"מחוּלָצוֺת": איך המלחמה בסחר בנשים בהודו פוגעת בקורבנות סחר ובעובדות מין

קרוב לרבע מהעובדות בזנות בהודו הן קורבנות סחר. לכאורה, המדינה מחוקקת חוקים שמבטיחים להן סיוע. למעשה, הסיוע הוא מאסר של קורבנות סחר ועובדות מין במחנות חינוך מחדש ("מוסדות שיקום"). מחקר חדש חושף איך החוק פוגע בנשים שהוא אמור לסייע להן. 

במחקר, שנערך על-ידי איגודי עובדות מין, השתתפו 419 נשים ש"חולצו" במסגרת מבצעי "פשיטה וחילוץ" של המשטרה ועמותות בינלאומיות. השוטרים פושטים על זירות הזנות ואוספים את כל הנשים הנמצאות בהן, גם אם אינן מעוניינות בחילוץ. המשטרה עוצרת את הנשים כדי לסחוט אותן כלכלית או מינית, או שולחת אותן למוסדות "שיקום". הסטטיסטיקות במחקר מראות עד כמה המבצעים אינם יעילים:

רק 3% מהמחולצות הפסיקו לעבוד בזנות. 77% חזרו לעבוד בזנות והשאר נעלמו או גורשו. אחת מתה בזמן המעצר.

79% מהמחולצות אמרו שהן עבדו בזנות מרצונן ולא רצו ש"יחלצו" אותן. כולן נכלאו במוסדות שיקום או חינוך מחדש.

99.18% היו בוגרות בזמן הפשיטה. רק שתיים היו קטינות (בנות 17).

אפילו בין הנשים שחולצו ואכן היו בעבר קורבנות סחר, 36% חזרו מאוחר יותר לעבוד בזנות מרצונן, וגורלן של רוב האחרות אינו ידוע. אחת הנשים, קיאן, מסבירה: "ב-1992 נסחרתי לזנות. אבל אם תאספו אותי היום ותגידו שאתם מצילים אותי מהיותי קורבן סחר לפני עשרים וחמש שנים, אני לא מוכנה לקבל את זה. אני שמחה היום והחיים שלי מסודרים. אין סיבה לפתוח סיפור ישן ולהגיד שאני קורבן". מאיה מוסיפה: "הם מנסים להעלות מחדש דברים שקרו בעבר. הם לא מקשיבים לנו. גם אם אנחנו צועקות ואומרות שכיום אנחנו כבר לא קורבנות ומנוצלות, הם לא מקשיבים לנו".

לעמותות נגד סחר בנשים יש מטרות משלהן. ככל שהן "יצילו" בפשיטות יותר קורבנות, כך הן יקבלו יותר תרומות. עובדת המין קסטורי מתארת את דרך פעילותן של העמותות: "לא ידענו שיפשטו עלינו. גבר לבן [חבר עמותה בינלאומית] הגיע לבקר אותנו, הביא לנו שוקולדים וקונדומים ושוחח איתנו. ביומיים הראשונים הוא פיתח איתנו יחסי קרבה, שיחק וצחק איתנו. ואז אחרי יומיים התרחשה הפשיטה. המשטרה הגיעה ולקחה הכול, היא עצרה שש נשים ביחד איתי".

אחרי שהנשים "מחולצות" ונרשמות בסטטיסטיקה, העמותות הבינלאומיות לא מתעניינות בהן יותר, כמו שמסבירה עובדת המין מיראז': "הארגונים האלה נגד עבודת מין מגיעים ופושטים עלינו, לוקחים נשים ושולחים אותן למוסד. הם חושבים שבזה התפקיד שלהם הסתיים. הם לא בודקים מה קורה עם הנשים ולא עוזרים או תומכים בהן. פעם באנו לבקר את החברות שלנו במוסד כזה וגילינו שכולן ברחו".

יש להן סיבה טובה לברוח. רבות מהן נאלצות לספק שירותי מין בחינם במוסדות לחינוך מחדש, וכך הן נהפכות מקורבנות סחר ל"קורבנות שיקום". אחרות מאבדות את ילדיהן בגלל השהייה הארוכה במוסד, בין כמה חודשים לכמה שנים, שאינה מאפשרת להן לטפל בילדיהן. לאחר שהן משוחררות הן עומדות בפני חובות גדולים בעקבות אובדן פרנסתן בתקופת השיקום, שלא לדבר על הכספים שהמשטרה גנבה מהן ועורכי הדין גבו מהן. התוצאה היא שלא משנה כמה מצבן היה פגיע לפני ה"חילוץ", מצבן עוד הרבה יותר גרוע אחריו. הן מאבדות אפילו את המעט שהיה להן, ונאלצות לקחת הלוואות ולהשתעבד לסרסורים.

החובות ואובדן הילדים אינם המכשולים היחידים שהשיקום מעמיד בפני עובדות המין. על-מנת להשתחרר, הן נאלצות לחתום על התחייבות שלא יעבדו יותר בזנות, ולאחר מכן הן נמצאות בחשש מתמיד להיתפס ולהיענש על הפרת ההתחייבות. מוסדות השיקום מוסרים אותן פעמים רבות למשמורת של הורה, בעל או אפילו אח צעיר, כאילו הן ילדות קטנות שצריך להשגיח עליהן. כך נוצר מצב שעובדות מין בנות ארבעים נמסרות פתאום לפיקוחו של אחיהן הצעיר. הדרישות מוחקות את האייג'נסי של הנשים, בין אם מדובר בהחלטה לעבוד בזנות ובין אם מדובר באפשרות לחיות את חייהן ללא פיקוח של גבר או של המדינה.

המוסדות לחינוך מחדש אינם עוזרים לאסירות למצוא פרנסה טובה. הן לומדות בהם מלאכות נשיות מסורתיות – תפירה, רקמה, סריגה עוד – למרות שאין בהן אפשרויות עבודה, והאפשרויות המעטות הקיימות לא מעניקות שכר מספיק לקיום. אחת האסירות לשעבר, סוגאנדה, מסבירה מדוע אינה מתכוונת לעבוד בתפירה או בהכנת חמוצים: "ההכנסה בעבודות האלה נמוכה מדי. בעבודת מין הכסף טוב יותר. חוץ מזה, בעבודה שלנו אנחנו יכולות לעבוד מתי שאנחנו רוצות ולא לעבוד אם אנחנו לא רוצות".

אחרי קריאת המחקר, קשה שלא לתהות מה הבעיה הגדולה יותר בהודו: סחר בנשים או המבצעים נגד סחר בנשים. או שאולי מדובר באותה בעיה: המבצעים נגד סחר בנשים גורמים לעוד סחר בנשים, שהמשטרה, העמותות והמוסדות נהנים ממנו. עובדת המין פדמאווה, אחרי שמונה חודשים במחנה לחינוך מחדש, מסכמת: "הם אומרים שעבודת מין היא רעה ושאנחנו צריכות להפסיק לעבוד בה. הם מדברים יפה, הם נותנים לנו אוכל, תרופות, סבונים ובגדים. הם נותנים לנו הכול, רק לא את החופש להיות מה שאנחנו רוצות להיות".

 _____________________________________________________________________

בשבוע הבא: איך כן אפשר להילחם בסחר בנשים בהודו - ומי כבר הוכיחו שזה אפשרי.

רשומות נוספות על ההשלכות של חוקים "נגד סחר בנשים":

תאילנד

קמבודיה והסביבה: בגדים, מין וסחר בנשים

הכסף הגדול של המלחמה בסחר בנשים

רשומות נוספות על זנות בהודו תוכלו למצוא באינדקס הרשומות, תחת הכותרת "השביעייה ההודית".

המודל השבדי להפללת מהגרות

* שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות בשבדיה הן מהגרות.

* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה מופללות ומגורשות מהמדינה.

* מהגרות העובדות בזנות בשבדיה אינן זכאיות לסיוע.

זאת המציאות. המודל השבדי מפליל ומגרש שמונים אחוזים מהנשים העובדות בזנות במדינה. החוקרת Niina Vuolajärvi דיברה עם 113 עובדות מין בשבדיה, בנורבגיה ובפינלנד, ושוחחה עם 82 פקידי שלטון – שוטרים, פוליטיקאים ועובדות סוציאליות – כדי ללמוד על היחס לעובדות המין המהגרות במדינות אלה.

אתייחס בעיקר למצב בשבדיה, מפני שעל מצבן של מהגרות לא חוקיות בנורבגיה כבר כתבתי בעבר, ועל פינלנד עוד אכתוב בעתיד. בניגוד לנורבגיה, שבה אין הפללה של מהגרות חוקיות העובדות בזנות, בשבדיה מהגרות חוקיות מגורשות מהמדינה אם הן עובדות בזנות (בית-המשפט ונציב קבילות הציבור השבדי אף קבעו שניתן לגרש מהגרות שהגיעו ממדינות האיחוד האירופי, מפני שאפילו אם הן עצמן לא מבצעות פשע, הזנות שלהן בהכרח מערבת פשע של אחרים).

גורם במשטרת גטבורג מתאר איך המשטרה אוכפת את החוק: שוטרי משטרת ההגירה מאתרים מהגרות שמפרסמות את שירותיהן באתרי פרסום זנות. הם מתקשרים אליהן ומתחזים ללקוחות כדי לקבל את כתובתן, ואז מגיעים אליהן, בודקים את המסמכים שלהן, עוצרים ומגרשים אותן. בשנת 2017, באזור גטבורג בלבד, המשטרה גירשה שבעים עובדות מין מהגרות (בערים אחרות המשטרה לא מספקת נתונים על מספר הנשים המגורשות).

שוטר שבדי מספר: "קורה שאנחנו מגרשים נשים מניגריה לספרד או לאיטליה. לפעמים אנחנו מגלים שהן עובדות בזנות, והן אומרות לנו 'לכו לעזאזל, עופו מכאן, אני רוצה לעבוד ולהרוויח כסף', ואז, טוב, הן הרי אזרחיות של מדינה אחרת אז אפשר לגרש אותן".

השוטרים מנצלים את הפללת הלקוחות כדי לאתר מהגרות, ומנצלים את הפללת העבודה בזנות תחת קורת גג כדי לפגוע במי שעובדות בזנות. השוטרים נכנסים לדירתן של הנשים בטענה שהם מחפשים לקוחות, ומנצלים את ההזדמנות כדי לבדוק את המסמכים שלהן. אם הן מהגרות, הן מגורשות מהמדינה; אם הן מקומיות, המשטרה מודיעה לבעלי הבית שהם יואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים לרחוב. בנורבגיה, כזכור, המשטרה קראה לזה "מבצע הומלס".

לקוחות מסוימים אף מנצלים את החרדה של הנשים מפני גירוש, ומאיימים שידווחו עליהן לרשויות ההגירה אם לא ייענו לדרישותיהם.

לינה, אישה ממוצא לטיני שעובדת בזנות ברחבי אירופה כבר עשר שנים, מתארת את המצב בשבדיה: "החוק השבדי סותר את עצמו. הם כאילו מרשים לך לעבוד, אבל בעצם מכריחים אותך לא לעבוד. אם את עובדת ברחוב, הם שולטים בך באמצעות בדיקת המסמכים שלך. [...] את לא יכולה לעבוד בדירה כי זה הופך את בעל-הבית לפושע, את לא יכולה לעבוד במלון כי זה הופך את המלון לשותף לפשע. הם זורקים אותך מהדירות, הם זורקים אותך החוצה. הם אומרים שהחוק הוא למען הנשים, אבל הוא לא. הוא משפיע לרעה על העבודה שלנו.

את לא יכולה כאן להתקשר למשטרה אם את בצרות, אם מישהו אלים, אם שודדים אותך או משהו. החוק לא מאפשר לך לפנות למשטרה. או שהוא מאפשר לך, אבל יהיו לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, הם ידרשו ממך לעזוב. אם את זרה, הם יגרשו אותך מהמדינה. את אף פעם לא יודעת מה המשטרה תעשה."

המודל השבדי אמור לספק סיוע לנשים הרוצות להפסיק לעבוד בזנות, אבל מהגרות לא חוקיות, או כאלה שאין להן אשרת שהייה קבועה, אינן זכאיות לסיוע. עובדות הרווחה שהשתתפו במחקר הביעו תסכול מחוסר יכולתן לעזור למהגרות. בנורבגיה ובפינלנד הן יכולות לפחות לעזור בצמצום נזקים באמצעות סיוע חוקי ובריאותי בסיסי. ואולם שבדיה אינה מאמינה בצמצום נזקים אלא במיגור הזנות, והדבר היחיד שארגוני הרווחה בשבדיה יכולים להציע למהגרות הוא כרטיס טיסה בחזרה למולדתן.

  

המסקנה של עורכת המחקר ברורה: החוקים נגד זנות הפכו לחוקים נגד הגירה; הפללת הלקוחות כמעט חסרת משמעות לעומת הפללת המהגרות. פעילים למען מהגרים קוראים לזה Crimmigration, עורכת המחקר קוראת לזה "הומניטאריות מענישה", ובשבדיה קוראים לזה "המודל השבדי" ומפיצים אותו בגאווה ברחבי העולם.   

_______________________________________________________________________

שתי נקודות מעניינות נוספות מהמחקר:

- כל הנשים שעבדו בפינלנד, שבה מופללים רק לקוחות של קורבנות סחר והמשטרה אינה זורקת נשים לרחוב, הביעו התנגדות למודל השבדי. כך גם רוב המשתתפות בנורבגיה ובשבדיה.

- בפינלנד ובנורבגיה יש לקורבנות סחר אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה בתנאים מסוימים, ואילו בשבדיה קורבנות סחר מגורשות ללא אפשרות לקבל אשרת שהייה קבועה. 

_______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

היחס של המשטרה בשבדיה ובנורבגיה לעובדות המין
מה אומרות עובדות המין המקומיות בשבדיה

כריסטינה פאריירה, עובדת מין ליברטריאנית

בשבועות האחרונים כתבתי הרבה על קומוניזם. כריסטינה פאריירה לא כל כך אוהבת קומוניסטים.

There’s nothing I care less about than the opinion of a communist.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 27 ביוני 2018

כאילו, ממש לא אוהבת קומוניסטים:

Communist ideology is a tool of the lazy and/or under-qualified. Don't make me pay for your lazy ass- you don't deserve to make what I make.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 7 באוגוסט 2017

היא לא מוכנה לשלם עליהם ולא מוכנה לעבוד בשבילם:

Sex workers provide a luxury service.

You are not entitled to us. If you can’t afford it- too bad. Not our problem.

Say it with me-

“Sex workers are a luxury. I am not entitled to their time & bodies.”

Let’s say it again. “Sex workers are a luxury. I am not entitled to..”

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 19 ביוני 2018

זה עניין של קפיטליזם בסיסי:

Anyway, sex workers are a luxury service. The problem is that some clients forget this & they think they are entitled to our bodies/companionship for a rate that they can afford. Nope- not how it works.

I make my own prices and I don’t cater/pander to anyone.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 19 ביוני 2018

וכמה עצוב שיש נשים שחושבות שגברים זכאים לגופן בחינם:

Today, I honor all of the women who are exploited by giving their partners sex for free. The Patriarchy is at work today. #banfreebies

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 14 בפברואר 2014

נשים אומללות! האם לא ראוי להציל אותן?

Lately I’ve been thinking about all the non #sexworker women out there...giving away sex for free.

