לפני מספר שבועות הבאתי כאן מחקר בהשתתפות עובדות מין שמפרסמות את עצמן דרך האינטרנט. הרשומה ההיא הביאה נתונים כלליים על האופן שבו האינטרנט משפר את תנאי עבודתן של עובדות המין; המאמר של לורה לֶהמוּן (Laura LeMoon), עובדת מין וקורבן סחר לשעבר, הוא דוגמא אישית באותו נושא. המאמר נכתב בעקבות סגירת מדור
שירותי המין באתר האמריקאי backpage. תודה ללורה ולאתר הפמיניסטי המשובח The Establishment.co על האישור לתרגם ולפרסם את המאמר המקורי.
____________________________________________________________________
התחלתי לפרסם באתר backpage
ב-2015, מיד אחרי שהמעסיק שלי גילה שאני מכורה בגמילה ופיטר אותי. הפרסום באתר
הציל את חיי.
השנים הראשונות שלי בתעשיית המין היו
בכפייה. בעשר השנים האחרונות אני עובדת בה מבחירה. אקטיביסטים נגד סחר בנשים יגרמו
לכם להאמין שתעשיית המין היא עניין של שחור ולבן, אבל האמת היא שסוכנוּת אישית
ומינית מתקיימת על ספקטרום מאוד מאוד רחב. אני שורדת סחר ועובדת מין. אדם אחד יכול
להיות שני הדברים.
נכנסתי לתעשיית המין בתור נערה בניו-יורק,
כשעבדתי עבור כנופיית "המלכים הלטיניים" בברונקס. הניצול שלי לא
הפסיק אפילו אחרי שנמלטתי ממנה. כמה שנים מאוחר יותר סורסרתי על-ידי הארוס שלי
דאז, שעבד בשביל קרטל סינלואה, אחד הקרטלים המכסיקנים האימתניים ביותר.
החיים עם הארוס שלי היו אונס יומיומי:
חנקו אותי, בעטו בי, ספגתי אגרופים והתקיפו אותי עם נשקים. חוויתי תקופת חיים שלמה
של אלימות מצד גברים שהיו אמורים לאהוב אותי, ואחריה חיים של ניכור מהכלכלה
"הלגיטימית" כי יש לי הפרעה דו קוטבית, כי אני מכורה ואלכוהוליסטית וכי
יש לי פוסט-טראומה מורכבת, שמקשה עליי לעבוד במקום שבו הבוס אומר לי מה לעשות. עבדתי
בתור עובדת סוציאלית, אבל פוטרתי פעם אחת בגלל שאני מכורה בגמילה, ופעם אחרת בגלל
שאני עובדת מין "מחוץ לארון" ולא מוכנה לחזור בי מתמיכתי במקצוע.
כשאתר backpage הופיע בחיי, החלטתי שהפעם
אעסוק בתעשיית המין מבחירה. זאת היתה הדרך שלי לכתוב מחדש את טראומת העבר שלי ולנכס מחדש
את הגוף שלי לעצמי. אני לא חברה מוערכת בחברה האמריקאית הקפיטליסטית; יהיו מי שיקראו לי "חסרת תועלת". אבל גם
אישה חולה נפשית ו"חסרת תועלת" עדיין צריכה להרוויח כסף איכשהו.
מיד אחרי שפרסמתי מודעה במדור "הליווי"
של האתר, הטלפון שלי התחיל לצלצל. בכל יום קיבלתי לפחות מאה שיחות טלפון, מה שנתן
לי את הכוח לבחור בקפידה מי ראוי לזמן שלי – ולכוס היפה שלי – ומי לא.
החברה זורקת אנשים לזבל ואז כועסת עלינו
כשאנחנו עושים מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי איפה
אנשים כמוני, משולי החברה, יכולים למצוא יותר אוטונומיה פיזית וכלכלית מאשר
בתעשיית המין. מישהו? מישהי? אף אחד? זה מה שחשבתי.
אהבתי לפרסם באתר. הוא נתן לי את היכולת
ליצור קשר עם הלקוחות ולסנן אותם באופן שהיה הכי בטוח עבורי. חלק מעובדות המין באתר
הסכימו לקבל פניות רק דרך המייל, וסיננו את הלקוחות על-סמך אמצעי זיהוי – סינון
שהוא בלתי אפשרי אם את מנסה לשרוד ברחוב.
יותר מכול, backpage אפשר לי לשלוט לגמרי על
התעסוקה שלי. אף אחד לא אמר לי מה לעשות ולא הכריח אותי לעשות משהו שלא הרגשתי
בנוח איתו. בהתחשב בהיסטוריה שלי, זה היה שחרור חסר תקדים.
רוב הלקוחות שהשגתי דרך האתר היו אדיבים
ומכבדים. מן הסתם היו כמה קריפים פה ושם, אבל תמיד הצלחתי להתחמק מהם כשהחושים שלי
אמרו לי שמשהו לא בסדר. בזכות חוג הלקוחות העצום שהאתר סיפק לי, כבר לא הרגשתי לחץ
לקבל כל לקוח שפנה אליי.
עבודת המין שלי לא הייתה יותר עניין של
ייאוש מוחלט בניסיון להרוויח כסף. אם יש משהו אחד שאני יודעת בוודאות, זה שבחירה
מתוך ייאוש, מתוך ניסיון נואש לשרוד, תגרום ברוב המקרים לנזקים עצומים. במונחים של
בריאות וביטחון, backpage שינה הכול.
המלחמה נגד פרסום זנות נעשית לכאורה בשם
קורבנות הסחר. אבל הגורמים הנפוצים לסחר הם עוני, גירוש מהבית ומחסור במשאבים. אני
טוענת שהממשלה מקלה על הסחר, בכך שהיא מונעת מעובדות מין לבחור עבור עצמן מה בטוח
בשבילן ומה לא. סגירת אתרים רק מובילה לדחיקת עובדות המין למחתרת ומקשה עוד יותר
על איתור קורבנות סחר.
תמיד יהיו לי זיכרונות נעימים מהזמן שלי
ב-backpage. ביחד עם הסגירה של אתרים אחרים לפרסום זנות, קשה למצוא עכשיו נקודת
כניסה בטוחה לתעשייה. לילה אחד בשנה שעברה, אחרי שלא אכלתי במשך שלושה ימים,
נאלצתי לעבוד ברחוב מרוב ייאוש.
בזכות האינטרנט יש לעובדות מין מרחב ענק
לבטא בו את האייג'נסי והאוטונומיה שלהן, שתי תכונות שתומכות ההפללה טוענות שאין
לנו. בזכות backpage יכולתי לראשונה בחיי להכתיב בעצמי את תנאי החיים
שלי. הביטחון והחופש האלה נדירים בקרב אנשים כמוני, שנמצאים בשולי החברה.
התשובה שלי לבעיית הסחר בנשים אינה
פשוטה, אבל היא הכרחית אם אנחנו רוצים להתמודד באמת עם הדיכוי המערכתי של
אוכלוסיות פגיעות. אנחנו צריכים אי-הפללה של זנות וביטול העונשים הפליליים נגדה. לאי-הפללה
חייב להתלוות שיפוץ כללי של המדיניות הממשלתית ומוסדות הדיכוי שלה, ובתוכם הגזענות,
העוני, הסקסיזם והטרנספוביה. אני מבינה שזאת מטרה עצומה בגודלה, אבל אני מאמינה
שהיא אפשרית אם נחלק אותה למספר צעדים ישירים ואפשריים לביצוע.
בתור התחלה, אנחנו צריכים לבחון את
מדיניות הבריאות הציבורית. אסור שעניים יצטרכו לבחור בין סיכון חייהם ברחוב לבין
סיכון חייהם בוויתור על טיפולים רפואיים (שהם לא יכולים לממן). תחת הממשל הנוכחי,
תלושי מזון וקצבאות אחרות מתכווצים, מה שאומר שבעלי הכנסה נמוכה, בעיקר אנשים
לא-לבנים, אנשים עם מוגבלויות וטרנסג'נדרים, ימצאו פחות מקומות לקבל בהם עזרה
כלכלית.
כן, הרבה יותר קל לסגור אתרי אינטרנט
ולקוות שהכול ייעלם (או פשוט לראות את היקף התמותה ואת שיעור פשעי הייאוש עולים,
ואז להאשים בכול את עבודת המין). אבל זאת אמונה מטופשת
ומסוכנת לחשוב שמיגור האתרים יביא למיגור הסיכונים והבעיות בעבודות לא חוקיות.
בקיצור, לסחר בנשים אין פיתרון קל. בתור
קורבן סחר, אני מרגישה צורך לומר זאת שוב: לסחר בנשים אין פיתרון קל. ברגע שתחשבו
שיש לו פיתרון קל, נכשלתם. לפוליטיקאים, שרובם גברים לבנים סיסג'נדרים ועשירים,
אין עניין בפירוק המערכות השומרות על כוחם. הם מעורבים אישית במערכת שגורמת לאנשים
בשולי החברה להיות בסיכון להפוך לקורבנות סחר. הצעד הראשון במלחמה בסחר הוא להכיר
באמת הלא נוחה הזאת. תגידו אותה בקול רם. תנו לה חיים.
אנחנו לא יכולים לשנות את מה שאנחנו לא
מוכנים להכיר בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה