ויזה בשביל חלום: תיירות מין ברפובליקה הדומיניקנית

סוסואה היתה פעם עיירה נידחת ברפובליקה הדומיניקנית, שבתקופת השואה הגיעו אליה פליטים יהודים כדי להקים קהילה חקלאית. היום סוסואה היא עיר תיירות נוצצת, שתיירים מגיעים אליה כדי לנפוש ונשים מגיעות אליה כדי לעבוד בזנות. ספרה של דניס ברנאן עוסק ביחסים ביניהם.

יש כל כך הרבה זרים בסוסואה, שרבים ברפובליקה הדומיניקנית מתייחסים אליה כאילו היא "מחוץ לרפובליקה". יש בה כל כך הרבה תיירים ותושבים גרמנים, שאפשר להשיג בה גלויה שאומרת: Welcome to the DDR: The Deutschen Dominikanischen Republic"". מאמר בעיתון גרמני קבע: "אחרי קולומבוס והקולוניאליסטים הספרדים, עכשיו הגרמנים הם השליטים החדשים של האי".

בזמן שנשים מערביות לבנות חולמות להציל נשים שחורות מהגברים השחורים, הנשים בסוסואה חולמות דווקא על גבר לבן, שיציל אותן מחיי העוני. הגבר הלבן מסמל מבחינתן יציבות כלכלית והזדמנויות חדשות, ולפעמים אפילו רומנטיקה, יחס טוב יותר ושוויון מגדרי.

החלומות של הגברים הלבנים שהגיעו לסוסואה נשמעים אחרת: הם חולמים על ההזדמנות לבלות עם נשים מקומיות על רקע החופים היפים. בניגוד לנשים המקומיות העניות, לאותם גברים לבנים מהמעמד הנמוך והבינוני יש הזדמנות אמיתית להגשים את חלומם בסוסואה, שבה הם פתאום עשירים ונחשקים.

יחסי הכוחות בין הזרים הלבנים לנשים כהות העור ברורים. הגברים הם אלה שמחזיקים בכוח, באפשרויות ובדרכונים הנכונים. הנשים מחזיקות רק בגופן. ועדיין, גם בתוך יחסי הכוחות האלה, לעובדות המין יש אייג'נסי משלהן, והן מנצלות באופן טקטי את האהבה והמין כדי לשפר את חייהן.

אומרים שברפובליקה הדומיניקנית יש שלושה סוגי אנשים: עשירים, עניים, ואלה שהיגרו לניו-יורק. זה החלום של הנשים העניות: להשיג ויזה ולהגר למערב. האפשרות היחידה שלהן לעשות זאת היא על-ידי קשר עם גברים זרים. הרצון להגר למקום טוב יותר כל כך חזק, שברפובליקה אפילו נכתב שיר מפורסם בנושא, "ויזה בשביל חלום": 



"לחפש  ויזה זאת סיבת הקיום. לחפש ויזה בשביל לא לחזור," ועד מציאת הוויזה המיוחלת, הנשים בסוסואה מנסות להתפרנס בתעשיית תיירות המין. זה לא שיש להן הרבה אפשרויות אחרות: נכון לשנת כתיבת הספר, 2004, נשים במפעלים, בסלוני יופי ובמסעדות הרוויחו 83$ לחודש. תיירים זרים עשויים לשלם על מין עד 42$, וגברים מקומיים משלמים בין 17$ ל-25$. בלי בוסים שיגידו להן מה לעשות, הנשים בתיירות המין אפילו גמישות ועצמאיות יותר מהעובדות במפעלים. עובדת מין בשם ננסי אומרת:"זנות הרבה יותר קלה מעבודה במפעלים. שם יותר גרוע, הן עובדות שמונה שעות ביום ומרוויחות פחות כסף. כאן את עובדת שלוש-ארבע שעות בשבוע, הולכת למסעדות ויוצאת לרקוד במועדונים. אפילו אם את עם גבר שאת לא מחבבת, זה נגמר בתוך זמן קצר".

עובדת מין אחרת מסבירה: "אני באה ממשפחה ענייה, בלי השכלה, מה עוד יכולתי לעשות? בעלי עזב ולא נותן לי כסף בשביל הילדים. אני צריכה להרוויח כסף בשביל הילדים שלי."

הנשים שפונות לעבודת מין לא עושות זאת למען עצמן. הן עושות זאת כדי לממן לילדיהן חינוך איכותי, על-מנת שהם לא יצטרכו לעבוד בעבודות כאלה. ריטה, למשל, הגיעה לסוסואה במטרה אחת: להרוויח מספיק כדי לממן ניתוח לבתה החולה, למרות שנאתה לעבודה בזנות: "העבודה הזאת היא חרא. זאת העבודה הכי גרועה שיש. היא כוללת מחלות, אונס ואת המשטרה". היא הצליחה לממן את הניתוח: חלק מהלקוחות עזרו לה כלכלית כששמעו על מצבה של בתה, ובתוך כמה חודשים היא חזרה לסנטו-דומינגו עם הכסף הדרוש.

נשים אחרות עובדות עד שיש להן מספיק כסף כדי לבנות בית. לעומת זאת, מי שעובדות בזנות בשביל לקנות לעצמן מותרות, או הנשים המעטות שנהנות מהעבודה, נחשבות בעיני עמיתותיהן ל"מופקרות", וזוכות לביקורת על כך שאינן מקריבות את עצמן למען ילדיהן כמו שאר הנשים.

בכל מקרה, עובדות מין בסוסואה בקושי מצליחות לשרוד. יוקר המחייה גבוה בגלל שריבוי הזרים העלה את מחירי האדמות, הבתים והמזון. עובדת מין ממוצעת נעצרת בערך פעם בחודש, ונאלצת לשלם קנס או שוחד בשווי 42$. התחרות על לקוחות גבוהה, בעיקר מחוץ לעונת התיירות, ולפעמים עוברים כמה ימים ללא לקוחות בכלל. בסופו של דבר, רוב הנשים חוזרות לעיירות מולדתן אחרי לא יותר משנה, עניות בדיוק כמו שהיו כשעזבו.

כרגיל, מי שמרוויח על גב הנשים הוא בעיקר הממסד. ברפובליקה הדומיניקנית אין חוק ישיר נגד זנות, אלא רק נגד סרסורים. זה לא מפריע לרשויות לעצור נשים, בעיקר כהות עור, במעצרים המוניים באשמת זנות. הן מוחזקות במעצר עד שהן משלמות שוחד או קנס כבד, במטרה לייצר הכנסה למדינה. "נעצרתי על כלום, על זה שאני דומיניקנית, על זה שהעזתי להסתובב ברחוב." כך המדינה והגברים מתפרנסים על חשבון הנשים.

בתנאים האלה, לא פלא שקשר רומנטי עם תייר הוא החלום של הנשים המקומיות, אבל החלום הזה נוטה להתנפץ. הגברים הזרים מתגלים בדרך כלל כשיכורים שרוצים רק סקס, ומואסים בשלב מסוים בבת הזוג המקומית שלהם. במקרים שבהם החלום כן מתגשם והנשים זוכות לוויזה מערבית, הן נוטות לגלות שהחלום עצמו לא היה מוצלח. אם הן מהגרות לגרמניה וצפון אירופה, הן סובלות מהקור, מהתרבות השונה, מחוסר ידיעת השפה ומהגזענות המקומית, שגורמת לחברה המערבית להניח שהן התחתנו רק בשביל הכסף. רובן חוזרות תוך זמן קצר לרפובליקה הדומיניקנית. ובזמן שיש גברים ששולחים כסף לנשים גם אחרי שנפרדו מהן, יש גם גברים אלימים או שתלטניים שלא נותנים לנשותיהם לצאת מהבית אחרי שהגיעו לאירופה.

למרות הכול, מעט הנשים שהצליחו להתחתן עם תייר מוצלח, ואלה שהצליחו להרוויח מספיק כסף כדי לא לעבוד כל חייהן תמורת שכר מינימום, מספיקות כדי להוות מודל לחיקוי לנשים הרבות שמגיעות לסוסואה בתקווה לשנות את חייהן. אחרי הכול, שאר האפשרויות אפילו לא מאפשרות להן לחלום.