מניפסט עובדות המין של הודו

בשנות התשעים הבינו בעיר קולקטה שכדי להילחם באיידס, חייבים לשתף את עובדות המין בקבלת ההחלטות. ארגונים נגד איידס עזרו לעובדות המין להקים ארגון משלהן, שנקרא DMSC וחברות בו כיום כ-65,000 עובדות מין ברחבי ווסט בנגל. 

DMSC הקים קואופרטיב למתן הלוואות, שחוסך מעובדות המין את הצורך להשתעבד לסרסורים ולריביות הנשך שלהם. הארגון הקים פורום אמנות, שנתן לנשים מרחב לבטא את עצמן דרך ריקודים, מוסיקה והופעות. הוא מספק עשרות תוכניות חינוך והשכלה לעובדות המין, ואפילו הקים ליגת כדורגל לילדיהן כדי לחזק את בטחונם העצמי.

התוצאה היא שמצבן של עובדות המין בקולקטה טוב בהרבה מזה של העובדות בשאר המדינה. לפי מחקר שנערך ב-2008 בהשתתפות כמאתיים עובדות מין בעיר, 64% מהן היו עצמאיות כלכלית, 66% חסכו כסף בשנה האחרונה, ול-70% היה דיור יציב. הן עבדו חמישה ימים בשבוע, עם ממוצע של שני לקוחות ביום. רובן אמרו שעבודת מין היא עבודה לגיטימית, ו-38% הוסיפו שהן גאות להיות עובדות מין.

שלוש אסיפות לאומיות של עובדות מין התכנסו בין 1997 ל-2001 ביוזמת הארגון. יותר מ-4000 עובדות מין השתתפו באסיפה הראשונה, תחת הסיסמה: "עבודת מין היא עבודה לגיטימית. אנחנו רוצות זכויות עובדים". בעקבות האסיפה התפרסם מניפסט עובדות המין, ואביא כאן תרגום מקוצר שלו.

"רוחות רפאים חדשות רודפות את הציבור. או שאולי יצורי הרפאים האלה, שנדחקו לצללים במשך דורות רבים, לובשים עכשיו צורה אנושית – וזאת הסיבה שכל כך פוחדים מהם. תנועת עובדות המין מכריחה את הציבור להתעמת עם שאלות בסיסיות על מבנה חברתי, מיניות, צדק ועוולות מוסריות. מרכיב מהותי בתנועה שלנו הוא הניסיון למצוא תשובות לשאלות האלה, ולהעלות שאלות חדשות.

כמו מקצועות רבים אחרים, עבודת מין גם היא מקצוע, והיא כנראה אחד המקצועות העתיקים ביותר בעולם. אבל המונח 'זונות' לא מתייחס כמעט אף פעם לקבוצה מקצועית שמתפרנסת למחייתה באמצעות סיפוק שירותי מין. משתמשים בו לסימון קבוצה הומוגנית, בדרך כלל של נשים, שמציבה איום על בריאות הציבור, המוסר המיני, היציבות והסדר החברתי. בתוך גבולות השיח הזה אנו מוצאות את עצמנו בתור המטרות של דחפים מוסרניים של הקבוצות החברתיות הדומיננטיות, שיוצאות למשימות של ניקוי וחיטוי, באופן פיסי וסמלי. אם וכאשר אנחנו מככבות בתוך אג'נדות חברתיות ופוליטיות, אנחנו לכודות בתוך פרויקטים שנועדו להציל, לשקם, לשפר, למשמע, לשלוט או למשטר אותנו.

ארגוני צדקה נוטים 'להציל' אותנו ולשכן אותנו בתוך בתים 'בטוחים'. הם אוהבים 'לשקם' אותנו באמצעות עבודות במשכורת זעומה, והמשטרה נחושה בדעתה לפשוט על הבתים שלנו בשם השליטה במסחר 'לא מוסרי'. גם אם מתייחסים אלינו באופן פחות שלילי, או אפילו בסימפטיה, עדיין נוקטים כלפינו בסטיגמות ובהדרה חברתית, כמו אל קורבנות חסרות ישע וחסרות משאבים, אובייקטים שצריך לרחם עליהן. מסרבים לתת לנו זכות בחירה כאזרחיות ועובדות לגיטימיות, ודוחקים אותנו לשולי החברה וההיסטוריה.

סוג הדיכוי שמופנה כלפי עובדות מין לעולם אינו מופנה כלפי עובדות אחרות. ההצדקה הניתנת לכך היא שעבודת מין אינה עבודה אמיתית – היא חטא מוסרי. כל עוד הזנות מוסתרת מאחורי המוסר המיני והסדר החברתי, אין מקום לדיון על הדרישות והצרכים של העובדות בתעשיית המין.

אנשים שמתעניינים ברווחה שלנו, ויש רבים שבאמת אכפת להם, מתקשים לחשוב מעבר לשיקום או למיגור הזנות. אבל אנו יודעות שבמקרים רבים השיקום אינו אפשרי, כיוון שהחברה לעולם לא תרשה למחוק את הזהות שלנו כזונות. האם שיקום אפשרי, או בכלל רצוי?

במדינה שבה שיעורי האבטלה כה גבוהים, מהיכן מגיע הרצון לשנות נשים וגברים שכבר עוסקים במקצוע מכניס, שמפרנס אותם ואת המשפחות התלויות בהם? אם עובדים מנוצלים אחרים יכולים להילחם על שיפור תנאי עבודתם, מדוע עובדות מין אינן יכולות להמשיך לעבוד בעבודת מין תוך כדי דרישה לשיפור תנאי עבודתן וחייהן?"

המניפסט מתלונן על המיצוב של מין בהודו כפעילות שמותר לעשות רק במסגרת המשפחתית של נישואים בין גבר לאישה, במטרה לשמר את השליטה על הרבייה הנשית. השליטה נועדה לייצר ילדים כדי להעביר את הרכוש ליורשים הזכרים. עובדות מין נתפסות במצב הזה כמי שהורסות משפחות, ומונעות מגברים להישאר נאמנים לנשותיהם.

"עובדות המין אינן מתנגדות לאימהוּת. חלקן הגדול אימהות בעצמן, וילדיהן יקרים להן. הילדים שלהן אולי נחשבים ממזרים בעיני החברה, אבל הם לפחות שלהן ולא סתם כלים לשימור הרכוש והשושלת הגברית. האם אין נשים רבות שנכנסות לחיי הנישואין החוקיים כמו שפחות מין, בתמורה למזון ומחסה?

רק הצרכים המיניים של גברים נחשבים ללגיטימיים בעיני החברה. להם מותר לקיים יחסים עם כמה נשים, בעוד נשים אמורות לשמור על נאמנות לגבר אחד. הביטויים המיניים הנשיים מוגבלים ומדוכאים, נשים אמורות לשמור על טוהרן, להתלבש בצורה צנועה ועדיין להיראות טוב בתור אובייקטים מיניים בעיני הגברים.

עובדות המין מתנגדות לפטריארכיה, לא לגברים, גם אם גברים הם רוב אלה שמרוויחים מהמסחר במין. הבעיה המרכזית היא הגישה הפטריארכלית לזנות, שגורמת גם לגברים וגם לנשים לתמוך בשליטה על הסחר במין ובדיכוי של עובדות המין, בתור דרך לשמר את הסדר החברתי. הכוח של השיח המוסרי הזה גורם אפילו לעובדות המין עצמן לחשוב על עצמן כחסרות בושה ומושחתות מוסרית. המיניות, שיכולה להיות בסיס ליחסים שוויוניים ובריאים בין גברים לנשים, הופכת למקור של עוד יותר אי-שוויון ודיכוי.

זנות היא מקצוע קשה. העבודה הפיסית בסיפוק שירותים מיניים למספר רב של לקוחות קשה לא פחות ממקצועות פיסיים אחרים. זה בוודאי לא כיף ושעשועים. יש סיכונים מקצועיים כמו הריונות, הפלות, מחלות מין. התשתיות גרועות, הדירות צפופות, רוב עובדות המין חיות בעוני, ומעל הכול נמצאת האלימות של המשטרה והבריונים המקומיים, ביחד עם הסטיגמה וההדרה. לעבוד בזנות זאת בחירה קשה – בדיוק כמו רוב הבחירות שנשים נאלצות לקחת במסגרת העבודה או הנישואין. רק במקרים נדירים יש לנשים בחירה, במיוחד לנשים עניות.

אנחנו מקוות לעולם עתידי שבו לגברים ולנשים תהיה גישה שווה למין, שבו לכל אחד יש את הזכות לומר 'כן' או 'לא', שלא יהיה בו מקום לדיכוי ותחושות אשמה. אנחנו לא חיות בעולם כזה כיום, ולא יודעות אם הוא יתקיים בעתיד. בעולם הלא-אידיאלי שלנו, אם אנחנו יכולות לקבל את חוסר המוסריות של מסחר במזון ובבריאות, מדוע מין תמורת כסף נחשב לא מוסרי ולא מקובל? אולי בעולם אידיאלי לא יהיה צורך בעסקאות כאלה. בינתיים, אנחנו יכולות רק לחקור את אי השוויון ואי הצדק הנוכחיים, להטיל ספק בבסיס שלהם, לאתגר ולשנות אותם."

מטרות תנועת עובדות המין, לפי המניפסט: ראשית, כאמור, לאתגר, לדון ולהגדיר מחדש את הנורמות החברתיות הקיימות. שנית, להתנגד לדיכוי שעובדות המין חיות תחתיו, להיאבק על שיפור תנאי העבודה שלהן, ולדרוש שליטה על תעשיית המין. עובדות המין מתארגנות במתחמי אורות אדומים ברחבי המדינה, במטרה ליצור לעצמן קהילה וזהות חיובית, ולמצוא מרחב שבו הן יוכלו לפעול למען עצמן.

"זאת ההזדמנות שלנו לנענע באמצעות תנועתנו את השורשים של כל העוולות. אנחנו חייבות לנצח את הקרב וגם את המלחמה, למען צדק מגדרי, חברה הוגנת, הגשמה רגשית, גירוי אינטלקטואלי ועתיד מלהיב עבור גברים, נשים וילדים."

אליטות, פמיניזם ועובדות מין: השיח הציבורי על זנות בהודו

בחודש הקרוב הבלוג יתמקד בגוונים השונים של עבודת מין בהודו. רשומה זאת עוסקת באידיאולוגיות של האליטות והפמיניזם ההודי לגבי עבודת מין. הרשומות הבאות ירחיבו על מצבן של עובדות המין עצמן, ועל תרבויות שונות הקשורות לזנות בהודו.

כשהבריטים שלטו בהודו, המעמד הבינוני ההודי חיקה את מנהגיהם ושאף להיות מכובד כמו שרק כובשים בריטים מכובדים יכולים להיות. הסמל המובהק של המכובדות הבריטית היתה הליידי הוויקטוריאנית, החסודה והנאווה, שידעה לשמור על צניעות ועל גינונים נשיים. הג'נטלמנים ההודים רצו שהנשים שלהן יהיו כמוה.

הבעיה היתה שההודים אהבו תיאטרון, ולפני הכיבוש הבריטי נהגו להופיע בתיאטרון גם נשים. עכשיו ההודים הבינו פתאום שליידי אמיתית לא אמורה לחשוף את עצמה לפני הציבור. זאת אינה התנהגות מכובדת של ליידי. אז ההודים עשו את הדבר המכובד: הם החליטו שרק גברים ישחקו בתפקידי נשים. כבודן של הנשים נשמר, עמוק בתוך הבית.

ומה עם כבודם של הגברים? בשלב מסוים הבריטים וההודים נזכרו שגבר צריך להיות גבר, ולא יכול להיות שהוא יתנהג וייראה כמו אישה, אפילו בהופעה תיאטרלית. זה פשוט לא הולם. ההודים גם התחילו לתהות אם יכול להיות שנשים יהיו אמינות יותר מגברים בתור נשים. 

ועדיין, נשים מכובדות הרי לא יופיעו בתיאטרון. למרבה המזל, ההודים חשבו על פיתרון: זונות! זונות ישחקו בתיאטרון. מי יודע, אם הן יהיו מוכשרות, אולי הקהל אפילו יאמין שהן נשים אמיתיות ולא סתם זונות.

אבל רגע, האם ראוי שגברים מכובדים יצפו בזונות משחקות על הבמה? הרי ג'נטלמן בריטי לעולם לא יידרדר לשפל כזה. אל דאגה, גם לכך נמצא פיתרון: הוחלט שקריירת המשחק מצילה למעשה את הזונות מגורלן הנורא בתור בנות המעמד הנמוך. עכשיו הג'נטלמנים ההודים יכלו לצפות בתיאטרון בצורה מכובדת: הם כל כך מוסריים, שהצפייה שלהם בעצם מצילה נשים עניות מחיים לא מוסריים. 

על השחקניות נאסר כמובן להמשיך לעסוק בזנות, ואחרי שהתפרסמו הן יכלו לבחור: להמשיך לעבוד בתיאטרון ולהרוויח בו פחות מעמיתיהן הגברים; או למצוא פטרון עשיר שיפרנס אותן, ויאסור עליהן לשחק בתיאטרון כי זה לא מכובד שגברים אחרים יסתכלו עליהן.

היחס כלפי השחקניות בזמנו מזכיר את היחס כלפי עובדות המין בימינו, כמו שכותבת ההיסטוריונית לאטה סינג (Lata Singh) על אותן שחקניות:

"התפקיד ה'אקטיבי' שלהן, שעמד בניגוד גמור לתפקיד הפאסיבי של האישה הנשואה, נחשב לסימן שהן איבדו את הנשיוּת האמיתית שלהן. למעשה, נשות הבמה היו ארורות כפליים, כיוון שמקצוען דרש אורח חיים שהיו בו רק מעט עבודות בית וגידול ילדים. באופן פרדוקסלי, נקודות החוזק הגדולות ביותר שלהן – מבנה המשפחה הלא קונבנציונלי, קריאת התיגר על הסמכות, הגישה חסרת המעצורים לחברה הגברית, היכולת לעבוד בשעות מאוחרות ולא שגרתיות, הסיורים בערים ובמחוזות מרוחקים ללא השגחה – רק חיזקו את הסטריאוטיפ על נשות המעמד הנמוך חסרות המוסר."

הודו התקדמה במידה מסוימת מאז, אבל לא מספיק: שחקניות בבוליווד זוכות כיום להערצה, ועדיין רבות מהן נאלצות לפעמים להשלים הכנסה בזנות ולספוג השפלה ציבורית. לעומתן, עובדות המין תמיד נשארות "זונות" ו"אחרות" בעיני הציבור והממסד, וגם בעיני הפמיניזם ההודי. 

החוקרת Geetanjali Gangoli מספרת שהארגונים הפמיניסטיים בהודו של ימינו מתייחסים לזנות בשלוש גישות שונות: (1) התעלמות כללית. (2) זנות כאלימות נגד נשים. (3) זנות כבחירה ושחרור. לפי גנגולי, הגישות האלה האלה הן סטריאוטיפיות ומוגבלות, מאחר שהן לא לוקחות בחשבון את המגוון הרחב של סוגי הזנות השונים. אפשר לומר שהגישות האלה מחזקות דווקא את הגישה הפטריארכית המסורתית: ההתעלמות וההתייחסות לזנות כאלימות משתיקות את עובדות המין וחוויותיהן השונות, ואילו הגישה המעצימה מתעלמת מהנשים שנכנסו לזנות בכפייה או סובלות בה.

בשנות השמונים, זנות היתה כה זרה לפמיניזם של המעמד הבינוני, שהיא כמעט ולא זכתה להתייחסות. ההתנגדות המעטה שכן היתה לזנות התבססה על ההנחה שנישואים מונוגמיים הם האפשרות הנכונה – גברים צריכים להיות נאמנים לנשותיהם, ונשים צריכות לספק לבעליהן את המין שהם זקוקים לו.

התוצאה היתה שפמיניסטיות לא מחו נגד אונס של עובדות מין, וגם לא נגד פשיטות משטרתיות על זירות זנות, שתוצאותיהן היו מעצרים לא חוקיים של הנשים עצמן, או גירושן בחזרה לבתים שמהם ברחו.

הפמיניזם התרכז בנשים תמימות וחפות מפשע, לא בנשים מופקרות. בשנים האחרונות, כדי לאמץ גם את הנשים בזנות לחיקן, הפמיניסטיות הפכו אותן לקורבנות – ברגע שהן קורבנות, "מותר" לעזור גם להן. ההתמקדות בזנות כסחר בנשים ובקטינים, תוך התעלמות מנשים בוגרות שבחרו לעבוד בזנות, הופכת את הנשים הבוגרות שעובדות בזנות לילדות או לנשים חסרות ישע, וכך לקורבנות חסרות אפשרות בחירה.

הפמיניזם המיינסטרימי מתייחס רק לבעיות של נשים בנישואים: אלימות במשפחה, אונס, פוריות ונדוניות. הוא לא מתייחס לבעיות של עובדות מין: ההטרדות והאלימות של המשטרה, זכויות אדם, בטיחות, תברואה ומים נקיים. נשים שעובדות בזנות אינן נשים טובות, לכן הן לא ראויות לזכויות נשים. הן לא נחשבות לנשים.

בינתיים, ארגונים של עובדות מין בהודו דורשים זכויות עובדים, ומבקשים להפסיק להתייחס למין בתשלום כמעשה לא מוסרי. עובדות המין לא צריכות שיקום, הן צריכות שיפסיקו את הדיכוי שלהן. הן מאשימות את הפמיניזם המיינסטרימי בראייה הומוגנית וסטריאוטיפית של הזונות, במקום לראות בהן את מי שממלאות תפקידים מקבילים של אמהות, נשים, בנות ומאהבות.

