איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי דרום קוריאה - ארצות הברית

לחיילים האפרו-אמריקאים בדרום קוריאה נמאס. "אנחנו ב-1970, והמארחות הקוריאניות עדיין לא מוכנות לשכב עם שחורים!" בשביל מה הם משרתים בבסיס צבאי בקוריאה, אם לא בשביל לצאת לעיירה הסמוכה ולבלות עם המארחות במועדונים? אבל חלק מהמועדונים קיבלו רק חיילים לבנים, ובמועדונים שכן קיבלו שחורים, רבות מהמארחות סירבו לשכב איתם. "איבדתי אח ובן-דוד במלחמת קוריאה, אבל הקוריאנים באים ואומרים לנו שהם לא רוצים אותנו כי אנחנו שחורים. הצעתי לבחורה ללכת למיטה והיא אמרה לי 'לא'. זה לא בסדר. הכסף שלי ירוק כמו של כל אחד אחר". 

נמאס גם מעטיפות ספרים גרועות, אבל מה אפשר לעשות, זאת עטיפת הספר שהרשומה מבוססת עליו

חמישים חיילים שחורים החליטו למחות על המצב בעיירה אנג'ונג-ני ב-1971. הם פשטו בו זמנית על חמישה מועדונים והרסו אותם עד היסוד. הקוריאנים המקומיים מיהרו להגיב. אלף מהם יצאו לרחובות עם אבנים וחרמשים ותקפו את החיילים. עשרה חיילים ועשרים מקומיים נפצעו במהלך הקרבות.

כל הצדדים נבהלו מהמהומות, שפרצו בדיוק כשהנשיא האמריקאי ניקסון תכנן לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקאית ברחבי העולם. הדרום-קוריאנים, שהתרגלו להגנה האמריקאית מפני הקומוניזם הרצחני של הצפון, חששו שהאמריקאים ינטשו אותם. הצבא האמריקאי חשש שצמצום הכוחות יביא את צפון-קוריאה להשתלט על הדרום. ועשרות אלפי התושבים בעיירות שהתפתחו מסביב לבסיסים האמריקאים חששו להפסיד את פרנסתם, שהתבססה על החיילים. נוצר צורך דחוף לשפר את התדמית הגזענית של העיירות האלה, שהיו המקומות היחידים שבהם חיילים אמריקאים נפגשו עם נשים קוריאניות. גורל היחסים בין שתי המדינות היה תלוי פתאום ביחסים בין המארחות לבין החיילים. 

עד אז, לאף אחד לא היה אכפת ממצבן של הנשים במועדונים. החברה הכללית האמינה שבזכותן החיילים האמריקאים יישארו ליד בסיסיהם, לא ישפיעו לרעה על החברה המקומית ולא יאנסו נשים קוריאניות מכובדות יותר; החיילים האמריקאים נהנו מהסקס; החנויות בעיירות נהנו מהקניות של החיילים בדרכם למועדונים; ובעלי המועדונים נהנו מהרווחים על חשבון הנשים, שרובן היו כלואות אצלם במעגל חובות אכזרי. היו מועדונים גרועים יותר וגרועים פחות, אבל אף אישה מעולם לא הגדירה בעל מועדון כלשהו כ"נחמד". תפקידן הרשמי היה לפלרטט עם החיילים, לרקוד אותם ולוודא שיקנו להן אלכוהול כדי שהמועדון ירוויח מהמכירות. רובן נאלצו לשכב עם החיילים מפני שלא הרוויחו מספיק כסף במועדון עצמו.

רוב העובדות במועדונים הגיעו אליהם אחרי שאיבדו את מעמדן החברתי בעקבות גירושים, אונס או מין מחוץ לנישואים בחברה הקוריאנית השמרנית להחריד. ברגע שהגיעו לעיירות הן איבדו את שאריות המעמד החברתי שעוד היה להן, מפני ששכבו עם זרים בחברה הקוריאנית הגזענית להחריד. הן עשו את כל מה שנשים קוריאניות לא אמורות לעשות: התאפרו, עישנו ושתו אלכוהול. הן דיברו עם החיילים האמריקאים קונגליש (שילוב של קוריאנית ואנגלית) והולידו איתם ילדים שכונו אַמֶרַסיָאן.   

הנשים האלה הואשמו עכשיו בגזענות נגד חיילים אפרו-אמריקאים. פתאום אי-אפשר היה להתעלם מהן יותר. אבל עדיין היה אפשר להשתמש בהן, הפעם למטרות פטריוטיות.

נשיא דרום-קוריאה הורה על קמפיין לטיהור העיירות הסמוכות לבסיסים, במטרה להפוך אותן למקומות מאירי פנים לאמריקאים. הכבישים הורחבו, תאורת הרחוב השתפרה והמועדונים שופצו ועברו למיקומים נגישים יותר. ממשלת קוריאה הקימה מרפאות מין חדישות עם ציוד מודרני, וקבעה שהמארחות חייבות לעבור בדיקות רפואיות פעמיים בשבוע. מטרת התקנות הרפואיות הייתה ברורה, "ליצור רושם נקי יותר של העיירות". ממשלת קוריאה ראתה בעבודה המינית של המארחות "עבודת אהבה" למען המדינה: עם גופים נקיים ובריאים יותר, הנשים יתרמו להגנת המדינה ויהיו שגרירות אישיות לשיפור היחסים הצבאיים-אזרחיים בין קוריאה לארה"ב. בשביל זה לא הספיקו בדיקות רפואיות. היה צורך גם בחינוך פטריוטי.    

