פורנו-טרגדיות, אייג'נסי, מהגרות ועבודת מין באוסטרליה ובניו-זילנד

אלנה ג'פריז (Elena Jeffreys) היא דוקטורנטית למדע המדינה ולימודים בינלאומיים, עובדת מין ופעילה באיגוד עובדות המין האוסטרלי. לג'פריז נמאס מהטענות שהיא וחברותיה באיגוד הן עובדות מין "פריווילגיות", ונמאס לה ממי שמוכנות להקשיב להן רק בתנאי שהן מספרות סיפורי זוועה. בהרצאה בכנס פמיניסטי, שאביא כאן קטעים ממנה, היא הסבירה את הבעיה:

"פורנו טרגדיות: התשוקה של פמיניסטיות לשמוע סיפורים טראגיים על מצוקתן של עובדות המין. אם אנחנו לא מספרות להן סיפורים כאלה, מאשימות אותנו שאנחנו מטייחות את האמת. מצפות מאיתנו להציג פורנו-טרגדיות סטריאוטיפי לכבוד הקהל הפמיניסטי, ואם אנחנו לא עושות את זה, לא מאמינות לנו.

אז אני עומדת להגיד לכן משהו שאולי לא חשבתן עליו: אנחנו לא רוצות לבצע את התפקיד הזה לכבודכן. אנחנו לא צריכות לעבור תחקיר ציבורי על קשיי החיים שלנו, רק כדי שתאמינו לנו כשאנחנו אומרות שאנחנו רוצות זכויות אדם.

אנחנו גם לא רוצות שהקהילה הפמיניסטית תגמול או תטפח על שכמן של מי שמתמוטטות בזמן שהן מתארות את כל החוויות השליליות שהן חוו בחייהן. יש נשים שצריכות ייעוץ ותמיכה כדי להתמודד עם הטראומה בחייהן, והן לא מחויבות להציג את הצער שלהן מולכן כדי לקבל זכויות אדם, עזרה או צדק.

אם אתן לא מאמינות לנו כי אנחנו לא משחקות את הטרגדיות שלנו מולכן, אז אתן משחקות במופע קרקס חולני עם עובדות מין, בתור בידור שלא-בהסכמה.

עובדות מין לא הגיעו לכאן בשביל זה. אנחנו כאן בשביל לתמוך בזכויותינו, ומי שלא יכולות לעמוד בזה הלכו לאולם השכן מפני שהן לא רוצות לראות אותנו חיות את חיינו עם כוח [פמיניסטיות מסוימות שכרו אולם סמוך כדי לערוך כנס פמיניסטי 'אמיתי', כמחאה על ההזמנה של טרנסיות ועובדות מין לכינוס הראשי]. 

למה קבוצת פמיניסטיות מרגישה כה מאוימת מעובדות מין שחיות את חייהן עם כוח?

התשובה הפשוטה היא שה'מצילות' זוכות במעמד על-ידי ההצגה שלנו כקורבנות ושלהן כמושיעות. זאת לא תופעה חדשה, היא התחילה כבר באמצע המאה ה-19, וזאת היתה הדרך שבה נשים לבנות ממעמד הביניים יכלו לצאת מהבית ולהיכנס לחיים הציבוריים.

בלי הזונות האומללות לא היה צורך במשטרת הצדק. פמיניסטיות שטענו שהן מצילות עובדות מין זכו לכבוד ולחגיגות, השפיעו על המדיניות ומצאו לעצמן קול ציבורי באוסטרליה בשתי המאות האחרונות. על חשבוננו.

אלה מכן שעובדות ב'תעשיית ההצלה' צריכות להכיר בכך שכאשר הן 'מצילות', הן מרוויחות פריווילגיות. כשהן מציבות את עצמן כעוזרות לנשים אחרות, הן זוכות לתפקיד חברתי שלא היה קיים אם לא היו אותן 'אחרות'.

זאת הסיבה שארגון סקרלט אליאנס [איגוד עובדות המין האוסטרלי] תומך בעזרה הדדית של עובדות מין, בתמיכה קהילתית שלהן ובארגונים שהן מקימות בעצמן. זאת הסיבה שלא נשחק את הטרגדיות שלנו בשבילכן. כיוון שכדי לחיות את חיינו עם כוח, אתן צריכות לקבל אותנו במיטבנו.

אנחנו רוצות שהתנועה הפמיניסטית תפסיק להעניש אותנו על החוזק שלנו, תפסיק לתגמל אותנו על הכאב שלנו, תפסיק להרוויח פריווילגיות על חשבוננו, ותתחיל להקשיב כשאנחנו מדברות.

