלך הם היחידים שחושבים כך.

הז'רגון הפרוגרסיבי המעורפל, עם מונחים כמו "זונותופוביה מופנמת" ו-"drug-shaming", אולי יעיל פוליטית, אבל משטיח את משמעות החוויות שהוא אמור לתאר. הוא לא יכול להעביר את המקהלה היוונית שאני שומעת בתוכי, שממליצה לי להרוג את עצמי מפני שבכל מקרה אף אחד לא רוצה שאנשים כמוני ישרדו.

מצבן של עובדות מין רבות גרוע יותר. הקריאה על הרצח הזוועתי של עובדת המין הטורקייה, הטרנסית האקטיביסטית האנדה קאדר, הבהירה לי את זה היטב. אבל אלה מאיתנו שלא נהרגו על-ידי הלקוחות החמושים בחסינות שלהם, אלה מאיתנו שהיו בנות מזל מספיק כדי לא להיעצר ונשארו חופשיות מהאלימות המשטרתית, עדיין מוצאות לפעמים את מותן כשהן יודעות שהן ניתנות להשלכה כמו חפץ חד-פעמי.

אין צורך להרוג אותנו אם אנחנו הורגות את עצמנו.

אני לא מקדמת תיאוריית קונספירציה. לפעמים אני חושבת שמה שגורם לנו לרצות למות הוא האדישות המוחלטת של החברה לגבי מה שקורה לנו, הרבה יותר מהשנאה או הדיכוי. כשהייתי צעירה יותר דמיינתי את עצמי באופן מלודרמטי כמו עכבר, שחי מהפירורים של הביקוש הצרכני הארוטי של גברים בני המעמד הבינוני. האנלוגיה הזאת, נסערת ככל שתהיה, נכונה מהבחינה שבקושי מבחינים בנו, מלבד בתור מושא לגועל.

בלתי אפשרי לעשות מחקר מקיף על הבריאות הנפשית של אוכלוסייה מופללת. אני לא יכולה לכמת מה הסבירות שנתאבד. אבל אני יכולה להגיד שלשרוד בכל יום בתור עובדת מין מודרת זה הישג בפני עצמו, בהתחשב במה שאנחנו עומדות מולו. אם אתן קוראות את זה והצלחתן לעבור עוד לילה, אם הצלחתן לזכור שאתן בעלות משמעות למרות כל מה שאומרים לנו – זה משמעותי.

שחורות מדי, בוטות מדי, בולטות מדי

פעם לא היו לנורבגים חוקים מיוחדים נגד זנות. בשנות התשעים הגיעו לנורבגיה מהגרות שעסקו בזנות, ופתאום הנורבגים החליטו שהזנות היא תופעה פלילית. שני מחקרים על היחס של התקשורת הנורבגית לעובדות מין מהגרות - רוסיות וניגריות - מראים איך השיח הציבורי הפך את הזנות לבעיה ואת עובדות המין המהגרות למשהו שצריך להיפטר ממנו. 

בהתחלה הגיעו הרוסיות. זה קרה בסביבות 1990, כשהקומוניזם נפל והגבולות נפרצו. תושבי Finnmark, המחוז הצפוני של נורבגיה, מצאו את עצמם במרחק של כמה שעות נסיעה חופשית מהעיר הרוסית מורמנסק, שמספר תושביה קרוב לזה של אוסלו. הנשים הרוסיות מצאו את עצמן במרחק של כמה שעות נסיעה מנורבגיה, המדינה שאליה קיוו לברוח מהמצב החברתי והכלכלי הקשה במולדתן.

לאורך רוב המאה העשרים, הגבול בין רוסיה לנורבגיה לא היה רק גבול גיאוגרפי. הוא היה גבול בין מזרח ומערב, קומוניזם וקפיטליזם, דיקטטורה ודמוקרטיה. גם אחרי שהגבול הפוליטי נפרץ והנשים הרוסיות התחילו להגיע, החברה הנורבגית הקפידה לשמור על הגבול התרבותי ולהפוך את הנשים הרוסיות ל"אחרות", ואת הגברים שמתרועעים איתן ל"אחרים".

העיתונות הנורבגית גילתה עוינות כלפי הנשים הרוסיות. היא הגדירה את פעילותן מול הערכים המקומיים: נורמלי מול סוטה, נורבגי מול זר, מוסרי מול לא מוסרי. הנשים הרוסיות נחשבו זרות, הלקוחות הנורבגים לא מוסריים, והפעילות המשותפת שלהם סוטה. כך הן ולקוחותיהן הוגדרו ביחד מול קבוצת הרוב הנורמלית, המוסרית והנורבגית.

התקשורת הציגה את הזנות כגורם בעייתי. כל האמצעים היו כשרים בדרך להוקעת הזנות, גם אם היו חסרי בסיס. נשמעו האשמות על מעורבות נרחבת של המאפייה הרוסית בזנות, אף-על-פי שהמשטרה לא מצאה מעורבות כזאת. קיומם של סרסורים אכזריים הונח כמובן מאליו, אפילו שרק ארבעה גברים הורשעו בסרסרות בנורבגיה בין 1990 ל-2001, כולם על השכרת דירות לעובדות מין ולא על כפייה כלשהי, ולמרות שהתקשורת והמשטרה לא מצאו עדויות לקיומם של סרסורים אחרים. דיווחים דרמטיים הצהירו על "פצצה מתקתקת של מחלות מין" ועל "הסיפיליס הרוסי", למרות שנרשמו רק חמישה דיווחים של גברים שנדבקו במחלות מין מנשים רוסיות בשש השנים שבין 1994 ל-2000.

ההאשמה הגרועה ביותר נגד עובדות המין היתה, כרגיל, הטענה שהן פוגעות בסדר החברתי ובמוסר הציבורי. לפי הדיווחים בתקשורת, הזנות יצרה בקהילה הכפרית של פינמארק חשד, שקרים ושמועות, הרסה משפחות וגרמה נזק לנשים ולילדים. בקיצור, היא הביאה להידרדרות מוסרית. הקהילה הקטנה, הערכית והמאוחדת "נהרסה בגלל הזנות". מאמר אחד הציג אם ובנה קוטפים פירות יער, פעילות שמייצגת טוהר נעורים וחיי משפחה מאושרים, ומוצאים פתאום קונדומים ובקבוקי ליקר ריקים. הזנות מזהמת את החברה. חייבים למגר את הרוע הזה, לפחות למען הדורות הבאים!

ואכן, ממשלת נורבגיה התפנתה למגר את הרוע הרוסי. עד 1999 לא היו בנורבגיה חוקים לגירוש נשים זרות. אחרי שהמשטרה עצרה עובדת מין טרנסית ברזילאית בטענה שאין לה רישיון עבודה, בית-המשפט העליון דחה את הדרישה לגרש אותה, בטענה שזנות אינה עבודה ולכן אין צורך ברישיון עבודה בשבילה. כמה שבועות לאחר מכן, הפרלמנט הנורבגי חוקק חוק לגירוש זרים אם "אין סיבה משכנעת לשהותם בנורבגיה" או אם הם מפריעים לסדר הציבורי. החוק נוסח באופן כללי, אך המטרה הברורה היתה לגרש את עובדות המין הרוסיות, או כמו שכינה אותן אחד מחברי הפרלמנט, The Russian whore traffic. החוקים שהורו על גירוש של נשים רוסיות שעבדו בזנות, כלומר על ענישה של הנשים בלבד, הוכיחו שלמדינה לא באמת אכפת מהמוסר הציבורי.

ואז הגיעו הנשים הניגריות. הרוסיות היו אולי "אחרות", אבל לפחות היו לבנות. הניגריות הן האחרות האולטימטיביות. אם עובדות מין הן "אחרות", אזי עובדות מין ניגריות הן "האחרות של האחרות". הן בולטות יותר בשטח, גם בגוון עורן וגם בהתנהגותן. ב-2003 היו ברחובות אוסלו שתי עובדות מין ניגריות. ב-2006 כבר היו 400. הנראוּת שלהן הפכה להיות גדולה מדי. הן עשו את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים.

