יום שבת, 30 ביולי 2016

מבצע בושה: הגביע העולמי ומבצעים נגד זנות בברזיל

בברזיל יש ביטוי מפורסם, "בשביל שהאנגלים יראו". הוא מתייחס לפעולות שנעשות למראית עין בלבד, בלי כוונה ליישם אותן בשטח. הביטוי נוצר אחרי שאנגליה דרשה מברזיל לחוקק חוקים נגד עבדוּת, וברזיל הסכימה אך בפועל המשיכה להשתמש בעבדים. מאז, על כל פרויקט שנעשה בברזיל רק כדי לעשות רושם על מישהו, אומרים "בשביל שהאנגלים יראו". היחס של ברזיל לזנות ולסחר בנשים הוא דוגמא טובה.

בתחילת שנות האלפיים ברזיל נודעה לשמצה בתקשורת העולמית, בגלל שוטרים שרצחו בשיטתיות ילדי-רחוב. מאחר שרצח של ילדי-רחוב לא התקבל יפה בעולם, המדינה והמשטרה היו צריכות לנקות את תדמיתן ואת הרחובות בשיטה חדשה. במקום לפשוט על ילדי הרחוב, הן עברו לפשוט על הנשים בתעשיית המין.

לפני כל אירוע גדול, המשטרה פושטת על זירות הזנות במטרה להציג לעולם את ברזיל כמדינה בטוחה ומשגשגת. הזונות פוגמות בנוף היפה של העיר, והממשלה משתמשת בכוחות משטרתיים אלימים כדי לנקות אותן מהשטח, פיסית ומילולית. היא עושה זאת על סמך תיאוריית "החלונות השבורים" המפורסמת, שבברזיל קוראים לה O Choque de Ordem, "ההלם של עשיית הסדר". ראש עיריית ריו מינה את רודי ג'וליאני, שיישם את השיטה בניו-יורק, למשרת ראש מערך האבטחה של אולימפיאדת ריו 2016. מאז הממשלה ערכה פשיטות בכוח גדול על הרחובות ועצרה אזרחים רבים, בעיקר זונות, על שוטטות ו"הוללות ציבורית" (הזנות עצמה חוקית בברזיל, אבל כל מה שמסביב לה אינו חוקי). הפשיטות כללו גם פלישות צבאיות בחסות טנקים על פאבלות, במטרה "להשקיט" אותן.

הפשיטות הזכירו את המבצעים הצבאיים בתקופת הדיקטטורה, שבמהלכם המשטרה עצרה זונות במבצעים עם שמות כמו מבצע בושה, מבצע סדום ומבצע "בואי לכאן בובה". ההבדל הוא שהמבצעים ההם נערכו בחסות הממשלה הדיקטטורית בלבד. המבצעים המודרניים זוכים לתמיכה ולדחיפה של ארגונים פמיניסטים, ארגונים נוצרים-אוונגליסטים וארגוני זכויות אדם. אם אנשים מכל העולם מגיעים לברזיל, הם חייבים לראות כמה יפה מתנהגים העניים.


הפגנה של עובדות מין: "זנות אינה פשע!!!"

המדינה כמובן לא משווקת את הפשיטות כמבצעים נגד זונות, אלא נגד סחר בבני אדם. אבל הסחר בנשים בברזיל מתקיים כולו בחסות המשטרה. המשטרה שמחה לפשוט על זירות זנות באזורים התיירותיים ולהפנות אליהן את תשומת הלב, מאחר שהיא עצמה מנהלת מכוני ליווי באזורים נידחים יותר, שאליהם התיירים לא מגיעים ואותם לא צריך "לנקות".

המבצעים, שמתחילים בקול תרועה רמה, מסתיימים במעצרים של עובדות המין ולקוחותיהן, רק כדי לשחרר אותם מיד בסיום מסיבות העיתונאים החגיגיות. ב-2003 נערך המבצע המודרני הראשון נגד "ניצול מיני של ילדים", שנקרא "מבצע קרנבל". השוטרים עצרו במהלכו עובדות מין בוגרות; אף קורבן סחר לא נמצאה. גבר אחד בלבד נעצר באשמת סרסרות.

המשטרה המשיכה לפשוט על המקומות הלא נכונים. ב-2004 נפתח "מבצע נסיכה", בעקבות עדות של אם לנערה בת 16 שטענה שבתה עובדת במכון ליווי. האדם היחיד שנעצר באותו מכון היה אדם בן 23 שפרסם מודעות. ב-2005 נפתח מבצע "שנגרי-לה", במסגרתו פשטה המשטרה על ספינה ועצרה 29 תיירים ו-40 "ילדות". המשטרה, אגודות נוצריות ועמותות נגד סחר בנשים הציגו את המבצע כהצלחה גדולה במאבק בסחר בנשים. זמן קצר לאחר מכן נחשפה האמת: אף אחת מהנשים לא היתה קטינה; כל הנשים הגיעו לספינה מרצונן; כל התיירים שוחררו ללא אשמה. בתקשורת התחילו לתהות: "למה בכלל התבצעו המעצרים? כדי להגן על שוק המין המקומי? אולי בגלל Genital Xenophobia?"

במקרים אחרים התברר מי הפושעים האמיתיים. ב-2004 נחשפה רשת של סחר בנשים: כל 45 חברי הרשת היו עובדי מדינה. ביניהם היו אנשי משטרה צבאית, משטרה אזרחית, סוכנים פדרליים ופקידי מכס. באותה שנה נמצא מכון ליווי לא חוקי, שעבדו בו שתי נערות בנות 15 ו-16. התברר שמנהל המכון היה איש המשטרה הצבאית. חודשיים לאחר מכן, מצלמות שהוצבו כדי לחשוף סחר בנשים חשפו 11 אנשי יחידות מיוחדות של המשטרה הצבאית, שסחטו כספים מהנערות שעבדו באזור. 

במקום לשפר את תדמיתה של ברזיל בעולם כלוחמת בניצול של ילדים, המבצעים רק חשפו לעולם את השחיתות המשטרתית במדינה. ב-2006 הוחלט להפסיק אותם. ב-2008 נעצר אנתוני גארוטיניו, מושל ריו בתקופת המבצעים והאחראי העיקרי להם, כשהתברר שהיה שותף להקמת כנופיות, שביחד עם שוטרים מושחתים סחרו בסמים ובנשק והלבינו כספים. באותה שנה התפטרה הפוליטיקאית הפמיניסטית מרינה פריירה פירס דה אוליביירה, והודתה במאמרים בתקשורת שהחוקים "נגד סחר בנשים", שהיא היתה היוזמת העיקרית שלהם, נוצלו לרעה והביאו רק לדיכוי גדול יותר של עובדות המין.

לצערן של עובדות המין, באותה שנה נבחר למושל ריו פוליטיקאי שדרש להחזיר את המבצעים נגד זנות. ב-2014, לקראת הגביע העולמי בכדורגל שנערך בברזיל, הוא החליט שהאנגלים שוב צריכים לראות כמה ברזיל נאורה ונקייה.

מונדיאל 2014 


כמו לפני כל טורניר גדול, גם לפני הגביע העולמי בברזיל היו ארגונים נוצרים ופמיניסטיים שהפיצו שמועות על עשרות אלפי נשים שייסחרו לזנות. ממשלת ברזיל העבירה כספים רבים לארגונים שנלחמים "נגד סחר בקטינים" ונגד זנות, שלא דיברו בכלל עם עובדות מין והתרכזו בחלוקת עלונים נגד סחר.

השילוב בין ארגונים שמרנים ופמיניסטים לבין האינטרסים של הממסד, העניק הזדמנויות כלכליות ופוליטיות שאי אפשר לוותר עליהן. טורנירי ספורט גדולים דורשים אצטדיונים חדשים, ואצטדיונים חדשים דורשים מרחב. הפשיטות על זירות הזנות מאפשרות לממשל לגרש מהשטח את עובדות המין, ולהקים עליו אצטדיונים, מלונות ותשתיות.


הפגנה בריו: "לא רוצות ללכת לבאנגו [שכונה וכלא בריו]! רוצות מקום משלנו. רוצות לעבוד!"

מספר שבועות לפני המונדיאל, יותר ממאה שוטרים פשטו על בניין בעיר ניטרוי, שבו חיו ועבדו כ-400 עובדות מין. המשטרה סחטה, שדדה ואנסה אותן, ועצרה לפחות מאה מתוכן. כל הדירות בבניין נאטמו, אף-על-פי שלמשטרה לא היה בכלל צו חיפוש. הסיבה לפשיטה על הבניין היתה הרצון לעשות ג'נטריפיקציה במרכז העיר, ולהרוויח בעסקאות נדל"ן. למדינה לא היתה דרך לפנות נשים מהדירות ששכרו באופן חוקי, אז היא פשטה עליהן בתואנת שווא. אף אחת מהן לא היתה קורבן סחר; כולן איבדו את דירתן בעקבות הפשיטה.

אחת הנשים שהתלוננו על המקרה נחטפה על-ידי ארבעה שוטרים, שאיימו להרוג את בנה. כשהתלוננה על החטיפה, המשטרה לא הסכימה לחקור את הנושא.

ביום פתיחת המונדיאל ב-2014, הרשויות הזמינו את התקשורת לפשיטה על ה"בלקוני בר", הבר הבולט ביותר בקופקבנה, שאירח גם עובדות מין, ושאיתרע מזלו להיות מול אזור האוהדים של התאחדות הכדורגל הבינלאומית. בתירוץ חסר בסיס של זנות קטינים, הבר נסגר – ובמקומו הוקמה מסעדת פאר. מאה העובדות נאלצו לעבוד כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב. אחרי שהתקשורת עזבה, גם המשטרה עזבה אותן בשקט.

יש גם גופים שדואגים לעובדות המין בברזיל. Obsevatory of Prositution, פרויקט מחקר מיוחד בזירות הזנות של ריו דה ז'ניירו, נועד לבדוק את מצבן של עובדות המין בתקופת המונדיאל.

רוב עובדות המין אמרו שהמונדיאל היה רע לעסקים. למרות נוכחות התיירים הברזילאים והזרים, היתה ירידה של בין שלושים לחמישים אחוזים בכמות הלקוחות. 75% מזירות הזנות ראו ירידה בכמות הלקוחות, ורק ב-20% היו יותר לקוחות מהממוצע. בחודש המשחקים היתה ירידה של 15% במספר עובדות המין בריו.

וילה מימוסה, אזור האורות האדומים הגדול של ריו, כמעט ריק בתקופת המשחקים

מלבד מבצעי הניקוי המשטרתיים, היו סיבות נוספות לירידה במספר הלקוחות בתקופת המונדיאל: הממשלה הכריזה על חופשות וסגרה מדי פעם את המסחר במרכז ריו במהלך המונדיאל; הנשים בזירות הזנות הגדולות תלויות בלקוחות המקומיים, ואלה העדיפו לא להגיע למרכז ריו בזמן המשחקים; התיירים הזרים התרכזו באזורים תיירותיים ובקרבת האצטדיונים, העדיפו להתרכז בכדורגל ובשתייה, ולא הגיעו למתחמי הזנות; ותיירים רבים הגיעו ממדינות עניות בדרום אמריקה, ולא היה להם כסף להוציא.

התוצאה היא שעובדות המין לא אהבו את המונדיאל, או כמו שאחת מהן אומרת, "הגביע העולמי היה דפוק לגמרי!" והיא לא מתכוונת לתבוסה המביכה של ברזיל לגרמניה. אם זה לא מספיק, הרי שהעובדות המקומיות נאלצו לעבור לקופקבנה מפני ששם התרכזו התיירים, ועבדו שם בתנאים קשים יותר, במקום לא מוכר וללא אבטחה, ונאלצו לקיים מו"מ עם הלקוחות בשפות זרות. ואכן, היו מקרים בודדים של אלימות ומקרים לא מעטים של סירוב לשלם. אולם לפי עובדות המין, רוב הלקוחות התייחסו אליהן יפה.

התיירים התייחסו פחות יפה לנשים בתעשיות אחרות. באחד הברים בקופקבנה, שהעובדות בו עבדו 10 שעות ביום והרוויחו בחודש משכורת שעובדת מין מרוויחה בשלושה ימים, התיירים השיכורים נהגו להטריד פיסית ומילולית את העובדות. זאת היתה ההתנהגות השוביניסטית שתמיד מזהירים מפניה לפני אירועים גדולים, אבל היא היתה מכוונת דווקא כלפי נשים שאינן עובדות בזנות. אולי השוטרים היו יכולים להגן עליהן, אם לא היו מתעסקים בלעשות רושם על התיירים. עובדות המין התלוננו: "יש כאן המון שוטרים, אבל הם שומרים על התיירים, לא עלינו. ברגע שהתיירים ילכו, שוב יפקירו אותנו".

יום שלישי, 26 ביולי 2016

משחק השמועות

"הזונות הרומניות נעות בכמויות אדירות לכיוון לונדון. ארגוני הפשע הרומנים מביאים אותן באוטובוסים!"

לא, זה לא ראש הממשלה מדבר. זאת התקשורת הבריטית הצהובה, שהחליטה לעורר פאניקה לפני אולימפיאדת לונדון 2012. אם לא מספיק שהלונדונים יצטרכו להתמודד עם ענפי ספורט כמו קפיצה בטרמפולינה, הם גם יצטרכו להתמודד עם המוני קורבנות סחר שיסתובבו להם ברחובות.

או שלא. לפני כל טורניר גדול מופצות שמועות על סחר בנשים. בכל טורניר הן מופרכות, רק כדי לצוץ מחדש בטורניר הבא.

בדיוק כמו האולימפיאדה, גם השמועות על סחר בנשים התחילו ביוון. לקראת אולימפיאדת אתונה 2004, הופצו שמועות על סחר בנשים למטרות מין. בפועל, לא נמצא אפילו מקרה אחד של סחר בנשים הקשור לאולימפיאדה.

ב-2006, לקראת הגביע העולמי בכדורגל בגרמניה, השמועות עלו מדרגה. גורמים בממשלת שבדיה, שרצו להבליט את הנזקים של מיסוד הזנות בגרמניה לעומת הפללת הלקוח בשבדיה, השמיעו טענות על עשרות אלפי נשים שייסחרו לגרמניה בתקופת המונדיאל. במציאות, נמצאו רק חמישה מקרים של סחר בנשים שהיו קשורים למונדיאל, לעומת ההערכה על 40,000 מקרים שנשמעה על-ידי ארגונים כמו המועצה הנורדית. למעשה, מספר עובדות המין בגרמניה בכלל לא עלה בתקופת המונדיאל. לעומת זאת, המשטרה ערכה בעקבות השמועות פשיטות על מכוני ליווי, שהסתיימו בגירוש של מהגרות לא חוקיות.

למרות הפרכת השמועות, המספרים של "40,000 קורבנות סחר" המשיכו לרחף באוויר גם לקראת הטורנירים הבאים. ארגונים נגד זנות טענו שהסחר בנשים יעלה לקראת אולימפיאדת החורף בקנדה 2010. בסופו של דבר, לא רק שלא נמצאו מקרים של סחר בנשים, אלא שמספר הלקוחות אפילו ירד.

אלה לא אזיקים של קורבנות סחר. זה הסמל האולימפי

כמו שנכתב בדו"ח המצוין של GAATW, ארגון נגד סחר בנשים, יש סיבות טובות שבגללן הסחר בנשים לא עולה בתקופת הטורנירים: לא משתלם להבריח נשים לזמן קצר כל כך; הגברים מרוכזים במשחקים ומעדיפים להוציא את הכסף עליהם; וחלק גדול מהמבקרים במשחקים הם בכלל נשים.

כמובן שסחר בנשים למטרות מין אכן קיים, וכך גם ניצול מיני. אולם השמועות המופרכות לקראת טורנירי ספורט גורמות נזק בכמה מישורים: בזבוז משאבים; ענישה קשה יותר נגד עובדות המין עצמן; גירוש עובדות המין ממקומן כדי "לנקות" את העיר; והגבלות על תנועת נשים.

אסתר שאנון, חברה בארגון GAATW, מסבירה את הבעיה: "עבור עובדות מין, שמועות השווא האלה נהפכות לסוג של אלימות סמלית. הרטוריקה של ארגונים נגד זנות פוגעת בהן עד כדי כך, שעובדת מין אחת שאלה אם היא יכולה לתבוע ארגונים המתנגדים לזנות על פשעי שנאה".

נזקי השמועות הגיעו לשיאם במהלך מונדיאל 2010 בדרום אפריקה. המשטרה במדינה ניצלה את השמועות כדי להתעלל בעובדות המין אפילו יותר מהרגיל. "המשטרה עצרה עובדות מין, בטענה שהן הופכות את דרום אפריקה למלוכלכת, ושבגללן התיירים לא יאהבו את המדינה כי היא מלוכלכת מרוב עובדות מין."

השמועות על סחר בנשים שוב הופרכו: במהלך המונדיאל לא נמצא אפילו מקרה אחד של סחר בנשים, וגם לא היה שינוי משמעותי במספר הלקוחות. כמו שנכתב באחד העיתונים, No boom boom for Johanesburg sex workers. לעובדות המין העצורות זה כבר לא עזר.

לעובדות המין שלא נעצרו היו חוויות מגוונות במהלך המונדיאל. אחת מהן מספרת: "אחד הלקוחות קנה לי כרטיס למשחק והלכנו ביחד לראות אותו. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי כדורגל. קיוויתי שהיום הזה אף פעם לא ייגמר, הייתי רוצה לראות עוד משחקים לפני סוף המונדיאל". אחרות דווקא מתלוננות: "העסקים פחות טובים מאשר לפני הגביע העולמי. הלקוחות עסוקים בכדורגל, אין להם זמן לסקס". "לא היה שום שינוי. נמאס לי לגמרי מהגביע העולמי. סליחה שאני אומרת את זה, אבל בשבילי הוא היה רע." 

למרות הכול, הנתונים המופרכים ממשיכים להיזרק באוויר על-ידי גופים המתנגדים להגירה ולזנות, ויש להם סיבות טובות: זאת דרך יעילה לגייס כספים; זה מושך את תשומת לב התקשורת: זאת דרך טובה להיראות כמי שעושים משהו נגד סחר בנשים; וזאת דרך טובה להסוות את המלחמה האמיתית בזנות ובהגירה.

הדו"ח של GAATW מסביר: "הפאניקה מצביעה על הפחד של האליטות מנשות העולם השלישי, מהגירה ומההתנהגות של בני מעמד הפועלים. היא משרתת את מנטליות ה'מושיעות' של מדינות ונשים מערביות, שחולמות לתקן את הבעיות של העולם השלישי".


GAATW. לא להתבלבל עם CATW, ארגון שתומך בכליאה של עובדות מין

הפאניקה של אנגליה לקראת אולימפיאדת לונדון היא דוגמא מצוינת, והחוקרות קייט קופר וסו ברנפורד מדווחות עליה במאמר על הנושא. 

איווט קופר, שרת הצללים של משרד הפנים, הכריזה: "האולימפיאדה תהיה מגנט לסחר בנשים, אלא אם נערוך פשיטות דחופות. [...] כנופיות פשע ישתמשו במשחקים כדי לאלץ נשים ונערות להיכנס למין מסחרי".  שר ההגירה אמר ב-2011: "לא ייתכן שהמדינה עדיין סובלת ממגיפת הסחר בבני אדם", וחוקר המשטרה הבכיר לענייני סחר אמר: "מה שהקורבנות עוברים גרוע יותר ממה שעברו עבדים במאה ה-18. זה לא אנושי". מספרים מופרכים על "4000 נשים שנסחרו לזנות" נזרקו לאוויר על-ידי ארגונים נגד סחר. לאף אחת מהטענות לא התלווה בסיס עובדתי, מה שלא הפריע לתקשורת לשתף פעולה.

הממשלה הבריטית נענתה ללחצים, והשקיעה בקמפיין נגד "סחר בנשים", שהתמקד כרגיל ב"הגדלת המודעות" לנושא, ובמהלכו הציבור היה יכול לצפות בתמונות מיוחדות עם סיפורי זוועה על סחר בבני אדם. הקמפיין זכה להצלחה מבחינתו: 11,725 צפו בתמונות, 32,000 עלונים חולקו ו-10,000 בני אדם מ-98 מדינות שונות חתמו על הסכמה להיאבק נגד סחר בבני אדם. כולם הרי רוצים להיאבק בסחר בבני אדם.

עם כל הרעש התקשורתי, הקמפיין לא תרם דבר למלחמה בסחר בנשים. רק 27 דיווחים בעלי משמעות על סחר פוטנציאלי בבני אדם נרשמו בעקבותיו, ואף אחד מהם לא הסתיים באיתור של קורבן סחר. אחרי כל השמועות, המשטרה לא גילתה עלייה בסחר בבני אדם, או בזנות בכלל, במהלך האולימפיאדה.

בכל זאת, מה בעצם הבעיה עם קמפיינים והערכות מופרכות מהסוג הזה? אנשים מרגישים טוב עם עצמם, עמותות מקבלות מלא כסף, המשטרה נלחמת בסחר, מה רע? ובכן, מה שרע זה שהקמפיין מפנה את האצבע לבעיות הלא נכונות, במקום להתרכז בבעיות החשובות באמת:

- הניצול האמיתי הוא במדינות המוצא של המהגרות, שבהן הן נאלצות לעבוד במפעלים בתנאים קשים עם בוסים שמתעללים בהן. הבעיה היא לא הנוכחות שלהן בבריטניה, אלא התנאים הגרועים במפעלים שגורמים להן להגיע לבריטניה, אבל סדנאות יזע הן פשוט פחות סקסיות מדיבורים על סחר בנשים.

- המבצעים נגד "סחר בנשים" כוללים בעיקר פשיטות של המשטרה על מוקדי הזנות, שמסתיימות במעצרים של הנשים עצמן. המבצע הגדול של משטרת בריטניה ב-2007, שבמסגרתו נערכו פשיטות על 822 זירות זנות, הסתיים ב"הצלה" של 255 נשים: מתוכן 52 גורשו בחזרה למולדתן, 37 הסכימו לקבל עזרה, ושאר 166 הנשים נעלמו, כנראה כי רצו לחזור לעבוד בזנות. רק חמישה גברים הורשעו בכפייה של זנות.

- המבצעים מתמקדים בסחר נשים למטרות מין, ומתעלמים מהסחר בבני אדם למטרות עבדוּת, שלא נופל ממנו בהיקפו.

מנהלת שירות הבריאות הלאומי של בריטניה סיכמה היטב את הנושא: "כולם ראו דולרים בעיניים. אנשים רצו לעשות מזה קריירה. ארגונים שכרו חברות יחסי ציבור, אנשי תקשורת. המשטרה קיבלה תוספת של 600,000 פאונד. אני העדפתי לפרסם מידע, לעבוד על בסיס ראיות, לחשוב במונחים של נקודות פגיעות, לא של קורבנות". היא והנתונים שלה לא היו מספיק סקסיים. אף אחד לא הקשיב לה. 


* רשומה זאת היא הראשונה בסדרת רשומות לקראת אולימפיאדת ריו, שתעסוק בהיבטים שונים הקשורים לנושא. הרשומה הבאה תעסוק במבצעים נגד "סחר בנשים" בברזיל, ובאידיאולוגיה שעומדת מאחוריהם.

יום שבת, 23 ביולי 2016

ז'קלין מונטרו ניצחה את הסטראוטיפים

הסיפור של ז'קלין מונטרו הוא הסיפור הרגיל של נשים בזנות: היא סבלה מהתעללות מינית בילדות, התחתנה עם גבר מכה, סבלה מאלימות של לקוחות, ונבחרה לפרלמנט.

טוב, אולי הסיפור של מונטרו לא לגמרי רגיל.



ז'קלין מונטרו נולדה ברפובליקה הדומיניקנית ב-1970, ובגיל שש עברה לגור אצל דודתה. בן-זוגה של הדודה, איש צבא, התחיל להתעלל מינית בז'קלין כשהיתה בת תשע. היא אומרת היום: "אם לא היו מתעללים בי מינית כשהייתי ילדה, ואם המבוגרים היו מאמינים לי, לא הייתי עובדת מין".

אלה לא היו הצרות היחידות של מונטרו. "אני יודעת כמה קשה לשרוד כשלמשפחה שלך אין אוכל; כשאין אוכל בבית, את יוצאת עם הגבר הראשון שאת פוגשת." בגיל 16 היא התחתנה עם גבר שהתעלל בה והיכה אותה במשך שנים. כדי לברוח ממנו, היא החלה בגיל עשרים לעבוד בעבודת מין.

החיים כעובדת מין לא היו קלים יותר. מונטרו סבלה מאלימות של שוטרים, פושעים ולקוחות. בגיל שלושים, אחרי עשור של עבודה קשה, נמאס לה. הקש ששבר את גב הגמל היה לקוח שהיכה אותה כשדרשה ממנו להשתמש בקונדום, ותאונה שעברה והשביתה אותה לשמונה חדשים. היא החליטה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. "תראו את הצלקות, תראו את האצבע השבורה הזאת. אבל את הפצעים הכי גרועים אי אפשר לראות, הם בתוך הנשמה." 

ז'קלין החלה ללמוד סיעוד כדי להיות אחות מוסמכת, והמשיכה לעבוד במקביל בעבודת מין כדי לממן את הלימודים. הלימודים העצימו את בטחונה העצמי, והיא החלה להיות מעורבת באיגוד עובדות המין MODEMU, ובמרפאה שטיפלה בעיקר בעובדות מין חולות איידס.

ב-15 השנים האחרונות השתנו חייה של ז'קלין. היא הפסיקה לעבוד בזנות ונהפכה לפעילה חברתית, למען זכויות של עובדות מין ולהט"ב. כנוצרייה אדוקה, היא השלימה תואר בתיאולוגיה. היא התחתנה עם לקוח לשעבר, "שאף פעם לא התייחס אליי כמו אל עובדת מין". היא מגדלת איתו 15 ילדים: אחד משותף, שניים מלקוחות לשעבר, ועוד 12 ילדים שהיא אימצה, ילדיהן של עובדות מין שחלו באיידס. אם זה לא מספיק, היא נשיאת איגוד עובדות המין הדומיניקני, שכולל בסביבות 5,000 נשים.

ב-2010 הקים האיגוד מרכזים להכשרה מקצועית של סטייליסטיות, ספריות ומאפרות. כמעט אלף נשים, עובדות מין ולא עובדות מין, כבר קיבלו הכשרה במרכזים האלה. מונטרו הגיעה להסכם עם אחד הבנקים למתן הלוואות קטנות, שיאפשרו לנשים לפתוח עסקים עצמאיים. יותר מ-300 נשים כבר נעזרו בו.

בשנים האחרונות החליטה מונטרו לקחת את הפעילות החברתית שלה לפוליטיקה. זה לא היה קל. פוליטיקאים גברים זלזלו בה, פוליטיקאיות נשים ראו בה מתחרה וניסו להציב לה מכשולים. הן נהגו ללכת לתושבים ולהגיד להם: "אם אתם אנשים רציניים, אל תלכו לאסיפות של מונטרו, היא עובדת מין."

מונטרו עצמה מתלוננת: "ברגע שאני אומרת Modemu [איגוד עובדות המין], ישר אומרים, 'אה, אלה הזונות'. יש עלינו כל כך הרבה הגבלות". אבל היא זוכה לתמיכה בקרב האנשים החשובים באמת: "בכל מקום יש עובדות מין, טרנסג'נדרים, הומואים. אנשים שמבינים שמפלים אותי כי אני שונה, אז הם שמחים לבוא לאסיפות שלי. יש לי הרבה תמיכה, יש מי שמקבלים אותי. אנשים שלא חושבים שאני טאבו."


"למען שוויון בין גברים ונשים, וכיבוד זכויות אדם"

האג'נדה של מונטרו פשוטה:

1. יצירת אפשרויות עבודה עבור נשים צעירות, על-מנת למנוע מהן לעבוד בזנות.