אנחנו נמשיך לדבר על הזכויות שלנו, ואתן צריכות לשמוע אותנו. אם אתן מכחישות את החוויות שלנו, אתן מכחישות את הקיום שלנו. אנחנו כבר נלחמות בחוקים רעים; אנחנו לא צריכות להילחם גם בחצי מהתנועה הפמיניסטית באוסטרליה."

אלנה ג'פריז

כדי להקשיב לחוויותיהן של עובדות המין, איגודי עובדות המין של ניו-זילנד ואוסטרליה ערכו מחקרים שהתמקדו בעובדות המין המהגרות במדינות אלה. אם עובדות מין הן חסרות קול, המהגרות שביניהן מושתקות אפילו יותר, והמחקרים באו לבדוק את תנאי חייהן ועבודתן מעבר לסטריאוטיפים הרגילים.

אחד המחקרים התפרסם ב-2013 בניו-זילנד. 124 עובדות מין מהגרות השתתפו במחקר, רובן הגיעו ממזרח אסיה.

כמו שהראו גם מחקרים רשמיים של ממשלת ניו-זילנד, לא נמצא במדינה אף מקרה של סחר בנשים. 95% מהמשתתפות אמרו שיש להן גישה קלה לדרכונים שלהן. 88% אמרו שהן יכולות לסרב ללקוחות. כ-90% היו מודעות לזכויותיהן החוקיות.

40% אמרו שתנאי העבודה שלהן תאמו לציפיות שלהן, 43% אמרו שהם טובים יותר או טובים בהרבה מהציפיות שלהן, ו-18% אמרו שהם פחות טובים.

כמו מהגרים ופליטים רבים אחרים, גם עובדות המין המהגרות היו בעלות השכלה. ל-41% מהמשתתפות היתה השכלה גבוהה, 28% סיימו תיכון, ורק 11% לא סיימו יותר מבית-ספר יסודי.

רובן הגיעו לניו-זילנד בצורה חוקית, באמצעות קבלת אזרחות או ויזה. עם זאת, מהגרות ויזה לא רשאיות לעבוד בעבודת מין ונאלצות לעבוד במחשכים, לכן הן קוראות לממשלה לאפשר להן לעבוד בזנות באופן חוקי.

הסיבות לעבודה בזנות: 76% עשו זאת כדי לממן את הוצאות הבית, 59% בשביל לחסוך כסף ו-49% בשביל לפרנס את הילדים. 42% עבדו בזנות בזכות השעות הגמישות. 40% בשביל לממן לימודים. 39% מפני שלא הייתה להן הכנסה אחרת. 33% בשביל בילויים ומותרות (66% יצאו לקניות לפחות פעם בשבוע). 10% אמרו שלא ידעו איך לעזוב את הזנות, לעומת 10% שעבדו בזנות כי נהנו מהמין. 4% עבדו כדי לממן אלכוהול או סמים.

בסופו של דבר, המצב פשוט: 75% אמרו שהן מרוויחות יותר ממה שהיו מרוויחות במולדתן. רק 12% אמרו שהן לא מרוצות ממשכורתן.

מחקר אחר נערך על-ידי רוברטה פרקינס ואלנה ג'פריז עצמה, בהשתתפות 43 מהגרות סיניות ו-29 אוסטרליות שהיגרו בהגירה פנימית. המחקר התקיים בסידני (אי-הפללה של זנות) ובאדלייד (הפללה מלאה). 51% מהסיניות היגרו לאוסטרליה בגלל הכנסה נמוכה או אובדן עבודה, 28% בגלל בעיות משפחתיות ו-9% בשביל לימודים.

הגיל הממוצע של המהגרות היה בין 31 ל-40. יותר מ-90% השתמשו בקונדומים באופן קבוע. מצבן של המהגרות הסיניות שונה מזה של האוסטרליות מבחינת אלימות. 44% מהמהגרות חוו אלימות אי-פעם במהלך עבודתן (לא ידוע אם בסין או באוסטרליה). לעומת זאת, רק 17.2% מהמקומיות חוו אי-פעם אלימות.

הנתונים במחקרים מהדהדים את דבריה של אלנה ג'פריז. כשנסיבות החיים במדינות המוצא קשות, זאת יכולה להיות טרגדיה. כשנשים נאלצות לעזוב את מולדתן ולהפוך למהגרות לא חוקיות, הן יכולות לראות בכך טרגדיה. כשרבות מהן עובדות בזנות כי אין להן אפשרות טובה יותר, זאת במקרים רבים טרגדיה. אבל הנשים האלה הן נשים אמיצות עם יכולת פעולה עצמאית, שמנסות לשפר את חייהן למרות הטרגדיות שחוו בדרכן. כשהחברה הכללית מסרבת להקשיב לנשים האלה, זאת טרגדיה.