 בעקבות "הפלישה הניגרית", כפי שהיא תוארה בעיתונים, השיח התקשורתי על הזנות השתנה. "נשים בזנות" הפכו ל"פרוצות" (Whores). העיתונאי אנדרס הגר תהה מתי נעשה מקובל לקרוא לנשים שעובדות בזנות "פרוצות", וענה בציניות: "ברגע שהן שינו צבע".

"מבול של זונות אפריקניות מגיע לאוסלו", היתה הכותרת בעמוד הראשון של Aftenposten, אחד העיתונים הנפוצים בנורבגיה, בעקבות הגעתן של 40 עובדות מין ניגריות לאוסלו. הכתבה תיארה אותן כנשים שסובלות מאלימות, מכישוף שחור ומוודו. הן גם יצרו תחרות בשוק הזנות המקומי, הורידו מחירים ופגעו כך בעובדות המין המקומיות. שלושת העיתונים הגדולים דיווחו בסיפוק על שני מנהלי מכון ליווי ושלושת עובדיהם שהואשמו בסרסרות, וגם על 25 הנשים שעבדו אצלם, שגורשו מהמדינה בתוך 48 שעות.

הדיווחים האלה קבעו את דפוס ההתייחסות מכאן ואילך. עובדות המין הניגריות החליפו את עובדות המין הרוסיות בתור ה"אחרות".

בניגוד לנשים השחורות הנואשות, הנשים ממזרח אירופה היו לבנות, כלומר לא נחשדו בחוסר ישע ובהורדת רמת המחירים. העובדות הניגריות הואשמו לא רק בהורדת המחירים של זונות הצמרת, אלא גם בגניבת הלקוחות של המכורות לסמים, שעוד עלולות להידרדר לפשע בגללן. התקשורת קבעה: "אחרי שזונות זרות השתלטו על אזורי הזנות באוסלו, השוק רווי. הנשים הנורבגיות מפסידות בתחרות על הלקוחות." ההתייחסות לנוכחות המתרחבת של נשים זרות הזכירה מלחמה, עם כותרות כמו "מלחמת מחירים" ו"מלחמת הפרוצות" (The Whore-War), שתיארו קרבות אלימים על הלקוחות בין נשים מקומיות לזרות.

עד בוא עובדות המין הניגריות, הזנות בנורבגיה התרכזה באזורים מוגדרים, ולכן נחשבה לתופעה שניתנת לשליטה ולניהול. הניגריות הרחיבו את האזורים, אם בגלל התחרות הגדולה ואם מפני שלא הכירו את החוקים הלא כתובים. עכשיו הן עבדו גם לאורך רחוב קרל יוהאן המפורסם, הרחוב של הארמון המלכותי, הפרלמנט ותחנת הרכבת המרכזית. כבר אי אפשר היה להתעלם מהן, וכל מי שעבר בעיר היה יכול לראות אותן. הן גם התחילו לעבוד באזורי מגורים. זה כבר היה בלתי נסבל. הזנות הפכה לבעיה.

 אחד העיתונים פרסם סקר :"האם המשטרה צריכה לעשות משהו בקשר לגידול בתנועת הפרוצות בעיר? סמסו, שלחו מייל והשתתפו בדיון באתר." עיתון אחר הכריז: "הזונות האפריקניות שולטות ברחובות באמצעות התנהגות אגרסיבית ומוחצנת". העיתונים דיווחו בדאגה על הזונות הניגריות שמנסות לפתות גברים בכוח. הגברים הוצגו כטיפוסים תמימים שמותקפים על-ידי הזונות ועלולים בסוף להסכים לשלם להן על מין. הזונות הניגריות הפכו לאיום על הסדר הציבורי, חדירה של גורמים זרים ולא רצויים לתוך גבולות המדינה. "צריך לנקות את הרחובות", זעם אחד הכותבים למערכת העיתון.

רשויות הבריאות הזהירו מפני האיידס שהזונות האפריקניות מביאות איתן. אפילו נשים ניגריות אחרות התלוננו על הזונות הניגריות, מפני שהן גרמו לכל הניגריות להיחשד בטעות כזונות [באופן אירוני, בעקבות החוק להפללת הלקוח ישנם בעלי דירות שאינם משכירים דירות לנשים אפריקניות, מחשש שהן זונות והם יואשמו בסרסרות].

בתחילת שנות האלפיים, נורבגיה דחתה את האפשרות לחוקק את החוק להפללת הלקוח. הנשים הרוסיות לא נחשבו מסוכנות מספיק, אז הממשלה הסתפקה בלגרש אותן מהמדינה. במקרה של עובדות המין הניגריות, נורבגיה הבינה שגירוש אינו מספיק, וחוקקה את החוק להפללת הלקוח במטרה לפגוע בפרנסתן ובתנאי עבודתן.

כרגיל, הרטוריקה של המדינה והתקשורת הציגה את החוקים נגד הזנות כחוקים לטובות נשים בזנות. לפיהן, עובדות מין ניגריות הן "מנוצלות", "שפחות" ו"נאלצות לעבוד בזנות בעקבות ברית מכשפות", ופושעים וגברים נורבגיים עשירים נהנים על חשבונן של הנשים העניות. במסגרת הזאת, היה נוח להציג את החוק להפללת הלקוח כמאבק בפשע המאורגן ובגברים לא מוסריים שמנצלים נשים בעל כורחן. בפועל, החוקים נועדו פשוט להיפטר מהן. את התוצאות הן חוות על בשרן. 

עובדת מין? אין דבר כזה!

ג'ו דוזמה, אקדמאית ועובדת מין לשעבר, היתה אחת הפעילות הבולטות ביותר למען זכויות עובדות מין. היא חשפה איך ארגונים נגד זנות הפכו את הדיון על זנות לדיון על סחר בנשים, במטרה לחוקק חוקים שיעצימו אותם על חשבון עובדות המין עצמן. הרשומה מתבססת על ספרה, "שפחות מין ושליטות השיח", ועל מאמר נוסף שלה.

דוזמה תוקפת את פוליטיקת הזהויות, פוליטיקה שמבוססת על התנגדות לדיכוי ההיסטורי של קבוצות שונות. לכאורה, פוליטיקת הזהויות שואפת למגר את אותו דיכוי היסטורי. למעשה, אם היא תמגר את הדיכוי, הרי שהזהות שלה עצמה תפסיק להתקיים, מאחר שהיא מבוססת כולה על ההתנגדות לדיכוי.

זאת הסיבה שפוליטיקת הזהויות לא באמת רוצה לשנות את השלטון המדכא. היא מחפשת הגנה מפני השלטון, ולא כוח וחופש לעצמה. כשהיא מבקשת את הגנתו של אותו ממסד שמדכא אותה, היא בעצם מחזקת את המדיניות והחוקים של אותו ממסד מדכא.

במקום לפקפק בכוחו של הממסד לחוקק ולהעניש, הפמיניסטיות מחזקות את כוחו כשהן פונות אליו שיגן עליהן, על חשבון נשים אחרות שנשארות לא מוגנות. "חוקים הם אמצעים חשובים בדיכוי של מי שאינן מוגנות. הם מגבירים את הפגיעוּת של מי שנמצאות בצד הלא מוגן של החלוקה בין חושך לאור, בין נשים נשואות לזונות, בין ילדות טובות לרעות."

באופן כזה, פמיניסטיות מערביות מקבלות מקום בתוך ההגמוניה הממסדית על-ידי הפיכתן של עובדות המין לקורבנות חסרות ישע, ומחוקקות חוקים שמחזקים את הנשים המערביות על חשבון יכולת הפעולה של נשים שאינן לבנות. "הגופים המצילים" הם גופים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה. "הגופים הסובלים" הם גופים ממעמד הפועלים או שחורים וילידים.

