איך התבוסה במלחמה שינתה את חוקי הזנות ביפן

מלחמת העולם השנייה הפכה אזורים נרחבים של יפן לעיי חורבות. שליש מתושבי הערים הגדולות הפכו לחסרי בית, ורק שישים אחוזים מהבניינים בהן נותרו עומדים על תלם. נשים רבות נותרו אלמנות מלחמה. בגלל הקשיים הכלכליים, אחת מכל עשרים וחמש נשים יפניות החלה לעבוד בזנות, אבל גם בזנות הן התקשו לעבוד - רובעי האורות האדומים נהרסו בהפצצות בעלות הברית.

עובדת מין ממוצעת הרוויחה באותה תקופה פי שלושה ממלצריות ומעובדות במפעלים. הלקוחות המשתלמים ביותר היו מאות אלפי החיילים המערביים שהגיעו למדינה. עובדות המין קיוו להתפרנס באמצעותם; לרשויות האמריקאיות והיפניות היו תוכניות אחרות.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

איך להציל נשים יפניות מפני החיילים האמריקאים   

הצבא היפני אנס בשיטתיות נשים ונערות במדינות שכבש. אחרי הכניעה לבעלות הברית, היפנים היו משוכנעים שהכובשים האמריקאים יתנהגו באותו אופן. נשים נהרו לתחנות הרכבת של טוקיו, חוששות שהחיילים האמריקאים יאנסו את כל מי שתישאר בעיר; הורים הסוו את בנותיהן כדי שייראו כמו גברים; רשויות הזהירו מפני אונס המוני, ונשים ומשפחות שלמות העדיפו להתאבד לפני הפלישה האמריקאית.

על-מנת להציל את הנשים המהוגנות מפני אונס, הרשויות היפניות החליטו להבטיח את סיפוקם המיני של הכובשים האמריקאים. בחודש שלאחר הכניעה, משרד הפנים הורה לכל המחוזות במדינה להקים מכוני ליווי עבור הכובשים; מפקד משטרת טוקיו ערך מפגש עם נציגות איגוד הגיישות; ונציג הצבא היפני הגיע לבית ראש הממשלה כדי לדון ב"צרכים" של החיילים האמריקאים. תקציב של שלושים ושלושה מיליון ין הוקצה עבור הקמת מכוני ליווי.

נציג הממשלה הכריז בטקס מול הארמון הקיסרי: "אנחנו צריכים להגן על הטוהר של כל הנשים היפניות, ולשם כך תידרש פטריוטיות חסרת אנוכיות". ב"כל הנשים היפניות" הוא לא התכוון לעובדות המין היפניות, שהיו מי שנדרשו להפגין "פטריוטיות חסרת אנוכיות" ולשכב עם החיילים האמריקאים כדי להציל את שאר הנשים. עובדות המין קיבלו מאוחר יותר את הכינוי "נערות קמיקאזה".

עשרות אלפי נשים אכן הגיעו לעבוד במכוני הליווי הרשמיים, גם אם לא עשו זאת בזכות פטריוטיות אלא בגלל הצורך בכסף. רבות מהן השתעבדו לחובות לבעלי המכונים בתנאי עבודה קשים.

איך להציל חיילים אמריקאים מפני הנשים היפניות

מאות אלפי החיילים האמריקאים היו מרוצים. הם הגיעו ליפן בחשש מפני חיילי קמיקאזה, וקיבלו במקומם נערות קמיקאזה. אחד החיילים כתב במאמר: "היתרון הגדול של נשים יפניות הוא הצייתנות שלהן לחיילים אמריקאים, ולא משנה אם מדובר בבן זוג או בלקוח".

בתוך שלושה חודשים, 23% מהחיילים האמריקאים סבלו ממחלות מין. בתוך שנה, שיעור מחלות המין בקרב נשים יפניות הוכפל. רשויות הכיבוש בחרו להאשים את עובדות המין. המושל האוסטרלי ביפן אף הצהיר כי "החיילים האוסטרלים שמקיימים יחסים עם נשים יפניות הם קורבנות. הם חיים חיי בדידות והמעשים האלה פחות או יותר נכפים עליהם". הוא אסר על כל מגע של אוסטרלים עם יפניות, אבל זה לא ממש עזר. עד 1949, 29% מהחיילים האוסטרלים סבלו ממחלות מין, יותר ממאה מתוכם לפחות חמש פעמים.

הממשל האמריקאי המודאג החל לפשוט על עובדות מין ולערוך להן בדיקות רפואיות כפויות. לא שהבדיקות היו יכולות לעזור, מפני שהאמריקאים סירבו לספק ליפניות את התרופה החדשה למחלות מין, פניצילין.

פשיטה ידועה לשמצה נערכה בנובמבר 1946 בטוקיו, כשיותר משלוש-מאות נשים נלקחו לתחנת המשטרה. רובן שוחררו לאחר שהתברר שהן בכלל לא עובדות בזנות. שבעים מתוכן, כולל שתי נשים שנלקחו בדיוק כשחזרו ממצעד של איגוד עובדים, נאלצו לעבור בדיקות רפואיות. המשטרה היפנית התנצלה לפניהן, "אין מה לעשות, הפסדנו במלחמה". הן חויבו לשלם עבור הבדיקות הרפואיות שעברו.

לציבור היפני היה נוח להתעלם מהבדיקות הרפואיות הכפויות לעובדות מין, אבל בעקבות הבדיקות לנשים אחרות התעוררה סערה. אלפי נשים וגברים יצאו להפגין נגד הפשיטות, ועיתון נשים פרסם כתבה בשם "מחאת הבתולה", עם ציטוט של שוטר לפיו "אנחנו לא יכולים להתייחס לזונות כמו לבנות-אדם".

הבדיקות נמשכו למרות המחאות, אבל מחלות המין לא נעלמו. תת אלוף אוסטרלי הציע להעביר את כל עובדות המין לאי בודד. "רק הפרדה מוחלטת דרך שטח טבעי – הים – תעזור להרחיק אותן מאיתנו".

הרשויות האמריקאיות הסתפקו בשלב ראשון בתעמולה. העיתון "כוכבים ופסים" טען ששיעור מחלות המין של אזרחי יפן הוא הגבוה בעולם, ועלון צבאי הזהיר: "הנשים היפניות עושות מה שהגברים שלהן אומרים להן, ולהרבה מתוכן נאמר להרוג אתכם. סקס הוא אחד מכלי הנשק הנשיים העתיקים והיעילים ביותר. הגיישה יודעת איך להשתמש בו. היא עלולה לפתות אתכם רק כדי להרעיל אתכם. היא עלולה לשסף את גרונכם. תתרחקו מהנשים של יפן. מכולן!"

גם זה לא עזר. מפקד המשטרה היפנית בהירושימה התלונן שבגלל הביקוש האמריקאי לסקס, לא נשארו נשים בשביל הגברים היפנים. הרשויות האמריקאיות החליטו לסגור את כל מכוני הליווי החוקיים, אבל עובדות המין פשוט החלו לעבוד מחוץ לחוק.

איך להגן על טוהר הגזע

בערך תשעה חודשים לאחר הכיבוש, נולד התינוק הראשון לאימא יפנית ולאבא אמריקאי. העיתון "כוכבים ופסים" צפה 14,000 תינוקות יפנים-אמריקאים בתוך שנה, ובתוך שנתיים נולדו גם כאלפיים תינוקות יפנים-אוסטרלים ויפנים-ניו-זילנדים. התינוקות האלה לא מצאו חן בעיני אף אחד.

היפנים גדלו על עליונות הגזע היפני. תינוקות מעורבים פגעו בעליונות הזאת. חברת הפרלמנט פוג'יווארה מישיקו הזהירה בוועדת הרווחה: "שמעתי שהילדים המעורבים האלה נוטים להיות סוג של אידיוטים. אני חושדת שאחת הסיבות לשיעור האידיוטיוּת הגבוה אצלם היא האימהות שלהם, שהן זונות, כלומר בהרבה מקרים אידיוטיות".

כדי למגר את האידיוטיוּת, יפן הפכה ב-1947 לאחת המדינות הראשונות שהתירו הפלות בחוק. פרופסור טקאשי היאשי הבטיח, "בזכות ההפלות, 80% מהזונות והפושעים שלנו ימוגרו בתוך עשרים שנה, ויפן תהיה מדינה עם אנשים באיכות טובה".

גם האמריקאים והאוסטרלים היו מודאגים לגבי טוהר הגזע שלהם. הרשויות האמריקאיות דרשו לערוך הפרדה במכוני הליווי בין חיילים לבנים לשחורים. שר ההגנה האוסטרלי הצהיר באותה תקופה שלאור פשעי המלחמה של היפנים, "יהיה חסר הגינות לאפשר ליפנים או ליפניות לזהם את חופי אוסטרליה".

ממשלת יפן לא העניקה אזרחות לילדיהם של חיילים מערביים. ממשלות המערב לא העניקו אזרחות לילדיהן של נשים יפניות, ומנעו מהן להגר גם אם התחתנו עם חיילים מערביים. הילדים היפנים-מערביים נשארו חסרי אב וחסרי אזרחות.

איך להגן על כבוד האומה היפנית

העובדות במכוני הליווי התנהגו יפה. הן עבדו בדיסקרטיות ולא הפריעו לציבור. עובדות המין מחוץ למכונים כבר היו דבר אחר לגמרי. הן הסתובבו ברחובות ואי-אפשר היה להתעלם מהן. הנשים, שקיבלו את הכינוי panpan, התלבשו בבגדים ססגוניים, ענדו תכשיטים צבעוניים ועשו רעש, כל הדברים שאישה יפנית מכובדת לא אמורה לעשות. עקרת בית מהעיר קוואגוצ'י הסבירה את ההבדל: "הנשים במכוני הליווי לא יוצאות הרבה מהאזור שלהן, אז הן לא מסתובבות חופשי ברחובות. הן לא מזיקות כמו ה-panpan האלה".

מאחר שאסור היה להתלונן על כוחות הכיבוש, היפנים התלוננו על עובדות המין, שהפכו לסמל של הכניעה לכיבוש. מאה נשים מ"איגוד עקרות הבית" הגישו תלונה למועצת טוקיו על קיומן של עובדות מין ברחובות. בעיר ססבו הקימו התושבים את "הוועדה לטיהור המוסר הציבורי", שפרסמה עלון לנשים:

"פנייה לכל הנשים הצעירות שעובדות בעיר בלילות!

אתן אמנם אזרחיות מדינה שהפסידה במלחמה, אבל אתן גם נשים יפניות שפעם התגאו בנימוסים השקטים שלהן. תפסיקו להתנהג בכזה חוסר צניעות. תסתכלו על עצמכן, תפסיקו להרוס את ססבו. אנחנו כבר לא יכולים להסתכל על העיר שלנו בגללכן, אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. למען העתיד של ססבו! למען חינוך הדורות הבאים של האומה! תפסיקו להיצמד לזרים ברחובות! למען תפארת יפן! למען שגשוג ססבו!"

תלמידת תיכון כתבה לעיתון: "אני הולכת כל יום לבית הספר כמו נערה יפנית גאה. אבל מה עם הנשים שמסביבי? העיר הזאת כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה וולגרית. מסתובבים כאן אנשים ממדינות אחרות [חיילים] ואיתם נשים צעירות, לובשות בגדים ראוותניים ומאופרות בכבדות, צוחקות בקול רם. אני רואה את הנשים האלה מסתובבות וזה כמו חלום רע. האם זה עונש על ההפסד במלחמה? אני רוצה להיות תמיד טהורה ויפה. האם זה רק רגש זמני של נערה צעירה?"

ב-1947, רק 30% מתושבי יפן רצו להפליל את הזנות. ב-1953, 63% כבר דרשו להפליל אותה.

העובדות בזנות רחוב ניסו להגן על עבודתן. שש-מאות מתוכן הקימו בעיר טוקיו איגוד בשם "הברבורים הלבנים", וכתבו: "נולדנו בגלל העוולות החברתיות של אחרי המלחמה. ההורים, האחים ובני הזוג שלנו מתו. נשארנו חסרות בית ורעבות. מכירת מין היא האפשרות היחידה שלנו. בחמש השנים שעברו מאז תום המלחמה נרדפנו על-ידי המשטרה והושלכנו לכלא, אבל תמיד הסתכלנו על הירח מבעד לסורגים, בכינו וחשבנו על הימים המאושרים שבהם היינו נערות תמימות".

אף אחת לא הקשיבה להן. טוקיו הפלילה את עובדות המין ואת לקוחותיהן. לעובדי מין גברים היה יותר מזל: החוק הגדיר עובדת מין כאישה בלבד, וכשמפקד משטרת טוקיו הגיע בכל זאת לפשיטה נגד עובדי מין, הוא קיבל מהם מכות וברח.

איך להגן על התדמית היפנית בעולם

הפוליטיקאיות והאקטיביסטיות ביפן צברו יותר ויותר כוח מאז המלחמה, וב-1956 הן ניצלו אותו כדי לחוקק חוק לאומי נגד זנות. הן טענו שאם יפן רוצה להתקבל בחזרה לאו"ם ולחיק העמים, היא צריכה למגר את הזנות במטרה לשפר את תדמיתה.

הפוליטיקאיות הקימו ועדה פרלמנטרית מיוחדת. שתי עובדות מין הגיעו לספר על התנאים הקשים במכונים, אבל אף אחת לא התעניינה בדעתן על השפעות ההפללה. עובדת מין אחרת, המאדה יאקו, הגיעה בתור נשיאת איגוד הנשים העובדות בנגסאקי. היא הביעה התנגדות להפללה ואמרה שהמטרה צריכה להיות שיפור המצב הכלכלי של עובדות המין. עובדות מין נוספות ארגנו כנס ותהו, "מה יקרה לנו אחרי החוק? אנחנו צריכות לספק מזון ומחסה למשפחות שלנו, ועבודת מין היא הדרך היחידה שלנו לעשות את זה".

בזמן שהמחוקקים חששו מההשפעה הרעה של זנות על ילדים, עובדות המין ידעו שבלעדיה הילדים שלהן יישארו רעבים. עובדת מין בשם אישי ריסה הסבירה, "לא רק אני תלויה בעבודה שלי, כל המשפחה שלי תלויה בה. אם אני אצטרך לחזור לכפר שלי, בלי אפשרות להתפרנס, מה יהיה עלינו?" עובדות המין התעקשו שעבודת מין היא עבודה ודרשו תנאי עבודה טובים יותר. אבל תומכות ההפללה חשבו על עבודה אחרת – העבודה של עובדות הרווחה, ש"ישקמו" את עובדות המין.

בפרלמנט קמו שני מחנות: השמרנים, שבתמיכת בעלי המכונים דרשו להפליל זנות רחוב בלבד, והסוציאליסטים, שבתמיכת האקטיביסטיות דרשו להפליל את כל סוגי הזנות ולשלוח את עובדות המין למחנות חינוך מחדש.

בסופו של דבר לא היה מספיק תקציב כדי לחייב חינוך מחדש לעובדות המין, והחוק בעיקר הפליל אותן ואת הלקוחות שלהן. עובדות מין היו זקוקות לסיוע כלכלי בתשלום החובות שלהן, אבל עובדי הרווחה שהיו אמורים לסייע להן קיבלו משכורת כה נמוכה, שהם בעצמם נכנסו לחובות.

בשנה שאחרי כניסת החוק לתוקף, 24,000 עובדות מין ולקוחות הואשמו בקיום יחסי מין בתשלום. שמונים אחוזים מהנאשמות היו נשים שעבדו באופן עצמאי. מי שחגגו את ההפללה היו הסרסורים. הם פשוט טענו שמכוני הליווי שלהם הם "מועדונים", וגבו מהלקוחות "דמי כניסה" במקום לקבל כסף ישירות על יחסי המין.

עשור לאחר שממשלת יפן שכרה עובדות מין כדי לבצע שירות פטריוטי עבור המולדת, היא החליטה להפליל אותן כדי לשקם את תדמיתה על חשבון תדמיתן. מספר עובדות המין ביפן לא ירד בעקבות ההפללה, הן רק סבלו עוד יותר ללא הגנה חוקית כלשהי מפני הסרסורים והשוטרים. הלקוחות לא סבלו באותה מידה. בעשור הבא הם התחילו לנסוע למדינות סמוכות כדי לשלם על מין בזול וללא הפרעות.

__________________________________________________________________

רשומה דומה: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי ארה"ב - דרום קוריאה