2. מתן זכויות אדם למי שכבר עובדות בזנות. "אני רוצה שלעמיתות שלי יהיה ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, זכויות פנסיה." נוסף על כך, מונטרו רוצה להקים מרכזים של הכשרה מקצועית וסיוע חוקי ופסיכולוגי, כדי שעובדות מין יוכלו לקבל אפשרויות חדשות ולהפסיק לעבוד בזנות.

הדרישות נשמעות כה הגיוניות, שלא ברור איך אפשר להתנגד להן. ובכל זאת, יש להן מתנגדים רבים:

- המדינה, שרוצה למשטר את עובדות המין ולהקים מתחמי אורות אדומים. מונטרו מתנגדת: "המדינה אומרת שבמתחמים האלה המשטרה תוכל להגן עלינו, אבל השוטרים הם אלה שתוקפים אותנו שוב ושוב."

- הלקוחות, שלא אוהבים לשמוע את האמת על מצבן של עובדות המין במדינה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריה של מונטרו: "אין לנו חיים שמחים, אלה לא חיים שאנחנו בוחרות כדי ליהנות; אלה חיים נוראיים".

- חברות פרלמנט אחרות, שלא מרוצות שנשים עניות מגיעות ודורשות תפקידים וזכויות שהיו שייכים עד עכשיו רק לנשים עשירות.

- מנהיגים דתיים, שמתנגדים להכרה חוקית בעבודת מין. הם דורשים את החוק להפללת הלקוח, שעליו אומרת מונטרו: "איך אפשר להוציא נשים מעבודת המין, אם אי אפשר להציע להן עבודה אחרת?"

מונטרו יודעת שהיא מגיעה לפרלמנט בתור הנציגה של המיעוטים, של עובדות המין, הלהט"בים וחולי האיידס. הארגונים החברתיים מאמינים בה: "היא מייצגת רעיון של שוויון מגדרי, של השתתפות חברתית שווה של גברים ונשים, נגד האפליה והדיכוי". היא יודעת שמצפה לה קרב קשה. "אני כבר חסינה לדיכוי. אני מגיעה לפרלמנט מוכנה."

יום שני, 18 ביולי 2016

לשנות את הגורל: הקורטיזנות של לאקנאו

במאה ה-19, הקורטיזנות של העיר ההודית לאקנאו (Lucknow) היו מפורסמות באזור כולו. הן שרו ורקדו, שילמו מיסים והיו הנשים בעלות ההכנסה האישית הגבוהה ביותר בעיר. ה-Tawa'if, כפי שהן נקראות בהודו, זכו לחסדי האצילים, הסוחרים והאליטות, והיו בעלות השפעה פוליטית רחבה. הן תרמו כספים לאישים פוליטיים שהן חפצו ביקרם, ונאמר עליהן שאי אפשר להיות גבר מלוטש בלי להיות בקשר איתן. ואז הגיעו האנגלים.

המצור הבריטי על לאקנאו הסתיים ב-1857 בכניעת ההודים. הבריטים הגלו את השליטים והחרימו את רכושם של מי שתמכו במרד, וביניהם הקורטיזנות. הקולוניאליסטים הבריטים החרימו את חפצי הזהב והכסף שלהן, התכשיטים, גביעי הירקן וצעיפי הקשמיר. אבל זה לא הספיק לבריטים. כשגילו שאחד מכל ארבעה חיילים חולה במחלת מין, הם החליטו לטפל בקורטיזנות כמו שהם טיפלו בכל עובדות המין בהודו: רגולציה, פיקוח ושליטה. 

הבריטים אספו את היפות מבין הקורטיזנות והביאו אותן למחנות הצבא שלהם, לנוחות החיילים. לא רק שהבריטים עשו דה-הומניזציה למקצוע הקורטיזנה, כשהפשיטו אותו מהתפקיד התרבותי שלו, הם גם הפכו את המין לקל וזול עבור החיילים, וחשפו את הנשים למחלות מין.

הקורטיזנות לא נכנעו בקלות למי שניסו להטיל מיסים על הכנסתן ולחטט בגופן. הן שילמו שוחד לשוטרים שלא יפקחו עליהן, לאחיות שלא יבדקו אותן, ולרשויות שלא יגבו מהן מיסים. הן המשיכו את ההתנהלות הקבועה שלהן נגד השליטה הגברית. אבל הנשים שפעם היו יועצות של מלכים ואצילים, הנשים שנהנו מחיים עצמאיים וכוח חברתי ופוליטי, איבדו את מעמדן והפכו מקורטיזנות לזונות פשוטות.

צילום מ-1826. קרדיט: David Courtney

קפיצה קדימה לסוף המאה העשרים מגלה שהקורטיזנות של לאקנאו עדיין שם. מחקרה המרתק של Veena Talwar Oldenburg מ-1990 עוסק בהן ובחייהן, חיים שונים מאלה של רוב הנשים ועובדות המין בהודו ובלאקנאו עצמה. הרשומה היא סיכום שלו.

לקורטיזנות המודרניות אין את היוקרה והמעמד של בנות דמותן מהמאה ה-19. הן לא הגיעו לעבוד בזנות מתוך המון אפשרויות בחירה. רובן סבלו מהתעללות של הוריהן או בעליהן. הן ברחו, הגיעו ללאקנאו ומצאו את מקומן ב-Kotha, ביתן של הקורטיזנות. ועדיין, הן אימצו את דרך החיים ואופן ההתנגדות של אותן קורטיזנות אגדיות.

בחברה השוביניסטית ההודית, ה-Tawa'if לוקחות את גורלן לידיהן, כמו שמסבירה אחת המנהלות: "מה שאי אפשר לשנות נקרא בהודו qismat, גורל. אפילו פילוסופים ומשוררים יגידו לכן שאף אחד לא יכול לשנות את גורלו. כאן, במרחב שלנו, אפילו שהמצב לא טוב כמו שהיה לפני בוא הבריטים, נשים שינו את גורלן. תשאלו את הנשים האלה, שעובדות כאן כבר עשרים שנה, אם לא לימדתי אותן איך לעצב את גורלן במו ידיהן".

הנשים ב-Kotha לא צריכות לציית להורים או לבעלים. אחת מהן אומרת על החברות שפגשה שם: "הן לא פחדו מגברים, מפני שהן נערצות ומהוללות על-ידי גברים; האמהות והסבתות שלהן כבר לא נדנדו להן על זה שהן לא עושות מספיק ולא יוכלו להתחתן; האבות שלהן כבר לא סטרו להן בגלל 'חוסר צניעות'; הן מעולם לא הרגישו כמו נטל על הוריהן, כי צל הנדוניה כבר לא החשיך את חייהן. בהתחלה חשבתי שהן מפונקות ואנוכיות, אבל לאט-לאט הבנתי שהן פשוט זן אחר. הייתי צריכה לשבור את השבלונה של עצמי ולעצב את עצמי מחדש. הן הקשיבו לכל הצער והכאב שחוויתי. [...] לא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לעשות משהו, להיות מישהי, להיות בעלת בניין משלי ולהעסיק 17 גברים בבנייה. הייתה לי מנטליות של עכבר ביישן ומכוער. עכשיו מאשימים אותי שאני שחצנית ומקנאים בנכסים שיש לי."

זנות היא מקצוע חסר כבוד? ומה עם נישואים? "אישה פוגעת בכבודה 24 שעות ביממה, כשאין לה שליטה על הגוף שלה ועל הכסף שלה". דווקא החופש עזר לנשים לעצב את אופיין: "החופש מהלחץ של שוק הנישואים, שבו חתנים היו 'למכירה' עבור הנשים עם הנדוניה הגבוהה ביותר, העניק להן את האומץ הפנימי לפתח את המיומנויות שלהן ולנהוג בגברים כשווים, אם לא כנחותים מהן".

למעשה, הקורטיזנות נוהגות להעלות מחזות סאטיריים שבהם הן לועגות לנשים נשואות. אחד המחזות מציג אישה נשואה שנאלצת לשרת את חמותה, לטפל בילדיה ולעשות את כל עבודות הבית. כשבעלה חוזר הוא דורש סקס, היא נאלצת להיעתר, ואחרי כמה דקות הוא גומר ונותן לה כסף על הוצאות משק הבית. לנשים ב-Kotha, לעומת זאת, יש שליטה על גופן ועל כספן. הן אלה שמחליטות מה לעשות איתם ועם מי.

באופן מפתיע, הקורטיזנות לובשות בורקה כשהן מסתובבות בחוץ, כמו רוב הנשים בלאקנאו, העיר עם האוכלוסיה השיעית-מוסלמית הגדולה ביותר בהודו. לדבריהן, דווקא בגלל שהן אמורות להיות חסרות בושה, הן בוחרות ללבוש בורקה כדי להימנע מהמבט הגברי. נשים "נורמליות" לא מראות את גופן מפני שהוא רכושו של בעלן, ולא חושפות את פניהן כדי לשמור על כבוד משפחתן; הקורטיזנות לא חושפות את פניהן כדי לתסכל את הגברים, שמשתוקקים לראות אותן. הגברים לא ראויים לקבל ריגושים זולים כאלה. הן מעדיפות ללכת באופן חופשי ואנונימי במרחב הציבורי, ושהגברים יישארו עם התסכול המיני שלהם.

החינוך של הקורטיזנות לא כולל רק חינוך מיני, אלא גם את הדרכים לסחוט כמה שיותר כסף מהלקוחות, כדי שיוכלו לפרוש מהמקצוע בסביבות גיל 35. הן אפילו מתגאות בכך שהן גונבות, סוחטות, משקרות ומרמות את הלקוחות. הן משכרות אותם ואוספות מהם מידע כדי להשתמש בו נגדם. זה אולי נשמע כמו רדיפת בצע, אבל בחברה שמונעת מנשים שליטה על כסף ורכוש, אין להן ברירה אלא ליצור דרך חיים שתהווה תרבות-נגד.

הנשים אוהבות להעמיד פנים שהן מאוהבות בלקוחות, וכך לקבל מהם יותר כספים. אבל עדיין יש להן צרכים רגשיים: לרובן יש קשרים רומנטיים ומיניים עם נשים אחרות באותו מקום או באותו מקצוע. בשביל הקורטיזנות, יחסים הטרוסקסואלים הם עבודה, לא הנאה. יחסים לסביים הם ההנאה. גם זה סוג של התנגדות למיניות ההטרוסקסואלית הכפויה של הפטריארכיה.

בניגוד לפמיניזם המיינסטרימי, הקורטיזנות לא מנסות להיות חלק מהממסד. הן יצרו ממסד אלטרנטיבי, תרבות אלטרנטיבית שבה הן שולטות ואת חוקיה הן קובעות. המריטוקרטיה שלהן מבוססת על כישרון וחינוך. הן מתנגדות לפטריארכיה ולשליטה הגברית. הן איבדו את הכוח הפוליטי שהיה להן בעבר, אך השאירו בידיהן את הכוח הכלכלי ואת ההתנגדות לשלטון ולדיכוי.

"אנחנו יודעות שנשים מאשימות אותנו במתן אפשרות לגברים להנציח את המוסר הכפול שלהם. האם אנחנו אמורות לוותר על האינטרסים שלנו, בשביל המטרות המפוקפקות של נשים שסובלות מגברים כאלה בתור בעלים, אבות ואחים? כיום משתיקים אותנו, בזים לנו, והחוק פוגע בנו; האם זה עזר למאבק הנשי, או שזה רק הפך את חיינו לקשים יותר?"

יום רביעי, 13 ביולי 2016

המעמד הכי נמוך בנפאל

באזור נידח בנפאל מתגורר שבט ה-Badi, שבו ההורים מייחלים לבנות ולא לבנים. הבנות הן אלה שמפרנסות את משפחתן, והגברים נזהרים לא להרגיז אותן. יש רק בעיה אחת: הפרנסה של הבנות היא זנות, וההורים מייחלים לבנות מפני שהן המפרנסות של המשפחה.

פעם נשות השבט היו רקדניות ושחקניות, שגם קיימו יחסי מין עם השליטים המקומיים. השליטים סיפקו בתמורה דיור, מזון וחלקות אדמה. מאז שנות החמישים כוחם הכלכלי של השליטים המקומיים ירד, הטלוויזיה הביאה לירידה בביקוש להופעות, והזנות נשארה העיסוק היחידי של בנות השבט. אם פעם הן שכבו רק עם השליטים, כיום הן נאלצות לשכב עם יותר ויותר גברים כדי להתפרנס.

בנות הבאדי נולדות לתוך הזנות. האמהות שלהן עוסקות בזנות, האחיות שלהן עוסקות בזנות, הזנות היא הגורל שלהן. באזורים המבודדים שבהם הן חיות, עם מעט ההשכלה שהן זוכות לרכוש, הן אפילו לא שומעות על אפשרויות אחרות. זנות היא המוצא היחיד והאפשרות היחידה להתפרנס. בסביבות גיל 13 הן מתחילות לקיים יחסי מין בתשלום. הפעם הראשונה נחגגת בטקס גדול, שמזכיר חתונות מסורתיות בנפאל, רק בלי החתונה.

האמהות הן אלה שמסרסרות בבנותיהן ומציעות אותן ללקוחות, עד שהבת נעשית עצמאית מספיק כדי לסחור בעצמה. גברים מגיעים לבית המשפחה, משוחחים עם הילדה ועם הוריה, ואחרי זמן מה שוכבים עם הילדה בחדר נפרד.

במשך מספר חודשים בשנה, הנערות ומשפחותיהן עוברות לערים אחרות כדי לעבוד שם בזנות. בזמן שהבת עובדת, ההורים מנקים, מבשלים ועושים את כל עבודות הבית, כדי שבתם תוכל להתרכז בזנות. באופן מפתיע, הנערות הן אלה ששולטות כלכלית בכספן ובמשפחתן. ההורים נזהרים לא להרגיז אותן, מאחר שפרנסתם תלויה בנערות. כשההורים צריכים כסף, הם מבקשים אותו מבנותיהם.

גברי הבאדי מוכרים מקטרות ותופים שהם מייצרים, וההכנסה שלהם בטלה בשישים לעומת ההכנסה של בנותיהם מזנות. לכן ההורים מעדיפים בנות, ואמהות אפילו בוכות לפעמים מרוב אכזבה אם נולדים להן בנים. ההורים מנסים למנוע מבנותיהם להתחתן, כדי לא לאבד את הפרנסה.

שבט הבאדי שייך לקאסטת הטמאים בנפאל. עם אוכלוסייה של 7,000 תושבים, חברי השבט נחשבים לטמאים ביותר מבין הקאסטות הטמאות באזור. הם נקראים לפעמים untouchables among the untouchables. חברי הקאסטות הגבוהות לא אמורים להזמין אותם לבתיהם או לקבל אוכל ושתייה שהם הביאו. נישואים בין המעמדות אסורים חברתית, ואם מישהו מהמעמד הגבוה נושא אישה טמאה, משפחתו מתכחשת לו.

למרות זאת, ישנם לא מעט מקרים שבהם גבר מהמעמד הגבוה ואישה משבט הבאדי מתחברים ומתחתנים. ברוב המקרים הגבר מתקשה להתמודד עם הניכור המשפחתי של הוריו ושבטו, ונוטש את האישה לאחר מספר שנים וילדים.

כמעט לכל נשות הבאדי יש ילדים, שהן נאלצות לפרנס בכוחות עצמן. תביעות אבהות נדחות על-ידי השופטים, שטוענים שבגלל שהן זונות אין דרך לדעת מי האבא.

ממשלת נפאל הקימה בתי-ספר באזור השבטים, אך גם הבנות שכבר לומדות בהם נוטות לעזוב בשלב מסוים כדי לעבוד בזנות. הלימודים לא מספקים להן פרנסה. גם הניסיון של ארגוני סיוע, למנות נשים מהשבט בתור יועצות לחינוך מקצועי ומיני, נכשל לאור העובדה שהנשים טענו שהן מרוויחות בזנות הרבה יותר כסף.

אם הנשים מנסות לפתוח עסק, לקוחות לא קונים אצלן בטענה שהן ממעמד נמוך מדי. "ילדים צריכים לקבל אוכל. אין לנו מקור הכנסה אחר. זנות היא מקור ההכנסה היחיד שלנו." וזאת לא ממש הכנסה גבוהה: הן מרוויחות בין 70 סנט לשניים וחצי דולר ללקוח.

גם אם אישה משבט הבאדי לומדת ורוצה לעבוד בעבודה אחרת, בני המעמדות הגבוהים מונעים זאת ממנה. הם רואים במעמדות הנמוכים אנשים נחותים שמסוגלים לעבוד רק בעבודה אחת. אחד הבראהמינים מהמעמד הגבוה נזף באחד החוקרים שהגיעו למקום: "אם היית בא כדי לעשות סקס עם נשות הבאדי, זה היה מקובל. זאת הסיבה היחידה שגברים אחרים מגיעים לכאן. אבל אתה בא לכאן יום אחרי יום, ולא עושה כלום חוץ מלדבר ולרשום הערות. זה ממש נראה כאילו אתה מתחבר איתן. מה לא בסדר אצלך? אין לך שום כבוד עצמי?"

מדי פעם המשטרה יוצאת למבצעים נגד הלקוחות. המבצעים נמשכים כחודשיים, ובמהלכם נשות הבאדי לא יכולות להתפרנס, ונאלצות לחיות על חסכונותיהן או למכור את רכושן.

כשהמשטרה לא מציקה להן, השכנים כן. חברי הקאסטות הגבוהות בנפאל הקימו בתחילת שנות האלפיים משמרות צניעות, שנהגו לפרוץ לבתיהן של נשות הבאדי ולהכות ולענות אותן ואת לקוחותיהן. המטרה הסופית היתה להעיף את הבאדי מהשכונות והערים "המכובדות". ועדות שכונתיות אחרות נוהגות להחרים את כספי הנשים בתור "קנס מוסרי". לפעמים הוועדות המקומיות מאלצות את הנשים להתחתן עם הלקוח שנתפס איתן, או מסגירות את האישה והלקוח למשטרה. במקרים אחרים, תושבים מקומיים פשוט מאיימים לשרוף את בתיהם של הבאדי אם לא יעזבו.

לאור המצב הקשה, חלק מהרשויות המקומיות החליטו לאסור על זנות. זה רק דרדר את מצבן של הנשים עוד יותר: הן צריכות לעבור לעבוד בערים אחרות, ומתקשות יותר להרוויח כסף.

