מהפכה ברוז'אבה

טורקיה טובחת בימים האחרונים בכורדים ובכורדיות בסוריה. היא מנסה להרוג לא רק את העם הכורדי, אלא רעיון שלם של חברה טובה יותר. בניסיון לזעוק את זעקתן של הנשים ברוז'אבה ושל הכורדים כולם, אפרסם כאן לראשונה רשומה שאינה קשורה לעבודת מין, אבל מציגה שוב נשים אמיצות ועצמאיות שמנסות להילחם על שלהן מול הממסד.

אלה התמונות שהתקשורת המערבית אוהבת להראות. חיילות כורדיות פוטוגניות מתכוננות למלחמה נגד הגברים המזוקנים והמפחידים של דאעש. אלה הפנטזיות האוריינטליסטיות של המערב: נשים מזרחיות יפות נגד גברים מזרחיים פרימיטיביים. 15,000 החיילות הכורדיות האמיצות ברוז'אבה, החבל הכורדי בסוריה, אכן ראויות שידברו עליהן. אבל כמו שאומרת אחת הגנרליות, "אנחנו לא רוצות שהעולם יכיר אותנו רק בתור 'הנשים שנלחמות בדאעש'. אנחנו לא רוצות שאנשים יכירו אותנו בזכות כלי הנשק שלנו. אנחנו רוצות שיכירו אותנו בזכות הרעיונות שלנו". הנשים ברוז'אבה מנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה חמושה נגד האויבים החיצוניים, ומלחמה רעיונית נגד הפטריארכיה והסדר הישן. 

רעיונות פמיניסטיים חלחלו לרוז'אבה עוד לפני מלחמת האזרחים בסוריה. זה קרה דווקא בזכות גבר, עבדאללה אוצ'לאן, שאתן אולי מכירות אותו בתור המנהיג המטורלל משהו של המחתרת הכורדית בטורקיה, אבל הכורדים בסוריה סוגדים לו בפולחן אישיות שמפחיד אפילו סטאליניסטים זרים. אוצ'לאן שהה עשרים שנים בסוריה בזמן שלכורדים המקומיים לא היתה הנהגה משמעותית משלהם, והוא הפך אצלם לדמות נערצת. ב-1999 הוא נכלא בטורקיה, ובכלא היה לו הרבה זמן לקרוא ספרים, ובעיקר את ספריו של האנרכיסט Murray Bookchin, שאפשר להגדיר את השקפותיו כסוציאליזם ליברטריאני, אם אתן בקטע של מושגים שקשה לאיית.

כורדים וכורדיות רבים בסוריה הצטרפו למחתרת הכורדית-טורקית, ובילו את רוב שעות הפנאי שלהן בקריאת רעיונותיו הפמיניסטיים של המנהיג הכלוא, שאחראי בין השאר לאמירה לפיה "מדינה לא יכולה להיות חופשית בלי שהנשים בה יהיו חופשיות". ב-2004 נעצרו בסוריה מנהיגים כורדים רבים בעקבות מהומות, ולנשים לא נותרה ברירה אלא לקחת אחריות על החברה. כשמלחמת האזרחים פרצה ב-2011, הכורדיות היו מוכנות למהפך: היו להן את הרעיונות של אוצ'לאן ונשים שרגילות לקבל אחריות.

ההנהגה הכורדית החדשה ברוז'אבה הכריזה על הפרדת הדת מהמדינה. עדוּת של אישה הפכה לשווה לעדות של גבר, הונהגו נישואים אזרחיים ונשים קיבלו זכויות ירושה. פוליגמיה, נישואי ילדים ונישואים בכפייה נאסרו בחוק. בכל מועצה, בכל ועדה, בכל בית משפט יש מינימום של 40% נשים. כל ראשות מוסד כוללת שני אנשים, גבר ואישה. למרות שנות הדיכוי הרבות תחת אסד, ההנהגה ברוז'אבה מבקרת גם את האופוזיציה הסורית: "תראו את האופוזיציה לכאורה בסוריה. לא תמצאו שם אפילו אישה אחת. תשאלו את עצמכן, איזה מהפכה הם רוצים, אם חלקים מסוימים של החברה אינם מיוצגים אצלם? איך הם יכולים לדבר על חופש ודמוקרטיה בזמן שהם מתעלמים מהשוויון בין גברים לנשים? איך חברה יכולה להיות חופשייה כשהנשים בה אינן חופשיות?"

באפרין (Afrin), אחד משלושת הקנטונים שמרכיבים את רוז'אבה, 65% מהתפקידים במוסדות החברתיים, הפוליטיים והצבאיים מאוישים על-ידי נשים. 55% מהעובדים במוסדות העירוניים ברוז'אבה הן נשים. 80% מהמורות הן נשים. נשים מקימות תחנות רדיו כדי להתמקד בעניינים הנוגעים לנשים. משרדו של מושל מחוז Dêrîk לשעבר הוא עכשיו מטה תנועת שחרור הנשים. עיתונאית כתבה: "זאת אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שנשים לוקחות חלק כל כך פעיל במהפיכה. הן נלחמות בחזית, הן מפקדות על גדודים והן משתתפות בייצור. אין מקום ברוז'אבה שלא רואים בו נשים. הן בכל מקום וחלק מכל דבר."

Hevi Mustafa, יושבת הראש המשותפת של מועצת קנטון אפרין

ברוז'אבה יש סוג של משטרה מקומית, אסייש (Asayîş), אבל המשרתים בה מדגישים שהיא אינה משטרה: "משטרה מגנה על המדינה. אסייש מגנה על התושבים". מפקד האסייש אומר שהמטרה הסופית של הארגון היא להתפרק, כשהתושבים יהיו מאורגנים מספיק כדי להסתדר בלעדיו. כשלושים אחוז מהאסייש הן נשים. במקביל יש אסייש שמורכבים מנשים בלבד ותפקידם לטפל בבעיות של אלימות פטריארכלית, בהנחה שלנשים הנפגעות יהיה קל יותר לדבר עם נשים.

מערכת המשפט יוצאת דופן. כל קומונה מקומית [ראו בהמשך] בוחרת "ועדת שלום", שאחראית על עשיית הצדק עבור האזרחים. המטרה במשפט היא להגיע לקונצנזוס בין הצדדים – שהצד הנתבע יבין את טעותו ויסכים לעונש המוטל עליו. התובעים, הנתבעים והשופטים יושבים ביחד ללא הפרדה, כדי לבטל את ההיררכיה המובנית במשפט.

מטרת ועדות השלום אינה להעניש אלא לחנך ולשקם. עונש המוות בוטל, ומאסר עולם ניתן רק במקרים של רצח, טרור ועינויים, ומוקצב לעשרים שנה. עונשים אחרים הם "תקופת חינוך", שנמשכת עד שהמדריכים משוכנעים שהאדם השתנה; עבודות שירות; הוצאה מהקומונה; בידוד חברתי, שנחשב לפעמים לעונש הקשה ביותר; חרם במקרה שלנאשם יש עסק כלשהו; מניעת זכויות מסוימות; והגליה זמנית לשכונה אחרת. השופטים הנבחרים לוועדה אינם בהכרח בעלי השכלה משפטית, אלא כל מי שנחשב בעיני התושבים לאדם ראוי. רק במקרה שלא מגיעות לקונצנזוס או שהנאשם רוצה לערער, התהליך עובר לוועדה בכירה יותר. מאז הקמת הוועדות, מספר מקרי הפשע הצטמצם פלאים.

בכל ועדת שלום יש לפחות 40% נשים. לצידן קיימות גם "ועדות הנשים לשלום", שמורכבות מנשים בלבד ומטפלות ספציפית בבעיות של אלימות פטריארכלית, נישואים בכפייה ופוליגמיה. גברים מכים נאסרים ומנודים חברתית, גברים גרושים מחויבים לשלם מזונות.

אסייש נשים ברוז'אבה

מערכת החינוך עברה גם היא שינוי. בתקופת אסד נאסר על הכורדים ללמוד בכורדית, והתלמידים חויבו לשיר שירי הערצה למפלגת הבעת' השלטת בתחילת כל יום לימודים. כשהמהפכה פרצה, רק חמישים מורים ידעו ללמד כורדית, לא כמות מספיקה בשביל אוכלוסייה של כשלושה מיליון תושבים. הכורדיות הקימו במהירות אקדמיות להיסטוריה, תרבות וספרות כורדית. הלימודים בהן מאורגנים באופן לא היררכי, כך שאין הבדל בין המרצות לסטודנטים. כל סטודנט שסיים את לימודיו הופך למרצה כדי להכשיר עוד ועוד מורים. 90% מהמורות בבתי הספר הן נשים שמקבלות משכורת, מה שמעצים את כוחן הכלכלי. המיעוטים ברוז'אבה, בעיקר ארמנים ואשורים, מקבלים עידוד ללמוד בשפתם שלהם. הוקם גם בית-ספר לילדים עם מוגבלויות, שמנוהל על-ידי מומחה עיוור לחינוך מיוחד.

ברוז'אבה הוקמו שתי אקדמיות לנשים. ראשת אחת מהן מספרת על מטרתן: "אנחנו מנסות להתגבר על אי-קיומן של נשים בהיסטוריה. אנחנו מנסות להבין איך רעיונות מופקים ומופקים מחדש בתוך היחסים החברתיים הקיימים, ואז אנחנו מביאות את הרעיונות שלנו. אנחנו רוצות ליצור פרשנות אמיתית של ההיסטוריה, על-ידי הסתכלות מחודשת בתפקיד הנשים בהיסטוריה ויצירת נראוּת נשית היסטורית". הוקמו גם 26 מרכזים חינוכיים לנשים, שמגיעות אליהם כדי להתייעץ בקשר לדילמות חברתיות ומשפחתיות, והמרכזים מציעים קורסים במחשבים, שפה, תפירה, עזרה ראשונה, תרבות, אמנות ובריאות ילדים. בערים צומחים מועדוני קריאה רבים של נשים.

אסיפת נשים ברוז'אבה

הכלכלה והחברה מאורגנות במסגרת "דמוקרטיה קונפדרלית" לפי הגותם של בוקצ'ין ואוצ'לאן, שמתנגד למדינות לאום בטענה שמדינה היא בהכרח מערכת היררכית של דיכוי. בדמוקרטיה הקונפדרלית לכל רחוב עירוני או כפר קטן יש קומונה, שכוללת שלושים עד מאתיים תושבים ומקבלת החלטות בנוגע לעניינים מקומיים, למשל הקמת פארק קטן או פינוי אשפה. כל קומונה שולחת נציגים למועצת השכונה, שבה כל תושב מכל מפלגה ומכל מיעוט יכול להביע את דעתו. מעל למועצת השכונה נמצאת מועצת המחוז. 

מועצת המחוז היא המקום הראשון שבו גם המפלגות נכנסות לתמונה. בכל מועצת מחוז יש 101 חברים, ולכל מפלגה יש בה חמישה חברים. כך יש נציגות למפלגות ועדיין נשמר הרוב האזרחי. במועצות יש נציגות של לפחות 10% לכל מיעוט, גם אם הוא כולל פחות מ-10% מהאוכלוסייה, ובראש חלק מהמועצות עומדים נציגים שאינם ממוצא כורדי. המיעוטים והערבים התייחסו בהתחלה בחשדנות להנהגה הכורדית, אך לאחר שהיא שחררה את כפריהם משלטון דאעש, רבים הצטרפו לדמוקרטיה הקונפדרלית וליחידות הצבא הכורדי, והאשורים אף הקימו מיליציה עצמאית בחסות הכורדים.

למפלגות השונות יש חופש התארגנות וביטוי, אך אסור להן להחזיק מיליציות עצמאיות. יש לא מעט מפלגות מקומיות שמתנגדות לרעיון הדמוקרטיה הקונפדרלית ומעדיפות פסאודו-קפיטליזם בסגנון החבל הכורדי בעיראק, שמממן אותן בתקווה לקדם את הסדר הפוליטי הישן, השבטי והגברי. מנהיגי המפלגות האלה הם רובם ככולם גברים. אחד החסרונות של הנהגת רוז'אבה הוא הנטייה לעצור אותם, ויש לא מעט חיכוכים, כלומר קטטות רחוב, בינה לביניהם.

מבחינה כלכלית, החוקה קובעת שלכל אזרח יש זכות לדיור, עבודה, בריאות וביטחון. קשישים ואנשים עם מוגבלויות זכאים לטיפול. משאבי הטבע שייכים לציבור ונתונים לרגולציה חוקית. מונופול אסור בחוק, זכויות העובדים מובטחות, ומטרת הכלכלה היא לספק רווחה לציבור לצד השקעה בטכנולוגיה.

בתקופת השלטון הקודם, 80% מאדמות רוז'אבה הולאמו על-ידי המשטר הסורי, שדאג להשאיר את הכורדים בתור חקלאים פשוטים ולא פיתח תעשייה באזור. אפילו כדי לנטוע עץ היה צריך אישור של שלושה משרדי ממשלה. כורדים רבים בסוריה נחשבו לחסרי אזרחות, ונאסר עליהם להחזיק רכוש, להוציא דרכון, לעבוד במגזר הציבורי ולקבל שירותי בריאות ורווחה. אפשר לסכם את הדיכוי במילותיו של ראש ביטחון הפנים הסורי בחבל הכורדי בשנות השישים: "הפעמונים השמיעו את האזעקה וקראו למצפון הערבי להציל את האזור, לטהר אותו מכל החלאות האלה, הפסולת של ההיסטוריה. [...] השאלה הכורדית, עכשיו שהכורדים מתארגנים, היא גידול ממאיר שהתפתח בגופה של האומה הערבית. התרופה היחידה שאנחנו יכולים ליישם אותה כראוי היא כריתה".

אחרי תחילת מלחמת האזרחים, המועצה הכורדית החליטה להחזיר את האדמות המולאמות לציבור. קואופרטיבים וקומונות קיבלו את האדמות החקלאיות, ולאזרחים עצמאיים מותר להחזיק רק חלקות אדמה קטנות, כדי לא ליצור בעלי אדמות גדולים. 20% מהאדמות היו שייכות קודם לכן לבעלי אדמות גדולים, והן עדיין שייכות להם, מאחר שההנהגה אינה מאמינה בהפקעה אלימה.

קואופרטיבים מנהלים גם עסקים קטנים. לדוגמא, שלושה כפרים מסוימים מייצרים עדשים עבור מאתיים משפחות, ואת מה שנשאר הם מוכרים לאחרים. הממשל העצמי מקבל 30% מהרווחים, ו-70% נשארים בידי הקואופרטיב. ועדת הנשים של רוז'אבה מחלקת אדמות לנשים חסרות אדמה ומעודדת אותן להקים קואופרטיבים. חברות מועצת הנשים הולכות מבית לבית כדי להפיץ את הידע התרבותי והפוליטי שלהן, ומקיימות סדנאות נשים שבועיות. 

המעבר להתבססות על קואופרטיבים היה קל יחסית, לאור העובדה שרוב הבורגנים ובעלי ההון ברחו לחו"ל בעקבות המלחמה, ומוצרים וחברות זרות לא מגיעים לרוז'אבה בגלל החרם שמוטל עליה מכל צדדיה: אסד בצד אחד, טורקיה האנטי-כורדית בצד השני, והחבל הכורדי בעיראק, שמעדיף לקדם את ה"דמוקרטיה" המושחתת והנפוטיזם שלו, בצד השלישי.