בסוף המאה ה-19 הרטוריקה של מתנגדות הזנות הפכה את הזנוּת לסחר בנשים. הנשים הלבנות הפכו את עובדות המין ל"שפחות" שחיות בתנאי עבדוּת, ושפחות כמובן אינן יכולות לדבר בשם עצמן. כדי "להשמיע את קולן" של הנשים הלא-לבנות, הנשים הלבנות קיבלו כוח פוליטי. העבדוּת לכאורה של נשות העולם השלישי שימשה את הנשים הלבנות כדי להדגים את הצורך במעורבות פוליטית של נשים, על-מנת להפסיק את הסבל שנגרם על-ידי גברים.

גם כיום, הפמיניסטיות נוקטות בניאו-קולוניאליזם כלפי עובדות המין בעולם השלישי. הן מונעות מהן לייצג את עצמן ומציגות את התרבות המערבית, ואת הפמיניזם המערבי, כמתקדמים יותר תרבותית בהתנגדותם לפטריארכיה.

ביחס לעובדות המין בעולם המערבי, שדורשות הכרה במקצוע וזכויות אדם, הפמיניזם הרדיקלי מגנה אותן ובו זמנית מרחם עליהן. קתלין בארי, מייסדת הארגון הפמיניסטי-רדיקלי נגד זנות CATW, כתבה שהן "מפנימות את הדה-הומניזציה לתוך זהותן", ומאשימה אותן: "מי שמצהירה שהיא בחרה בזנות, ושהזנות היא חלק מהזהות הנבחרת שלה, מעורבת באופן פעיל בקידום דיכוי הנשים למען האינטרסים של עצמה".

עבור ארגונים נגד זנות, הרעיון של זונה שלא נפגעת מעבודתה הוא בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתקיים. כשהארגונים נגד זנות דורשים להתייחס ל'זונה הפגועה' בתור האמת הפמיניסטית היחידה, הם מכחישים את קיומן של עובדות מין שמייצגות חוויה אחרת, וכך מעלימים את האפשרות לעימות פוליטי איתן. זהו המימוש האולטימטיבי של כוח: להכחיש את עצם קיומן של עובדות מין, להתעקש שהן לא יכולות להיות. הזונה, אם כך, אינה רק חסרת הסכמה, רצון ותשוקה. היא עצמה חסרה. מה שהארגונים נגד זנות רוצים יותר מכול הוא שעובדות מין יאטמו את חוריהן – יסתמו את הפה, יסגרו את הרגליים – כדי למנוע מהן לשפוך החוצה את החומרים והמילים שהארגונים רואים בהם מזיקים.

עובדות המין בעולם השלישי, לעומת עובדות המין המערב, אפילו לא נחשבות למי שמבינות מה הן עושות ומהן זכויות אדם. בארי כותבת עליהן: "הן אימצו את השימוש במונח 'עבודת מין' בגלל ייאוש, לא בגלל שהן מקדמות זנות. נראה להן בלתי אפשרי למצוא דרך אחרת שבה יתייחסו לנשים בזנות בכבוד, מלבד לנרמל את הניצול שלהן".

מבחינת הפמיניזם הלבן, עובדות המין בעולם השלישי כל כך משועבדות, שתקוותן היחידה היא שנשים אחרות יצילו אותן. במיטב המסורת הקולוניאליסטית, משימת הפמיניזם הלבן היא להציל את מי שהוא מחשיב לחסר יכולת להגדרה עצמית. העובדה שלעובדות מין בעולם השלישי יש מסורת ארוכת ימים של התארגנות למען זכויותיהן, ושהן דוחות את הטענות של הפמיניזם הלבן, לא מפריעה לפמיניסטיות מערביות לטעון שהן חסרות יכולת ארגון וזהות.

מאמצי החקיקה שנועדו לכאורה לעזור לעובדות המין, למעשה פוגעים בהן ונותנים עוד כוח בדיוק לגופים שמדכאים אותן מלכתחילה, כלומר למשטרה ולממסד. חוקים נגד "סחר בנשים" פוגעים ביכולתן של נשים להגר בתוך ומחוץ למדינה; מי שעוזרים להן להגר נחשבים לסוחרי נשים; וקרוב משפחה שמסיע אישה מעיר לעיר נחשב לסוחר נשים. המדינה מפקחת במיטב המסורת הפטריארכלית על מיקומן הנכון של נשים.