Imagine the pain they endure on a daily basis? They are degraded & humiliated, they MUST be on drugs & come from abusive homes. Let’s start a campaign for them...#nolittlegirl

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 23 באפריל 2018

 ואם משום מה הן לא יסכימו שיצילו אותן, צריך להתייחס אליהן כמו שהמדינה מתייחסת לעובדות מין:

Women who have sex for free should be finger printed and registered with the sheriffs office. This makes it easier to track the exploited confused women who clearly don’t know what’s best for them. #BanFreebies #TurnAntiLogicOnItsHead https://t.co/zp03H3cytP

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 6 ביוני 2018

אל דאגה, היא לא מתכוונת ברצינות. בניגוד למי שדורשים לשסות שוטרים בעובדות מין כדי "להציל" אותן, פאריירה לא כל כך אוהבת שוטרים.

“Good” people don’t voluntarily take on a job that requires them to throw non-violent offenders in cages- sex workers, drug users for example.

“Good” people don’t take on a job that requires them to enforce unjust laws & destroy lives.

“Good” people don’t become cops. https://t.co/FzMq7I9Ii0

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 22 ביוני 2018

אולי זה מפני שהיא עצמה נעצרה בעבר שש פעמים בגלל עבודתה בזנות, והיא יודעת שלנשים עניות יותר אין מספיק כסף כדי להשתחרר ממעצר.

And god bless whoring, because I am not from a wealthy family. If it weren’t for #sexwork I would have had many dark days in a cell.

But what about the workers who can’t afford a bond? Who don’t have that disposable income?

They sit. And they wait for trial. And they rot. https://t.co/OxGzTPa3nl

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) 7 ביוני 2018

כיום פאריירה עובדת במכון חוקי במכון בנבדה וכותבת בו את הדוקטורט שלה, אחרי שהשלימה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בזמנה החופשי היא מגדלת איגואנה, כותבת בלוג ומקדמת זכויות אדם לכולם, לא רק למי שהממסד אוהב. כי תאוריות פילוסופיות על זנות הן מעניינות, אבל זכויות אדם ותשלום חשבונות חשובים יותר:

@sarahditum I want rights. I want to be safe. I want decrim. I don't care about "patriarchy" theories. I care about freedom & paying bills.

— Christina Parreira ☂️ (@SinCityGrrrl) February 9, 2014

_____________________________________________________________________

עובדות מין ליברטריאניות נוספות:

מגי מקניל, מינארכיסטית (ראיון מתורגם בבלוג המשובח "קר לי ואני עושה סקי")
נורמה ג'ין אלמודובאר, שוטרת לשעבר שנמאס לה מהשחיתות המשטרתית ועברה לעבוד בזנות
בל נוקס, סטודנטית ושחקנית פורנו

המפלגה הליברטריאנית בארה"ב הכריזה לאחרונה על תמיכה באי-הפללה של זנות, והיא המפלגה היחידה במדינה שאינה תומכת בהפללה.

חוות אמריקה החופשית

כמו כל שלטון קומוניסטי שמכבד את עצמו, גם השלטון הסוציאליסטי המהפכני בקובה שאף למגר את הזנות. הרשומה מתארת את ניסיונותיו לעשות זאת.

לפני המהפכה הסוציאליסטית, קובה התפרסמה בתור "בית הזונות של אמריקה", והיו בה בין שלושים לארבעים אלף נשים שעבדו בזנות. פידל קסטרו וחבריו ראו בהן קורבנות של האימפריאליזם האמריקאי - נשים שנכבשו על-ידי התיירים הזרים כמו שקובה נכבשה על-ידי מדינות זרות. 

הממשלה הסוציאליסטית המהפכנית ניסתה למגר את הזנות כבר בחודשים הראשונים לשלטונה, והורתה על סגירת כל מכוני הליווי ובתי הקזינו. הממשלה לא לקחה בחשבון את תגובת העובדות והעובדים שאיבדו את מקום עבודתם. מלצרים, דילרים, בדרנים ועובדות מין יצאו להפגין והתלוננו שבלי עבודה הם לא יוכלו לפרנס את משפחותיהם. עובדות המין קראו: "זה מפלצתי לרצות למגר את המקצוע העתיק בעולם. עם המדיניות הממשלתית הזאת של לשנות הכול, האמריקאים יתעצבנו ואנחנו נמות מרעב".

פידל קיבל את המפגינים בארמון והקשיב להם. הוא אמר שהוא מבין את הבעיות שלהם ושהוא יוודא שאף אחד לא יאבד את עבודתו. הוא קיים את הבטחתו ואישר את הפתיחה המחודשת של בתי הקזינו ומכוני הליווי. פידל האמין שאפשר לחכות עם מיגור הזנות וההימורים עד שלעובדים ולעובדות יהיו אפשרויות אחרות.

בינתיים, המהפכה עשתה רק טוב לנשים שעבדו בזנות. הסרסורים והסרסוריות ברחו אחרי המהפכה והשאירו את המכונים לרשות הזונות עצמן. אחת מהן, פילאר לופז גונזאלס, סיפרה: "אנחנו הבנות התחלנו לעבוד בשביל עצמנו. כמובן שהיינו צריכות לאסוף כסף כדי לממן את אחזקת הבית ולשלם למשרתים ולעובדים, אבל זה היה הרבה פחות מהחמישים אחוז שהיינו צריכות לתת לסרסורים". הנשים לא היו צריכות עוד לשלם שוחד לשוטרים, והלקוחות הגיעו בהמוניהם במסגרת האופוריה הכללית של המהפכה. אחת העובדות, ויולטה, נזכרת בזמנים הטובים: "בימים ההם הרווחתי יותר כסף מאי-פעם. לא רציתי להפסיק לעבוד דווקא בתקופת שפע כזאת".

לא כל הנשים שעבדו בזנות נשארו בקובה. זונות הצמרת חששו ממה שהמשטר מתכנן לעשות לנשים עשירות כמוהן, והעדיפו לברוח לפורטו-ריקו, ונצואלה וארה"ב. היו להן מספיק קשרים עם גברים חשובים כדי להגר. פקידי הממשל לחצו על זונות הצמרת המעטות שנשארו בקובה לעזוב גם הן, וטענו שלקפיטליסטיות כמוהן אין מה להציע למהפכה, ושהן לא יתאימו לתוכניות השיקום בגלל שהן רגילות לחיי מותרות.

אחרי שהשלטון המהפכני התייצב, הוא החליט שהגיע הזמן לשקם את הזונות. היתה רק בעיה אחת: להחליט מי זונה. "מין תמורת כסף" לא היה הגדרה טובה מספיק מבחינת השלטונות, שרצו לשלוט במיניות הנשית כולה (ולכן גם אסרו על הפלות ועודדו נישואים). נשים שעבדו ברובעי האורות האדומים נחשבו כמובן לזונות; אבל כך גם נשים ששכבו עם גברים זרים, ונשים שהלכו ללא ליווי ברחובות העיר, וכל אישה שנתפסה כ"זמינה מינית". בעיר גוונטנאמו, פקידי השלטון פשטו על רכבות שהסיעו נשים קובניות לנשפי ריקודים עם חיילים אמריקאים, עצרו את הנשים, לקחו אותן לתחנת המשטרה, רשמו אותן וזימנו את ההורים שלהן. ההורים זעמו על היחס לבנותיהם; הם דווקא עודדו אותן להכיר חיילים אמריקאים.

ב-1961 החליטו בשלטון הקובני שהם הצליחו להגדיר זונות מספיק טוב, ועכשיו הגיע הזמן למגר את הזנות. בעיר הבירה הוואנה, הצעד הראשון בתוכנית המיגור נקרא censo, acercamiento y persuación, "מִפְקָד, היכרות ושכנוע". ראשית, המשטרה פקדה את העובדות כדי לדעת מי הן ואיפה הן עובדות. שנית, חברות המפלגה יצאו לשטח ודיברו עם העובדות בזנות רחוב, במכונים, בבתים ובברים. הן ניסו לשכנע אותן להפסיק לעבוד בעבודת מין, הסבירו להן שהן קורבנות של הקפיטליזם, של האימפריאליזם ושל הגברים שמרוויחים על חשבונן, והציעו להן אפשרויות עבודה אחרות, נוסף על השכלה וטיפול חינם בילדים.

בערים גוונטנאמו וקאימנרה, המבצע נקרא rescate y rehabilitación, "הצלה ושיקום". המטרה היתה לשכנע נשים לנטוש את הזנות ולהקים משפחה. חברות המפלגה זימנו את הוריהן של הזונות מרחבי המדינה, כדי שיאספו את בנותיהם בחזרה לביתם. אחרי שהצילו את הזונות, חברות המפלגה פיקחו על חיי היומיום שלהן כדי לוודא שהן לא חוזרות לסורן. בעיר סנטיאגו העדיפו לעזור לעובדות המין עם מורים מתנדבים לקריאה וכתיבה, שנכנסו למכוני הליווי והציעו לנשים להצטרף לשיעורים.

השלב השני של התוכנית למיגור הזנות היה חינוך מחדש. החל מ-1962 נפתחו בערים הגדולות מוסדות לחינוך מחדש, שבהם עובדות המין חיו, עבדו ולמדו. המוסד בהוואנה נקרא למרבה האירוניה "חוות אמריקה החופשית" ((Granja América Libre. יותר מחמש-מאות נשים עברו בין שעריו בשנים הבאות. חלקן הגיעו לשם מרצונן, חלקן בהוראת המפלגה וחלקן בהמלצת עובדות הרווחה. הן חולקו לבריגדות של שלושים נשים כל אחת, וגילו מהר מאוד שגם אם הגיעו לשם מרצונן, אין להן דרך לצאת משם. רבות ניסו לברוח, אחרות התאבדו.

סדר היום במוסדות נקבע במטרה לייצר אזרחיות ממושמעות, יעילות ונשיות. הנשים קיבלו חינוך בסיסי ושיעורים באידיאולוגיה פוליטית, כולל שמיעת נאומים של פידל. המדריכות הסבירו להן על היגיינה אישית, הופעה חיצונית והתנהגות ראויה. מנהלות המוסדות סירבו לשחרר את האסירות עד שהן "ילמדו להתנהג כמו נשים נורמאליות", וב"נשים נורמאליות" הן התכוונו לנשים לבנות מהמעמד הבינוני. המדריכות האמינו שהאסירות מסתפרות "פרוע" מדי, והעבירו להן שיעורים בעיצוב שיער ובאיפור צנוע ולא נועז מדי. המדריכות הוסיפו שיעורי אופנה, שבהם האסירות למדו להתלבש "באופן הולם".

הנשים במוסדות נשלחו לעבוד במפעלים, אבל היחס העוין שקיבלו בהם בתור זונות לשעבר, בעיקר מצד נשים אחרות, הביא את המוסדות לפתוח מפעלים מיוחדים משלהם. צ'ה גווארה העניק אישור מיוחד ל"חוות אמריקה החופשית" לפתוח מפעל טקסטיל. אחרי הכול, הנשים האלה היו חייבות ללמוד לעבוד, ועבודת מין לא נחשבה לעבודה מפני שלא היתה עבודה יצרנית. מנהלת החווה הדגישה: "חשוב שלנשים לא יהיה זמן חופשי, שבו הן עלולות לחשוב על דברים שהן לא אמורות לחשוב עליהם". הנשים נשארו בחווה לפחות שנה, בטענה שפחות משנה לא תספיק כדי לשקם אותן.

לקראת השחרור נערכו טקסי סיום לכבוד הנשים. החמיאו להן שהן "כבר לא חייבות חוב למדינה, הן הרוויחו את מקומן בחברה והן כמו כולן עכשיו". דאגו להן למקומות עבודה, ורבות מהן הפכו לנהגות מוניות בהוואנה או לסוהרות. הממשלה דאגה לדיור עבור הנשים, במקרים רבים דירות גדולות מספיק גם בשביל ילדיהן, ונציגי הממשלה אפילו דיברו עם השכנים החדשים כדי שלא יציקו להן. בקיצור, עובדות המין שהסכימו לעבור שיקום ולהתנהג כמו כולן אכן זכו להיות כמו כולן.

למרות מאמצי הממשלה, עובדות מין רבות סירבו משום מה להפסיק לעבוד בעבודת מין ולהיות כמו כולן. חלקן המשיכו לעבוד בחשאי בברים ובמלונות, אחרות הגיעו לבתי הלקוחות, ומעמד חדש של עובדות מין החל לקיים יחסים עבור מוצרי יוקרה או משרות בכירות, בעיקר בתעשיית הבידור, שהציעה את האפשרות לטייל בעולם ולברוח מהמדינה.

הממשלה לא הצליחה להבין מדוע נשים מסרבות להתחנך מחדש. פידל הכריז שהזנות היא עוול חברתי. אחת מחברות המפלגה חיזקה את דבריו: "זנות היא תוצאה של אומללות, צביעות ובורות. היא לא מתאימה לניקיון ולמהות של המהפכה הסוציאליסטית". לנשים בקובה הסוציאליסטית היו עבודה ורווחה; למה הן ממשיכות לעבוד בזנות? רשויות הבריאות באותן שנים ערכו מספר מחקרים בנושא. הן הגיעו למסקנה ההגיונית, לפיה אלפי נשים קובניות סובלות מ'תאוות מין חריגה' ומספקות אותה באמצעות הזנות. התופעה המדאיגה זכתה לכינוי 'אש הרחם' ונחשבה לנפוצה במיוחד אצל נשים מולאטיות, שיש להן פשוט תשוקה יוצאת דופן לסקס. "הן דוחות את מאמצי החינוך מחדש כי הן מעדיפות לספק את היצר שלהן."

לממשלה לא נותרה ברירה מול התופעה החריגה, והיא התחילה להטריד ולעצור את עובדות המין ואת הליבידו הבלתי-נשלט שלהן. מכוני הליווי והפנסיונים נסגרו; הרגולציה על השכרת חדרים הוחמרה; ונשים שסירבו להיכנס למוסדות לחינוך מחדש נשפטו על-ידי המועצה העליונה לביטחון חברתי. "המחלקה לטיפול בתחלואי החברה" איבדה את האחריות על הטיפול בזנות לטובת המשטרה החשאית, שלא האמינה בחינוך מחדש אלא בסחיטה ובאיומים. הנשים שעוד הצליחו לשרוד בזנות עמדו בפני כליאה ועבודת פרך. השלטון הפסיק לראות בהן קורבנות והתחיל לראות בהן אנטי-מהפכניות. "חוות אמריקה החופשית" הפכה לבית-כלא עבור מתנגדות השלטון.

בחג הפועלים, הראשון במאי 1966, פידל קסטרו הכריז בגאווה שהמהפכה מיגרה כמעט לחלוטין את הזנות.

_______________________________________________________________________

הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של רייצ'ל הינסון, שמדברת גם על יחס המשטר להפלות ולנישואים:

SEX AND STATE MAKING IN REVOLUTIONARY CUBA,1959-1968

מה קרה אחר כך? רשומות על קובה של ימינו:

סוציאליזם נגד זנות: "נערות שהן בושה למדינה"
תרבות הצריכה: "מחיר הכבוד של קובה"
הגזענות שמאחורי המאבק בזנות
מגדר: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה"
תיירות מין: "כלכלת התשוקה"

רשומות נוספות על קומוניזם וזנות:

ברית-המועצות
צ'כוסלובקיה
גרמניה המזרחית

השיטה הסובייטית למיגור הזנות

ב-1918 הכריזה הממשלה הסובייטית על שאיפתה למגר בעתיד את הזנות. היא הצהירה שזה לא יקרה באמצעות חקיקה, אלא באמצעות שוויון בין המינים וחיסול הרעיון הקפיטליסטי של עבודה בשכר. הוועדה המרכזית למאבק בזנות הסבירה כי "אי-אפשר להפליל את הזנות כל עוד יש אבטלה", וקומיסר הבריאות הזהיר: "אסור שהמאבק נגד הזנות יוחלף במאבק נגד הזונות".

ואכן, ב-1922 הודיעה הממשלה הסובייטית על אי-הפללה של זנות, בניגוד למיסוד הזנות בתקופת המשטר הצארי, שאילץ זונות להירשם ולעבור בדיקות רפואיות. הממשלה הסובייטית הסתפקה באיסור חמור על ניהול "בתי זנות" על-ידי צד שלישי, אבל לא הפלילה את העוסקות בזנות או את הלקוחות.

רבות מעובדות המין לא היו מרוצות מההתייחסות הקומוניסטית אליהן כקורבן, בעיקר אם זה אומר שמקומות העבודה שלהן ייסגרו בעקבות החוק. עובדות מין שניסו להקים איגודי עובדים גילו שהדבר אינו מקובל על הבולשביקים. אחת הנשים, טניה, כתבה לעיתון שסגירת המכונים תקשה עליה ועל חברותיה להתפרנס. בתגובה, הוועדה המרכזית למלחמה בזנות הודתה שהסגירה אכן תדרדר את מצבן של הנשים, אבל הבטיחה שהממשלה תארגן בסופו של דבר עבודה אחרת לכולן.

הממשלה לא הסתפקה בדיבורים. ראשית, היא ניסתה לעזור לנשים כדי שמלכתחילה לא יצטרכו לעבוד בזנות. החוקים הסובייטים החדשים העניקו לנשים זכויות שוות בנישואים וזכויות דיור, והפכה את הגירושים לחוקיים בפעם הראשונה בהיסטוריה של רוסיה. ועדות הנשים הסובייטיות הקימו מעונות לנשים מובטלות ודיור זמני לנשים כפריות שהגיעו לערים, וייסדו קואופרטיבים חקלאיים עבור נשים חסרות השכלה.

הוועדה המרכזית למלחמה בזנות עזרה גם לנשים שכבר עבדו בזנות. היא הקימה עבורן מרפאות חינמיות למחלות מין, ועד 1930 הוקמו גם 16 מוסדות שיקומיים מיוחדים עבור נשים שרצו להפסיק לעבוד בזנות. הנשים יכלו לחיות ולעבוד במוסדות האלה, תמורת משכורת שווה למשכורת במפעלים רגילים. הן קיבלו בהם שיעורים במתמטיקה, גיאוגרפיה, פוליטיקה, פיסיקה וחינוך גופני, והמוכשרות שבהן אף קיבלו הכשרה במיומנויות ניהול. הן עבדו שבע שעות ביום ובשאר הזמן יכלו לבלות גם מחוץ למוסד, כל עוד חזרו עד עשר בלילה. ליוצאות המוסדות האלה היתה עדיפות על-פני כל אישה אחרת בקבלה לעבודה, וברוב המקרים הן התקבלו במפעלים באהדה.

ההצטרפות למוסדות לא היתה חובה – נשים שעבדו בזנות יכלו לעזוב אותם בכל רגע נתון. התנאים במוסדות היו כל כך טובים, שנשים התחזו לזונות בשביל הזכות להתקבל אליהם. מוסד השיקום בלנינגרד, למשל, הכיל מאה מיטות אבל קיבל שבע-מאות בקשות הצטרפות.

הבולשביקים פעלו גם בצד ההסברתי, ושלחו את מועצות האנטי-זנות להרצות ביחידות הצבא, בבתי הספר ובמועצות הנוער: "המטרה היא להסביר לציבור את מהות הזנות, את העובדה שהיא בלתי קבילה ובושה לרפובליקת הפועלים, ואת הסכנות הכרוכות בה. [...] הזנות תתחיל להיעלם אם, בזמן שאנחנו נאבקים למיגור האבטלה, ניאבק גם כדי להחדיר במוחות הפועלים את הבושה שברכישת גוף אנושי". המועצות אכן דאגו לבייש את העובדים: שמותיהם של לקוחות זנות התפרסמו בעיתונים ועל לוחות המודעות של המפעלים שעבדו בהם, המשטרה דיווחה למעסיקים על עובדים ששילמו על מין, והמפלגה הקומוניסטית הוציאה משורותיה חברים ששילמו לזונות.

ההצלחה היתה הדרגתית. המצב הכלכלי בשנות העשרים היה קשה, נשים עדיין נאלצו לעבוד בזנות כדי לשרוד, וחלק מכוחות המשטרה התקשו לוותר על ההתעללות בזונות. בפטרוגרד (כיום סנקט פטרבורג) המשטרה פשטה על זונות ושלחה אותן למחנות עבודה, שאחד מהם אפילו קיבל את הכינוי "קולוניה של זונות". הרשויות אסרו על שהייה לילית בתחנות רכבת, ושלחו את העוברות על החוק לשישה חודשים במחנה עבודה. נשים אחרות גורשו מהעיר.

בשנות השלושים המצב הכלכלי התייצב, האבטלה מוגרה וביחד איתה הצטמצמה הזנות באופן משמעותי. לפני הקומוניזם היו במוסקבה עשרות אלפי נשים שעסקו בזנות; ב-1928 מספרן ירד ל-3,000; ובשנות השלושים נשארו רק כמה מאות. מחקר גנוז בשנות העשרים גילה שבערך מחצית מהגברים הרוסים שילמו על מין; בשנות השלושים כמעט אף אחד כבר לא עשה זאת. כל כך מעט נשים עסקו בזנות, שמוסדות השיקום נסגרו בגלל חוסר צורך בהם. מבחינת השלטונות, לנשים עכשיו כבר לא היה "תירוץ" לעסוק בזנות, ומי שעסקה בה במקום בעבודה יצרנית הורשעה ב"פרזיטיות" ונשלחה למחנה עבודה (לא בעוון עבודה בזנות, שנשארה חוקית, אלא בעוון עריקה מעבודה יצרנית).

ב-1951, נציג ברה"מ באו"ם ציין שאין לו צורך למלא את השאלון הבינלאומי בנושא זנות, "מפני שאין יותר זנות בברית המועצות". הממשלה הסובייטית הכריזה ב-1954, בזמן שחתמה על הסכם בינלאומי נגד זנות, כי "בברית המועצות מוגרו התנאים החברתיים הגורמים לזנות". היחיד שעדיין האמין ביתרונות הזנות היה החבר סטאלין, שהביע את התנגדותו לגירושים בקריאה לגברים: "אל תתגרשו, פשוט תלכו לזונות במקום".

משנות השלושים ועד שנות השמונים, באופן רשמי הזנות לא היתה קיימת בברית המועצות. עם זאת, היא המשיכה להתקיים בתור הכנסה משלימה עבור נשים, שהתחברו עם הקהילה הזרה במדינה בתקווה להשיג מותרות שלא היו קיימות במדינה. נשים אלה התפרסמו בכינוי "נערות המטבע הזר" (Foreign currency girls), והסתכנו במעצר בעוון קבלת מטבע זר. נשים אחרות עבדו בתחנות הרכבת המרכזיות. הן כתבו את המחירים על סוליות הנעליים שלהן, ולקוחות פוטנציאליים היו מסובבים את מפתחות ביתם באוויר, מסמנים שיש להם דירה שאפשר ללכת אליה.

השיח הציבורי על הזנות חזר רק בשנות השמונים. מחקר בהשתתפות 532 נשים בגאורגיה שעסקו בזנות, גילה שהן לא עשו זאת בגלל מחסור במצרכים בסיסיים, אלא על-מנת לקנות מוצרים איכותיים יותר, או פשוט בגלל חוסר סיפוק בעבודתן הרגילה. זה לא מצא חן בעיני המשטר והציבור. בתקשורת החלו להישמע קולות בעד הפללת הזנות, וב-1986 קבע הסובייט הרוסי העליון שמעורבות בזנות היא עבירה מנהלית, שיש להעניש אותה בקנס של עד מאה רובל. עם עליית הדמוקרטיה ברוסיה, המדינה העלתה את הקנס לאלפיים רובל (כמה עשרות דולרים), דווקא בתקופה שבה נשים שוב נאלצו לעבוד בזנות כדי לשרוד.

______________________________________________________________________

זאת הייתה הרשומה השלישית והאחרונה בסדרה על מרקסיזם, קומוניזם וזנות. 

רשומות היסטוריות על זנות במדינות קומוניסטיות אחרות:

זנות בגרמניה המזרחית

זנות בצ'כוסלובקיה

___________________________________________________________________

מקורות לרשומה:

The Dilemma of Prostitution Law Reform: Lessons from the Soviet Russian Experiment / John Quigley

"שלוש מאות של זנות רוסית" (ברוסית)

Russia's Intimate Salons / Mikhail Loginov

Sex in the Soviet Union: Myths and mores / Anna Ayvazyan

זנות בסנקט פטרבורג (ברוסית)

הגישה הקומוניסטית לזנות: אלכסנדרה קולונטאי

לא רק גברים מרקסיסטים דיברו על זנות. גם אלכסנדרה קולונטאי, הקומיסרית הסובייטית לרווחה סוציאלית, עסקה רבות בנושא. קולונטאי, האישה הבכירה ביותר במשטר הסובייטי, נאמה ב-1921 נאום מכונן בכנס של ראשי מחלקות הנשים האזוריות. כדי להבין את הגישה של ברית-המועצות לזנות בעשורים הבאים, צריך להכיר את הנאום המרתק של קולונטאי. כאן תוכלו לקרוא תרגום מקוצר של דבריה. וכדאי שתקשיבו לה, שלא תסתבכו עם הקומיסרית!

אלכסנדרה קולונטאי

"קומראדיות, שאלת הזנות היא נושא קשה ומורכב, שזכה לתשומת לב מועטה מדי ברוסיה הסובייטית. מצב הזנות השתנה במידה מסוימת בעקבות שלוש שנות המהפכה, אבל אנחנו עדיין רחוקות מלהיפטר מהרוע הזה. הזנות ממשיכה להתקיים ומאיימת על הסולידאריות בין פועלים לפועלות, שהיא הבסיס לחברה הקומוניסטית שאנחנו מנסות לבנות. הגיע הזמן שנתמודד עם הבעיה הזאת. הגיע הזמן שנקדיש מחשבה לסיבות שמובילות לזנות. הגיע הזמן שנמצא דרכים לפטור את עצמנו אחת ולתמיד מהרוע הזה, המורשת המרושעת של העבר הקפיטליסטי-הבורגני שלנו, שאין לה מקום ברפובליקת הפועלים.

הזנות היא תופעה הקשורה למחסור בפרנסה, והיא משגשגת בעידן של הון ורכוש פרטי. אקדמאים בורגנים אוהבים לטעון שהזנות היא תופעה פתולוגית, שהיא תוצאה של חוסר נורמליות של נשים מסוימות, שזה ה"טבע" שלהן. לעומתם, מרקסיסטים וחוקרים בעלי מצפון מוכיחים בבירור שזה לא נכון. לא סתם רוב הזונות הן מהמעמד הנמוך, כלומר עניות. אם הבעיה היתה האופי של נשים מסוימות, נשים מכל המעמדות היו פונות לזנות. הזנות היא מעל הכול תופעה כלכלית וחברתית; היא קשורה לתלות של האישה בגבר ובנישואים. שורשי הזנות הם כלכליים.

בעבר נשים כמעט שלא עבדו, והסתמכו על מפרנס גבר – אב או בעל. המצב השתנה עם עליית הקפיטליזם במאה ה-19, שהביאה להתפשטות הזנות. מכירת כוח העבודה של האישה, שמחוברת באופן הדוק למכירת גוף האישה, הלכה והתגברה. כשהמשכורת של אישה אינה מספיקה להשאיר אותה בחיים, מכירת הטובות שלה נראית כמו עיסוק צדדי אפשרי. הצביעות המוסרית של החברה הבורגנית מעודדת זנות על-ידי המבנה הכלכלי המנצל שלה, ובו זמנית סולדת מכל אישה שנאלצת לעבוד בזנות.

כל צורות הזנות פורחות כמו פרח רעיל בביצות של אורח החיים הבורגני, שמבוסס כולו על קניה ומכירה. יש הרי אלמנט ברור של חישובים חומריים וכלכליים אפילו בנישואים החוקיים ביותר. עבור האישה, הזנות היא הדרך החוּצה אם היא נכשלה במציאת מפרנס קבוע. עבור הגבר, הזנות מספקת את האפשרות לקיים יחסי מין בלי להתחייב לפרנס אישה עד הקבר.

במסגרת הקפיטליזם, האישה מוצבת בעמדה כלכלית פגיעה, ואז מוסללת לצפות לטובות הנאה חומריות של גברים בתמורה לטובות הנאה מיניות, ולא משנה אם הן נמסרות בתוך הנישואים או מחוץ לנישואים. זה שורש הבעיה. זאת הסיבה לזנות. מנקודת מבטנו, זונות הן נשים המוכרות את גופן עבור רווח חומרי – אוכל הגון, בגדים ומצרכים אחרים. זונות הן אלה שנמנעות מהצורך לעבוד על-ידי כך שהן מוסרות את עצמן לידי גבר, בין אם לכל החיים ובין אם לזמן קצר.

אם כך, אלה הגורמים האחראיים לזנות: משכורות נמוכות, אי-שוויון, התלות הכלכלית של נשים בגברים, והנוהג הלא-בריא של נשים לצפות לתמיכה כלכלית בעבור טובות מיניות במקום בעבור עבודתן.

מהפכת הפועלים ברוסיה ניפצה את הבסיס לקפיטליזם וצמצמה את התלות של נשים בגברים. כל האזרחים שווים בפני הקולקטיב, והם מחויבים באותה מידה לעבוד עבור המטרה המשותפת של הקולקטיב. אישה מפרנסת את עצמה לא באמצעות נישואים, אלא באמצעות לקיחת חלק בייצור ובהפצת התרומה שלה לעושרו של העם.

יש אנשים שחושבים שאין טעם להיאבק מוסרית בזנות, מפני שהיא תיעלם בכל מקרה עם היישום המלא של הקומוניזם. האנשים האלה לא לוקחים בחשבון את ההשפעה המזיקה של הזנות על בניית החברה הקומוניסטית החדשה. אחרי הכול, הסלוגן של קונגרס הנשים העובדות היה "אישה ברפובליקת הפועלים הסובייטית היא אזרחית חופשייה עם זכויות שוות, ואסור שהיא תהיה אובייקט למכירה ולקנייה". זה היה הסלוגן, אבל שום דבר לא נעשה בעקבותיו.

הזנות פוגעת בכלכלה הלאומית ומפריעה להתפתחות הכוחות היצרניים. נצליח לשפר את התעשייה רק אם נפנה את כל כוחותיהם של הפועלים לעבודה היעילה ביותר, שתספק את הצרכים של הקולקטיב. עקרות בית, גידול ילדים וזנות אינן עבודות פרודוקטיביות. הרי מהי הזונה המקצועית? אישה שהאנרגיה שלה אינה משמשת עבור הקולקטיב; אישה החיה באמצעות אחרים, על-ידי קבלת ההקצבות של אחרים. האם צריך לאפשר דבר כזה ברפובליקת העובדים? לא, ברור שלא. זה מפחית את רזרבות האנרגיה ואת מספר הידיים העובדות, שאמורות ליצור את העושר הלאומי ואת הרווחה הכללית.

מנקודת מבט של הכלכלה הלאומית, הזונה המקצועית היא עריקת עבודה. מהסיבה הזאת אנחנו חייבות להתנגד בתוקף לזנות. אנחנו חייבות להילחם בשם הכלכלה כדי לצמצם את מספר הזונות ולמגר את הזנות מכל הסוגים.

אנחנו הרי צדות את הספקולטורים ואת הסוחרים, ושולחות אותם למחנות עבודה. למה? כי כל האזרחים צריכים לעבוד בעבודה פרודוקטיבית, ואם מישהו עושה רווח על חשבון אחרים, הוא פוגע בקולקטיב וברפובליקה. הזנות אינה מגזר מיוחד מבחינתנו. היא בסך הכול עוד סוג של עריקת עבודה. לא משנה לנו אם אישה מוכרת את עצמה לגבר אחד או להרבה גברים, אם היא זונה מקצועית המוכרת את טובותיה לרצף של לקוחות או שהיא אישה נשואה המוכרת את עצמה לבעלה. כל הנשים המתחמקות מעבודה ולא לוקחות חלק בייצור או בגידול ילדים צריכות לעבוד, גם אם בכפייה. הקולקטיב לא מגנה את הזונה על כך שהיא נותנת את גופה להרבה גברים, אלא על כך שהיא, בדיוק כמו האישה החוקית הנשארת בבית, אינה עושה עבודה מועילה עבור החברה.

הזנות פוגעת בבריאות הציבור ובערכי המוסר החדשים של הפרולטריון. האיכות הבסיסית של מעמד הפועלים היא האחווה. זה הבסיס של הקומוניזם. הזנות משמידה את השוויון והאחווה בין שני החצאים של מעמד הפועלים. גבר שקונה טובות מיניות מאישה לא רואה בה קומראדית או אדם עם זכויות שוות. הוא רואה את האישה בתור מישהי שתלויה בו, ששווה פחות ממנו. הבוז שהוא חש כלפי הזונה משפיע על יחסו כלפי כל הנשים. הזנות פוגעת בשוויון בין המינים.

[ולמרות כל זה, קולונטאי והמפלגה הקומוניסטית מתנגדות להפללת הזנות:]

אם זונות ייעצרו, יהיה צורך לעצור גם את כל הנשים הנשואות, שמתוחזקות על-ידי בעליהן ולא תורמות לחברה. הזונה ועקרת הבית הן שתיהן עריקות עבודה, ואי-אפשר לשלוח אחת מהן למחנה עבודה בלי לשלוח גם את השנייה. נישואים או קיומם של יחסים כלשהם בין המינים הם חסרי משמעות ואינם יכולים לשחק תפקיד כלשהו בהגדרת עבירות פליליות.

בחברה הבורגנית, אישה לא נידונה למעצר אם היא אינה עובדת בעבודה מועילה לקולקטיב או אם היא מוכרת את עצמה תמורת רווח חומרי, אלא רק אם היחסים המיניים שלה הם בלתי רשמיים ובעלי אופי זמני. שני-שליש מהנשים בחברה הבורגנית מוכרות את עצמן לבעלן החוקי, אבל רק יחסים בעלי אופי זמני וחסרי רישום חוקי נחשבים למבישים בעיני החסידים הצבועים של המוסר הבורגני.

האם אנחנו יכולות בשם האינטרסים של האדם העובד להגדיר יחסים זמניים ולא רשמיים בתור יחסים פליליים? ברור שלא. חופש ביחסים בין המינים אינו נוגד את האידיאולוגיה הקומוניסטית. האינטרסים של העבודה הקולקטיבית אינם מושפעים ממשך הזמן של היחסים או מההתבססות שלהם על אהבה, תשוקה או משיכה פיסית חולפת.

יחסים מזיקים וזרים לקולקטיב רק אם מעורבת בהם התמקחות חומרית בין המינים, רק כאשר חישובים מעשיים מהווים תחליף למשיכה הדדית. זה לא משנה אם ההתמקחות לובשת צורה של זנות או של נישואים חוקיים. אסור להרשות יחסים לא בריאים כאלה, מפני שהם מאיימים על השוויון והסולידריות. אנחנו צריכים אם כן לגנות את כל סוגי הזנות, ולהסביר לנשים הנשואות, "הנשים השמורות" האלה, שהן משחקות תפקיד עצוב ובלתי נסבל במדינת הפועלים. 

האם צריך להעניש את הלקוחות? אין לכך בסיס הגיוני. איך נגדיר לקוח? האם הוא מישהו שקונה טובות מיניות מאישה? במקרה כזה, גם הבעלים של נשים חוקיות יהיו אשמים. מי יחליט מי לקוח ומי לא?

אין אפשרות להעניש לקוחות, אבל ראוי לגנות מוסרית את מי שהולכים לזונות או את מי שמרוויחים כסף מהזנות. למעשה, צריך להפליל את כל הצדדים השלישיים שמרוויחים כסף מזנות, מאחר שהם עושים כסף מעבודה של אדם אחר.

צריך להפליל גם זונות מקצועיות, לא על זנות אלא על עריקה מעבודה יצרנית. לעומת זאת, אי-אפשר להפליל נשים שעובדות בעבודה יצרנית אבל משלימות הכנסה בזנות. זה לא אומר שלא נילחם בזנות. המשימה שלנו היא לחנך מחדש את הקולקטיב ולהעמיד את הפסיכולוגיה שלו בקנה אחד עם המשימות הכלכליות של מעמד הפועלים.

אני לא מתכוונת לנבא איך ייראו בעתיד הנישואים או היחסים בין המינים. אבל דבר אחד בטוח: תחת הקומוניזם תתבטל התלות של נשים בגברים, ואיתה כל האלמנטים של חישובים חומריים שאפשר למצוא בנישואים של ימינו. יחסים מיניים יתבססו על אינסטינקט בריא של פריון, או על אהבה צעירה, או על תשוקה נלהבת ומשיכה גופנית, או על הרמוניה נפשית ואינטלקטואלית. ליחסים מיניים כאלה לא יהיה שום דבר משותף עם זנות. הזנות נוראית כי היא אקט של אלימות שהאישה מפעילה על עצמה למען רווח חומרי. זנות מבוססת על חישוב כלכלי שלא משאיר מקום לאהבה ולתשוקה. היכן שהתשוקה והמשיכה נפגשות, הזנות נגמרת. תחת הקומוניזם, הזנות והמשפחה העכשווית ייעלמו. דור חדש יקום, עצמאי ואמיץ ועם תחושה חזקה של קולקטיב. דור שימקם את הטוב המשותף של הקולקטיב מעל כל דבר אחר.

קומראדיות! המשימה שלנו היא לנתק את השורשים המאכילים את הזנות. המשימה שלנו היא להיאבק נגד כל שרידי האינדיבידואליזם והסוג הישן של הנישואים. המשימה שלנו היא לעשות מהפכה בגישה ליחסי מין, ולהעמיד אותם בקנה אחד עם האינטרסים של הקולקטיב העובד. כשהקולקטיב הקומוניסטי ימגר את הסוגים הנוכחיים של הנישואים והמשפחה, בעיית הזנות תפסיק להתקיים."

הגישה המרקסיסטית לזנות

עובדת המין מליסה גרנט כתבה בספרה: "מבחינת המתנגדות לזנות, הזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתן, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מיגור הזנות מבחינתן הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים – כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים המתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני ואפליה גזעית, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה".

מליסה גרנט אינה מרקסיסטית, אבל הטענה שלה דומה לטענותיהם של האידיאולוגים המרקסיסטים. יותר ממאה שנה לפני גרנט, בחור בשם ולדימיר איליץ' לנין כתב דברים דומים אחרי שהשתתף בקונגרס בינלאומי נגד סחר בנשים:

"כל סוגי הפילנתרופים הבורגנים היו בשיאם: דוכסיות, רוזנות, בישופים, כמרים, רבנים, פקידי משטרה! כמה ארוחות וקבלות פנים חגיגיות! כמה נאומים חגיגיים על הנזק והקלון שבזנות!

ומה היו האמצעים שהציעו הבורגנים האלגנטיים האלה למאבק בזנות? בעיקר שניים – דת ומשטרה. נראה שאלה האמצעים האמינים והיעילים למלחמה בזנות. אחד הנציגים האנגלים התגאה בחוק נגד סרסורים. זה הגיבור המודרני המתורבת של המאבק נגד הזנות. אישה אחת מקנדה דיברה בהתלהבות על המשטרה והפיקוח של שוטרות על נשים ש'נפלו'. אבל בכל הקשור להעלאת משכורות, היא אמרה שנשים עובדות לא ראויות לקבל שכר גבוה יותר.

כומר גרמני התלונן על החומריות של ימינו, שלדבריו מתפשטת בקרב העם ומקדמת את התפשטות האהבה החופשית. כשהנציג האוסטרי ניסה לדבר על הגורמים החברתיים לזנות, הצרכים והעוני של משפחות מעמד הפועלים, תנאי הדיור הבלתי-נסבלים, הוא הושתק על-ידי צעקות עוינות!

[...]

אנחנו יכולים לשפוט מתוך כך את הצביעות הבורגנית המחליאה, ששולטת בקרב הנציגים האריסטוקרטים-בורגנים. הם תומכים במערכת שעושה צחוק מהעוני ומעדיפה לדבר על 'מאבק בזנות', אותה זנות שנתמכת בדיוק על-ידי אותם בורגנים ואריסטוקרטים!" 

כן, אפילו גבר רצחני עם חיבה מוגזמת לסימני קריאה הבין שהבעיה האמיתית היא העוני. הוא אף הרחיב ואמר: "שום כמות של 'זעם מוסרי' נגד הזנות לא תמנע את הסחר בגוף הנשי. כל עוד קיימת עבדוּת-שכר, גם הזנות תמשיך להתקיים".

לנין ביקש להקים ועדות קולקטיביות של "איכרים, אינטלקטואלים, זונות, אמניות, קבצנים, משרתים, חיילים, מורות, פועלות", וטען שזונות הן קורבנות כפולות של הבורגנות: "הן קורבנות, ראשית של מערכת הרכוש הפרטית הארורה, ושנית של הצביעות החברתית הארורה". המרקסיסטית הגרמנייה קלרה פטקין הסכימה איתו. היא הביעה בוז ל"פטפוט המוסרי הריקני של נשים בורגניות נגד מוראות הזנות", וטענה שבלי שכר הוגן לנשים, כל דיבור על מיגור הזנות הוא חסר משמעות. אבל כשלנין שמע ממנה שקומוניסטיות גרמניות מנסות לייסד איגוד עובדים של זונות, הוא הזדעזע: "זאת סטייה חולנית!"

בכלל, לנין אולי גילה הבנה למצבן הכלכלי של הנשים העובדות בזנות, אבל נהג להשתמש ב"זונות" בתור קללה נגד כל מי שהרגיז אותו. לדוגמא, "תקשורת ההמונים שלנו מורכבת מגנבים, זונות ממין זכר, כותבים ועיתונים משוחדים", "המנשביקים האלה הם נוכלים, זונות של הקפיטליזם", ו"לאילו רמות של זנות הגיע המדע המקצועי בימינו!"

לשיא השנאה לזונות הגיע לנין בטלגרף שנוי במחלוקת לנשיא הוועד הפועל של הסובייט בעיר ניז'ני נובוגורוד, בתגובה להתקוממות של איכרים: "הצעד הראשון צריך להיות הקמת טרויקה דיקטטורית והפעלת טרור המוני: לירות או לגרש את מאות הזונות שגורמות לחיילים לשתות, כל הקצינים לשעבר וכולי." מאחר שלנין נהג להשתמש בקללה "זונה" בתכיפות, קיים ויכוח היסטורי בשאלה אם הוא התכוון להשמיד זונות ממש או שהתכוון ל"זונות" במובן של כל המורדים והמנשביקים המרושעים. מכיוון שאין תיעוד להשמדה המונית של זונות באזור, הפרשנות לטלגרף תלויה בעיקר במידת האהדה ללנין.

אבותיו המרקסיסטים של לנין גילו יותר אמפתיה לנשים עצמן. אנגלס אמר כי "הזנות מבוססת על רכוש פרטי והיא תיפול ביחד איתו". מרקס אמר את זה יותר בבוטות: "זנות היא רק ביטוי ספציפי של הזנות הכללית של הפועלים". הסוציאליסט הגרמני אוגוסט בבל הסכים איתם: "מספר הזונות עולה ביחס ישר למספר הנשים העובדות בתעשייה ובמסחר, נשים שמקבלות שכר נמוך מכדי לחיות וגבוה מכדי למות. הזנות היא מוסד הכרחי של החברה הבורגנית, בדיוק כמו המשטרה, הכנסייה והמעמדות".

לפי מרקס, הזונות והפועלות גם יחד נאלצות לעבוד בעבודה פיסית, לוותר על הזמן שלהן ועל האינטימיות של גופן, וכך הן מאבדות חלק מעצמן. הן לא מקבלות בחזרה את תוצר העבודה שלהן, אלא שכר. בשני המקרים, "העבודה אינה מרצון, אלא מכפייה, עבודת כפייה. האישה אינה עובדת כדי לספק צורך של עצמה, אלא רק בתור אמצעי לסיפוק צרכים אחרים".

מרקס ואנגלס אף השוו בין הזנות לנישואים. מרקס טען שהנישואים הופכים את האישה לשפחת מין השייכת לבעלים גברי. אנגלס אמר כי "הנישואים הם הצורה המוכרת בחוק של הזנות", והוסיף: "מונוגמיה וזנות הן אמנם ניגודים, אבל ניגודים בלתי-נפרדים, שני הקטבים של אותו מצב חברתי". לפי אנגלס, "המונוגמיה נבעה מריכוז נכסים ביד אחת (זו של הגבר), ומהצורך להוריש את הנכסים לילדיו שלו ולא לאחרים. לשם כך נדרשה מונוגמיה מצד האישה אך לא מצד הגבר." כך נוצרה המונוגמיה, שבמסגרתה האישה מייצרת ילדים עבור בעלה בתמורה לפרנסה, וכך נוצרה הזנות, מאחר שהבעל אינו מחויב לבלעדיות מינית לאשתו.

לאנגלס היה גם פיתרון לעבדוּת המינית בנישואים ובזנות: "המהפך החברתי המגיע יצמצמם את הדאגה לירושה למינימום, ע"י הפיכת רוב הנכסים לקניין חברתי ולא פרטי. כך ייעלם הבסיס הכלכלי של המונוגמיה כפי שהיא ידועה עד כה, שהוא גם הבסיס הכלכלי של הזנות המשלימה אותה. העבודה בשכר תיעלם, וביחד איתה גם הצורך של נשים להכניע את עצמן עבור כסף. הזנות תיעלם; המונוגמיה, במקום להתמוטט, תהפוך סוף סוף לאמיתית – גם בשביל גברים!"

ומה יהיה אז? "את התשובה נקבל כאשר דור חדש יתבגר. דור של גברים שמעולם לא ידעו מה זה לקנות את כניעתה של אישה עם כסף או עם סוג אחר של כוח חברתי; דור של נשים שמעולם לא ידעו מה זה לתת את עצמן לגבר מכל סיבה שאינה אהבה אמיתית, ויוכלו לסרב לגברים בלי החשש מהשלכות כלכליות."

אין ספק, המרקסיסטים היו טיפוסים אופטימיים. הרשומות הבאות יתעמקו בגישה הקומוניסטית לזנות, וינסו לבדוק אם האופטימיות המרקסיסטית באה לידי ביטוי במציאות הקומוניסטית בברית המועצות.