במי נאבק המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות?

מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות נמצא בכל הצמתים המרכזיים של החוק להפללת הלקוח. חברות המטה פעלו לקידום הנושא בכנסת; הצעת החוק נכתבה על-ידי מנהלת המטה דאז; ומנהלות המטה כיום מפעילות לחץ ציבורי לאישור ההצעה. מנהלות המטה נהנות מאהדת התקשורת כלוחמות נגד הזנות. בחינה של הצעת החוק והרטוריקה שמאחוריה מגלה שהן נלחמות דווקא נגד הנשים העובדות בזנות.

המטה הגדיר את המודל השבדי כ"הצלחה כבירה", לאור הירידה במספר הנשים העובדות בזנות רחוב. כידוע, רוב העובדות בזנות רחוב בשבדיה הן מהגרות והן מגורשות מהמדינה, ורק כמה עשרות נשים מקומיות מקבלות טיפול בכל שנה. למטה המאבק לא אכפת מה עלה בגורלן של מאות הנשים שנעלמו מהרחובות. גירוש מהגרות הוא מבחינתו "הצלחה כבירה", ונשים שעובדות בזנות הן רק מספרים שצריך להוריד. 

המסמך שכתב המטה על נורבגיה הוא דוגמא נוספת לכך. המסמך חוגג נתונים מפוקפקים על ירידה במספר העובדות בזנות, ומתעלם מכל מה שאינו קשור למספרים: גירוש מהגרות; סחר בנשים; גירוש של רוב קורבנות הסחר; החרמת קונדומים בתור ראיות (עמוד 50); לקוחות מסוכנים יותר שהנשים נאלצות לקבל; ו"מבצע הומלס" של משטרת נורבגיה, שמטרתו המוצהרת היא לזרוק את עובדות המין מדירותיהן לרחוב. למי אכפת? העיקר שמספר הזונות ירד!

כמו ברוב המדינות שאימצו את המודל השבדי, כבר היום החוק בישראל מגרש מהגרות שעוסקות בזנות, מפליל עובדות מין על "החזקת מקום לשם זנות", ומרשיע בסרסרות את מי ששוכרת דירה ועובדת בה עם נשים נוספות. הצעת החוק של המטה אינה מבטלת אף אחת מהעבירות האלה, מה שלא מפריע לאחת ממנהלות המטה, עו"ד ניצן כהנא, לטעון: "החוק קובע שהאישה בכלל לא עוברת על החוק".

עובדות המין פשוט חסרות משמעות מבחינת המטה. לפי הצעת החוק שלו, צוות הרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות לא יכלול אפילו עובדת מין אחת, כאילו דעתן של נשים שעובדות בזנות לא ראויה להישמע. גם דעתן של נשים שכבר אינן עובדות בזנות בקושי תישמע: הצוות יכלול שורדת זנות אחת, והוועדה המייעצת תמנה שני שורדי זנות בלבד מתוך עשרים חבריה.

המטה מנהל כבר שנים רבות קמפיין נגד עובדות מין. מנהלת המטה לשעבר, עו"ד מיכל לייבל, מי שכתבה את הצעת החוק, טוענת בין השאר: "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12", "הסטטיסטיקה מראה שכמעט תמיד מדובר בילדות ובילדים שכבר עברו התעללות מינית". עו"ד כהנא חוזרת על אותם נתונים: "90% עברו פגיעות מיניות", "גיל הכניסה הוא 13". כל הסטיגמות האלה אינן נכונות, כפי שמסבירה גם שורדת הזנות דנה לוי. אפילו המחקרים הבעייתיים בישראל, שהמטה מסתמך עליהם בכל הזדמנות אחרת, מצאו שגיל הכניסה החציוני לזנות הוא בין 20 ל-26. זה לא מונע מהמטה להפיץ סטריאוטיפים מכוערים על-מנת להציג את עובדות המין כנשים חסרות ישע שאין טעם להקשיב להן.

אלה אינם הנתונים המסולפים היחידים שמפיץ המטה. במסמך בשם "הזנות בישראל - אוסף נתונים", טוען המטה כי "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה", על סמך מחקר שלא נערך בישראל ובכלל לא בדק את היקף התמותה, וכי "67% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית", על-סמך מחקר שמצא ש-17% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית. הנתונים על אלימות בישראל מגיעים ממחקר על נשים במוסדות טיפוליים בלבד, הנתונים על נזקים פיזיים מגיעים ממחקר על אסירות קטינות שעבדו בזנות לא חוקית בארה"ב, והנתונים על מחלות מגיעים ממאמר אמריקאי על זנות רחוב לא חוקית.

נשים טרנסיות שעובדות בזנות לא זוכות אפילו לכך שהמטה יפיץ עליהן נתונים מסולפים. כידוע, שיעור גבוה של נשים טרנסיות נאלצות לעסוק בזנות בגלל האפליה החברתית והתעסוקתית נגדן. למרות זאת, המטה אינו ממליץ למנות אישה טרנסית כלשהי בין עשרים חברי הוועדה המייעצת. נוסף על כך, המטה מתנה את הסיוע לעובדות מין, כולל נשים טרנסיות, בכך שיעברו הכשרה מקצועית או "טיפול פסיכוסוציאלי". מבחינתו, לא החברה הכללית צריכה לעבור טיפול כדי לטפל בטרנספוביה שלה, אלא נשים טרנסיות זקוקות לטיפול כאילו הבעיה היא אצלן. לא פלא שכאשר המטה מביא טענות כלליות נגד זנות, הוא בוחר לצטט טרנספוביות ידועות לשמצה כמו ג'ניס ריימונד וג'ולי בינדל.

נשים שבדיות דווקא כן זוכות לנתונים מסולפים מטעם המטה, שמסתמך על המודל השבדי אך לא טרח לבדוק מה קרה שם בעשור האחרון. המטה מתגאה בכך שמספר עובדות המין בשבדיה ירד (בהסתמך על מידע לא מבוסס מ-2008, ובניגוד לנתונים המעודכנים), שמספר הלקוחות ירד (בהסתמך על מחקר שאומר בעצמו שתוצאותיו אינן אמינות מפני שגברים צעירים סירבו להשתתף בו), ושהיקף הסחר בנשים ירד (על-סמך האזנות סתר מ-2003 לשלושה סוחרי נשים. מאז עברו 15 שנה ולשבדיה אין מושג מה היקף הסחר בנשים בה). המטה אף טוען שבדנמרק הייתה עליה במספר עובדות המין, ואילו האמת היא שמספרן דווקא ירד (עמוד 9). אנחנו בשנת 2018, והמטה עדיין משתמש בנתונים מסולפים מ-2008. 

מטה המאבק מוביל את מאבק ההפללה על-סמך נתונים מוטעים בקשר לזנות ועל סמך נתונים מוטעים בקשר לפיתרון שהוא מציע. הצעת החוק שלו כוללת תמיכה בארגוני הסברה נגד זנות, אבל אינה כוללת תקציב סיוע כלשהו לנשים שעובדות בזנות, רק הקמת ועדה שתגיש המלצות שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף, ומי יודע מה יקרה להן עד אז. מבחינת המטה זה לא משנה: אם מספיק עובדות מין יגורשו, יופללו או סתם לא ישרדו, הוא יוכל להכריז בגאווה שהחוק הצליח והזנות בישראל צומצמה.


* פניותיי לקבלת תגובה מהמטה לא זכו למענה.