השיטה הכלכלית ברוז'אבה סוציאליסטית-ליברטריאנית: מצד אחד מותר להחזיק כסף פרטי, מצד שני יש פיקוח מחירים שמונע מבעלי עסקים להרוויח הון עסקי. במילים פשוטות, מותר להרוויח כסף ולהשתמש בכסף, אבל אסור "לעשות כסף". כל משפחה מקבלת שלוש כיכרות לחם ביום, שהממשלה מסבסדת ארבעים אחוז ממחירן. בגלל בעיות בהפקת חשמל, ההנהגה מוכרת בנזין במחיר זול במיוחד לכל מי שיש לו גנרטור, בתנאי שהוא יספק בעצמו חשמל בזול לאזרחים.

המלחמה

אמרה כורדית ידועה אומרת ש"החברים היחידים של הכורדים הם ההרים", אבל ברוז'אבה אין אפילו הרים להסתתר בהם. הכורדים הצהירו בתחילת מלחמת האזרחים שהם מסרבים לקחת בה צד. הם לא יתמכו באסד שמדכא אותם, וגם לא ב"צבא סוריה החופשית" הלאומני, שמורכב ברובו ממוסלמים קיצוניים ומקבל מימון מטורקיה. הכורדים הודיעו: "אנחנו לא מנסים לתפוס את השלטון ולשעבד טורקים, ערבים או פרסים. אנחנו רק רוצים להגן על קיומנו, למשול על עצמנו וליהנות בחופשיות מהתרבות שלנו."

אבל יש כאלה שלא רוצים שהכורדים יתקיימו. השלטון והאופוזיציה עסוקים כרגע זה עם זה, וארה"ב עוזרת קצת עם הפצצות מהאוויר נגד דאעש, אבל טורקיה דווקא עוזרת לדאעש במלחמה נגד הכורדים. רוז'אבה מייצגת את כל מה שדאעש שונאת: חופש, השכלה, שחרור נשים. רוז'אבה מייצגת גם את כל מה שטורקיה שונאת: כורדים. טורקיה, שיש לה גבול משותף עם רוז'אבה, מחמשת את דאעש ומספקת ללוחמיה טיפול רפואי ומעבר חופשי בגבולותיה. באותו זמן היא מטילה עוצר על הכורדים בשטחה כדי שלא יתמכו ברוז'אבה, מפציצה את הלוחמים הכורדים בסוריה בכל פעם שהם מנסים להילחם בדאעש, ומדי פעם מפציצה גם ערים כורדיות בסוריה ורוצחת אזרחים. כשהעיר קובאני ברוז'אבה עמדה ליפול בידי המדינה האיסלאמית, ארדואן אמר באדישות, "אם היא תיפול, שתיפול", הודיע שמבחינתו אין הבדל בין דאעש ללוחמים הכורדים כי כולם טרוריסטים, ואף הציע פיתרון לבעיה הכורדית: "אם לא נחשוב על הבעיה הכורדית, לא תהיה בעיה כורדית".

הכורדיות בכל זאת חושבות על הבעיה הכורדית ומנסות להגן על עצמן. מחצית מהנשים ברוז'אבה קיבלו אימון צבאי כלשהו. לכל אחד משלושת הקנטונים המרכיבים את רוז'אבה יש אקדמיית נשים צבאית. לא רק הנשים לומדות להילחם, גם הגברים הלוחמים לומדים לבשל ולנקות. יש איסור על יחסים רומנטיים בצבא: "אנחנו לא אוהבות נשק, מוות ומלחמה. נשמח למצוא אהבה בעתיד, אבל העדיפות הראשונה שלנו עכשיו היא להגן על מדינתנו".

כתבת ב-CNN אמרה פעם שהלוחמות הכורדיות בעצם "שולחות למערב מסר שהן חולקות איתו את אותם ערכים". האקטיביסטית הכורדית דילאר דיריק הגיבה בתוקף: "לא, הן לא! יש להן דברים הרבה יותר טובים לעשות מאשר לדאוג ממה שאיזה אישה לבנה באמריקה חושבת עליהן. הן מתנגדות לקפיטליזם, הן מתנגדות למדינת לאום, הן מתנגדות לפטריארכיה. הן לא מאמינות שהנשים במערב יותר משוחררות מהן".

הגברים בגילאי 30-18 חייבים בשירות צבאי של שישה חודשים, ונשים נלחמות על בסיס התנדבותי. 4,000 לוחמים כורדים נהרגו מאז פרוץ מלחמת האזרחים. כל הדברים היפים שקורים ברוז'אבה קורים תחת מלחמה אכזרית. לכורדיות אין ברירה אלא להילחם, כמו שאמרה דילאר דיריק: "אין דבר כזה זכויות כי אין מדינה שתיתן לך זכויות. זכויות לא קיימות. את צריכה להיאבק כדי ליצור חברה שצדק חברתי ושוויון מופנמים בה. למי אכפת מזכויות שקיימות רק על הנייר, אם הן אינן קיימות במציאות?" והן אכן נלחמות באומץ לב בלתי נתפס, כשהן תמיד נושאות איתן רימון בכיס כדי לא להיתפס בשבי דאעש.

Meryem Mihemed, ההרוגה הראשונה בקרבות, וארין מירקן, שקפצה על טנק של דאעש

ופוצצה את עצמה ביחד איתו כדי להציל את חבריה

יש להן סיבות טובות להילחם בשבילן. בשביל מי שנישאה בגיל 15 והיתה אמא לשני ילדים לפני גיל 18, והיום היא ראשת שכונה. בשביל הגנרלית שאומרת, "אני לא רוצה להתחתן או להוליד ילדים או להיות בבית כל היום. אני רוצה להיות חופשייה". בשביל הדייה יוסוף, יושבת הראש המשותפת של הדמוקרטיה הקונפדרלית ברוז'אבה, שבגיל 18 החליטה לוותר על חתונה ולהקדיש את חייה למען המהפכה. כיום, בגיל 44, היא עדיין נשאלת לפעמים אם לא טבעי שאנשים יעדיפו להיות במערכת יחסית רומנטית, ועונה: "אלה חיי המהפכה. המהפכה הגדולה ביותר היא זאת שצריכה להתרחש בתוכך".

בתקופת אסד נאסר על הכורדים לשיר בכורדית. כדי לקבל אישור לחתונה, החתן והכלה היו צריכים להתחייב בכתב שלא יושמעו בחתונה שירים כורדים. הכורדיות רוצות את הזכות לשיר בכורדית. הן רוצות גם את הזכות לא להתחתן. בינתיים הן שרות בכורדית ברמקולים בכל פעם שהן נתקלות בדאעש כדי להפחיד את לוחמיו, שאסור להם להאזין לשירת נשים. אפשר לקוות שהעולם כולו יפסיק לפחד ויתחיל להקשיב לקולן.

החוק להפללת לקוחות זנות: מיתוסים מול מציאות

שבע מדינות ברחבי העולם אימצו את החוק להפללת לקוחות זנות, וכולן הבטיחו לסייע לנשים העוסקות בזנות ולא להפליל אותן. האם הן עשו זאת, והאם ישראל מתכוונת לעשות זאת? זה מה שאנסה לבדוק ברשומה זאת, כמו גם את דעתן של עובדות המין עצמן על החוק. הרשומה אינה כוללת את איסלנד, שלא הצלחתי למצוא מידע עליה.

"החוק מבטיח סיוע רחב עבור נשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות"

רק קנדה ונורבגיה העלו את תקציבי הסיוע בעקבות החוק. כל שאר המדינות לא הגדילו את הסיוע לנשים העוסקות בזנות. 

באירלנד החוק אינו כולל תקציב סיוע כלשהו. בצרפת, תקציב הסיוע המובטח לא הועבר בגלל בעיות בירוקרטיות, והחוק אינו כולל תקציב מובטח לשנים הבאות. בצפון-אירלנד הוקמה בעקבות החוק ועדה, שתפקידה לגבש אסטרטגיה עבור תוכנית לסיוע. היא פרסמה אסטרטגיה חצי שנה לאחר הקמתה, ופרסמה תוכנית לסיוע חצי שנה לאחר מכן. מאז עסוק משרד הבריאות בבחינת התוכנית, ולא ידוע על אף אישה שנעזרה בה עד היום. 

שבדיה העניקה בעקבות החוק 1.5 מיליון דולר למשטרה, ואף לא דולר אחד תוספת לרשויות הרווחה [1]. עובדות מין מקומיות אמנם זכאיות לסיוע סוציאלי כמו כל אישה אחרת, אבל 80% מעובדות המין במדינה הן מהגרות, והן אינן זכאיות לסיוע אלא מגורשות מהמדינה.

נורבגיה הקציבה 1.2 מיליון יורו לשנה עבור תוכניות סיוע לנשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות. בנורבגיה יש כ-3,000 עובדות מין, כך שהתקציב מעניק 33 יורו לחודש עבור כל אחת. עם זאת, רוב עובדות המין בנורבגיה הן מהגרות, והן בכל מקרה לא זכאיות לסיוע אלא מגורשות מהמדינה.

בקנדה הממשלה הקציבה שלושה מיליון דולר לשנה עבור תוכניות סיוע. לא ידוע כמה עובדות מין ישנן בקנדה, אולם בוונקובר לבדה יש קרוב ל-10,000 עובדות מין. אפילו אם רק הן יקבלו סיוע, כל אחת תקבל 300 דולר בלבד לשנה שלמה. 

ובישראל? החוק אינו כולל סיוע כלשהו. הוא כולל רק הקמת רשות לאומית, שתגיש את המלצותיה שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף. אין הבטחה שהמדינה תקציב את הכספים הדרושים לקיום ההמלצות.

"החוק אינו מפליל את הנשים בזנות"

בכל המדינות בהן נחקק החוק להפללת הלקוח, המהגרות העוסקות בזנות מופללות ומגורשות מהמדינה, גם אם שהו בה באופן חוקי. רוב העוסקות בזנות במערב אירופה הן מהגרות (80% בשבדיה ובנורבגיה, 90% בצרפת), כך שהחוק למעשה מפליל ומגרש את רוב עובדות המין.

גם עובדות מין מקומיות מופללות בכל המדינות בהן נחקק החוק. אין להן אפשרות חוקית לשכור דירה, ואם הן עובדות ביחד באותה דירה הן נחשבות לסרסוריות. נאסר עליהן לעבוד במלונות או לשכור נהג או מאבטח. זנות רחוב היא האפשרות החוקית היחידה שלהן, אך היא מוגבלת רק לאזורים מסוימים, שבהם השוטרים מפטרלים ולא מאפשרים ללקוחות לגשת אליהן.

בשבדיה, צרפת ונורבגיה, החוק מונע מעובדות מין לשכור דירה באופן חוקי, מפליל בסרסרות נשים שעובדות ביחד ומאפשר לשוטרים לעקוב אחרי נשים, לפרוץ לבתיהן בזמן שהן מקיימות יחסי מין, לערוך חיפוש עליהן ובדירתן ואפילו להחרים להן קונדומים בתור ראיות. בנורבגיה המשטרה יצאה למבצע שנועד לזרוק את עובדות המין מדירותיהן. היא קראה לו "מבצע הומלס".

באירלנד, הקנס ללקוחות נע מ-500 עד 1,000 יורו; נשים שעובדות בזנות נקנסות ב-500 עד 5,000 יורו, נאסרות, כספן מוחרם, ואם אין להן אזרחות אירית הן מגורשות מהמדינה.

בקנדה קיים איסור על שידול לזנות באזורים מסוימים; אסור לנשים לעבוד ביחד, אחרת הן נחשבות לסרסוריות; ומהגרות שעובדות בזנות מגורשות מהמדינה, אפילו אם הן נמצאות בה באופן חוקי למטרות לימודים או עבודה.

ובישראל? החוק אינו מבטל את ההפללה של נשים שעובדות בזנות. מהגרות שיעסקו בזנות יגורשו מהמדינה, והחוק אוסר על עובדות המין לעבוד ביחד, לשכור דירה, לעבוד במלון או אפילו לנהל יחסים רומנטיים (בן הזוג שלהן ייחשב לסרסור שחי על רווחי זנות). אם מישהי שוכרת דירה ועובדת בה עם נשים נוספות, היא נחשבת לסרסורית. השינוי היחיד הוא אי-הפללה של זנות רחוב במקרה שהיא מהווה מטרד לציבור, אבל זה לא יפריעלמשטרה  להמשיך להעמיס עובדות בזנות רחוב על אוטובוסים ולנטוש אותן במקומות מרוחקים. העבודה בזנות אינה מופללת ישירות, אבל אין שום אפשרות חוקית לעבוד בזנות.

"הדעות בקרב עובדות המין חלוקות לגבי החוק"

רק במעט מדינות טרחו לשאול את עובדות המין לדעתן על החוק. במדינות שעשו זאת לא היו כמעט חילוקי דעות. 98% מעובדות המין בבריטניה לא תומכות בהפללת הלקוחות; 98% מעובדות המין בצרפת לא תומכות בהפללת הלקוחות, וכמוהן גם איגוד עובדות המין הצרפתי ואיגוד עובדות המין הסיניות בפריס; בנורבגיה רוב עובדות המין טענו שהחוק יגביר את האלימות נגדן, וכיום הן מפחדות מהמשטרה יותר מאשר מהסרסורים; 94% מעובדות המין בדנמרק לא תומכות בחוק, ורק 6% מעובדות המין בסן-פרנסיסקו חושבות שמכוני ליווי צריכים להיות לא חוקיים. בשבדיה הממשלה עצמה מודה שעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוחות, ואילו באוסטרליה רובן המוחץ תומכות באי-הפללה.

לא מדובר רק במספרים ובמחקרים. ז'קלין מונטרו, ראשת איגוד עובדות המין של הרפובליקה הדומיניקנית ועובדת מין לשעבר, מתנגדת לחוק. לא בגלל שנשים אוהבות לעבוד בזנות - "אין לנו חיים שמחים, אלה לא חיים שאנחנו בוחרות כדי ליהנות; אלה חיים נוראיים" - אלא מפני שהחוק רק יפגע בהן עוד יותר. מונטרו סייעה ליותר מאלף נשים להפסיק לעבוד בזנות, פתחה מרכזי הכשרה מקצועית ומגדלת 12 ילדים של עובדות מין חולות איידס. לאחרונה היא נבחרה לפרלמנט בתקווה לקדם זכויות להטב"ק ועובדות מין.

מונטרו מייצגת ארגון של כ-5,000 עובדות מין דומיניקניות. איגוד עובדות המין של קולקטה מייצג 65,000 נשים ומתנגד לחוק; איגוד עובדות המין של תאילנד מייצג 25,000 נשים ומתנגד לחוק; 29 איגודי עובדות המין של בנגלדש מתנגדים לחוק. אף אחד מהאיגודים האלה אינו מייצג "זונות מאושרות". הם מייצגים נשים שנאלצות ברוב המקרים לעבוד בזנות בגלל אילוצים כלכליים, ומתנגדים לחוק מפני שהוא רק יחמיר את המצב הכלכלי ואת תנאי העבודה. לעומת זאת, אף אחד מהארגונים אינו מתנגד לתמיכה סוציאלית וכלכלית משמעותית בעובדות המין. למרבה הצער, כאמור, החוק להפללת הלקוח אינו כולל תמיכה כזאת.

[1] Levy, Jay, Criminalising the Purchase of Sex, Lessons from Sweden, p. 107.

הפללת הלקוח בצרפת: ההבטחות נתקלו בבירוקרטיה

לפני שנה נכנס לתוקף החוק להפללת לקוחות זנות בצרפת. החוק הבטיח סיוע כלכלי לנשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות, הענקת אשרות שהייה למהגרות וביטול ההפללה של עובדות בזנות רחוב. זה הזמן לבדוק מה קרה בשנה שחלפה מאז.

הפללת הלקוחות: החוק קובע קנס ללקוחות זנות, עד 1,500 יורו לעבירה ראשונה ועד 3,500 יורו לעבירות חוזרות.

937 לקוחות נקנסו בשנתו הראשונה של החוק, בקנסות שנעו בין 150 ל-500 יורו. כמעט מחצית מהלקוחות נעצרו בפריס. בשאר הערים האכיפה תלויה ברצון הטוב של המשטרה, ובחלק מהערים לא נעצרו כלל לקוחות זנות.

אי-הפללה של זנות רחוב: החוק ביטל את ההפללה של נשים שעבדו בזנות רחוב, שבעבר נקנסו על שידול לזנות. עם זאת, רשויות מקומיות בצרפת עדיין רשאיות לקבוע תקנות עזר עירוניות שמפלילות זנות רחוב, והן אכן עושות זאת; והמשטרה ממשיכה לעצור נשים שעובדות בזנות רחוב, שרובן ככולן מהגרות. במקום לתת להן קנס, היא נותנת להן צווי גירוש מהמדינה.

הפללת מהגרות: החוק אמור לכלול תוכנית למתן אשרות שהייה זמניות למהגרות לא חוקיות, בתנאי שיפסיקו לעבוד בזנות ויעברו שיקום. אולם התוכנית עוד לא נכנסה לתוקף בגלל בעיות בירוקרטיות ותקציביות, ומהגרות עדיין מגורשות אוטומטית מהמדינה.

אם וכאשר התוכנית תמומש, היא תיצור מצב הזוי: מהגרות לא חוקיות שירצו לקבל אשרת שהייה יהיו חייבות לעבוד בזנות, כדי שיוכלו להפסיק לעבוד בזנות ולקבל אשרה. מהגרות שלא עבדו בזנות לא יזכו לסיוע ויגורשו מהמדינה.

תשעים אחוז מעובדות המין בצרפת הן מהגרות. כל שאר היבטי החוק נוגעים לעובדות המין המקומיות בלבד.

הפללת העבודה בזנות: החוק אינו מאפשר לעבוד בזנות תחת קורת גג באופן חוקי. הוא אוסר על השכרת דירה לעובדות מין, ונשים שעובדות ביחד בזנות נחשבות לסרסוריות ועלולות לאבד את ביתן.

סיוע לנשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות: שנה אחרי כניסת החוק לתוקף, תוכניות הסיוע עדיין לא יצאו לפועל.

בגלל בעיות בירוקרטיות, התקציב המובטח לתוכניות סיוע לא התקבל בשבעת החודשים הראשונים של החוק. התקציב, שהיה אמור לעמוד על עשרים מיליון יורו, ירד בסופו של דבר ל-6.8 מיליון יורו בלבד. הוא התקבל רק לפני חמישה חודשים והושקע כולו בהכשרה של אנשי מקצוע בנושא הזנות, ולא בתוכניות סיוע כלשהן.

גם אם תקציב השנה הבאה כן יגיע לתוכניות סיוע, 6.8 מיליון יורו הם רק 226 יורו לשנה עבור כל אחת מ-30,000 עובדות המין בצרפת. ואפילו זה לא בטוח: מאחר שהתקציב נקבע לשנה אחת בלבד, אין ודאות שבשנים הבאות יהיה תקציב סיוע כלשהו.

הארגון הגדול ביותר נגד זנות בצרפת הוא ארגון קתולי, Mouvement du nid, שאמור לסייע לנשים הרוצות להפסיק לעבוד בזנות. באתר האינטרנט שלו יש קישור לתרומות, קישור להתנדבות, קישור לפרסומים ולחדשות - ואפילו לא קישור אחד עבור נשים שרוצות להפסיק לעבוד בזנות. כמו כן, הוא כתוב רק בצרפתית, למרות העובדה שתשעים אחוזים מעובדות המין בצרפת הן מהגרות. גם אתר המשרד הממשלתי האחראי לחוק נכתב בצרפתית בלבד, ואינו כולל מידע כלשהו עבור עובדות מין.

מצבן של עובדות המין בעקבות החוק: העובדות בזנות רחוב בצרפת מספרות על ירידה של לפחות חמישים אחוזים בכמות הלקוחות. התוצאה: "מגיעים אלינו רק הלקוחות שאין להם מה להפסיד. אנחנו נואשות, נאלצות להוריד מחירים, לקבל גברים אפילו תמורת עשרה יורו, ולהסכים לשכב עם לקוחות בלי קונדום". הארגונים המסייעים להן מספרים על עלייה באלימות וירידה בשיעור הנשים המגיעות לטיפולים נגד איידס.

העובדות בדירות מספרות שהלקוחות פוחדים להתקשר ממספר מזוהה בגלל הפחד להיתפס. התוצאה היא שלנשים אין יותר אפשרות לסנן לקוחות, והן גם לא יכולות להזהיר זו את זו מפני לקוחות מסוכנים. ממשלת צרפת לא ערכה מחקר כלשהו על מצבן של עובדות המין בעקבות החוק, כך שאין פרטים נוספים בנושא.

הפגנה של מאות עובדות מין בשבוע שעבר נגד החוק להפללת הלקוח

התוכניות היפות של ממשלת צרפת נתקלו בבירוקרטיה המסורבלת, שגם אני נתקלתי בה במהלך הכנת הכתבה. לפני כחודשיים שלחתי מייל למשרד הממשלתי האחראי לחוק הפללת הלקוח בצרפת. שאלתי כמה מהגרות קיבלו אשרת שהייה מאז כניסת החוק לתוקף. אחרי שבועיים קיבלתי תשובה: "מצטערים, רק עכשיו ראינו את המייל. בטח כבר מאוחר מדי לענות, נכון?" עניתי שלא מאוחר ועדיין אשמח לתשובה. הם לא חזרו אליי מאז. 

זנות ועבודת מין בקנדה

הרשומה הקודמת עסקה בהפללת הלקוח בקנדה. הרשומה הזאת תעסוק בעובדות המין הקנדיות עצמן. לא מעט מחקרים נערכו על עבודת מין בקנדה עוד לפני החוק להפללת לקוחות, והם מראים את המגוון הרחב של חוויותיהן וחייהן של עובדות המין. אחת מהן, איזבלה, מגדירה היטב: "תעשיית המין היא פרדוקס. היא מלאת סתירות, היא דברים שונים לאנשים שונים. המוח שלנו לא אוהב פרדוקסים, אנחנו אוהבים דברים ברורים ופשוטים, שחור ולבן. אבל אני חוששת שזאת ה'אמת' היחידה לגבי עבודת מין".

הנתונים ברשומה מתבססים על חמישה מחקרים:

1. מחקר משנת 2001 של ד"ר ססיל בנואה וד"ר אליסון מילר, בהשתתפות 201 עובדי ועובדות מין מהעיר ויקטוריה וסביבתה. שקלתי לוותר עליו כי הוא לא בהכרח מעודכן וגם ככה יש יותר מדי נתונים ברשומה, אבל הנתונים בו הם הקשים ביותר ולא רציתי להתעלם מהם.

2. מחקר של ארגון עובדות המין POWER באוטווה, בהשתתפות 43 עובדות ועובדי מין ב-2010. המשתתפות כללו 24 עובדות בזנות רחוב ו-19 שעבדו בבית או בליווי.

3. דו"ח מיוחד על זנות שהוגש לפרלמנט הקנדי ב-2006. הדו"ח הוכן על-ידי ד"ר ז'קלין לואיס וד"ר פרנסס שייבר, חברות בארגון למען עובדות מין במדינה, בהשתתפות 120 עובדות מין במונטריאול וטורונטו.

4. מחקר שהתפרסם ב-2014 על שישה אזורים עירוניים שונים: קלגארי, ויקטוריה, סנט ג'ון, מונטריאול, ווד בפאלו וקיצ'נר. השתתפו בו 218 עובדות מין, 258 לקוחות, 55 מנהלי עסקי זנות שונים ו-106 עובדי רווחה, שוטרים ופקידי ממשל. זהו המחקר המקיף ביותר וממנו יגיעו רוב הנתונים ברשומה.

5. עבודת דוקטורט מ-2015 על זנות בוונקובר, על כל סוגי הזנות שאינם זנות רחוב. החוקרת תמרה או'דוהרטי ערכה את המחקר בהשתתפות 109 נשים שענו על שאלונים ועוד 42 נשים שהשתתפו בראיונות עומק. 

כן, הולכים להיות הרבה נתונים סטטיסטיים ברשומה הזאת. למרבה המזל, עבודת הדוקטורט מספקת גם הרבה ציטוטים מעניינים שילוו את הנתונים האלה.

89% מעובדות המין בקנדה הן קנדיות. 99% מהמשתתפות במחקר בוונקובר הגדירו את עצמן כ"עובדות מין", אם כי הן הוסיפו גם מונחים אחרים.

הגיל הממוצע: בין 32 ל-34.

גיל הכניסה הממוצע לזנות: 22.

השכלה: 67% סיימו תיכון. ל-15% היתה השכלה גבוהה, בהשוואה ל-24% באוכלוסייה הכללית.

בני זוג: לקצת יותר ממחצית המשתתפות במחקר שש הערים היה בן זוג רומנטי, ו-70% אמרו שהן מרוצות או מרוצות מאוד מהיחסים איתו.

הכנסה חציונית: 39,000 דולר קנדי, לעומת הכנסה חציונית של 30,180 דולר קנדי בשאר האוכלוסייה (נכון ל-2001). היחס נשאר דומה גם ב-2015. לפי המחקר על זנות תחת קורת גג בוונקובר, ההכנסה השנתית של עובדות המין היתה 68,400 דולר קנדי, כשהמשכורת הממוצעת בקנדה היא 45,084.

תנאי העבודה: בין 58% ל-74% מעובדות המין אמרו שיש להן יכולת מלאה או רבה לסרב לקבל לקוחות, לעומת בין 6% ל-24% שאמרו שאין להן בכלל יכולת לסרב ללקוחות. באוטווה רק חמש נשים עבדו תחת צד שלישי, כל השאר היו עצמאיות ואף אחת מהמשתתפות לא היתה קורבן של סחר בנשים. לפי המחקר בוויקטוריה, לפחות 78% מהרווחים נשארו בידי העובדות.

במחקר בשש הערים, 70% מהעובדות אמרו שהן מרוצות מעבודתן. 82% אמרו שהן זוכות לתגמול הוגן עבור עבודתן, ו-68% אמרו שהן נהנות מרמה גבוהה של ביטחון אישי.

במחקר בוונקובר כל הנשים עבדו בזנות בהחלטה אישית, מלבד שתיים שהיו קורבנות סחר ושתיים שגויסו על-ידי סרסורים. אחת העובדות אומרת:

"אני רוצה להדגיש את העובדה שאני עובדת במשרה מלאה בבית-חולים לרפואת חירום, והגסות והאלימות המילולית שנאלצתי להתמודד איתן גרועות בהרבה ממה שאני חווה בתעשיית המין. כשהייתי נערת ליווי, תמיד ידעתי שיש לי את הכוח להצביע על הדלת ברגע שמישהו מתחיל להראות יחס רע. בבית החולים הלקוחות נותנים לך יחס רע כל היום, וכל מה שאת יכולה לעשות זה לענות 'אני מצטערת שאתה מרגיש ככה,' לחייך ולהיות מנומסת."

עם זאת, 27% עדיין מתלוננות על ניצול מטעם ההנהלה:

"מקום העבודה שלי מופלל. מקומות העבודה שלי סבלו מפשיטות משטרתיות אלימות. אני חוששת מפשיטה בכל רגע ובכל דקה שאני עובדת. אני פוחדת שישתמשו במקצוע שלי נגדי בעתיד. אני חיה בפחד מתמיד מפני החוק למרות שאני לא עושה משהו לא חוקי. החוקים מקוממים ולא אנושיים. הם דוחפים את כל עולם עבודת המין למחתרת, ככה שאי-אפשר לדון במין בטוח, מה שמוביל למין לא בטוח. מקומות עבודה לגיטימיים לא יכולים להתקיים, מה שמוביל לניצול עובדים. החוקים תורמים לחוסר הערך החברתי של עבודת מין, מה שמוביל לחוסר ביטחון של העובדים בכל היבט אפשרי. החוקים האלה משפיעים על העבודה שלי בכל מובן". 

81% מעובדות המין בשש הערים אמרו שהן אלה שקובעות את תנאי המין בתשלום. 66% אמרו שבמקרה של חוסר הסכמה עם הלקוח, הן אלה שאומרות את המילה האחרונה. רק 12% מעובדות המין ו-24% מהלקוחות אמרו שללקוח יש יותר כוח ביחסים ביניהם.

נתונים דומים נמצאו בוונקובר, שבה על 58% מהנשים הופעל לחץ על-ידי לקוחות לבצע פעולות שלא היו כלולות בהסכם; 70% מתוכן לא נענו ללחץ הזה.

אלימות: 66% מהנשים בוונקובר ו-75% מהגברים מעולם לא סבלו מאלימות.

22% מהנשים הותקפו מינית, 17% הותקפו פיסית ו-2% נכלאו או נחטפו. לקוחות היו אחראים לכמחצית ממקרי האלימות האלה, עמיתים ועמיתות לעבודה ל-15% מהם, בני זוג ל-12%, המשטרה ל-10% והסרסורים ל-10% נוספים.

הממצאים היו קשים בהרבה במחקר שש הערים. 40% מהמשתתפות במחקר אמרו שהן סבלו מאלימות בשנה האחרונה: 18% נשדדו, 24% הותקפו פיסית ו-29% הותקפו מינית. רק 22% ממי שהותקפו פנו למשטרה.

בוויקטוריה אף אחת מהמשתתפות לא הביעה אמון במשטרה שתעזור לה במקרה הצורך, וכולן אמרו שלא יפנו למשטרה בתור מקור לעזרה. 39% הרגישו שהמשטרה זלזלה בהן בעבר ו-23% אמרו שהמשטרה גרמה להן לחץ נפשי.

25% מעובדות המין תחת קורת גג בוויקטוריה סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן. 30% סבלו מאלימות מינית (כולל חוסר תשלום של הלקוחות). בזנות רחוב המצב כמובן גרוע יותר: 78% סבלו מאלימות פיסית אי-פעם במהלך עבודתן, ו-59% סבלו מאלימות מינית.

אליזבת, עובדת מין בוונקובר, מסכמת: "אני מרגישה מוערכת מאוד על-ידי רוב הלקוחות שלי. כמובן, כשהזמנים קשים יש למניאקים יותר מרחב. את באמת יכולה להתחיל לשנוא גברים כשהמניאקים תופסים נוכחות. זאת אומרת, אלה הסיפורים שאת זוכרת, הסיפורים הקשים. לשליליות יש השפעה גדולה יותר".

התעללות מינית בילדות: בין 10% ל-14% מהמשתתפות במחקר בשש הערים סבלו מהתעללות מינית בילדותן. כמו כן, 10% סבלו מהתעללות פיסית ו-13% מהתעללות נפשית.

בוויקטוריה המצב עצוב יותר. 55% סבלו מהתעללות מינית, ברוב המקרים בידי האב או קרוב משפחה אחר. 90% מהמשתתפות והמשתתפים סבלו מהתעללות פיסית, רגשית או מינית בצעירותם. המשתתפות עברו לחיות לבד כבר בגיל 16 בממוצע, ו-57% חיו בשלב כלשהו עם משפחה אומנת או במוסד של המדינה.

בעיות פיסיות ונפשיות: 20% מעובדות המין בשש הערים הגדירו את עבודתן כמלחיצה מאוד. דווקא בחייהן האישיים הן סובלות מלחץ גדול יותר, ו-43% מהן הגדירו את חייהן האישיים כמלחיצים מאוד.

80% הגדירו את בריאותן הפיסית כטובה עד מצוינת. בריאותן הנפשית פחות טובה. 19% סבלו מדיכאון כלשהו בשבועיים הקודמים למחקר ו-40% סובלות מפוסט-טראומה. 35% חיות עם מוגבלות או נכות ארוכת טווח, לעומת 14% באוכלוסייה הכללית.

בוויקטוריה המצב גרוע יותר. 36% מעובדות המין בעיר אושפזו בעבר בגלל פציעות שנגרמו במהלך עבודת המין שלהן. 50% סבלו או סובלות מדיכאון, 13% סובלות ממחלת נפש ו-9% ניסו להתאבד. 45% סבלו מהתקף חרדה או פאניקה, 43% מטראומה רגשית, 36% מבעיות שינה, 32% מפלאשבקים, 27% ממיגרנות. 12% סבלו מהפרעות אכילה, לעומת 2.5% באוכלוסייה הכללית בקנדה.

למרות הצרות, עובדות המין שומרות על בריאותן. כל עובדות המין באוטווה משתמשות בקונדומים. בשש הערים 69% משתמשות בהם תמיד, ועוד 16% ברוב הפעמים. בוויקטוריה 91% תמיד משתמשות בקונדום למין וגינאלי, 95% למין אנאלי ו-83% למין אוראלי. 3.5% חולות וחולים באיידס, מתוכם רק אחת נדבקה במהלך העבודה בזנות, והשאר נדבקו בגלל הזרקת סמים או מפרטנר רומנטי. 

54% סבלו ממחלות מין בעבר או סובלות מהן כיום, אולי בגלל הבעיות החוקיות. לפי המחקר באוטווה, מאחר שעבודת מין בבתים אינה חוקית, לקוחות מאיימים לפעמים על העובדות שישכבו איתם בלי קונדום, אחרת ידווחו עליהן למשטרה. 

אין הבדלים משמעותיים בתכיפות צריכת האלכוהול בין עובדות מין לבין שאר האוכלוסייה. סמים לעומת זאת היו נפוצים: בשש הערים הגדולות, 38% השתמשו במריחואנה לפחות פעם בשבוע. באוכלוסייה הכללית רק 6% משתמשים במריחואנה.

בוויקטוריה כרגיל המצב קשה יותר, ו-48% מעובדות המין שם השתמשו בקראק או בקוקאין בששת החודשים הקודמים למחקר, 37% בהרואין ו-10% בקריסטל מת' או בספיד. רבות מהן עשו זאת כדי לשרוד את העבודה.

מבחינת עובדות המין, הבעיה היא העבודה עצמה ולא הלקוחות. רוב מוחץ של עובדות המין באוטווה אמרו שהיחסים עם הלקוחות חיוביים, ושהלקוחות שלהן הם אנשים רגילים. כך גם בוונקובר, שם עובדות המין אומרות שרוב הלקוחות דווקא נחמדים. 48% מהנשאלות בוונקובר אמרו שהן נהנות מהעבודה: "אני אוהבת את העבודה שלי. החופש והכסף הם יתרונות גדולים. החיסרון הוא שכל שאר האנשים מנסים לשכנע אותי שהדרך שבחרתי מוטעית".

עדיין, הבעיה האמיתית היא החוקים והמשטרה: 33% מהמשתתפות באוטווה אמרו שהבעיה הגדולה ביותר שלהן היא המשטרה. 62% הותקפו פיסית על-ידי שוטרים, שנוהגים להחרים להן קונדומים כדי להוכיח שקיימו יחסי מין בתשלום. אם זה לא מספיק, המשטרה נוהגת לדווח לקרוביהן ולמכריהן שהן זונות, רק כדי להשפיל אותן. בערים אחרות המשטרה אינה אלימה ועוינת עד כדי כך, אבל החוק הוא תמיד בעיה. עובדת מין בוונקובר אומרת: "ההפללה והסיכון החוקי הם הדאגות הגדולות שלי, יותר מכל לקוח. אני חוששת לקבל תיק פלילי; אני לא יכולה לקבל לקוחות בבית שלי ללא הסיכון שהנכסים שלי יילקחו ממני על-ידי המשטרה. עושה לי בחילה לחשוב על זה."

כל המחקרים הגיעו למסקנה שלאור היחס של המשטרה והבעיות הכלכליות, אי-הפללה היא הפיתרון הטוב ביותר כדי לשפר את מצבן של מי שנאלצות לעבוד בזנות. כך חושבות גם עובדות המין עצמן. אף משתתפת במחקר בוונקובר לא תמכה בהפללת הלקוח, למרות שהן הדגישו שאסור לייפות את תעשיית המין ושהיא לא כיף גדול. אנה היא אחת מהן: "הרבה מהעניינים הבעייתיים בתעשייה אינם שייכים רק לה. הם חלק מעניינים תרבותיים רחבים יותר של מיזוגניה, שעבודת מין חושפת אותם. אף אחד מהם אינו קשור מיסודו לעבודת מין. אם היינו נוהגים בנשים כשוות באמת, בנות אדם עם אייג'נסי משלהן, אז עבודת מין היתה משתפרת ביחד עם כל השאר." עובדת מין אחרת מוסיפה: "זאת לא העבודה שלנו שמסוכנת מיסודה, אלה החוקים והתרבות החברתית שבמסגרתם אנחנו צריכות לעבוד".

58% מהנשים בוונקובר אמרו שההפללה של עבודת מין היא הסכנה הגדולה ביותר לביטחונן – וגם ליחס כלפיהן: "אני יכולה להגיד בכנות שאף-פעם לא הייתי במצב שבו דאגתי לביטחוני או הרגשתי שלא מכבדים אותי. לא מהלקוחות. האנשים שגורמים לי להרגיש כמו קורבן הם אלה שטוענים שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. במקום להקשיב לי, הם מחליפים את המציאות שלי עם הגרסה המעוותת, המסולפת והמבחילה של עצמם על החיים שלי, על החוויות שלי ועל מי שאני. השיימינג והביטול שמכוונים אלינו הופכים אותי לקורבן. האנשים האלה רק משתמשים בעובדות מין כדי לקדם את האג'נדה של עצמם, ולא אכפת להם במי הם פוגעים. אם זה לא היה המקרה, הם היו מכבדים את הבקשה שלנו, פונים אלינו כאל עובדות מין ומתביישים לדבר עלינו, על עצם הנוכחות שלנו אפילו, כ'נשים בזנות' [prostituted women]. הגברים והנשים האלה מקרבנים ומנצלים עובדות מין הרבה יותר מאשר הלקוחות. זאת הדרך שבה חוויתי קורבנוּת – אנשים אחרים שטוענים שהם יודעים יותר טוב ממני ומדברים בשמי, בזמן שהם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשתיק אותי".   

הפללת הלקוח בקנדה

ב-2007 פנו לבית-המשפט בטורונטו שלוש עובדות מין - טרי ג'ין בדפורד, ולרי סקוט ואיימי לייבוביץ' - בדרישה לבטל את ההפללה של שידול לזנות, שכירת דירה, עבודה משותפת והיבטים נוספים של זנות. הן טענו שהאיסורים פוגעים בביטחון ובזכויות היסוד שלהן, ובית-המשפט הסכים איתן ופסק שהחוקים מפרים את זכויות הפרט. 

ממשלת קנדה ערערה על הפסיקה וטענה בערעור: "החוק אינו מחייב אינדיבידואלים לעסוק בפעילות המסכנת את ביטחונם. עצם העיסוק בזנות, ביחד עם הניסיון להתחמק מהחוק, הוא מקור הסכנה לזונות. [...] המדינה אינה מחויבת לצמצם נזקים ולהגן על הבטיחות של מי שעוברות על החוק". בית-המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור ב-2013, והקציב לממשלה שנה להעברת חקיקה מתקנת.

הממשלה השמרנית של קנדה החליטה לנקום, ובחרה לפגוע בעובדות המין במדינה דרך הפללת לקוחותיהן. אחד מבכירי המפלגה, הסנאטור דונלד פראט, אמר: "כמובן, איננו רוצים לעשות את החיים בטוחים עבור זונות. אנחנו רוצים להיפטר מהזנות. זאת המטרה של החוק". כמו כן, החוק הקנדי עדיין מגביל את פעילותן של עובדות המין ואף מפליל אותן בהיבטים שונים. קיים איסור על שידול לזנות באזורים מסוימים; אסור לנשים לעבוד ביחד, אחרת הן נחשבות לסרסוריות; ומהגרות שעובדות בזנות מגורשות מהמדינה, אפילו אם הן נמצאות בה באופן חוקי למטרות לימודים או עבודה.

עם זאת, יש הבדלים משמעותיים בין המודל הקנדי למודל הנורדי, אולי מפני שרוב עובדות המין בקנדה מקומיות ולא מהגרות, ולכן היחס אליהן אוהד יותר:

1. בניגוד לשבדיה ולנורבגיה, בקנדה מותר לשוטרות להתחזות לזונות כדי לתפוס לקוחות. כך המשטרה הקנדית יכולה להתרכז באכיפה ישירה נגד הלקוחות, ולא חייבת להטריד את עובדות המין עצמן כדי לתפוס את לקוחותיהן. 

2. בקנדה לא מתנגדים לחלוקת קונדומים כמו בשבדיה, ולא מאשימים בסרסרות את בני המשפחה של עובדות המין, שותפיהן לדירה או בני זוגן.

3. לעובדות המין מותר לפרסם את עצמן, אם כי אסור לאף אחד אחר לפרסם אותן, כך שאין להן מקום לפרסם בו את שירותיהן בצורה חוקית. 

ממשלת קנדה הקציבה ארבעה מיליון דולר קנדי (כשלושה מיליון דולר אמריקאי) לשנה עבור סיוע לנשים שרוצות לצאת מהזנות. קשה להאמין שזה יספיק במדינה של 35 מיליון תושבים, שלא ידוע מה מספר עובדות המין בה. בוונקובר לבדה יש קרוב ל-10,000 עובדות מין.

מאחר שעברו רק שנתיים מאז שהחוק נכנס לתוקף, קשה עדיין להעריך את השפעתו על עובדות המין. עם זאת, מחקר אקדמי מטעם איגוד הבריאות הלאומי ניסה לבדוק את ההשפעה על מצב הנשים העובדות בזנות רחוב בוונקובר. במחקר השתתפו 31 נשים, מתוכן חמש נשים טרנסיות. מן הסתם המחקר אינו מייצג, ורק מצביע על כיוונים מסוימים:

היחס המשטרתי לעובדות המין: המשטרה עצרה פחות עובדות מין, הציקה להן פחות ואף גילתה דאגה רבה יותר לביטחונן.

היחס המשטרתי ללקוחות: המשטרה הציקה יותר ללקוחות וחילקה להם קנסות על עבירות תנועה ועל "הפרעה לשלום הציבור". אם לקוח נתפס משלם על מין, הוא הוזהר או נקנס.

ההשפעה על מספר עובדות המין ותנאי עבודתן: עובדות המין שהשתתפו במחקר אמרו שהן ממשיכות לעבוד מפני שהן זקוקות להכנסה. מספר הלקוחות ירד בזמן שהמשטרה הסתובבה באזור, מה שגרם לתרעומת אצל רוב הנשים. לדבריהן, בעקבות הירידה בכמות הלקוחות הן נאלצות לעבוד יותר שעות, להרוויח פחות ולהסכים לקבל לקוחות ודרישות שבעבר הן לא היו מוכנות לקבל, כמו למשל קיום יחסים ללא קונדום.

אלימות: החוק לא השפיע באופן מובהק סטטיסטית על מידת האלימות כלפי המשתתפות במחקר. 24.6% מהנשים סבלו מאלימות פיסית או מינית בשמונת החודשים שלאחר יישום החוק, לעומת 23.7% בשמונת החודשים שלפניו.

עם זאת, החוק השפיע לרעה על אסטרטגיות ההתמודדות של עובדות המין עם לקוחות מסוכנים, בשלושה היבטים שונים:

סינון לקוחות: מאחר שהאינטרס של עובדות המין הוא שהמשטרה לא תעצור את הלקוחות, הן נאלצות להיכנס למכוניותיהם של הלקוחות מהר ככל האפשר, ולא יכולות לבדוק את הלקוחות, להבחין בכלי נשק או לנהל מו"מ על התנאים.

נסיעה למקומות מסוכנים ומבודדים כדי להתחמק מעיני המשטרה: התוצאה היא שהנשים נשארות חסרות הגנה במקרה של גבר אלים שמתחזה ללקוח.

חוסר יכולת לקבל הגנה מהמשטרה: כל עוד המשטרה עוצרת את הלקוחות, עובדות המין רואות במשטרה כוח מציק ומטריד, שמפריע להן להתפרנס. הן גם חוששות שאם הלקוחות יראו אותן משוחחות עם השוטרים, הם יחשדו שהן שוטרות במסווה.

רוב עובדות המין לא מדווחות על תקיפות נגדן למשטרה, גם בגלל חוסר אמון במשטרה וגם בגלל החשש שהן יצטרכו לציין את מקום עבודתן, ובמקרה כזה המשטרה עלולה להופיע בו כדי לעצור לקוחות.

לאחרונה התפרסמו כמה מחקרים נוספים שהראו תוצאות דומות: מחקר על זנות גברים בוונקובר, שמצא שהחוק מחזק את הסטיגמה נגדם, מרתיע אותם מלפנות למשטרה ומונע מהם לעבוד תחת קורת גג, לסנן לקוחות או לנהל איתם מו"מ (עמודים 7-6); ומחקר על הנזקים שגורמות הג'נטריפיקציה וההפללה לנשים טרנסיות בזנות רחוב, שנאלצו לעבור לעבוד באזורים חשוכים ומבודדים יותר. מחקרים קודמים בוונקובר מצאו שכל עובדות המין מתנגדות להפללת הלקוחות (עמוד 253) ורובן תומכות באי-הפללה (עמוד 42).

המפלגה הליברלית בראשות ג'סטין טרודו, שניצחה את המפלגה השמרנית בבחירות ב-2015, הבטיחה עוד לפני הבחירות להקשיב לעובדות המין ולשקול מחדש את החוק. בינתיים היא היא מנסה להתעלם מהנושא באלגנטיות כדי לא להרגיז אף אחד, ועובדות המין מחכות להחלטתה לפני שיפנו שוב לבית-המשפט.

* לקריאה נוספת: מאמר מקיף על הסיכון המוגבר לבטיחותן של עובדות המין בעקבות החוק.