הסטיגמה פוגעת בעובדות המין בכל המישורים: היחס החברתי אליהן, שבגללו הן לא יכולות לעזוב את הזנות; הדיכוי המשטרתי; הסרסורים שמרשים לעצמם לסחור בהן ולהתעלל בהן; והיחס הבריאותי אליהן, כשמרפאות מסרבות לטפל בהן והחברה תופסת אותן כמקור ראשוני לאיידס.

חברת איגוד עובדות מין בהודו אומרת: "כל הכסף שהרווחנו לא יכול לעזור לנו לחיות בשלום. העולם החיצוני דוחק אותנו החוצה ואפילו לא מקבל את הילדים שלנו, שלא נמצאים בעסק של לקבל כסף תמורת מין. אנחנו לא מסוגלות להבטיח את האושר של הילדים שלנו. הבריאות שלנו ושל הילדים שלנו נפגעת יותר מכל דבר אחר בגלל הדיכוי והסטיגמה".

אחרת מוסיפה: "לאורך השנים הפכנו מ'זונות פשוטות' ל'עובדות מין מסחריות'. עורכים עלינו דיונים ומתארים אותנו במסמכים, כנסים והצהרות. הבעיה היא שכשאנחנו מנסות לדבר בעצמנו, הסיפורים שלנו לא זוכים לאמון ומתנהגים כלפינו כאילו אנחנו לא מבינות את החיים של עצמנו. הופכים אותנו לקורבנות או משווים לנו אופי רומנטי, כשהמציאות המורכבת שלנו נקברת ומעוותת".

החוקרת Meena Saraswathi Seshu מסבירה: "זנות, כמו נישואין ומשפחה, שגם הם סוג של שליטה על מיניות האישה, היא לא מוסד אחיד. בתוך כל אחד מהמוסדות האלה יש הבדלים גדולים ברמת החופש האפשרית, מידת הניצול לרעה והאלימות, והאפשרות לקבל זכויות. יש נשים שגאות בעבודתן בזנות בזכות החופש הכלכלי והמרידה בנורמות החברתיות השמרניות, וזועמות על חוסר הכוח שלהן מול הסטיגמה החברתית. הן שורדות, יש להן אומץ ויש להן הרבה מה להציע, דרך הכאבים ודרך החלומות שלהן, יש להן סוכנוּת וכבוד ולא משנה מה החברה אומרת עליהן".

ועובדת מין סיכמה היטב את היחס של החברה: "האם החברה נתנה לנו משהו? כלום. אנחנו מצאנו את הדרך שלנו לשרוד. אז למה שנפחד עדיין מהחברה? בכפר שלי לא מקבלים אותי. אפילו אח שלי לא אוהב אותי. אולי בגלל הכסף הוא אומר דברים טובים עליי כשאני לידו, אבל הוא אפילו לא מציג אותי לפני החברים שלו. אנשים בכפר אומרים, 'את עושה סוג כזה וכזה של עבודה', והרבה רואים אותי עובדת בעיר ומתנגדים לעבודה שלי. אני אומרת, 'זה בסדר שראיתם אותי שם. אז מה? כשלא היה לי מה לאכול, יום אחרי יום, איפה הייתם אז?'"


הרשומה התבססה על מאמרים מתוך הספר:

Immorality, hurt or choice: Indian feminists and prostitution / Geetanjali Gangoli

Modern theatre as epitome of middle class civilized culture: Scripting of stage actresses as ‘prostitutes’ and ‘fallen’ women / Lata Singh

Surfacing voices from the underground / Meena Sarswathi Seshu

Women’s movements in India: Do they include female sex workers? Proceedings of a live debate among women activists / A Panel Discussion

ועל מאמר נוסף:

“Whatever I Have, I Have Made by Coming into this Profession” :The Intersection of Resources, Agency, and Achievements in Pathways to Sex Work in Kolkata, India

מכתב פתוח למתנגדי הזנות, או: האם אינני אישה?

שרה מ. היא עובדת מין קנדית. שרה שונאת לעבוד בזנות, אבל מאמינה שגם מי שסובלות מעבודתן ראויות לזכויות אדם. ב-2011 היא כתבה מאמר חשוב על עבודת מין, וקיבלתי אישור לפרסם אותו כאן. הרשומה הזאת היא תרגום מקוצר שלו. 

מתנגדות הזנות תוהות מדוע עובדות המין אינן מוכנות להיכנס לדיון איתן. אנחנו לא יכולות להיכנס לדיון שלהן כי אנחנו לא יכולות לדבר בתוכו, בגלל ההגבלות שהן מטילות על מה שמותר וראוי להגיד. אם הדיון הוא בין פמיניסטיות לבין "הלובי של תעשיית המין", איך אני יכולה לטעון טיעון לגיטימי בשמי?

לעובדות המין אין פריבילגיה של לוביסטים; מה שיש לנו זה סט כישורים שרכשנו בעבודה קשה כדי להשתמש בו נגד הסטיגמה והאלימות המערכתית. במציאות שלי, הממשלה לא מקשיבה לעובדות המין, אפילו לא קצת.

אם מישהי אומרת לי שיש לה בעיה פמיניסטית לגבי עבודת מין, כשהיא יודעת שעבודת המין היא הפיתרון היחיד שלי לעוני, יש לי בעיה לקחת את הפמיניזם שלה ברצינות, מפני שהיא לא לוקחת את מציאות החיים שלי ברצינות. להכיר בכך ש"יש דרך טובה יותר" זה לא מספיק טוב. אני צריכה לא לחיות בעוני, ולא אחרי המהפכה, אלא עכשיו. בינתיים, עובדות המין נשארות לבד בהתמודדות עם עוני, מחסור בדיור, אלימות משטרתית, מצלמות ביטחון באזורים ציבוריים, קיצוצים בביטוח בריאות, בחינוך, ברווחה ובקצבאות נכות, וכן, גם האלימות הפיסית והמינית הרגילה.

בואו נסתכל על תנאי העבודה של עובדות מין, שרוצות כמוני לצאת מתעשיית המין. לא כל עובדות המין רוצות לעזוב – אני לא יכולה לדבר אפילו בשמן של כל אלה שרוצות (למעשה, אם יש רק דבר אחד שהקוראות ייקחו מהמאמר הזה, אני מקווה שזאת תהיה ההכרה בכך שאין עובדת מין אחת מייצגת). אבל אני יכולה להוסיף כמה מחשבות.

ראשית, שאיפת היציאה מזנות דורשת מקור הכנסה נוסף. כן, אם כל הלקוחות שלי ייזרקו לכלא, אני אפסיק להיות עובדת מין, אבל אני גם לא אוכל לשרוד. גם אם נתעלם מהעובדה שהטקטיקה הזאת היא פטרונית ולא יעילה, החוק השבדי לא מתאים לקנדה מפני שאין לנו את מערכת הרווחה הדרושה להתמודדות עם אובדן הכנסה מוחלט של כל עובדי ועובדות המין. הטיעון הזה כשלעצמו אינו נגד המודל השבדי – צריכה להיות לנו מערכת רווחה טובה יותר – הוא פשוט עובדה.

נוסף על כך, לקרוא לעבודת מין "משפילה" זה להכחיש שכל עבודה היא משפילה, כולל העבודה של מתנגדי הזנות וכולל העבודות השונות של הלקוחות שלי. כל עבודה תמורת כסף היא "משפילה". העובדה שהמקצועות של כולם משפילים אינה אומרת שעבודת מין היא מעצימה. זה רק אומר שעבודת מין אינה יוצאת דופן. בין אם חושבים שנשים צריכות לעסוק בעבודת מין ובין אם לא, נשים רבות הן עובדות מין, ורבים מתנאי העבודה שלהן הם רעים. עובדות מין לא רוצות להפוך את הזנות ל"עבודה ככל עבודה אחרת". זאת כבר עכשיו העבודה שלנו. כל עוד קצבאות ועבודה בשכר מינימום, שלא מספיקה כדי לכלכל את עצמך, הן האפשרויות האחרות היחידות שלנו, אנחנו נמשיך לעשות עבודת מין. באופן חוקי או לא חוקי, בגלוי או במחשכים, במקומות בטוחים או מסוכנים, תלוי במשתנים האחרים שיקבעו איך נעשה את עבודתנו. כי עבודה קשורה לכסף.

נתקלתי בהרבה ארגונים ששאפו לעזור לי, אבל הארגון היחיד שנתן לי סיכוי קלוש לעזוב בעתיד את עבודת המין, היה האוניברסיטה שלי. ותנחשו איך אני מממנת אותה! 

גם במקרה הזה, היה לי את המזל להיתקל באנשים שהיו מוכנים לעזור לי כלכלית כדי לשלם את שכר הלימוד, כמו גם את התמיכה הרגשית הנחוצה, בסביבה שבה הטרדות מטעם פמיניסטיות רדיקליות הן שכיחות.

עובדות מין צריכות תמיכה קבועה ומקור הכנסה בר קיימא. אנחנו גם צריכות שתבינו את האופן המעשי של חיינו: הדברים היומיומיים שאינם כרוכים בנרטיבים עקובים מדם או מרגשים של אלימות ומין. במילים אחרות, הנרטיב חסר הייחוד והרגיל לגמרי של עובדים מדוכאים תחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי; הסיפור הרגיל של נשים וקווירים תחת הפטריארכיה; והסיפור הישן על גזענות וקולוניאליזם נגד אוכלוסיות מיעוטים.

הדרישה למיגור הזנות, במתכונתה הנוכחית, היא פשוט דרישה מהמדינה לממש שליטה ישירה וכפויה על גופן של נשים ובחירותיהן. היא בעצמה סוג של אלימות, אפילו אם היא נעשית בשם ההתנגדות לשליטה הסמלית של גברים בנשים (טענה שעובדות מין רבות לא מסכימות עם הפרשנות שלה על יחסיהן עם הלקוחות). אבל בכנות? לא אכפת לי. תעשו את הדברים הנכונים בשם הסיבות הנכונות או בשם הסיבות המוטעות. רק תתרכזו במה שבאמת צריך לעשות: דיור ציבורי, שכר הוגן, מקומות עבודה בטוחים וחינוך. תתנו את המשאבים האלה ישירות לעובדות המין, ותנו לנו להשתמש בהם בשביל עצמנו. אנחנו נוכל להתמודד עם חילוקי הדעות הפמיניסטיים בינינו, אחרי שכל הפמיניסטיות יכירו בבעיות המעשיות שעובדות מין נתקלות בהן יומיום ויעזרו להן לפתור אותן.

הגיע הזמן לדרוש מהפמיניסטיות להסביר מדוע הן כה מאוימות מקולותיהן של עובדות המין. עבור חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות, בעיקר הלבנות, המבוססות והפריבילגיות מביניהן, הזנות היא כבר לא ניסיון חיים אמיתי של נשים מסוימות, אלא סמל לדיכוי של כל הנשים. הרטוריקה של פמיניסטיות רדיקליות לא מאפשרת לעובדות המין לתאר ולהגדיר את החוויות של עצמן. הרטוריקה גם מאפשרת לפמיניסטיות לדבר על זנות ועל חיסול הפטריארכיה, בלי לקחת בחשבון איך מילותיהן ואמונותיהן ישפיעו על המציאות של עובדות מין.

פמיניסטיות מסוימות רוצות שגברים יפסיקו לראות בכל הנשים זונות. ובכן, עובדות מין רוצות שכולם יפסיקו לראות בזונות כל דבר שהוא לא אישה, או אדם. המטרות האלה אינן אותן מטרות, ופמיניסטיות רדיקליות אינן עוזרות לנשים בזנות כל עוד הן מציגות אותנו כמשהו אחר מאדם שלם.

חוויות עבודת המין שלי כוללות חיים של עוני, אלימות גברית, והתמודדות יומיומית עם השנאה והאטימות של חברי הקהילות הרחבות שאני חיה בהן, שהם במקרים רבים אנשים שיש להם שליטה ישירה על הגישה שלי לדיור, חינוך או הכנסה. לעובדות מין רבות יש חוויות טובות והן אוהבות את עבודתן, אבל אני חד משמעית מתעבת את עבודת המין שלי, ואני בהחלט לא מאמינה שלקוחות או בוסים ראויים ל"זכויות". אני תומכת באי-הפללה מפני שאני יודעת עם איזה סיכונים אני מתמודדת ומה אני צריכה כדי להיות בטוחה.

מתנגדי זנות הופכים עובדות מין לקורבנות, כשהם קוראים לצורך שלנו בהכנסה "תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". מבחינתם, כל מי שלא מסכימה איתם צריכה לחוות עוד יותר התעללות – למעשה, לסבול יותר בזנות כדי שלא תהיה עדיפה על עבודות אחרות – ואז היא תתעשת ותפסיק לעבוד בזנות. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו.

אני מסרבת להקשיב למתנגדות הזנות. לא בגלל שאני לא מסוגלת להבין מה הן אומרות, אלא דווקא בגלל שאני מבינה בדיוק מה הן אומרות.        

פורנו-טרגדיות, אייג'נסי, מהגרות ועבודת מין באוסטרליה ובניו-זילנד

אלנה ג'פריז (Elena Jeffreys) היא דוקטורנטית למדע המדינה ולימודים בינלאומיים, עובדת מין ופעילה באיגוד עובדות המין האוסטרלי. לג'פריז נמאס מהטענות שהיא וחברותיה באיגוד הן עובדות מין "פריווילגיות", ונמאס לה ממי שמוכנות להקשיב להן רק בתנאי שהן מספרות סיפורי זוועה. בהרצאה בכנס פמיניסטי, שאביא כאן קטעים ממנה, היא הסבירה את הבעיה:

"פורנו טרגדיות: התשוקה של פמיניסטיות לשמוע סיפורים טראגיים על מצוקתן של עובדות המין. אם אנחנו לא מספרות להן סיפורים כאלה, מאשימות אותנו שאנחנו מטייחות את האמת. מצפות מאיתנו להציג פורנו-טרגדיות סטריאוטיפי לכבוד הקהל הפמיניסטי, ואם אנחנו לא עושות את זה, לא מאמינות לנו.

אז אני עומדת להגיד לכן משהו שאולי לא חשבתן עליו: אנחנו לא רוצות לבצע את התפקיד הזה לכבודכן. אנחנו לא צריכות לעבור תחקיר ציבורי על קשיי החיים שלנו, רק כדי שתאמינו לנו כשאנחנו אומרות שאנחנו רוצות זכויות אדם.

אנחנו גם לא רוצות שהקהילה הפמיניסטית תגמול או תטפח על שכמן של מי שמתמוטטות בזמן שהן מתארות את כל החוויות השליליות שהן חוו בחייהן. יש נשים שצריכות ייעוץ ותמיכה כדי להתמודד עם הטראומה בחייהן, והן לא מחויבות להציג את הצער שלהן מולכן כדי לקבל זכויות אדם, עזרה או צדק.

אם אתן לא מאמינות לנו כי אנחנו לא משחקות את הטרגדיות שלנו מולכן, אז אתן משחקות במופע קרקס חולני עם עובדות מין, בתור בידור שלא-בהסכמה.

עובדות מין לא הגיעו לכאן בשביל זה. אנחנו כאן בשביל לתמוך בזכויותינו, ומי שלא יכולות לעמוד בזה הלכו לאולם השכן מפני שהן לא רוצות לראות אותנו חיות את חיינו עם כוח [פמיניסטיות מסוימות שכרו אולם סמוך כדי לערוך כנס פמיניסטי 'אמיתי', כמחאה על ההזמנה של טרנסיות ועובדות מין לכינוס הראשי]. 

למה קבוצת פמיניסטיות מרגישה כה מאוימת מעובדות מין שחיות את חייהן עם כוח?

התשובה הפשוטה היא שה'מצילות' זוכות במעמד על-ידי ההצגה שלנו כקורבנות ושלהן כמושיעות. זאת לא תופעה חדשה, היא התחילה כבר באמצע המאה ה-19, וזאת היתה הדרך שבה נשים לבנות ממעמד הביניים יכלו לצאת מהבית ולהיכנס לחיים הציבוריים.

בלי הזונות האומללות לא היה צורך במשטרת הצדק. פמיניסטיות שטענו שהן מצילות עובדות מין זכו לכבוד ולחגיגות, השפיעו על המדיניות ומצאו לעצמן קול ציבורי באוסטרליה בשתי המאות האחרונות. על חשבוננו.

אלה מכן שעובדות ב'תעשיית ההצלה' צריכות להכיר בכך שכאשר הן 'מצילות', הן מרוויחות פריווילגיות. כשהן מציבות את עצמן כעוזרות לנשים אחרות, הן זוכות לתפקיד חברתי שלא היה קיים אם לא היו אותן 'אחרות'.

זאת הסיבה שארגון סקרלט אליאנס [איגוד עובדות המין האוסטרלי] תומך בעזרה הדדית של עובדות מין, בתמיכה קהילתית שלהן ובארגונים שהן מקימות בעצמן. זאת הסיבה שלא נשחק את הטרגדיות שלנו בשבילכן. כיוון שכדי לחיות את חיינו עם כוח, אתן צריכות לקבל אותנו במיטבנו.

אנחנו רוצות שהתנועה הפמיניסטית תפסיק להעניש אותנו על החוזק שלנו, תפסיק לתגמל אותנו על הכאב שלנו, תפסיק להרוויח פריווילגיות על חשבוננו, ותתחיל להקשיב כשאנחנו מדברות.

אנחנו נמשיך לדבר על הזכויות שלנו, ואתן צריכות לשמוע אותנו. אם אתן מכחישות את החוויות שלנו, אתן מכחישות את הקיום שלנו. אנחנו כבר נלחמות בחוקים רעים; אנחנו לא צריכות להילחם גם בחצי מהתנועה הפמיניסטית באוסטרליה."

אלנה ג'פריז

כדי להקשיב לחוויותיהן של עובדות המין, איגודי עובדות המין של ניו-זילנד ואוסטרליה ערכו מחקרים שהתמקדו בעובדות המין המהגרות במדינות אלה. אם עובדות מין הן חסרות קול, המהגרות שביניהן מושתקות אפילו יותר, והמחקרים באו לבדוק את תנאי חייהן ועבודתן מעבר לסטריאוטיפים הרגילים.

אחד המחקרים התפרסם ב-2013 בניו-זילנד. 124 עובדות מין מהגרות השתתפו במחקר, רובן הגיעו ממזרח אסיה.

כמו שהראו גם מחקרים רשמיים של ממשלת ניו-זילנד, לא נמצא במדינה אף מקרה של סחר בנשים. 95% מהמשתתפות אמרו שיש להן גישה קלה לדרכונים שלהן. 88% אמרו שהן יכולות לסרב ללקוחות. כ-90% היו מודעות לזכויותיהן החוקיות.

40% אמרו שתנאי העבודה שלהן תאמו לציפיות שלהן, 43% אמרו שהם טובים יותר או טובים בהרבה מהציפיות שלהן, ו-18% אמרו שהם פחות טובים.

כמו מהגרים ופליטים רבים אחרים, גם עובדות המין המהגרות היו בעלות השכלה. ל-41% מהמשתתפות היתה השכלה גבוהה, 28% סיימו תיכון, ורק 11% לא סיימו יותר מבית-ספר יסודי.

רובן הגיעו לניו-זילנד בצורה חוקית, באמצעות קבלת אזרחות או ויזה. עם זאת, מהגרות ויזה לא רשאיות לעבוד בעבודת מין ונאלצות לעבוד במחשכים, לכן הן קוראות לממשלה לאפשר להן לעבוד בזנות באופן חוקי.

הסיבות לעבודה בזנות: 76% עשו זאת כדי לממן את הוצאות הבית, 59% בשביל לחסוך כסף ו-49% בשביל לפרנס את הילדים. 42% עבדו בזנות בזכות השעות הגמישות. 40% בשביל לממן לימודים. 39% מפני שלא הייתה להן הכנסה אחרת. 33% בשביל בילויים ומותרות (66% יצאו לקניות לפחות פעם בשבוע). 10% אמרו שלא ידעו איך לעזוב את הזנות, לעומת 10% שעבדו בזנות כי נהנו מהמין. 4% עבדו כדי לממן אלכוהול או סמים.

בסופו של דבר, המצב פשוט: 75% אמרו שהן מרוויחות יותר ממה שהיו מרוויחות במולדתן. רק 12% אמרו שהן לא מרוצות ממשכורתן.

מחקר אחר נערך על-ידי רוברטה פרקינס ואלנה ג'פריז עצמה, בהשתתפות 43 מהגרות סיניות ו-29 אוסטרליות שהיגרו בהגירה פנימית. המחקר התקיים בסידני (אי-הפללה של זנות) ובאדלייד (הפללה מלאה). 51% מהסיניות היגרו לאוסטרליה בגלל הכנסה נמוכה או אובדן עבודה, 28% בגלל בעיות משפחתיות ו-9% בשביל לימודים.

הגיל הממוצע של המהגרות היה בין 31 ל-40. יותר מ-90% השתמשו בקונדומים באופן קבוע. מצבן של המהגרות הסיניות שונה מזה של האוסטרליות מבחינת אלימות. 44% מהמהגרות חוו אלימות אי-פעם במהלך עבודתן (לא ידוע אם בסין או באוסטרליה). לעומת זאת, רק 17.2% מהמקומיות חוו אי-פעם אלימות.

הנתונים במחקרים מהדהדים את דבריה של אלנה ג'פריז. כשנסיבות החיים במדינות המוצא קשות, זאת יכולה להיות טרגדיה. כשנשים נאלצות לעזוב את מולדתן ולהפוך למהגרות לא חוקיות, הן יכולות לראות בכך טרגדיה. כשרבות מהן עובדות בזנות כי אין להן אפשרות טובה יותר, זאת במקרים רבים טרגדיה. אבל הנשים האלה הן נשים אמיצות עם יכולת פעולה עצמאית, שמנסות לשפר את חייהן למרות הטרגדיות שחוו בדרכן. כשהחברה הכללית מסרבת להקשיב לנשים האלה, זאת טרגדיה.  

המודל הנורדי של הפללת הלקוח: המחיר האנושי של המלחמה בזנות

בשבוע האחרון ראו אור שני פרסומים חשובים על המודל הנורדי להפללת הלקוח: מחקר של אמנסטי אינטרנשיונל על החוק בנורבגיה, וספר של סימון האגשטרום, שוטר מיחידת הזנות של משטרת שטוקהולם, על אכיפת החוק בשבדיה.

המחקר של אמנסטי מאשר את מה שכבר היה ידוע על הפגיעה בעובדות המין. לפי אמנסטי, מטרת החוק היא "למחוץ" את שוק הזנות במדינה, והאמצעים כוללים הפעלת לחץ על עובדות המין, ערעור ביטחונן האישי ושיבוש תנאי עבודתן. המחקר מתאר את דרכי הפעולה:

- המשטרה מגרשת בשיטתיות עובדות מין מדירותיהן. אם עובדות מין מתלוננות במשטרה על אלימות של לקוחות נגדן, המשטרה מנצלת זאת כדי לאתר את כתובתן ולוודא שבעלי הדירות יזרקו אותן מהדירה.

במקרה אחד, תשע מהגרות ניגריות נשדדו ונאנסו בדירתן על-ידי גבר שהתחזה ללקוח. הן התלוננו במשטרה. ארבעה ימים לאחר מכן בעל הדירה גירש אותן מהדירה וזרק אותן לרחוב, בעקבות הלחץ המשטרתי עליו. מהגרות אחרות שדיווחו למשטרה על מקרי אלימות נגדן גורשו מהמדינה.

- המשטרה מטרידה את העובדות בזנות רחוב ומאיימת עליהן במעצרים. היא קונסת אותן אם אינן מסכימות לתת את כתובתן, ומגרשת אותן מהמדינה אם הן מהגרות לא חוקיות.

- המשטרה עורכת חיפוש על גופן של חשודות בזנות. היא מתמקדת בעיקר בנשים ניגריות.

- השוטרים מתחזים ללקוחות כדי לאתר דירות זנות. אחרי שהם פורצים לדירה, הם משתמשים בקונדומים בתור ראיות לקיום זירת זנות. התוצאה היא שנשים לא מעזות להחזיק כמות משמעותית של קונדומים, כדי שהמשטרה לא תשתמש בהם כראיות ותזרוק אותן מהדירה.

- אם המשטרה מוצאת מספר נשים שעובדות בדירה אחת, היא מגרשת אותן מהדירה בעוון סרסרות. היא עושה זאת לפעמים בהתראה של שעה-שעתיים, והנשים אפילו לא מספיקות לאסוף את חפציהן ורכושן.

- למרות האלימות של סרסורים ולקוחות, הנשים אומרות שלא יפנו למשטרה, כי זאת תפנה אותן מביתן או תגרש אותן. "אם לקוח הוא רע, את חייבת להסתדר בעצמך. את קוראת למשטרה רק אם את עומדת למות. אם את מתקשרת למשטרה – את עלולה לאבד הכול."

לא מדובר במקרים אנקדוטיים או בתופעות צדדיות של החוק. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת נורבגיה. המבצע המשטרתי לפינוי עובדות מין מדירותיהן נקרא כזכור "מבצע הומלס". ממשלת נורבגיה הבהירה בדו"ח הרשמי שלה שההשלכות "עולות בקנה אחד עם מטרות החוק, ואינן תופעות לוואי שלו". היועץ המיוחד לענייני זנות של משרד המשפטים הכריז: "השאלה היא אם זאת בעיה שנשים בזנות נמצאות בצרות. אף אחד לא אמר שאנחנו רוצים שלזונות יהיה טוב בזמן שאנחנו מנסים למגר את הזנות". ואחרי כל זה, המחקר של אמנסטי מצא שאין ראיות לשינוי כלשהו במספר עובדות המין או בסחר בנשים.

כל הדברים האלה היו ידועים עוד קודם, והמחקר של אמנסטי מעניק להם חותמת רשמית. הספר של סימון האגשטרום מספק תמונה מהשטח. האגשטרום הוא שוטר ביחידת הזנות של משטרת שטוקהולם (שכוללת ארבעה שוטרים ועובדת סוציאלית אחת, והיא היחידה מסוגה בשבדיה). הוא מרצה בכנסים בינלאומיים, מנהל דף פייסבוק פופולרי ונחשב ל"פנים" של החוק בשבדיה. בספרו הוא מתאר את הרפתקאותיו באכיפת החוק.

גם במקרה של האגשטרום, חלק מהדברים היו ידועים עוד קודם. הוא סיפר בראיון איך הוא שולח מכתבים לבעלי דירות ומוודא שהם יזרקו נשים שעובדות בזנות מדירותיהן. הוא נאם בכנס בינלאומי והתגאה שהוא וחבריו עוקבים אחרי עובדות מין, צופים על דירותיהן, מאזינים ליחסי המין שלהן עם הלקוחות ומקליטים את הסאונד. הוא הוסיף שהן אינן יכולות לרדת למחתרת, כי הוא ימצא אותן בכל מקום שבו יתחבאו.

אלה היו הדברים הידועים. בספרו הוא מוסיף תיאורים רבים וחושפניים של פעילותו. חלק מהתיאורים האלה נשמעים כמו פורנו-מציצנות של ממש.

מסתבר שהאגשטרום וחבריו ליחידה לא מסתפקים בהאזנה מחוץ לדירות של עובדות המין. הם גם פורצים לדירותיהן בזמן שהן מקיימות יחסי מין [אזהרה: שני הציטוטים הבאים קשים לקריאה]:

"בקצה הרחוק של החדר עומדת אמיליה. הג'ינס שלה משוך למטה עד הברכיים, והיא נשענת קדימה. מאחוריה עומד גבר בגילי. הוא נע קדימה ואחורה. הוא מקיים יחסים עם אמיליה מאחורה, ולגמרי שקוע במה שהוא עושה. אני לוקח שני צעדים קדימה... הוא מסתובב, מגלה רק עכשיו שהצטרפנו אליו במרחב הקטן. אני מציג את תעודת השוטר שלי, והוא יורד מאמיליה מיד."

"במסווה החשיכה אנחנו מתגנבים בשקט, במהירות ובזהירות דרך מגרש החנייה. המכונית עדיין מתנדנדת מעלה מטה. הם לא גילו אותנו. אני נצמד לדלת המכונית הקרירה ונעמד באיטיות, כמה סנטימטרים בכל פעם. מהחלון אני רואה את גבה של אישה ערומה במושב האחורי. קריסטינה. היא נעה מעלה ומטה על הגבר, שגם הוא ערום. היא רוכבת עליו באינטנסיביות. 'זייני אותי חזק יותר, זייני אותי חזק יותר, זונה קטנה'. היא גונחת והמכונית נעה ביותר ויותר אינטנסיביות. זה הזמן... אני דופק על החלון וצועק 'משטרה!'"

יש ציטוטים נוספים, אני נשברתי בשלב הזה.

לעובדות המין אין אפשרות להישבר. להאגשטרום יש תוכניות אחרות בשבילן. ראשית, הוא וחבריו עורכים חיפוש בבתים, מצלמים את הממצאים ומפיצים אותם לציבור, כולל תמונות של טמפונים משומשים. שנית, הם מחרימים קונדומים במטרה להוכיח את קיומה של זירת זנות, כדי שיוכלו לגרש את הנשים מהדירה. ואז הם מתפנים לטפל ישירות בנשים. הנה שיחה טיפוסית בין השוטרים לבין עובדת מין, מתוך הספר:

"'לעזאזל, אני לא רוצָה את המשטרה כאן. לכו מכאן.'

'אנחנו לא יכולים. עצרנו שישה אנשים שהיו איתך כאן.'

'אני לא עושה שום דבר לא חוקי. למה אתם מדברים איתי?'

'כי את עדה למספר פשעים. תקשיבי לי, במוקדם או במאוחר אנחנו צריכים לדבר איתך, אז כבר עדיף שנעשה את זה עכשיו. ככה לא נצטרך להסתכן שהשכנים יראו או ישמעו שהמשטרה אצלך. אנחנו לא רוצים להרוס לך את הקשרים איתם'."

כן, האגשטרום וחבריו ליחידה רומזים בעדינות לעובדות מין שאם לא ישתפו איתם פעולה, הם יוודאו שהשכנים יידעו עליהן. אבל זה לא מספיק, השוטרים גם לוקחים אותן בכפייה לתחנת המשטרה:

"אתן חייבות להתלוות אלינו לתחנה. אתן לא פושעות ולא נמצאות במעצר, אבל אנחנו צריכים לדבר אתכן. אנחנו רוצים לדעת למה אתן כאן, כי אנחנו חושדים שאתן מעורבות בזנות. ואם זה אפשרי, אנחנו רוצים לעזור לכן. אם אתן לא רוצות את העזרה שלנו, אנחנו כנראה נשלח אתכן בחזרה הביתה למקום שאתן חיות בו. אני מצטער, אבל אין לכן ברירה עכשיו." 

המקום שאליו יישלחו "הביתה" הוא בדרך כלל ניגריה, המדינה שהן ברחו ממנה. האגשטרום מסביר:

"הבעיה מתחילה כשמישהי לא רוצה את העזרה שלנו, ורק רוצה להמשיך להזנות את עצמה. זאת בעיה שאנחנו נתקלים בה הרבה, בעיקר עם זונות ניגריות, שהן רוב הנשים בזנות. הן לא רוצות שום עזרה. הן רק רוצות שיעזבו אותן בשקט כדי להמשיך למכור מין. רק מעטות מהן מוכנות לקבל עזרה."

בזמן שהמהגרות מגורשות משבדיה באשמת חוסר רצון לקבל עזרה, האגשטרום אומר שהיחידה שלו מצליחה להגיע רק לאחוז אחד של הזנות בשטוקהולם, שיותר ויותר גברים צעירים משלמים על מין, וששבדיה הפכה למקלט לפדופילים. אפשר לקוות שהספר שלו מוצלח יותר מהעבודה שלו.

חדי-הקרן עוד לא הגיעו לניו זילנד

קתרין זנגר היא חוקרת קנדית, שיצאה אל ניו-זילנד הרחוקה במטרה לחקור את השפעת האי-הפללה על עובדות המין במדינה. במחקרה היא ראיינה שלושים עובדות מין ועשרה מנהלי ומנהלות "מכוני ליווי". מן הסתם לא מדובר במדגם מייצג, אך זנגר הצליחה להציג באמצעותו תמונה רחבה של תעשיית המין באוקלנד.

זנגר גם הצליחה לכתוב את ההקדמה הפוליטיקלי-קורקט ביותר בהיסטוריה של קנדה:

"אני מכירה בכך שחיבור זה נכתב על אדמה ילידית לא מועברת, ששייכת לאנשי xʷməθkʷəy̓əm (Musqueam). הכוונה ב"לא מועברת" היא שמעולם לא מסרו את האדמה, לא ויתרו עליה ולא נתנו אותה בכל דרך שהיא. אני גם מכירה בכך שעבודת הדוקטורט הזו הושלמה רק בזכות מגוון הפריווילגיות שברשותי. האפשרות שלי להשקיע שנים בכתיבה על הנושא קיימת בין השאר בעקבות הדיכוי של אחרים."

לנו יש את הפריווילגיה לקרוא את מחקרה של זנגר על אדמה לא מועברת משלנו, ולעובדות המין יש את הפריוויליגיה לעבוד בסביבה של אי-הפללה. ואכן, מסקנת המחקר מאשרת ממצאים קודמים: "ההשפעות החיוביות של אי-הפללה על מצבן של עובדות המין כבר מתועדות היטב. המידע מבוסס-הראיונות במחקר תומך בכך באופן ברור". אבל המצב אינו מושלם: "עם זאת, עשור אחרי חקיקת האי-הפללה, יש עדיין תחומים שזקוקים לשיפור". גם בסביבה הטובה ביותר לעבודת מין קיימים סטיגמה, ניצול, לקוחות שיכורים וקשיים אחרים, שאסור להתעלם מהם ולחשוב שאי-הפללה תפתור הכול. חדי-הקרן עדיין לא הגיעו.

עובדי המין שהשתתפו במחקר כללו 21 נשים, 7 גברים ושתי נשים טרנסיות. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 26. שישה מהמשתתפים, 20%, התחילו לעבוד לפני גיל 18, מתוכם ארבעה גברים.

אי-הפללה מאפשרת לעובדות מין לדרוש זכויות עובדים ותקנות בטיחות. העובדות במכוני ליווי מקבלות משכורת קבועה, חופשה שנתית וחופשת מחלה, ולהנהלה אסור לכפות עליהן לקיים יחסי מין עם לקוח. לפני החוק המשטרה השתמשה בקונדומים כדי להוכיח את קיומו של בית בושת. עכשיו לא רק שהמכונים אינם צריכים להסתיר את הקונדומים, החוק מחייב אותם לקדם מין בטוח. זאת למעשה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמותר למכונים להחזיק קונדומים.

רוב עובדות המין מדגישות שיש שיפור ניכר ביחס של בעלי המועדונים אליהן מאז החוק. עם זאת, יש עדיין הבדל בין החוק הכתוב לבין מציאות חייהן.

ראשית, העובדות מתלוננות שעדיין מופעל עליהן לחץ לקבל לקוחות, גם אם אינן מעוניינות לקבל לקוח מסוים [במחקר מקיף שנערך בני-זילנד, 70% מהמשתתפות אמרו שסירבו לקבל לקוחות מסוימים בשנה האחרונה, ו-35% אמרו שעדיין הרגישו צורך לקבל לקוח כלשהו שלא רצו לקבל]. שנית, למרות החובה החוקית להשתמש בקונדומים בכל מין בתשלום, ישנם בעלי מועדונים שלא מקפידים על כך, ולפעמים אפילו תומכים בלקוחות שמורידים את הקונדום באמצע האקט.

זירות הזנות הפופולריות ביותר באוקלנד הן מועדונים, שבהם הלקוחות והעובדות יכולים לשתות, לשוחח ביניהם ולהחליט אם הם מעוניינים להמשיך למין בתשלום. הנשים עובדות בהם במשמרות של 12-8 שעות. במקרים רבים בעלי המועדונים דורשים מהעובדות להתחייב למשמרות ארוכות, למשל התחייבות לעבוד לפחות שתי משמרות של 12 שעות בשבוע, ולא משנה כמה זה קשה פיסית ומנטלית. עובדות שלא מגיעות למשמרת, או עוזבות באמצע, נקנסות.

החוק מאפשר לעובדות מין לעבוד גם באופן עצמאי, כל עוד אין יותר מארבע עובדות באותו מקום. ואכן, מאז החוק ניכרת עלייה בשיעור הנשים שעובדות עצמאית. העובדות העצמאיות ציינו את היתרונות שבשליטה על תנאי עבודתן, בסינון לקוחות ובגמישות בשעות. ההתקשרויות דרך האינטרנט מאפשרות להן לקבל לקוחות שיודעים בדיוק איך הן נראות ומה הן עושות ולא עושות. הן גם יכולות לעבוד בשעות היום, וכך להקטין את הסיכוי ללקוחות שיכורים. מדוע, אם כן, לא כל עובדות המין עובדות באופן עצמאי? זנגר מראה את הקשיים שבכך.

העצמאיות אמנם מרוויחות כפול מעובדות המכונים ולא צריכות לשלם עמלה לבעלי המכונים, אך הן צריכות לנהל את עסקיהן, לפרסם את עצמן, למצוא לקוחות ולסנן אותם. גם מי שיכולות ורוצות לעשות זאת, נתקלות בקושי העיקרי של עבודת מין עצמאית באוקלנד: הקושי למצוא דירה.

החוקים אולי הפסיקו להפליל את הזנות, אך הם עדיין מגבילים אותה: אסור לפתוח מכון ליווי ליד בתי-ספר, כנסיות וכדומה; חלק מהערים מנסות להגביל את זירות הזנות באזורי מגורים ומחוקקות חוקי עזר עירוניים נגדן; מלונות רבים מסרבים להשכיר חדרים לעובדות מין; חדרים לזמן קצר לא תמיד נקיים או פנויים; וחוקי עבודה באזורים מסוימים קובעים שמותר לעבוד בדירות פרטיות רק אם רוב הדירה מיועדת למגורים ולא לעסקים. 

יחד עם מחירי השכירות הגבוהים, התוצאה היא שלמרות שקואופרטיבים הם השיטה המעצימה ביותר עבור עובדות מין, כמעט בלתי אפשרי לייסד כאלה. עובדות מין נאלצות לעבוד לבד בדירתן הפרטית או תחת מנהלים במכונים. כמו שאומרת איירין, עובדת מין עצמאית: "מה הטעם באי-הפללה אם עדיין מכתיבים לך איפה ומתי את יכולה לעבוד. זה פשוט דוחף את כולנו למכונים. זה הדבר היחיד שאני לא אוהבת בתעשייה הזאת".

למרות הקשיים, עובדי המין שהשתתפו במחקר מדגישים את היתרונות שבעבודתם. עבודה בזנות מעניקה יותר גמישות ושעות פנאי. הרווחים גבוהים לעומת עבודות אחרות, בוודאי ביחס לנשים. נשים בניו-זילנד מרוויחות 65% פחות מגברים, ואם מציבים את עבודת המין בהקשר של שוק העבודה כולו, אפשר להבין אותה בתור סוג של התנגדות לשכר המיינסטרים הנמוך. אפילו נשים שהרוויחו יותר משכר המינימום העדיפו לפעמים לעבוד בזנות, בזכות הרווחים הגבוהים יותר והעבודה העצמאית.

רק אחת משלושים המשתתפים במחקר הרגישה שהחלק המיני בעבודה גורם לה נזק. השאר הדגישו יותר את העבודה מאשר את המין, ואמרו שהעבודה בזנות לא הופכת אותם לקורבנות יותר מאשר עבודות אחרות. למרות תנאי העבודה השונים והנסיבות השונות, כל המשתתפים התנגדו להגדרה של עבודת מין כ"ניצול".

הפללה אולי מחזקת את הסטיגמה נגד עובדות מין, אך אי-הפללה לא מבטלת את הסטיגמה. המשתתפים במחקר סיפרו שהסטיגמה של הציבור, של משפחותיהם ושל חבריהם, עדיין בולטת. לדבריהם, הסטיגמה היא החיסרון העיקרי בזנות, ולא העבודה עצמה. הדרך למלחמה בסטיגמת הזונה עדיין ארוכה.

By Thespeakerguy (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

ג'נט מוק מגדירה את המציאות מחדש

ג'נט מוֺק (Janet Mock) היא פעילה לזכויות נשים טרנסיות ועובדות מין, מנחת תוכנית טלוויזיה ועורכת במגזין "מארי קלייר". היא גם עבדה בצעירותה בעבודת מין. הרשומה היא סיכום ספרה, Redefining Realness.

By Source, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=46681845

הכול התחיל עם שמלה. ג'נט בת השש, שנקראה צ'רלס ונחשבה לבן הבכור של הוריה, התערבה עם חברתה שתצליח לרוץ כשהיא לובשת את השמלה של סבתה. היא הצליחה. היא לא ראתה שאחותה הגדולה צפתה בה. "סבתא, סבתא, תראי מה צ'רלס עושה", צעקה אחותה. ג'נט ניסתה לפשוט את השמלה לפני שסבתה תראה, אבל לא היה לה מספיק ניסיון בשמלות. סבתא הספיקה לראות. בזמן שג'נט המבוהלת ניסתה לרוץ למקום המסתור שלה, סבתה הספיקה לחבוט בישבנה.

לאחות הגדולה זה לא הספיק. "אמא, תנחשי מי נתפס היום לובש שמלה?" היא קראה לאמן כשזו חזרה מהעבודה. "צ'רלס דילג בחוץ כמו איזה מארי!" אמא של ג'נט לא האמינה באלימות. היא הסבירה לג'נט בנועם: "אתה פשוט לא אמור ללבוש שמלות." וסבתא הרגיעה: "פשוט תשמחו שאבא לא ראה את זה."

ג'נט הפנימה את המסר: היא צריכה להחביא את עצמה. מעכשיו היא צריכה להיות צ'רלס, הבן הבכור והגברי. בדיוק כמו אבא שלה, שהיה "גבר" אמיתי. אחרי שהכניס שלוש נשים שונות להריון בתוך שלושה חודשים, הוא ואמה של ג'נט התגרשו. ג'נט בת השבע נלקחה מהסביבה הבטוחה יחסית של אמה וסבתה בהונולולו, הרחק אל ביתו של אביה באוקלנד.

אלה היו אולי השנתיים הקשות ביותר בחייה של ג'נט. בלי אמה, בלי דמות נשית בסביבה, עם אב שדורש ממנה להיות קשוחה ואח צעיר שאוהב ספורט בדיוק כמו שאבא רוצה. לא רק שג'נט היתה נשית, היא גם ענתה על כל הסטריאוטיפים הנשיים של רכרוכיות וחוסר אהבה לספורט. "ניסיתי לתקן אותך, זה כל מה שידעתי," אומר היום אביה על התקופה שבה זרק אותה למים כדי שתלמד לשחות, ודחף אותה על אופניה במורד הגבעה כדי שתלמד לדווש. ההתמכרות שלו לקראק דרדרה עוד יותר את המצב. כשג'נט האריכה שיער, הוא לקח מספריים וקצץ את שיערה לקול בכייה.

זה עדיין לא היה הדבר הגרוע ביותר בתקופה ההיא. כשג'נט בת השמונה הרגישה שאף אחד לא אהב אותה, היה שם אחיה החורג בן ה-13 שידע איך לנצל את תחושתה. במשך שנתיים הוא ביצע בה מעשים מגונים, שהיא לא הביעה להם התנגדות מפני שהיו ביטויי ה"אהבה" היחידים שקיבלה והכירה.

השנתיים הנוראות נגמרו כשג'נט עברה עם אביה לגור אצל משפחתו. בביתה החדש היו קרובות משפחה שהיוו מודל נשי לחיקוי, נשים שלמרות העוני וקשיי החיים ידעו לשרוד, לחיות ולחייך. דבר אחד עדיין היה חסר לג'נט: אמא. כשבגיל 12 אמה ביקשה לקבל אותה ואת אחיה בחזרה, ג'נט לא היססה. סוף סוף היא חוזרת הביתה.

ג'נט שמחה כל כך על החזרה לבית אמה, שהיא עשתה הכול כדי להתנהג כמו הבן שהיא היתה אמורה להיות. "הניסיון להסתיר את עצמי אִפשר לי להתנהל תחת מעטה של נורמליות, שעזרה לי להרגיש בטוחה באופן זמני. עבור טרנסיות רבות, העמדת הפנים יכולה להתמשך חודשים, שנים ואפילו עשורים; כל אחת מרגישה אחרת, אבל משותף לכולנו הפחד: 'אם אהיה מי שאני באמת, זה יוביל לדחייה'. הסתרת זהותך מעוותת את תחושת העצמי, ומגבירה את תחושת חוסר האונים לגבי הסיכוי להיות אי-פעם מי שאת. תחושת תבוסה השתלטה עליי, אומרת לי שאף אחד אף פעם לא יוכל להבין ולקבל אותי. התחלתי להאמין שאנשים, כולל משפחתי וחבריי, ייגעלו ממני, והאמונה הזאת, ביחד עם הבושה שהפנמתי מהעולם הסובב אותי, בודדה אותי עוד יותר."

למזלה של ג'נט, היתה מישהי שכן ראתה בה אישה. ונדי, חברתה הטובה, שגם היא נולדה בגוף הלא מתאים. ונדי נהנתה משני יתרונות שלא היו לג'נט: היא גרה אצל סבה וסבתה, שלא ממש שמו לב מה היא עושה; ולא היה אכפת לה מה חושבים עליה. בזכות ונדי, שהיתה אשת העולם הגדול כבר בגיל צעיר והכירה טרנסיות בוגרות רבות, ג'נט בת ה-15 הבינה שהיא לא לבד. יש עוד נשים כמוה. כשגברים הסתכלו על ג'נט במבטים שגרמו לה אי-נוחות, ונדי אמרה לה: "ג'נט! החיים לא נוחים. את חייבת להתרגל לזה או שתצטרכי להעביר את החיים בדאגה שאנשים ירגישו בנוח לידך. לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליי, כי הם לא צריכים לחיות בתור אני. את צריכה להחליט מי את ולהמשיך כמו שאת."

בזמן שג'נט ניסתה למצוא מודלים נשיים ולהחליט מי היא, אמה היתה עסוקה בהתמכרות לקראק וביחסים עם גבר שתלטני, ולא היתה שם כדי לתמוך בה. ג'נט מצאה מפלט ברחוב מרצ'נט, המתחם של טרנסיות רבות בהונולולו, שבו הן מבלות, מכירות גברים וגם עובדות בזנות. "אלה היו הנשים הטרנסיות הראשונות שפגשתי, ובמהרה קישרתי בין נשיוּת טרנסית לזנות." ג'נט כבר הכירה את הסטיגמה המשפילה על עבודת מין, ואת הנטייה של אנשים לזלזל בהן ולהפחית בערכן. "בגלל שלימדו אותי שעבודת מין היא מבישה, וקישרתי בין נשיוּת טרנסית לעבודת מין, לימדו אותי למעשה שנשיוּת טרנסית היא מבישה. האמונה הזאת היתה הבסיס להבנה שלי את עצמי כאישה טרנסית, ולא יכולתי להפריד אותה מהזהות העצמית שלי, מהבושה הפנימית שבלהיות טרנסית, שחורה, ענייה, צעירה, אישה."

כיום ג'נט כבר לא חושבת ככה. "לא ראיתי את המורכבות של הנשים האלה בתור שורדות מחוץ לחוק. הן הגיעו לרחוב מרצ'נט וקיבלו פיקוד על הגוף שלהן – גוף שהיה רדיקלי בעצם קיומו בעולם מיזוגני, טרנספובי ואליטיסטי – מפני שהגוף שלהן, התושייה שלהן, המסורת הקולקטיבית של הישרדות, היו הכלים שלהן לדאוג לעצמן כשהמשפחות שלהן, הממשלה שלנו והממסד הרפואי שלנו הפנו אליהן את גבם. בזכות הצפייה בקהילת הנשים הזאת מתאספת באחווה בכל שבוע, למדתי על האוטונומיה של גופי, על חוסן נפשי ויכולת פעולה עצמאית, על לפעול למען עצמך בעולם עוין לעצם קיומך."

בתחילת דרכה ברחוב מרצ'נט, ג'נט נהנתה מסטוצים עם בחורים. "ביחד עם העניינים שלי עם גופי וחוסר היציבות בבית, הסטוצים היוו הקלה." בגיל 16 אחד הגברים שהסתובבו ברחוב הציע לה כסף. ג'נט הייתה צריכה כסף בשביל ההורמונים. היא התחילה לעבוד ברחוב באופן קבוע. "הניסיון שלי עם עבודת מין הוא לא זה של קורבן סחר צעירה או זה של אישה מועצמת שבוחרת בגאווה בעבודת מין כמקצוע. הניסיון שלי משקף את זה של נערה פגיעה עם מעט משאבים, שמאז ילדותה נאמר לה שזאת הדרך היחידה, שלא הרגישה מספיק נוח בגופה כדי לזכות בהנאה כלשהי מעבודת מין, שהשכירה חתיכות מגופה: פה, תחת, ידיים, שדיים, זין. ידעתי, אפילו בגיל 16, שאני עושה מה שאני חייבת לעשות, כי אף אחד לא הולך לעשות את זה בשבילי."

כיום, כשג'נט כבר מפורסמת ואמידה, היא היתה יכולה להסתיר את עברה. אולם היא מעדיפה לצאת למען עובדות המין: "אני מקווה שהפתיחות שלי תעורר דיון על הדרכים לעזור למי שעובדים בזנות, ובמיוחד לקהילה שלי. הדיון צריך לעסוק בדרכים ליצור אפשרויות נוספות, מושכות ויעילות יותר עבור עובדות מין טרנסיות, כדי שזאת לא תהיה האפשרות היחידה שלהן. אנחנו צריכים תוכניות שיאפשרו לנשים ולנערות טרנסיות למצוא דיור וביטוח בריאות ברי-השגה, שיאפשרו להן להשלים את השכלתן ולפתוח בפניהן אפשרויות".

עד שזה יקרה, ג'נט מסכמת את ניסיונה המורכב בעבודת מין: "היה מעצים לא להתבייש בגוף ובמיניות שלי, אבל זה היה תחת התנאים של עבודה מלאת סטיגמה. לא הייתי גאה בעבודה בזאת. הייתי מלאת תודה שהיא קיימת, אבל זה לא אומר שהכרתי טובה למבט החשקני ולמגע של גברים מבוגרים. הם לא הכירו אותי; הם רצו לכבוש אותי. ובכנות, נגעלתי מהם".

ג'נט דאגה לעצמה בכל כלי אפשרי, כולל הגוף שלה. בזמן שאמה התמכרה לקראק, אביה החורג השליט טרור בבית, המשפחה היתה על-סוף הומלסיות וג'נט עבדה בלילות בעבודת מין, היא עדיין הצליחה לעבוד גם בתור מוכרת בחנות ולהיות תלמידה מצטיינת בבית-הספר. ג'נט הייתה המצטיינת השכבתית, זכתה לתמיכה מהתיכון שלה, וקיבלה מלגה של 16,000$ לשנה מאוניברסיטת הוואי, שבה השלימה תואר באופנה ותקשורת.

גם עם המלגה, ג'נט המשיכה לעבוד ברחוב מרצ'נט. היא הייתה חייבת להרוויח את 7000 הדולרים שיממנו טיסה וניתוח להתאמה מגדרית בתאילנד, מאחר שהמחירים של ניתוחים כאלה בארה"ב היו יקרים מדי. ג'נט חסכה את הכסף וגם השתתפה בסרט פורנו, שעליו היא מתחרטת עד היום בגלל המבט הנואש שהיא רואה בעיניה של הבחורה הצעירה שהיא היתה. הרווחים מהסרט עזרו לה לממן את הניתוח, שאחריו יכלה להרגיש שגופה שלם. בגיל שלושים היא גאה בסוף הטרו-נורמטיבי מהאגדות, עם בן זוג אוהב ועבודה יוקרתית. אפילו אביה הבין בסוף את מה שהיה צריך להבין הרבה לפני כן:

"חוסר הכבוד שלך אליי ניכר. מעולם לא כיבדת אותי, וכשאני חושב על זה, גם מעולם לא חיבבת אותי. אבל אני ההורה ואת הילדה וזה לא התפקיד שלך לאהוב אותי כמו שאני אוהב אותך. אהבתי אלייך היא ללא תנאים, ולא משנה מה תחליטי לעשות בחייך, אני אוהב אותך. זה לא אומר שאני חייב לאהוב את הבחירות שלך, אבל אני תמיד אוהב אותך."