הממשלות מאמצות גישות ש"מגינות" על נשים מפני הזנות על-ידי הגבלת החופש שלהן. קמפיינים פמיניסטיים נגד סחר בנשים מדגישים את הפרות זכויות האדם המבוצעות על-ידי "סרסורים", "סוחרים" ולקוחות נגד זונות. לעומת זאת, ארגונים של עובדות מין ברחבי העולם מזהים את המדינה, ובעיקר את המשטרה, בתור המפרות העיקריות של זכויות עובדות המין. בגלל הסטת תשומת הלב מהדיכוי הממסדי לפעולות יחידות של גברים אלימים, קמפיינים נגד סחר חסרים את הגישה הביקורתית כלפי המדינה.

באופן אירוני, בעקבות חוסר ההכרה בדיכוי הממסדי כלפי עובדות מין, המלחמה בסחר בנשים מחזקת את כוחו של הממסד על חשבון עובדות המין.

בפינת הרחוב של הנישואים והשוק

פרופסור אן מקלינטוק (Ann Mcclintock) היא חוקרת מוערכת של מגדר, קולוניאליזם ועבודת מין. זהו סיכום מאמר מרתק שלה, "לדפוק את המערכת: עבודת מין, גזע וחוק", שעוסק ביחס של החוק לזונות כיום ובעבר (מאחר שהמאמר נכתב ב-1992, היא משתמשת לאורכו במונח "זונות", Prostitutes, ולא "עובדות מין". לאור היחס של החוק לנשים בתעשיית המין, המונח הזה בהחלט מתאים כאן).   

כידוע, מי שקובעים את החוקים לאורך ההיסטוריה הם גברים, שמנסים לשמור לעצמם את השליטה על הכסף והמין. כשזונות דורשות בבוטות כסף עבור שירותים מיניים שהגברים מצפים לקבל בחינם, הן מתעקשות להציג את עבודת המין שלהן כבעלת ערך כלכלי. בעיני הגברים זה לא מוצא חן.

החוק הגברי ניסה בעבר להגדיר את הנשים כרכוש טבעי של גברים, כדי להתמודד עם התלות הגברית בכוח המיני הנשי. אונס נחשב פשע לא בגלל המעשה עצמו, אלא בגלל הפגיעה ברכוש הגברי. האישה נחשבה לרכוש של בעלה או של אביה, ומי שאנס אותה פגע בעצם ברכוש שלהם. מאותה סיבה, לאורך ההיסטוריה אונס של אישה על-ידי בעלה לא נחשב לאונס – היא הרי הרכוש שלו.

לעומת נשים נשואות, הזונה אינה רכוש של אף אחד, אין לה ערך בתור רכוש של אף אחד, ולכן אונס שלה אינו נחשב אונס, הוא לא פוגע באף גבר.

הזונה מסירה את גופה מהשוק של הרכוש הגברי, ודורשת את זכותה על גופה. בכך היא מסירה את גופה מהתחום של החוק הגברי, שמטרתו לחלק כוח ורכוש בין גברים. התוצאה היא שבהיסטוריה האירופאית, זנות נחשבה לגניבה נשית של רכוש ששייך לגברים. חלק מהחוקים המוקדמים ביותר בנוגע לזנות נועדו לרסן את כמות הכסף והרכוש שאישה יכולה לצבור.

לא מפתיע שהזונות נחשבו באופן מסורתי לנשים שמאתגרות את החוק, והוצגו כדמויות המייצגות מרדנות, התקוממות וצבירה לא חוקית של רכוש. הסקנדל של ה-Whorearchy נוצר בעקבות ההתערבות הנשית הבוטה בתחרות הגברית על כוח ורכוש. פקיד משרד הבריאות הצרפתי במאה ה-19 תיאר זונות בתור "האנשים המסוכנים ביותר בחברה". 

ההגדרה של זונות כנשים מסוכנות לא היתה מקרית. באותה תקופה מעמד הביניים החדש היה צריך להגדיר את עצמו, ועשה זאת דרך המיניות. הוא הפריד את עצמו מהאריסטוקרטיה ומהמעמד הנמוך באמצעות האיפוק המיני שלו (מונוגמיות), והאיפוק הכלכלי שלו (חסכנות). המגדר נשאר מופרד: המונוגמיה הייתה לנשים בלבד, וצבירת ההון היתה לגברים בלבד. הזונות הפרו את "הסדר הטבעי" של צבירת הון וכוח מיני, ולכן נחשבו למאיימות על כלכלת המדינה. הן יצאו מהגבולות של נישואים הטרוסקסואלים, ושברו את הדוקטרינה שנשים לא אמורות לעבוד בשביל רווח. הן סומנו כ"אחרות".

מבחינת הבורגנות המערבית, רק למיניות מונוגמית הטרוסקסואלית יש ערך – רבייה. רק לעבודה חוקית יש ערך – ייצור. הומואים ולסביות לא מייצרים ילדים, מהמרים וזונות לא מייצרים ערך כלכלי. לכן עבודה לא חוקית ומיניות לא חוקית הן "מלוכלכות", כסף מלוכלך, מיניות מלוכלכת. זונות מביאות את הסקס לרחובות ואת הכסף לחדר השינה. הגוף של הזונה, שנמצא בפינת הרחוב של הנישואים והשוק, הפך ל"מלוכלך" ונהפך למטרה של משטור אלים כמו בדיקות רפואיות כפויות, גירוש, התעללות משטרתית ומוסדות לחינוך מחדש.

זאת הסיבה שמערכת המשפט נוטה להתעלם מעובדות מין עד היום, והמשטרה לא ממהרת לחפש את מי שמבצעים נגדן פשעים. העונשים על פשעים נגד זונות תמיד מחמירים פחות מאשר עונשים על פשעים נגד נשים אחרות. בשנות התשעים, תובע ראשי אמריקאי אמר על רוצח סדרתי: "חלק מהקורבנות שלו היו זונות, אבל אולי הדבר העצוב ביותר במקרה הזה הוא שחלקן לא היו כאלה".

הסלנג המשטרתי בארה"ב לרצח זונה הוא No Humans Involved, והמערכת המשפטית בארה"ב לא רואה באונס של זונה אונס אלא גניבת רכוש. [כשעובדת מין אמריקאית נאנסה ב-2006 על-ידי ארבעה גברים באיומי אקדח, השופטת דחתה את כל האישומים על תקיפה מינית, והחליפה אותם ל"גניבת שירות" בלבד. לטענתה הפשע היחיד היה שהם לא שילמו לעובדת המין, והיא הוסיפה שמקרה כזה "מקטין את המשמעות של מקרי אונס אמיתיים ומשפיל נשים שבאמת נאנסו".]

אן מקלינטוק לא מתכוונת להיכנע למי שאינם רואים בזונות אזרחיות שוות בפני החוק. היא מצטטת עובדת מין: "זאת הסטיגמה שפוגעת בנו, לא יחסי המין. המין קל. ההתמודדות עם השנאה כלפינו היא מה ששובר אותי". לפי מקלינטוק, הרישיון לבזות זונה הוא רישיון לבזות אישה שלוקחת מין וכסף לידיה. העצמת זונות תעצים את כל הנשים, וחינוך גברים לכבד זונות משמעו חינוך גברים לכבד את הנשים כולן.

החברה עושה דמוניזציה לעובדות מין מפני שהן דורשות יותר כסף ממה שנשים אמורות לדרוש, עבור מה שגברים מצפים לקבל בחינם. זונות דופקות את המערכת ומתערבות באופן מסוכן בהפצה הגברית של רכוש, כוח ורווחים. כמו שאמרה מרגו סט. ג'יימס: "לזונות יש כוח משלהן. הפחד הגדול של גברים הוא שלזונות יהיה קול, ונשים טובות יבינו פתאום כמה שווה הזמן שלהן, ואיך לדרוש עליו כסף". על-ידי דרישה מאורגנת לאי-הפללה, הזונות מתארגנות להעביר את השליטה על עבודת הנשים בחזרה לידי הנשים עצמן.