הן היו נשים רגילות. כמו רוב הנשים
בגרמניה באותה תקופה, הן הגיעו ממעמד הפועלים, לא היתה להן השכלה גבוהה ולא היו
להן הרבה אפשרויות עבודה. זנות היתה חלק מההתמודדות הזמנית שלהן עם מצב כלכלי
קשה, וכמו נשים אחרות, גם הן עזבו את עבודתן אם התחתנו או מצאו עבודה טובה יותר.
הן חזו בקריסת הקיסרות הגרמנית במלחמת
העולם הראשונה, בדמוקרטיה האופטימית של רפובליקת ויימאר, במשבר הכלכלי ובעליית
הנאצים לשלטון. תחת כל צורת שלטון וכל רגולציה חדשה שהונחתה עליהן, הן המשיכו
לעשות את מה שהיו צריכות לעשות כדי לשרוד. ויקטוריה האריס כתבה עליהן ספר.
הנשים שעבדו בזנות היו נשים רגילות, אבל הרשויות הפרידו בינן לבין שאר הנשים מאז המאה ה-19. הן חויבו להירשם במשטרה, לעבוד רק ברחובות מסוימים או במכונים
חוקיים, ולפעמים גם לגור אך ורק בתחומי הרחוב או המכון שבו עבדו. הן היו מחויבות להתייצב לבדיקות רפואיות שבועיות ולאפשר
למשטרה להיכנס לבתיהן בכל זמן. נאסר עליהן לחלוק חדר עם שותפות, לצאת לרחוב אחרי תשע בערב,
לשבת על ספסלים ציבוריים ולהצטלם עם גברים.
זונות נגד הרגולציה והקפיטליזם
אחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית
הדמוקרטיה, האווירה הציבורית השתנתה ונשים החלו לדרוש זכויות. זאת היתה תקופת
פריחה לפעילות הציבורית של נשים בכלל וזונות בפרט. בשנות העשרים הקימו זונות רשומות
את "איגוד הזונות החוקיות של המבורג ואלטונה". המארגנות הקומוניסטיות של
האיגוד קיוו לקדם את האינטרסים שלהן מול המדינה, ומטרתן הסופית היתה למגר את הגורמים הכלכליים שמאלצים נשים
לעבוד בתעשיית המין, ולאפשר להן למצוא עבודות אחרות. לאיגוד היה
עיתון משלו, Der Pranger, שזכה להצלחה מפתיעה, בין השאר בזכות הרעש שעשה הניסיון של המדינה לצנזר את העיתון
ולאסור על הפצתו.
מלבד הביקורת נגד הקפיטליזם, העיתון היה
כלי לחשיפת החוויות והשאיפות של הזונות. אחת הכותבות הסבירה שהניסיון לסגור את
המכונים רק ידרדר את המצב, מפני שלנשים אין אפשרויות עבודה אחרות והסגירה תשאיר
אותן חסרות הגנה. היא הציעה להשאיר את המכונים במקומם, תוך מתן אוטונומיה לעובדות לנהל אותם באמצעות ועדות נבחרות.
הכותבות מחו גם נגד ההגבלות על חופש
התנועה שלהן: "כל מי שרוצה למכור משהו יכול לקחת את המוצרים שלו החוצה. רק
לזונות אסור, אפילו ברחובות שהן עובדות בהם". אחת הכותבות סיפרה על זונה
שנאסרה אחרי שיצאה מהמכון לברך את בעלה לשלום. אחרת התלוננה שבעיני
המדינה נשים מפוקחות אינן נחשבות לבני אדם, והדגישה שהן ימותו ברעב אם לא יוכלו לעמוד
מחוץ למכון כדי להשיג לקוחות. כותבת נוספת מחתה נגד הדרישה לשים וילונות על החלונות
כדי להסתיר את המתרחש בפנים מעיני העוברים ושבים, הוסיפה בציניות: "כנראה
שנשים מפוקחות לא צריכות אוויר", וביקשה: "תנו לנו קצת קרדיט, אנחנו הרי
לא מתכוונות להסתובב ערומות מול החלון".
ב-1921 שלחו 52 חברות ארגון
"הזונות החוקיות של רחוב שוויאריג" מכתב לסנאט של המבורג, בבקשה לא
לסגור את המכון שעבדו בו: "ביום שבו נאבד את החדרים שלנו, נצטרך לחפש קורת גג
ומזון. האם הסנאט המכובד אינו יכול לעשות משהו עבורנו ברגע האחרון, כדי שלא יגרשו
אותנו ממשכננו?" המכתב נענה בחיוב והמכון לא נסגר.
פמיניסטיות נגד זונות
הזונות דרשו לייסד בערים רובע של
חלונות אדומים. הן האמינו שברובע כזה יהיה להן יותר חופש, מאחר שהן יוכלו לגור
ולנוע בחופשיות ברחובותיו בלי שיאשימו אותן שהן פוגעות בסביבתן. אבל הזכויות שדרשו הזונות היו בדיוק
הזכויות שהפמיניסטיות התנגדו להן. בזמן שהפמיניסטיות של שנות העשרים טענו
שהרגולציה על זנות היא ניצול, הזונות טענו שהיא משפרת את יכולתן לחיות חיים נורמליים.
בזמן שהפמיניסטיות ניסו לסגור את רחוב החלונות האדומים של העיר ברמן, הזונות בו מחו והדגישו שהן עובדות מרצונן. הפמיניסטיות כעסו על גישת הזונות, וטענו שהן
מדברות ככה רק כי הן לא מכירות אפשרויות טובות יותר. הפמיניסטית הסוציאל-דמוקרטית
אנה שטייגלר אפילו האשימה את זונות הרחוב בטיפוח ערכים בורגניים.
הזונות לא ראו במכונים משהו בורגני. הן
ראו בהם ביטחון כלכלי ועצמאי. אחת מהן, מרגרט, סיפרה שהן מתעוררות לקראת הצהריים
ואוכלות ארוחת בוקר ביחד, שאחריה הן יכולות לצאת החוצה, "מתי שאנחנו רוצות.
הדלת תמיד פתוחה. אני לא מרגישה מנוצלת".
ההיפר-אינפלציה של 1923 צמצמה את היקף
הזנות, מפני שכל הרעיון של זנות, מין תמורת תשלום, לא היה הגיוני בתקופה שבה הכסף לא
שווה דבר. נשים העדיפו פשוט לגנוב מצרכים בסיסיים. עם התייצבות הכלכלה, ולאחר שהחיילים
חזרו מהצבא לעבודותיהם הקודמות והנשים שעבדו בהן פוטרו, היקף הזנות עלה שוב.
עובדות סוציאליות נגד זונות
היקף הזנות לא היה הדבר היחיד שעלה
באותה תקופה. כוחן של עובדות הרווחה עלה גם הוא ברפובליקת ויימאר. בניגוד למשטרה,
שהתעסקה בעיקר בפיקוח על זונות ובהענשתן, עובדות הרווחה החדשות התמקדו ב"גאולה"
של נשים שעבדו בזנות או כאלה שניהלו אורח חיים ש"העמיד אותן בסכנה
מוסרית". נשות הרווחה, שהגיעו מהמעמד הבינוני-גבוה, רצו להשליט את הערכים
המוסריים שלהן על הזונות מהמעמד הנמוך. הן לא רצו להעניש את הזונות, הן רצו לשקם
מוסרית את הנשים המעורערות האלה.
במקום לשלוח את הזונות למכוני ליווי מפוקחים כמו שעשתה המשטרה, העובדות הסוציאליות פיקחו בעצמן על הזונות. הן האמינו
שזונות אינן מסוגלות לשפוט נכון את המצב, ושמחו לשפוט בעצמן את הזונות ולחקור בדקדקנות את
אורח חייהן ומשפחתן. אם הזונות לא צייתו ל"המלצות" הרווחה לגבי מגורים
ותעסוקה, הן נכלאו בכלא או במוסד שיקומי.
שנות העשרים היו שנים של מאבקים בין
המשטרה לבין העובדות הסוציאליות, וכל אחד מהצדדים רצה לשלוט בזונות. עובדות הרווחה רצו לבטל את הרגולציה; מפקד המשטרה בעיר ארפורט הזהיר שהביטול יוביל
ל"זונות רחוב שיצוצו מהאדמה כמו פטריות". העובדות הסוציאליות הביאו לסגירת
המכונים; המשטרה הביאה לחקיקת החוק נגד
הפצת מחלות מין. עכשיו הזונות סבלו פעמיים: הן איבדו את ביתן בעקבות סגירת
המכונים, ונאלצו להירשם אצל רשויות הבריאות בתור "סכנת הדבקה". אם נמצא
שהן חולות במחלת מין, הן עברו טיפול בכפייה בבית-החולים, שבו הן נכלאו
לתקופה של כמה ימים או שבועות ללא קשר עם העולם. אחרי שהבריאו ושוחררו, הן נאלצו
לעבוד עבור המדינה כדי להחזיר את הוצאות הטיפול בהן.
המאבק בין העובדות הסוציאליות למשטרה
נמשך. המשטרה רצתה להוכיח את נחיצותה ועצרה זונות במעצרים המוניים, בניסיון להציג מצג שווא כאילו סגירת המכונים הובילה לעלייה במספר
הזונות. העובדות הסוציאליות מצידן הגדירו יותר ויותר
נשים כ"נמצאות בסכנה מוסרית", כדי להציג מספרים גדולים יותר של נשים שצריכות עזרה. עכשיו משרד הרווחה לא פיקח רק על זונות, אלא על כל מי
שנקבע שהיא "זונה פוטנציאלית". עובדות סוציאליות החלו להגדיר כל אישה
שעברה על הנורמות המגדריות המסורתית כ"סכנה מינית" ושלחו אותה להסגר.
נאצים נגד זונות
עליית הנאצים לשלטון ב-1933 החזירה
למשטרה את השליטה על הזונות. הפעם העובדות הסוציאליות שמחו לשתף פעולה – גם הן
קיבלו יותר כוח כדי "לטפל" בגורמים הא-סוציאליים, וניצלו את כוחן החדש
בהתלהבות.
נשים א-סוציאליות נשלחו למוסדות סגורים לתקופה
של כשישה חודשים, כדי "להגן עליהן מפני גורמים חברתיים שליליים" וגם כדי להגן
על החברה מפני חוסר המוסריות שלהן. במוסדות הן נאלצו לעבוד בכביסה, תפירה וחקלאות.
המטפלות השגיחו עליהן עשרים וארבע שעות ביממה, ומי שנחשבו לבעייתיות – זונות,
אלכוהוליסטיות ו"פסיכופתיות" - הופרדו משאר המטופלות.
הטיפול במוסדות היה קשוח. על הנשים נאסר
לדבר זו עם זו מלבד שעה אחת בצהריים ושעה אחת בערב, והן נענשו באכזריות על כל דבר
קטן. כלאו אותן במרתפים חשוכים;
מנעו מהן אוכל; אילצו אותן לעשות מקלחות קרות; והשפילו אותן לפני חברותיהן. רבות מהן עברו עיקור
כפוי. מי שניסו לברוח נשלחו למאסר או למחנה עבודה. אחרי שחרורן הן יכלו לבחור בין עונש מאסר לבין "השגחה מונעת" על חייהן. כך שירותי הרווחה יכלו לטעון שהמטופלות בחרו בהשגחה מרצונן.
ב-1937 נקבע שכל הזונות הן בהכרח
א-סוציאליות, וב-1939 נקבעו חוקים מחמירים נגד "עבירות מין", וביניהן זנות.
הזונות לא תרמו לכוח העבודה הדרוש למלחמה ולכן לא היה בהן צורך, בדיוק כמו נוודים,
אלכוהוליסטים, מהמרים וחסרי בית. יותר ויותר זונות נשלחו למוסדות לחינוך מחדש או למחנות ריכוז. רשומות עתידיות בבלוג יעסקו במצבן במחנות הריכוז, כמו גם ביחסם המשתנה של הנאצים לזנות במשך תקופת שלטונם.
רשומות דומות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה