אלה החיים שלנו: עובדי מין ברפובליקה הדומיניקנית

כשהרודן האכזר רפאל טרוחייו חוסל ב-1961, הרפובליקה הדומיניקנית ערכה בחירות דמוקרטיות. הנשיא הנבחר היה חואן בוש, מחנך והוגה דעות דמוקרטי, ישר ואהוב, שהביא איתו תקווה לעתיד טוב יותר. הפיכה צבאית מהירה בחסות אמריקאית ניפצה את התקווה והפכה את הדומיניקנים לשבויים של התאגידים הזרים.

בשנות השבעים הממשלה הדומיניקנית החלה להפקיע חופים ולמסור אותם לתאגידים בינלאומיים, כדי שיפתחו בהם את התיירות. הממשלה גם הכריזה על אזורי סחר חופשי פטורים ממס עבור חברות זרות. התוצאה היתה ירידה בכמות המיסים שהממשלה קיבלה. התושבים המקומיים ננטשו למעשה על-ידי המדינה, שלא קיבלה מספיק מיסים כדי לסייע להם, ונעשו תלויים בעבודה עבור התאגידים. המשכורות המקומיות ירדו, ואילו עלות המחייה והדיור עלתה בעקבות הגעת התיירים והתושבים הזרים.

השינוי הכלכלי הביא לשינוי מגדרי. הגברים, שהועסקו קודם בחקלאות ובתעשיית הסוכר ופרנסו את משפחתם, איבדו את מקומות עבודתם. לעומתם, הנשים התחילו לקבל יותר עבודות (בשכר מינימום) במפעלים ובתיירות. הגברים המקומיים נותרו מובטלים וללא תמיכה של המדינה המרוששת, ושירו של הזמר המפורסם חואן לוריס גֶרָה, "עלות המחייה", מאפיין את המצב מאז ועד היום:

                   

[עלות המחייה שוב עלתה]  El costo (d)e la vida sube otra vez

הפסו יורד, כבר לא רואים אותו]]  el peso que baja, ya ni se ve
[וכבר אי אפשר לאכול שעועית] y las habichuelas no se pue(de)n comer  
[גם לא קילו אורז, או כוס קפה] ni una libra de arroz, ni una cuarta e café  
[לאף אחד לא אכפת מה אתה חושב]  a nadie le importa qué piensa usted
[האם זה בגלל שלא מדברים כאן אנגלית]  será porque aquí no hablamos inglés

Ah, ah es verdad  [כן, כן, זה נכון]

do you understand? Do you, do you?

"השחיתות עולה, והפסו יורד. המיתון עולה, והפסו יורד. האבטלה עולה, והפסו יורד." ברפובליקה הדומיניקנית אי אפשר לחיות על שירים, והגברים נאלצים לעשות הכול כדי לשרוד, כולל לעבוד בזנות עם תיירים זרים. ספרו של מארק פאדייה מספר על הגברים האלה.

המרוויחים העיקריים מתיירות המין אינם השחורים העניים שעוסקים בה. המרוויחים העיקריים הם הלבנים, המקומיים והזרים, ששולטים בתעשיית התיירות – המלונות, המסעדות, החופים – ומרוויחים מהתיירים שמגיעים בזכות תיירות המין. אותם לבנים שהרוויחו בתקופת העבדות מהרבייה המינית של שחורים, שסיפקה להם כוח עבודה חדש בחינם, מרוויחים כיום מהעבודה המינית הזולה של שחורים, שמספקת להם תיירים.

בעבר השחורים סיפקו למערב סוכר כדי להמתיק את חיי הלבנים. עכשיו הם מספקים למערב מין. העבודה המינית מספקת להם עצמאות כלכלית מסוימת, עצמאות שמפחידה את הלבנים העשירים ברפובליקה הגזענית וההומופובית. הרודן טרוחייו שלח הומואים למחנות ריכוז, והמשטרה ממשיכה להציק להם גם היום. מפכ"ל המשטרה הודיע ב-2001 שהוא יסלק את כל ההומואים משורות המשטרה וישפיל אותם פומבית. בעלי עסקים משחדים את השוטרים כדי שיסלקו את ההומואים משכונותיהם. המשטרה עוצרת בקביעות עובדי מין כדי לסחוט מהם "קנס", אפילו אם הם סתם נכחו בבר. את התיירים הזרים באותם מקומות היא אינה עוצרת.

התוצאה היא שעובדי המין הגברים סובלים מסטיגמה כפולה, בתור עובדי מין ובתור מי ששוכבים עם גברים. זאת הסיבה שהם עושים הכול כדי להוכיח שאינם הומואים, אפילו שהם שוכבים עם גברים תמורת כסף. מתוך 199 עובדי המין שהשתתפו במחקרו של פאדייה, רק 3% הגדירו את עצמם כ"הומואים". 18% הגדירו עצמם כהטרוסקסואלים, 21% ביסקסואלים, 35% בוגארונס (Bugarron, Bugarrones) ו-17% סאנקי-פאנקי (Sanky Panky).

Sanky Pankys, "נערי חוף", הוא הכינוי של הגברים העובדים בסקטור הלא רשמי של התיירות (משחק מילים על Hanky Panky). הם משרתים בתור ג'יגולוס גם גברים וגם נשים. המונח "בוגארון" היה קיים עוד לפני תיירות המין ההמונית, והתייחס לגברים שהם הצד האקטיבי במין אנאלי עם גברים אחרים, אבל נשארים "גברים נורמלים" בשאר המובנים בחייהם. הבוגארונס מדגישים שוב ושוב שהם "גברים נורמלים", כלומר חודרים ולא נחדרים, לא הומואים. מי שמתפתה להיחדר הוא bugaloca (Loca = קוויר, fag) וזוכה ללעג. בתרבות של אמריקה הלטינית, מי שחודר ולא נחדר הוא עדיין הטרוסקסואל, ולא משנה מהו מגדרו של הנחדר. 

עם בוא התיירים ההומואים הזרים, המונח "בוגארון" נעשה מקצועי יותר, ומתאר את עובדי המין שמקיימים מין אקטיבי עם התיירים, בדרך כלל תמורת מתנות, בילויים או כסף. ההומואים המקומיים מתלוננים שהבוגארונס מעדיפים את התיירים בזכות הכסף שלהם, ועכשיו למקומיים לא נשארו בוגארונס משלהם. כבר אי-אפשר ליהנות מ-bugarroneria כמו פעם! נשותיהם של עובדי המין מתלוננות פחות: 23% מעובדי המין נשואים, ורוב בנות הזוג שלהם לא יודעות, או לא רוצות לדעת, איך הם מרוויחים כסף.

הדיכוי החברתי של עובדי המין הגברים הוא המשך של ילדותם הקשה. רבים מהם סבלו מהורים אלימים, שיכורים או מסוממים, הפכו לילדי רחוב והתחילו לעבוד בזנות. "אם היה לי מטה קסמים, הייתי חוזר אחורה ומשנה את הכול, את הסבל ואת ההתמכרות." אחרי שההורים זנחו אותם, החברה מדכאת אותם והממסד לוקח את כספם ואת חירותם, התיירים הזרים הם תקוותם היחידה, מבחינה כלכלית ורגשית. כלכלית, הקשר עם התיירים הזרים נמשך זמן רב יותר, הרווחים גבוהים יותר, ובמקרים מסוימים התיירים ממשיכים לשלוח כסף לבוגארון שלהם גם אחרי שעזבו את האי. רגשית, כל עובדי המין במחקר אמרו שהלקוח האחרון שלהם התנהג אליהם יפה, 60% הרגישו אליו רגשות חיבה, ו-22% הרגישו אליו אהבה. הלוואי שגם החברה הכללית היתה מתייחסת אליהם כך.

העבודה של עובדי המין הדומיניקנים בזנות היא עבודה קשה וגוררת תוצאות חברתיות אכזריות. אבל כמו שאחד מהם אומר: "לפעמים, כשאתה רוצה לקחת את החיים בקלות, אתה פשוט מקבל אותם כמו שהם. זה לא שאני לא אוהב לעבוד – תמיד עבדתי – אבל העניין הוא שהעבודות הרגילות הן כל כך קשות, ומשלמים עליהן כל כך מעט. אני מתכוון לעבודות של אנשים 'נורמלים'. זה תמיד ככה. אז הנה אנחנו כאן. ואלה החיים שלנו."