המחקר שעליו מתבסס חלק גדול מהרשומה נערך כבר ב-1992. המצב לא השתנה מאז. ב-2007 נשות הבאדי יצאו למחאה בקטמנדו, וקיבלו מהממשלה הבטחה לקצבאות, חלוקת אדמות וחינוך חינם. אולם לממשלה אין מספיק כסף, וגם הכסף שיש מגיע למקורבים ולא לנשים שזקוקות לו. הנשים נאלצות להמשיך לעבוד בזנות ולסבול מהיחס כלפיהן.


לקריאה נוספת: העיתונאית/תרמילאית המצוינת תמר ברס על מצב דומה בהודו, ועל הקושי של ארגונים מערביים שרוצים לעזור.

יום שבת, 9 ביולי 2016

כשהג'נטלמנים הבריטים הגיעו להודו

עד הכיבוש הבריטי של הודו, נשים הודיות משכילות יכלו לעבוד בזנות ולזכות בכבוד. הן נהנו ממעמד חברתי גבוה, התחככו בגדולי האומה וזכו להערצת ההמונים. סיפורי החיים של הלורד בודהה מתארים אותו פעמים רבות מתארח אצל נשים כאלה, סועד בחברתן ואפילו חי אצלן תקופה מסוימת. כמובן, לא כולן הגיעו למעמד הזה, אבל אלה שהצליחו החזיקו בכוח מיני עצמאי שלא היה לנשים אחרות במדינה.

הקולוניאליסטים הבריטים לא אהבו נשים עצמאיות, ובוודאי לא כאלה עם כוח מיני. הבריטים נחרדו מהסובלנות שבה קיבלו ההודים את הזנות ואת הזונות, והתלוננו: "לפעמים ההודים אפילו מתייחסים אליהן בכבוד!" 

התפיסות הוויקטוריאניות על מוסר ומין קיבעו את הזנות כמעשה לא מוסרי. הקצינים הבריטים, שהגיעו מהמעמד הגבוה, היו אמורים להימנע מפילגשים הודיות ולהישאר נאמנים לנשותיהם. לעומתם, החיילים הפשוטים נתפסו כנחותים מדי בשביל להימנע מ"התשוקה המינית הטבעית שלהם". הבריטים היו זקוקים לגוף הנשי ההודי כדי לספק את הצרכים של חייליהם, אך לא רצו שהחיילים יבלו עם נשים מקומיות ויחללו את הגזע הבריטי העליון. הפיתרון היה לבזות את הזונות ההודיות, וכך לדאוג שיאבדו את מעמדן המיוחד בחברה וייאלצו לעבוד עבור הבריטים.

הבריטים אסרו על הפעילות המסורתית של נשים שהופיעו בהופעות ציבוריות ושל נשים ש"נישאו" למקדשים (Devadasis), שקיימו מין בתשלום וזכו למעמד גבוה יחסית. למעשה, כל אישה שקיימה יחסים מחוץ לנישואים נחשבה אצל הבריטים לזונה, ולכן לא חוקית. הן איבדו את הפריוויליגיות שלהן, נאלצו לעבוד בזנות בלבד ללא ההופעות והטקסים הדתיים שהתמחו בהם לפני כן, ואז זכו לגינוי על עיסוקן בזנות. ברגע שמיתגו אותן כזונות פשוטות, מיסוד הזנות זכה להצדקה, הרי מישהו צריך לשלוט על הנשים הסוטות והברבריות האלה.

השלטון הבריטי השתמש גם ככה בעם ההודי בשביל לשרת את המהפכה התעשייתית בבריטניה, ונשים רבות נאלצו לעזוב את עבודותיהן המסורתיות ולעבור לאזורים עירוניים, שבהם חלקן נאלצו לעבוד בזנות כדי להתפרנס. הבריטים נערכו בקפידה לספק את הנשים האלה לחיילים. 

מפקד הצבא הבריטי בהודו, לורד רוברטס, הוציא ב-1886 צו מיוחד: "יש צורך לספק לגדודים השונים כמות מספקת של נשים, לדאוג שהן יהיו אטרקטיביות, לספק להן דיור ראוי, ומעל הכול, לוודא שתמיד יהיו כלי רחצה זמינים". הגדודים השונים הגישו בקשות לקבלת נשים. אחד ממפקדי הבסיסים התלונן: "אין מספיק נשים, ואלה שיש לא מספיק אטרקטיביות". אחר הזמין מהשלטון הצבאי "בחורות צעירות ואטרקטיביות". השלטון נעזר בנשים מקומיות כדי לגייס זונות בכל דרך אפשרית, כולל הבטחות שווא ורמאות.

הרשויות מימנו את אחזקת בתי הזונות, שהיו סגורים בסורגים כדי שהנשים לא יוכלו להימלט. אלה שניסו להימלט בכל זאת נענשו בקנס או בכליאה. הבריטים פיקחו על בריאותן של הנשים, שלא ידביקו חס וחלילה את החיילים במחלות, והוקמו בתי חולים מיוחדים שבהם הנשים עברו בדיקות מין כפויות. מי שהתגלתה אצלה מחלת מין, נכלאה בבית החולים עד להבראתה. במקרה שלא הבריאה, היא גורשה מהבסיס.

הבריטים קבעו מחיר אחיד ונמוך לביקור אצל זונה. כשהחיילים יצאו למחנות, הזונות נאלצו לצאת ביחד איתם ולהשתכן באוהלים בגבולות המחנה. היו לא מעט עובדות מין הודיות שהתנגדו למיסוד הכפוי, וניסו לעבוד באופן עצמאי. כשנתפסו הן נאלצו לשלם קנסות כבדים.

לקראת סוף המאה ה-19, שתי פמיניסטיות אמריקאיות הביאו לשינוי המצב. קתרין בושנל ואליזבת אנדרו, מתנועת "האיחוד הנוצרי המתון", הגיעו להודו והזדעזעו ממצב הנשים ההודיות בבסיסים הבריטיים. אחרי אחד הביקורים שוברי הלב בבסיס צבאי, בושנל ואנדרו רצו לשלם לנהג המונית המקומי שהסיע אותן. הנהג סירב לקבל את הכסף, פרץ בבכי ואמר: "אני לא רוצה כלום. בחיים לא ראיתי כזה דבר; אני רוצה לעזור גם כן".

החיבור קורע הלב ששתי הנשים הוציאו בעקבות המסע, The Queen's Daughters in India, עורר הדים ברחבי העולם וחייב את הבריטים לבחון את מדיניותם מחדש. 


הלחץ על השלטונות הביא לביטול הרגולציות על זנות, אך הממשל המקומי בהודו הצליח להחדיר כמה רגולציות בדלת האחורית. לדוגמא, אם חייל התגלה כחולה במחלת מין, למפקדי הבסיסים היתה אפשרות לגרש את הזונות מהבסיס, בהנחה שהן אלה שהדביקו את החייל. כך הזונות נאלצו עדיין לקיים בדיקות רפואיות ב"התנדבות", כדי להוכיח שאינן חולות. על החיילים החולים לא הוטלו כמובן כל סנקציות.

גם אחרי ביטול הרגולציה, אם נערות רצו לעזוב את הבסיס, המפקדים אמרו להן: "אין בעיה, אבל קחו בחשבון שלא נוכל להגן עליכן, שכולם יקללו אתכן, שאף אחד לא ירצה להעסיק אתכן, ושהמשפחות שלכן לא יקבלו אתכן בחזרה. אתן בטוחות שאתן רוצות לעזוב?"

בתחילת המאה העשרים המאבק הלאומי לעצמאות הודו תפס תאוצה, ומנהיגיו היו נחושים להוכיח את עליונותם המוסרית על-פני הגזע הבריטי. המעמד החברתי של נשים נתפס כסימן לדרגת הציביליזציה החברתית. מבחינת מנהיגי המאבק ההודי, שגדלו על ברכי החינוך הבריטי, נשים מכובדות היו צריכות ללכת בדרכי המודל הנשי הוויקטוריאני. במילים אחרות, הן היו צריכות להיות שונות מהנשים הפשוטות, שהיו "גסות, וולגריות, נרגנות, מופקרות ונתונות לדיכוי הפיסי האכזרי של הגברים". במובן הזה, נשים מיניות בכלל וזונות בפרט היו "נשים רעות".

התנועה הלאומית ההודית אימצה את ההתנגדות לזנות, ודרשה מהממשל הבריטי לחוקק חוקים מחמירים יותר נגד זנות. מהטמה גנדי אפילו אסר על זונות להשתתף במצעד למען עצמאות. אחרי קבלת העצמאות, המדינה ההודית המשיכה באותו בוז כלפי עובדות המין. כמעט כל ההיבטים של זנות אינם חוקיים כיום, ומצבן של הנשים העובדות בזנות, מרצון או מכפייה, גרוע כמו שהיה בתקופת הקולוניאליזם.

יום רביעי, 6 ביולי 2016

נאליני ג'מילה / אוטוביוגרפיה של עובדת מין


בואו נדבר על בחירה. יותר נכון, בואו נדבר על הדברים שנאליני ג'מילה לא זכתה לבחור:

- אמה איבדה את עבודתה כשנאליני היתה ילדה קטנה.

- אשתו השנייה של אביה השתלטה על הבית והחליטה שנאליני בת התשע צריכה להפסיק ללמוד בבית-הספר, למרות אהבתה של נאליני ללימודים.

- אביה של נאליני העדיף להשתמש בכספי הפנסיה הצבאית שלו לבילויים, ולא קנה אוכל לילדיו.

- נאליני נאלצה לעבוד בקטיף כבר בגיל עשר.

- ועברה לעבוד במכרות חימר בגיל 12, כדי שתוכל לקנות מזון לעצמה ולאחיותיה.

- גברים הטרידו אותה שוב ושוב בכל מקום שבו עבדה, ואחרי שאחד מהם ניסה לאנוס איתה, כולם האשימו דווקא אותה על כך שהסכימה להיכנס לחדרו.

- בגיל 18 לאביה נמאס מחוסר הצייתנות שלה והוא גירש אותה מהבית.

במצב הזה, חסרת בית, נאליני התחתנה עם הגבר הראשון שהסכים לארח אותה בביתו. היא מצאה את עצמה פתאום נשואה לו. האם זאת בחירה?

נאליני בוודאי לא בחרה שבעלה ימות אחרי שלוש וחצי שנים של אלימות ואלכוהוליזם, וישאיר אותה עם שני ילדים לפרנס. כשהיא במצב הזה, וחמותה דורשת ממנה כסף כדי לגדל את ילדיה, היא החליטה לעבוד בזנות. האם זאת פחות בחירה מנישואים בהודו? לא לדעת נאליני:

"עובדות מין חופשיות בארבעה מובנים: אנחנו לא חייבות לבשל עבור בעלינו; אנחנו לא חייבות לכבס את הבגדים המלוכלכים שלהם; אנחנו לא צריכות את רשותם לגדל את ילדינו בדרך שנראית לנו נכונה; ואנחנו לא צריכות להתחנן לקבל זכויות על הרכוש שלנו."

האם עבודה בזנות היא עבודה פחות מכובדת לעומת עבודות אחרות? בחייהן של נשים הודיות רבות ההבדל בין עבודת מין, נישואים, עבודות בית ועבודות בשכר אינו ברור. או במילותיה של נאליני עצמה:

"אנשים עושים כל מיני עבודות בשביל לשרוד. המאבק לשרוד מוטל בעיקר על כתפיה של האישה – היא זאת שצריכה למצוא כסף כדי לגדל את הילדים, ולשלם על הוצאות בריאות וטיפול בהורים. זה נכון לנשים עשירות כמו לעניות, אם כי לנשים עשירות יש יותר משאבים. אבל אם החיים שלך הן מאבק על הישרדות ועל תמיכה באחרים, את לא מתעסקת בשאלה אם העבודה שאת יכולה להשיג מכובדת או לא.

כדי למצוא עבודה ולשמור עליה, את צריכה לרַצות הרבה אנשים. אישה מתבקשת להציע את הגוף שלה – לנשים רבות אין שום דבר אחר. ובמקרה כזה לא אכפת לה אם היא אישה נאמנה. ו'עבודה מכובדת', כמו עבודות הבית, היא גם מלוכלכת למדי. את צריכה לנקות את הבלגן של אחרים, לכבס את הבגדים המלוכלכים שלהם. וזה עוד לא הסוף: גברים שמעסיקים נשים בביתם לא מודאגים לגבי ה'מכובדות' של העבודה – רבים מהם ילחצו על העובדות שלהם לעשות דברים 'לא מכובדים'!

זה לא שנשות האליטות לא יודעות את זה; פשוט נוח להן לא להכיר בזה. יש להן הרבה מה להרוויח אם החלוקה בין נשים 'מכובדות' כמוהן ל'לא מכובדות' כמונו תישאר ללא שינוי.

נישואין אינם אמצעי ביטחון נגד אלימות, אפילו שהקונצנזוס הוא שאלימות מצד הבעל היא נסבלת, ואלימות מצד לקוח היא בלתי נסבלת."

הלקוח הראשון של נאליני היה שוטר, שהתנהג אליה באדיבות והיה עדין ורגיש במיטה, בדיוק כמו שחלמה שהמאהב שלה יהיה. למחרת בבוקר הוא הסגיר אותה לידיהם של חבריו השוטרים.

היחס של שאר הלקוחות נגוע בסטיגמה. נאליני מתלוננת שהם מתנהגים כאילו הם אנשים מכובדים והיא סתם זונה. "הם שכחו שהם בעצמם הלקוחות שלי." אחרי כמה שנים של עבודה בזנות, היא החליטה להתחתן עם גבר נחמד כדי לצאת מהזנות. ואכן, 12 השנים שהיתה נשואה לו עברו ברובן בנעימים, עד שהיא חלתה במחלה קשה, הוא מצא אישה אחרת, ובסוף היא נזרקה מהבית. היא נאלצה לקחת את בתה ולקבץ נדבות, כשהיא חיה במקלטים שונים ובמסגדים, נתונה לחסדי הגברים שהטרידו מינית, חטפו ואנסו את הנשים ששהו בהם. לאחר שלוש וחצי שנים כאלה, היא החליטה לחזור לעבוד בזנות, כשהיא נתונה הפעם לחסדי השוטרים שהטרידו מינית, חטפו ואנסו את עובדות המין.

בשלב מסוים נאליני הפכה לדוברת רהוטה ופעילה ידועה למען זכויות לעובדות מין. במסגרת פעילותה היא הוציאה את האוטוביוגרפיה שלה, ואז הוציאה אותה מחדש מפני שלא היתה מרוצה מהגרסא הראשונה. האוטוביוגרפיה הפכה לסנסציה ספרותית. כתיבת הספר, כמו הפעילות שלה למען עובדות המין, היו אולי הפעולות הראשונות בחייה של נאליני שנעשו מתוך בחירה חופשית באמת.



אולי תופתעו לשמוע שהאליטות והפמיניסטיות בהודו ממש לא אהבו את האוטוביוגרפיה של נאליני. סופר מפורסם טען שהיא כתובה בשפה פשוטה מדי, והפמיניסטיות טענו שנאליני לא סבלה מספיק בזנות ולכן אינה ראויה לדבר בשם נשים בזנות. נאליני מסבירה את התגובות העוינות:

"כל עוד את מקפידה לבקש עזרה, לבכות בעקביות 'תצילו אותי, תעזרו לי!' לאנשים אכפת ממך. ברגע שאת אוספת את עצמך ומפסיקה להתחנן לעזרה, החיבה מפסיקה להגיע! למעשה, התחנונים 'עושים להם את זה' – הם לא מרוצים שאת מפסיקה להעניק להם את העונג."

נאליני לא מסתירה באוטוביוגרפיה את הסבל שלה, אבל מבחינת האליטות, היא פשוט לא סבלה מספיק. ויותר גרוע: בשלב מסוים היא הפסיקה לבקש עזרה, והתחילה לדרוש זכויות אדם. ברגע שזה קרה, היא הוחרמה על-ידי הפמיניסטיות, בשיתוף פעולה של המשטרה שעצרה שוב ושוב את נאליני וחברותיה לארגון.

המחקר המקיף ביותר שנעשה על זנות בהודו, בהשתתפות 3000 עובדות מין בכל רחבי המדינה, מראה שלרבות מהן דווקא יש סיפור דומה לזה של נאליני.

65% הגיעו ממשפחות עניות. 50% לא למדו בבית-הספר. רק 4% רכשו השכלה גבוהה, ו-11% נוספות סיימו 12-11 שנות לימוד.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שעובדות המין לא עבדו רק בזנות. רבות מהן עבדו במקביל בעבודות אחרות, או עבדו לפני כן בעבודות אחרות והחליטו בהחלטה רציונלית לעסוק בזנות, מאחר שבעבודות אחרות השכר היה נמוך מדי והעבודה מתישה. בעבודת מין מרוויחות בממוצע פי שלושה יותר מאשר בעבודות אחרות.

72% התחילו לעבוד בזנות באופן עצמאי. 27% התחילו לעבוד בכפייה או בגלל רמאות, רובן על-ידי קרובים או מכרים ולא על-ידי זרים.

50% התחילו לעבוד בגילאי 22-19. רק 9% התחילו לעבוד לפני גיל 18.

56% סבלו אי-פעם מאלימות של לקוחות; 41% מאלימות של בני זוג; ו-14% מאלימות של סרסורים.

50% סבלו מאלימות מילולית של שוטרים; 35% סבלו מאלימות פיסית של שוטרים; ו-20% נדרשו לשלם שוחד למשטרה.

כמו שמראים הנתונים, במציאות של נשות המעמד הנמוך בהודו, השוטרים ובני הזוג מסוכנים לא פחות מהלקוחות והסרסורים, ומאחוריהם אורב תמיד העוני הכבד. אפשר לקוות שהאליטות ההודיות יכירו בכך.

יום שבת, 2 ביולי 2016

עבודת מין בהודו: משטרה, "הצלה" ובריאות

החוק בהודו אמנם אינו אוסר על הזנות עצמה, אך אוסר על שידול לזנות, על ניהול מקום לשם זנות ועל "התנהגות מינית לא מוסרית", כך שלמעשה אין לעובדות המין אפשרות לעבוד בצורה חוקית. המשטרה יודעת לנצל זאת למטרותיה, והדיכוי המשטרתי מקשה על החיים הקשים ממילא של עובדות המין בהודו.

ברובע האורות האדומים של העיר הגדולה פונה (Pune), המשטרה פושטת על אזור האורות האדומים שלוש פעמים בשבוע. בכל פעם היא עוצרת מספר נשים מתוך 5000 העובדות במקום. לפעמים הסרסוריות משלמות שוחד כדי שהמשטרה תשחרר את עובדותיהן. אם הן לא משלמות, המשטרה כולאת את הנשים למשך הלילה ואז משחררת אותן תמורת קנס. הנשים מפסידות בכל מקרה: או שהן מבלות במעצר וצריכות לשלם קנס, או שהסרסוריות דורשות מהן לקבל גברים בחינם כדי להחזיר להן על תשלום השוחד.