פקידי ממשלה הגיעו לעיירות ושוחחו עם המארחות. הם הסבירו להן: "למה יפן התפתחה מכלום לגדוּלה? הזונה היפנית, אחרי שהיא גמרה עם החייל האמריקאי, לא הלכה לחייל הבא כדי לקבל יותר כסף, אלא נשארה איתו והתחננה לפניו שיעזור לבנות מחדש את יפן. רוחה של הזונה היפנית הופנתה להישרדות המולדת. הפטריוטיות שלה התפשטה בכל רחבי החברה כדי לפתח את יפן". ועודדו אותן: "כולכן, כל מי שעובדות עם חיילים אמריקאים, פטריוטיות. אתן עובדות בשביל להגדיל את הרווחים של המדינה. אתן משרתות את המדינה וצריכות לעבוד בגאווה". 

מחלקת הפסיכולוגיה של הצבא האמריקאי שיתפה פעולה. היא הפיצה בין המארחות פוסטרים ועלונים בנושא הגזע, ולימדה אותן מילים כמו "סובלנות" ו"שוויון". הנשים במועדונים קיבלו שיעורי התנהגות על יצירת אווירה הרמונית וכיבוד זכויות האדם של חיילים שחורים. הפסיכולוגים האמריקאים הזהירו אותן: "אתן צריכות להבין שאם אתן מפלות שחורים, אתן עוזרות לתעמולה של האויב הצפון-קוריאני ומחלישות את הביטחון הפנימי של המדינה שלכן. תזכרו שהסגל האמריקאי נמצא כאן כדי להגן על דרום-קוריאה מפני פלישה צפון-קוריאנית".

הפוליטיקאים הקוריאניים יצאו בינתיים לקמפיין פוליטי בארה"ב, בתקווה להשאיר את כל כוחות הצבא האמריקאי בקוריאה; הקמפיין נכשל. קמפיין טיהור העיירות, לעומת זאת, זכה להצלחה. הוא הביא לשיפור האווירה וצמצום האפליה, וגם אם קשה לטעון שבזכותו האמריקאים לא הסיגו כוחות נוספים, הרי ששיפור היחסים הצבאיים-אזרחיים חיזק את המחויבות של שני הצדדים לשתף פעולה.

מי שפחות השתכנעו מכל הפרויקט היו המארחות עצמן, שסבלו עכשיו מפיקוח גדול יותר של הממשלה והמשטרה. הן עבדו בזנות בגלל צורך כלכלי, לא בגלל דחפים פטריוטיים, והן לא התכוונו לשתוק למען המדינה. אחרי שחייל אמריקאי רצח מארחת, מאתיים מארחות נושאות מקלות יצאו להפגין מחוץ לבסיס הצבאי ודרשו לעצור את הרוצח. כשבאחד הבסיסים הוכרז עוצר יציאות בגלל האלימות הגזעית, 600 מארחות יצאו להפגין. הן זרקו אבנים על אנשי הסגל הצבאי, הפכו את מכוניתו של מפקח המשטרה, תפסו שישה חיילים בתור בני ערובה ודרשו לפגוש את מפקד הבסיס. הרשויות הגיבו בגז מדמיע ומעצרים של שבע מארחות, אבל המחאות הובילו בסופו של דבר לפשרה ולהכרה בגברת יי צ'ונג-יה, אחת המארחות, בתור נציגה בוועדה משותפת עם מפקד הבסיס.

ליד בסיסים אחרים הפגינו מארחות בדרישה לזכויות אדם. אלף מהן הפגינו בעיירה ליד סיאול, במחאה על ניסיון של חיילים אמריקאים להוריד את מחיר המין בתשלום. הן ערכו צעדות ודרשו מהצבא האמריקאי להתנצל על הניסיון. אחת הנשים, קים יון-יה, אמרה: "הם קבעו מחירים, למשל, חמישה דולר על זוג נעליים וחמישה דולר על סקס. בגלל זה יצאנו להפגין. צעקנו, 'איך אפשר לקבוע אותו מחיר לנעליים ולגוף האישה, ואז עוד להדפיס את המחירים ולהפיץ אותם'?" אחרי חודשיים של מחאות, מפקד הבסיס נכנע והתנצל.

ההפגנות אולי שיפרו מעט את תנאי חייהן של הנשים, אבל הן נשארו עניות בזמן שהמדינה הרוויחה ביטחון לאומי. ההגדרה שלהן עצמן לביטחון הייתה שונה: "הביטחון האמיתי הוא בהשכלה ובפרנסה לנשים, לא בשליחת נשים לעבוד בזנות למען הביטחון הצבאי".