הספר Threadbare: Clothes, Sex, and Trafficking הוא ז'אנר נדיר של ספרוּת: ספר עיון בסגנון קומיקס.
הנושא שהוא מציג, לעומת זאת, אינו נדיר: ניצול של נשים בתעשיית האופנה, ודיכוי של נשים בתעשיית המין. הכותבת, אן אליזבת מור, מוכיחה ששני הנושאים כרוכים
זה בזה ומוכתבים מלמעלה על-ידי תאגידי האופנה והממשלות.
בקיצור, זה הולך ככה:
- תאגידי האופנה פותחים מפעלים במדינות
מזרח אסיה, ומעסיקים בהם נשים בתנאים גרועים ובשכר שאינו מספיק לקיום.
- מאחר שתנאי התעסוקה כל כך גרועים,
נשים רבות מעדיפות לפנות לתעשיית המין.
- התאגידים לוחצים על הממשלות לחוקק
חוקים נגד עבודת מין, כדי שהנשים ייאלצו להמשיך לעבוד במפעלים.
- בעקבות הלובי של התאגידים, ארה"ב מאיימת
על מדינות מזרח אסיה שאם הן לא יחוקקו חוקים נגד עובדות מין, היא לא תתמוך בהן
כלכלית.
- מדינות מזרח אסיה מחוקקות חוקים נגד
"סחר בנשים", ובאמצעותם כולאות עובדות מין במחנות לחינוך מחדש.
- במחנות לחינוך מחדש, הנשים נאלצות
לעבוד בתפירה בדיוק כמו שעושות הפועלות במפעלי הטקסטיל, ובתנאים עוד יותר גרועים.
- מפעילי המחנות האלה הם ארגונים
"נגד סחר בנשים", שמשלמים למנהלים שלהם משכורות עתק.
- מי שמממנים את אותם ארגונים "נגד
סחר בנשים" הם תאגידי האופנה.
זאת אולי נשמעת כמו תיאוריית
קונספירציה, אבל זאת המציאות. תאגידי האופנה מעסיקים נשים בשכר רעב, ודואגים לוודא
שלא יהיו להן אפשרויות אחרות.
הרווחים של שוק ההלבשה קרובים ל-1.2
טריליון דולר בשנה. תעשיית האופנה מעסיקה בין שישית לשביעית מכלל הנשים בעולם.
בזמן שהרווחים של תאגידי האופנה מרשימים, המשכורות של העובדות במפעלים שלהם מרשימות
פחות.
עובדות תעשיית הביגוד בהודו, למשל,
מרוויחות בממוצע 64 יורו לחודש, שלא מספיקים לקיום בכבוד. למעשה, הם מהווים רק 43%
מהשכר שמספיק לקיום בכבוד במדינה. הודו אינה יוצאת דופן. בווייטנאם, המשכורת
הממוצע במפעלים היא 29% מהשכר הדרוש למחייה. בסין היא 36%.
התנאים במפעלים קשים. העבודה נעשית בבניינים
רעועים, בלי אוורור, והעובדות נאלצות לייצר יותר ויותר בגדים באותה מסגרת זמן ובלי
העלאה במשכורת. אם הן עושות טעות בגלל הלחץ, הן נאלצות להתחיל מחדש בלי לקבל כסף
על הזמן הנוסף. בשנים האחרונות נוצרה תופעה של התעלפויות
המוניות בגלל התנאים הקשים. בחצי הראשון של שנת 2015, לפחות 557
נשים התעלפו בזמן העבודה במפעלי הטקסטיל בקמבודיה.
לנשים בקמבודיה אין הרבה אפשרויות
אחרות. תעשיית הביגוד במדינה מעסיקה מאות אלפי עובדים, ומהווה 80% מסך כל הייצוא
במדינה ו-33% מהתמ"ג הלאומי.
אדם יחיד צריך 150$ לחודש כדי להתקיים
בקמבודיה. נשים בתעשיית הביגוד מרוויחות 100$ לחודש, וזאת התעשייה עם השכר הגבוה
ביותר עבור נשים במדינה. לעומת זאת, נשים יכולות להרוויח בעבודת מין עם זרים 20$ בלילה.
על לקוח מקומי הן מקבלות 5$ (ונותנות חצי מהכסף לסרסור).
במילים אחרות, הבעיה היא השכר הנמוך
בקמבודיה, שדוחף נשים לתעשיית המין. אבל לבעלי הכוח יש אינטרס להסתיר זאת, והם
מנצלים את כוחם כדי לטעון שהבעיה היא "סחר בנשים". זאת הסיבה שתאגידי
האופנה אינם מסתפקים בהפעלת לובי על ממשלת ארה"ב, אלא גם מממנים ארגונים
"נגד סחר בנשים".
אחד הארגונים הגדולים ביותר נגד סחר
בנשים, Shared Hope International, הוא עמותה עם תקציב של 3.4 מיליון דולר, שבמקרה יש
לה גם זרוע למען רווח, ששמה המופלא הוא Trafficking Markets. אחד הבכירים בעמותה, קרטיס
לינד, הוא בכיר בחברת ההלבשה Columbia.
חברת נייק מממנת את ארגון Half The Sky,
ש"נלחם" בסחר בנשים ובזנות. הארגון הוקם על-ידי עיתונאי הניו-יורק
טיימס, ניקולאס קריסטוף, שתמך בכליאת עובדות מין קמבודיות במחנות לחינוך מחדש,
והשתתף בפשיטות של משטרת קמבודיה על עובדות מין.