המחוז מעניק תקציבים נרחבים ליחידת המשטרה האחראית על האזור, מאחר שהיא מכניסה לו הרבה כסף בזכות המעצרים וכספי השוחד הקבועים שהיא מקבלת. למשטרה יש סדר עדיפויות ברור:

- היא מנסה לתפוס עובדות מין יפות, מפני שיש יותר סיכוי שהסרסוריות ישלמו שוחד כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.

- המעצרים תכופים יותר לקראת סוף החודש, כשמשכורתם של השוטרים מתחילה לאזול.

- המשטרה מעדיפה לעצור נשים נפאליות ולא מקומיות, גם מפני שהן כנועות יותר בגלל החשש מגירוש, וגם מפני שיש להן ולסרסוריות שלהן יותר כסף.

לא רק בפונה המשטרה מתעללת בעובדות המין. מחקר מקיף בכל רחבי הודו גילה ש-35% מעובדות המין הותקפו פיסית על-ידי שוטרים. במדינת טאמיל נאדו, 70% מעובדות המין הוכו על-ידי שוטרים ו-90% נעצרו בלי סיבה. ברובע האורות האדומים המפורסם של מומביי, קמאטיפורה, המשטרה נהנית לערוך פשיטות ולהזמין אליהן את התקשורת וארגונים נגד זנות, כדי ליצור רושם כאילו מדובר במבצעי הצלה.

בהודו יש לא מעט עובדות מין שזקוקות לעזרה. אולם העזרה שהן זקוקות לה אינה ההצלה שהממסד וארגוני הצדקה מציעים להן. במקרה אחד, עמותה במומביי פשטה על אלף "קורבנות זנות" והעלתה אותן בכוח על רכבות כדי להחזיר אותן לאותם כפרים שמהם ברחו. במקרה אחר "הצילו" 400 נשים שעבדו בזנות, בלי להציע להן אף אפשרות פרנסה אחרת.

עובדות המין וקורבנות הסחר "ניצָלות" ומובאות למוסדות שיקומיים שנמצאים במצב גרוע, כל כך גרוע שהן מעדיפות לברוח מהם ולחזור לבתי הבושת ולסרסורים. באחד ממוסדות השיקום, 140 עצירות ברחו בתוך שנתיים. לעצורות במוסדות שיקום אסור ללבוש בגדים מסוימים, אסור לענוד תכשיטים ולשים איפור, ובמקרים מסוימים אסור להן אפילו לדבר זו עם זו. הן נכלאות במוסדות הללו במשך מספר חודשים, כשה"משקמים" נועלים אותן בפנים כדי שלא יוכלו לברוח, מכריחים אותן להתעורר עם שחר ולנקות את המוסד, ובשאר הזמן הן בוהות בקיר בחוסר מעש. במשך שעתיים ביום מותר להן לצפות בטלוויזיה, וגם אז רק בערוץ שהמדינה אישרה להן לראות.

עובדות מין נעצרות הרבה יותר מאשר סרסורים, בגלל הקשרים בין פוליטיקאים לסרסורים והשחיתות של המשטרה. בעקבות ה"חילוץ" הנשים מאבדות את בתיהן ואת רכושן, כפי שמסבירה החוקרת ניקול רז'אני:

"אם לא נותנים לעובדות המין פרנסה בעלת משמעות, אלטרנטיבה כלכלית משמעותית, עובדת המין שתחולץ מכאן פשוט תעבור לאזורים אחרים של אורות אדומים, ותחזור אחרי תקופה מסוימת בדיוק לאותו אזור. גילינו שנשים נעשות עניות יותר בכל פעם שמצילים אותן: כשאישה נעצרת, החפצים שלה, הכסף שלה, כל הרכוש שלה נשאר מאחור. כשהיא חוזרת אל המקום, הכול כבר נעלם והיא צריכה להתחיל מחדש. ואחרי שמצילים אותה, כדי לחזור לכל מקום היא עוד צריכה לשלם שוחד".


[Babu = בן זוג רומנטי]  מי אחראי לאלימות נגד עובדות מין? ומי אחראי למחדל האסתטי של תמונה רחבה מדי?

הודו לא מסוגלת להציע לעובדות המין אפשרויות טובות יותר, והן ממשיכות לסבול, ולא רק בגלל המשטרה. שתי רופאות במרפאה חינמית למען עובדות מין בעיר פונה (Pune) מספרות על קשיי הבריאות של עובדות המין, שלא נוגעים רק לאיידס ולמחלות מין. רבות מהן סובלות מכאבי ברכיים, גב וצלעות, לאור העובדה שהן מעבירות את רוב הזמן בעמידה או בישיבה כשהן מחכות ללקוחות בחוסר מעש. תנאי התברואה ירודים, התזונה שלהן אינה בריאה, הלקוחות הלא-מתחשבים גורמים לכאבים באזור הבטן התחתונה, והחיכוך המתמיד של הקונדום פוגע בחיידקים הטובים שאמורים למנוע בקטריה באזור איבר המין. עובדות המין מגיעות למרפאות רק אם הן סובלות מכאבים, אחרת הן לא רוצות להפסיד עבודה. 

"לפעמים אישה שואלת אותי כמה זמן היא תחיה אם היא תידבק באיידס. כשאני אומרת לה 10-8 שנים, היא עונה: 'זה לא כל כך נורא. אני מתה כאן כל יום'."

שיעור האיידס בקרב עובדות מין בהודו נע בין 10% ל-60%. גם היוקרתיות מביניהן לא משתמשות תמיד בקונדומים, ואיגוד עובדות המין של הודו מסביר למה תוכניות לחינוך מיני לא תמיד עובדות:

"לא מספיק לחלק לעובדות מין קונדומים בחינם, להסביר להן על חשיבותם ולהניח שהן ישתמשו בהם. כל עוד הדימוי העצמי שלהן נמוך, כאילו החיים והבריאות שלהן לא שווים כלום, הן לא ישתמשו בקונדומים; אם עובדות מין אחרות לא משתמשות בקונדומים, גם הן לא ישתמשו בקונדומים, בגלל הפחד להפסיד לקוחות; חלקן נשלטות על-ידי סרסורים וסרסוריות, ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן; אם הן רעבות ללחם, מפני שאין להן מספיק לקוחות, או מפני שהן צריכות לשלם שכר דירה, או בגלל סחיטה של פושעים ושוטרים, הן לא נמצאות בעמדה של סירוב ללקוח.

ומה עם הלקוחות? האם לקוח בכלל יקשיב לאישה שנחשבת לנפולת מוסרית? האם עצם ההליכה הלא חוקית לזונה אינה כוללת לקיחת סיכון והתנהגות חסרת אחריות, שמתבטאת גם בוויתור על קונדום? ואם הוא בעצמו עני וחסר בית, האם אכפת לו מספיק מהחיים ומהבריאות שלו? 

אפילו אם עובדת מין משתמשת בקונדום עם לקוחותיה, מה הסיכוי שהיא תשתמש בו עם בן הזוג שלה? ועם בעלי המכונים והשוטרים שסוחטים אותה לשכב איתם?

אם כך, המחשבה על שאלה לא מסובכת – האם עובדת מין יכולה להתעקש על קיום מין בטוח – מבהירה שהנושא כלל אינו פשוט. מיניות, ביחד עם שאר חייהן של עובדות המין, משולבת באופן מהותי במבנה החברתי שאנו חיות בו, בתוך האידיאולוגיה הדומיננטית שמעצבת את הערכים שלנו."


רחוב ברובע האורות האדומים של מומביי

האידיאולוגיה הבעייתית שייכת גם לארגוני הסיוע. תוכנית הסיוע האמריקאית, USAIDהשקיעה 67 מיליון דולר בתוכניות נגד איידס בהודו בין 1995 ל-2004. אולם בזמן שהאמריקאים תורמים למען תוכניות עידוד לשימוש בקונדומים, הם מסרבים לשתף פעולה עם עמותות שמחלקות קונדומים, בטענה שהן מעודדות זנות. עובדות המין שהשתתפו בתוכנית תהו: "למה אתן מדברות איתנו על שימוש בקונדומים, במקום פשוט לתת לנו קונדומים שנשתמש בהם?"

בגלל הדיכוי הממסדי והתוכניות הלא מתאימות, 90% מעובדות המין אמנם שמעו על איידס ומכירות את הדרכים למניעתו, אך רובן אינן יכולות ליישם אותן: הגישה לקונדומים הולכת ופוחתת, ורק ל-50% יש גישה לקונדומים בחינם.

_______________________________________________________________________

נוסף על המאמרים והמחקרים בקישורים, הרשומה התבססה על מאמרים מתוך הספר Prostitution and Beyond, An Analysis of Sex Work in India:

Markets, histories and grass-roots evidences: Economics of sex work in India / Rohini Sahni and V. Kalyan Shankar

Ground realities of the legal framework / Puja Yadav

Contesting legal positions on prostitution from a human rights perspective / Asim Sarode

Female sex workers and the HIV/AIDS epidemic in India / Vikrant Saharsbauddhe and Sanjay Mehendale

In the interest of business and health: Women sex workers’ efforts to protect themselves from HIV / Meena Shivdas

There is more to health than AIDS / Nitin Bora in an Interview with Rohini Sadni and V. Kalyan Shankar