קריסטוף קידם בין השאר את סומאלי מאמ (Somaly Mam),
אישה קמבודית שטענה שהיא ניצולה של סחר בנשים, הקימה עמותה שהצילה לטענתה 4000
שפחות מין, והפכה לאישיות חשובה בארה"ב. היא התחברה עם הילארי קלינטון,
השפיעה על מדיניות החוץ של ארה"ב בתמיכה בהפללת עובדות מין, זכתה בתואר
"גיבורת המלחמה בסחר בנשים" של משרד המדינה האמריקאי ב-2007, ונבחרה
על-ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים החשובים בעולם ב-2009.
היתה רק בעיה קטנה: סומאלי מאם שיקרה.
היא לא היתה קורבן של סחר בנשים;
בתה, בניגוד לטענתה, לא נחטפה על-ידי ארגון של סחר בנשים; והנשים שהיא "שיקמה" תודרכו על-ידה בנוגע לסיפורים
המפוברקים שהן צריכות לספר לתקשורת. אם זה לא מספיק, רבות מהנשים שהגיעו למחנה
השיקום שלה עשו זאת בניגוד לרצונן, לאחר שנאספו בכוח על-ידי המשטרה במבצעים
"נגד סחר בנשים". בדיקה עצמאית גילתה שרק 49% מהנשים במחנה שלה יכולות
להיחשב לקורבנות סחר, וגם זה רק תחת הגדרה מקיפה מאוד של המושג, שאינה כוללת
כפייה.
בארגונים הגדולים ביותר נגד זנות, כמו CATW או Polaris Project, רוב המימון מגיע מתעשיית האופנה.
הם לוחצים בהצלחה על ממשלת ארה"ב להגדיר כל מין בתשלום כסחר בנשים. הארגונים האלה
מנרמלים את התנאים הקשים במפעלים ומביישים את עובדות המין: לא רק שהם אינם מוחים
נגד תנאי העבודה בתעשיית הביגוד, הם מכריחים את עובדות המין לחזור לעבוד בהם, ואם
הן מסרבות, הן זוכות לשיימינג בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. כך אפשר לטעון שאף
אישה אינה רוצה לעבוד בתעשיית המין, ולמנוע מנשים לעזוב את תעשיית האופנה.
36 הארגונים האמריקאים הגדולים
"נגד סחר" מגלגלים תקציב שנתי של 1.6 מיליארד דולר. הממשל האמריקאי
משתתף במימון הארגונים האלה. למעשה, הממשל דורש הצהרה פומבית על תמיכה בהפללה של
נשים שעובדות בזנות, כתנאי לקבלת תמיכה. ככל שמדינה עוצרת יותר עובדות מין,
ארה"ב מחמיאה לה ומדרגת אותה גבוה יותר ב"מלחמה נגד סחר בנשים". במדינות
מזרח אסיה כמו גם בארה"ב, ארגונים "נגד סחר" משתפים פעולה עם
המשטרה, כשהם משתתפים בפשיטות משטרתיות על עובדות המין ומציבים בפניהן בחירה: או
שתסכימו להשתתף בתוכניות חינוך מחדש, או שתיעצרו.
כשהנשים מגיעות למחנות החינוך מחדש בקמבודיה, הן נאלצות לעבוד באותם תנאים של מפעלי הטקסטיל, רק עם משכורת נמוכה יותר
ובלי אפשרות לברוח. בזמן שהנשים במפעלים מרוויחות 100$ לחודש, הנשים במחנות
מרוויחות רק 2$ ליום. העמותות מוכרות את הבגדים שהן מייצרות ונהנות מהרווחים. כל
עמותה כזאת מעסיקה עשרות עובדים בשכר, שנהנים ממשכורות עתק במונחים מקומיים. כשהנשים
"משוקמות", הן נאלצות לחזור לעבוד במפעלי הטקסטיל.
לפי מאמר של החוקרת
אלני שיאה, המצב דומה גם בסין. הנשים במוסדות השיקום צריכות להתחייב לחיות במוסד ולא
להמשיך לעבוד בזנות, ומוטל עליהן עוצר לילי. יש להן אפשרות לבחור אם להשתתף
בתפילות נוצריות, אבל מי שאינה משתתפת בהן צריכה להמשיך לעבוד, כך שכולן משתתפות
בתפילות.
הנשים במחנות בסין מייצרות תכשיטים
ומקבלות משכורת של קרוב ל-300 דולר, בדומה לעבודות אחרות בשכר נמוך במדינה. הארגונים
מוכרים בארה"ב כל תכשיט בעד 70 דולר לתכשיט, תוך הצהרות על "סחר
הוגן" ו"ללא עבדוּת", שמעלות מאוד את ערך התכשיטים. התווית של
"מיוצר על-ידי ניצולות סחר" מביאה לארגונים רווחים יפים, אבל לא משפיעה
על שכר הנשים.
הארגונים האמריקאים נגד "סחר
בנשים" לא מסתפקים ברווחים שהם עושים על גבן של עובדות הכפייה. רוב כספי
התרומות שהם מקבלים אינם מושקעים בעזרה לקורבנות סחר, אלא בקמפיינים אמריקאים
ל"קידום מוּדעוּת", כלומר בתשלום למנהלי הארגונים על הרצאות, שבהן הם
מספרים כמה נורא מצבן של נשים בתעשיית המין.
בסופו של דבר כמעט כולם מרוויחים: תאגידי
האופנה מרוויחים על חשבון עובדות בשכר רעב; ארגונים נגד סחר בנשים מרוויחים על חשבון עובדות כפייה; וממשלות משווקות את עצמן כמי שנלחמות בסחר בנשים,
בזמן שהן כולאות את אותן נשים במחנות לחינוך מחדש. היחידות שמפסידות, כרגיל, הן
הנשים עצמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה