במי נאבק המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות?

מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות נמצא בכל הצמתים המרכזיים של החוק להפללת הלקוח. חברות המטה פעלו לקידום הנושא בכנסת; הצעת החוק נכתבה על-ידי מנהלת המטה דאז; ומנהלות המטה כיום מפעילות לחץ ציבורי לאישור ההצעה. מנהלות המטה נהנות מאהדת התקשורת כלוחמות נגד הזנות. בחינה של הצעת החוק והרטוריקה שמאחוריה מגלה שהן נלחמות דווקא נגד הנשים העובדות בזנות.

המטה הגדיר את המודל השבדי כ"הצלחה כבירה", לאור הירידה במספר הנשים העובדות בזנות רחוב. כידוע, רוב העובדות בזנות רחוב בשבדיה הן מהגרות והן מגורשות מהמדינה, ורק כמה עשרות נשים מקומיות מקבלות טיפול בכל שנה. למטה המאבק לא אכפת מה עלה בגורלן של מאות הנשים שנעלמו מהרחובות. גירוש מהגרות הוא מבחינתו "הצלחה כבירה", ונשים שעובדות בזנות הן רק מספרים שצריך להוריד. 

המסמך שכתב המטה על נורבגיה הוא דוגמא נוספת לכך. המסמך חוגג נתונים מפוקפקים על ירידה במספר העובדות בזנות, ומתעלם מכל מה שאינו קשור למספרים: גירוש מהגרות; סחר בנשים; גירוש של רוב קורבנות הסחר; החרמת קונדומים בתור ראיות (עמוד 50); לקוחות מסוכנים יותר שהנשים נאלצות לקבל; ו"מבצע הומלס" של משטרת נורבגיה, שמטרתו המוצהרת היא לזרוק את עובדות המין מדירותיהן לרחוב. למי אכפת? העיקר שמספר הזונות ירד!

כמו ברוב המדינות שאימצו את המודל השבדי, כבר היום החוק בישראל מגרש מהגרות שעוסקות בזנות, מפליל עובדות מין על "החזקת מקום לשם זנות", ומרשיע בסרסרות את מי ששוכרת דירה ועובדת בה עם נשים נוספות. הצעת החוק של המטה אינה מבטלת אף אחת מהעבירות האלה, מה שלא מפריע לאחת ממנהלות המטה, עו"ד ניצן כהנא, לטעון: "החוק קובע שהאישה בכלל לא עוברת על החוק".

עובדות המין פשוט חסרות משמעות מבחינת המטה. לפי הצעת החוק שלו, צוות הרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות לא יכלול אפילו עובדת מין אחת, כאילו דעתן של נשים שעובדות בזנות לא ראויה להישמע. גם דעתן של נשים שכבר אינן עובדות בזנות בקושי תישמע: הצוות יכלול שורדת זנות אחת, והוועדה המייעצת תמנה שני שורדי זנות בלבד מתוך עשרים חבריה.

המטה מנהל כבר שנים רבות קמפיין נגד עובדות מין. מנהלת המטה לשעבר, עו"ד מיכל לייבל, מי שכתבה את הצעת החוק, טוענת בין השאר: "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12", "הסטטיסטיקה מראה שכמעט תמיד מדובר בילדות ובילדים שכבר עברו התעללות מינית". עו"ד כהנא חוזרת על אותם נתונים: "90% עברו פגיעות מיניות", "גיל הכניסה הוא 13". כל הסטיגמות האלה אינן נכונות, כפי שמסבירה גם שורדת הזנות דנה לוי. אפילו המחקרים הבעייתיים בישראל, שהמטה מסתמך עליהם בכל הזדמנות אחרת, מצאו שגיל הכניסה החציוני לזנות הוא בין 20 ל-26. זה לא מונע מהמטה להפיץ סטריאוטיפים מכוערים על-מנת להציג את עובדות המין כנשים חסרות ישע שאין טעם להקשיב להן.

אלה אינם הנתונים המסולפים היחידים שמפיץ המטה. במסמך בשם "הזנות בישראל - אוסף נתונים", טוען המטה כי "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה", על סמך מחקר שלא נערך בישראל ובכלל לא בדק את היקף התמותה, וכי "67% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית", על-סמך מחקר שמצא ש-17% מהנשים בזנות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית. הנתונים על אלימות בישראל מגיעים ממחקר על נשים במוסדות טיפוליים בלבד, הנתונים על נזקים פיזיים מגיעים ממחקר על אסירות קטינות שעבדו בזנות לא חוקית בארה"ב, והנתונים על מחלות מגיעים ממאמר אמריקאי על זנות רחוב לא חוקית.

נשים טרנסיות שעובדות בזנות לא זוכות אפילו לכך שהמטה יפיץ עליהן נתונים מסולפים. כידוע, שיעור גבוה של נשים טרנסיות נאלצות לעסוק בזנות בגלל האפליה החברתית והתעסוקתית נגדן. למרות זאת, המטה אינו ממליץ למנות אישה טרנסית כלשהי בין עשרים חברי הוועדה המייעצת. נוסף על כך, המטה מתנה את הסיוע לעובדות מין, כולל נשים טרנסיות, בכך שיעברו הכשרה מקצועית או "טיפול פסיכוסוציאלי". מבחינתו, לא החברה הכללית צריכה לעבור טיפול כדי לטפל בטרנספוביה שלה, אלא נשים טרנסיות זקוקות לטיפול כאילו הבעיה היא אצלן. לא פלא שכאשר המטה מביא טענות כלליות נגד זנות, הוא בוחר לצטט טרנספוביות ידועות לשמצה כמו ג'ניס ריימונד וג'ולי בינדל.

נשים שבדיות דווקא כן זוכות לנתונים מסולפים מטעם המטה, שמסתמך על המודל השבדי אך לא טרח לבדוק מה קרה שם בעשור האחרון. המטה מתגאה בכך שמספר עובדות המין בשבדיה ירד (בהסתמך על מידע לא מבוסס מ-2008, ובניגוד לנתונים המעודכנים), שמספר הלקוחות ירד (בהסתמך על מחקר שאומר בעצמו שתוצאותיו אינן אמינות מפני שגברים צעירים סירבו להשתתף בו), ושהיקף הסחר בנשים ירד (על-סמך האזנות סתר מ-2003 לשלושה סוחרי נשים. מאז עברו 15 שנה ולשבדיה אין מושג מה היקף הסחר בנשים בה). המטה אף טוען שבדנמרק הייתה עליה במספר עובדות המין, ואילו האמת היא שמספרן דווקא ירד (עמוד 9). אנחנו בשנת 2018, והמטה עדיין משתמש בנתונים מסולפים מ-2008. 

מטה המאבק מוביל את מאבק ההפללה על-סמך נתונים מוטעים בקשר לזנות ועל סמך נתונים מוטעים בקשר לפיתרון שהוא מציע. הצעת החוק שלו כוללת תמיכה בארגוני הסברה נגד זנות, אבל אינה כוללת תקציב סיוע כלשהו לנשים שעובדות בזנות, רק הקמת ועדה שתגיש המלצות שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף, ומי יודע מה יקרה להן עד אז. מבחינת המטה זה לא משנה: אם מספיק עובדות מין יגורשו, יופללו או סתם לא ישרדו, הוא יוכל להכריז בגאווה שהחוק הצליח והזנות בישראל צומצמה.


* פניותיי לקבלת תגובה מהמטה לא זכו למענה.

לזכרה של לורה לי

לורה לי אהבה חתולים ושנאה סטטיסטיקות מזויפות. היא המציאה כמה סטטיסטיקות משלה, למשל, "ל-84% מעובדות המין יש לפחות חתול אחד. עובדות מין שאין להן חתול אינן מייצגות ואין סיבה לדבר עליהן", "100% מעובדות המין לא מודעות לעובדה שהן מכרו את גופן, וממשיכות להשתמש בו". היה לה תואר ראשון בכלכלה, היא למדה לתואר שני בפסיכולוגיה, והיא ובתה בת ה-17 היו בית אומנה לחתולים. היא היתה גם עובדת מין ואחת האקטיביסטיות החשובות ביותר למען זכויות נשים בצפון-אירלנד, מדינה שמפלילה הפלות ועובדות מין. לורה לי מתה ביום רביעי בגיל 39 (הנסיבות לא ידועות. משפחתה ביקשה לשמור על פרטיותה).

לי סבלה בשנים האחרונות מהתקפות רבות נגדה. לאחר שנחשפה כעובדת מין, הבנק שעבדה בו פיטר אותה (לא לפני שאחד הבכירים בבנק הציע לה כסף תמורת מין). עוברי אורח אמרו לבתה ברחוב, "אמא שלך תמות מאיידס". לובי ההפללה טען שהיא משרתת את "לובי הסרסורים". כשהופיעה בפני הוועדה הממשלתית להפללת לקוחות זנות בצפון-אירלנד, ראש הוועדה האשים אותה שהיא "מנצלת נכים נואשים ולוקחת מהם כסף", מפני שבמסגרת עבודת המין שלה קיבלה לקוחות נכים. יום אחרי שלורה הכריזה על כוונתה להתנגד לחוק, רשות המיסים האירית הכריזה שתערוך בחשבונותיה בדיקה מדוקדקת.

בשנתיים שעברו מאז שצפון-אירלנד אימצה את החוק להפללת הלקוח, אף לקוח לא הורשע, אף עובדת מין לא קיבלה סיוע, והמדינה ממשיכה להפליל נשים על "אחזקת מקום לשם זנות" ועל סרסרות אם הן עובדות ביחד. לי הגישה תביעה לבית-המשפט בדרישה לבטל את החוק משום שהוא פוגע בזכויות האדם של עובדות המין. בית-המשפט דחה שוב ושוב את מועד הדיון בתביעה. עכשיו כבר מאוחר מדי.

את האהבה שלורה זכתה לה אפשר לראות בתגובות לפוסט שפרסמה בתה על מותה, בשרשור של ד"ר ברוק מגנאטי לזכרה, או בקמפיין התרומות למימון הלוויה שלה, שקיווה להשיג 3,000 פאונד ובתוך שעות ספורות השיג סכום כפול. האהבה שלורה זכתה לה עוד בחייה עזרה לה להתמודד עם ההתקפות האישיות נגדה ונגד פעילותה. היא אמרה פעם: "אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל התהילה, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות." אביא כאן מספר ציטוטים נוספים שלה, לזכרה. 

   

"לא אכפת לי אם אתן אוהבות את מה שאני עושה. זה בסדר אם אתן מתעבות את הרעיון של סחר במין. הדיון אינו על ההרגשה שלכן לגבי תעשיית המין, אלא על זכותנו לעבוד בביטחון."

"העוני דוחף נשים לתעשיית המין ואותו צריך למגר, לא את האנשים הבוגרים שמקיימים יחסי מין בהסכמה."

"תעשיית המין היא אחת התעשיות היחידות, שבהן גברים מהמעמד הבינוני-גבוה משלמים הרבה כסף לנשות מעמד הפועלים. אני תוהה אם זאת אחת הסיבות שאנשים שונאים אותנו."

"המציאות היא שהחוק לא ביטל את ההפללה שלנו. אנחנו לא יכולות לעבוד ביחד כי ניחשב לסרסוריות, אז החוק ממש לא עוזר לנו. המטרה האמיתית של החוק היא לאלץ נשים לצאת מהדירות הבטוחות שלהן ולרדת לרחוב. למה? כדי שתעשיית ההצלה תוכל למצוא אותן, לנפח מספרים ולקבל עוד מימון. עובדות מין בצפון אירלנד הן בסך הכול כלים של תעשיית ההצלה, שמנצלת אותן כדי להגדיל את כוחה הפוליטי והכלכלי".

"באף עבודה אחרת לא מכריחים את הנשים לעבוד לבד, בלילה, חשופות לציבור הכללי. זה פוגע בביטחון שלנו. רוצחים פוטנציאליים אורבים לעובדות מין כי הם יודעים שאנחנו פגיעות ובודדות. ואנחנו באמת כאלה – הודות לחקיקה ש'ארגוני הסיוע' מקדמים."

"ביקשנו שוב ושוב ממתנגדות הזנות להפסיק לדבר מעל הראשים שלנו. זה מתנשא, כאילו הן אומרות לנו, 'ששש, ששש, אנחנו יודעות מה הכי טוב בשבילכן, אנחנו נוציא אתכן מהתעשייה הזאת כי אתן פוגעות בעצמכן ואפילו לא מבינות את זה.' אני חושבת שהייתי שמה לב אם הייתי נפגעת."

לורה לי (מימין), בהפגנה למען זכויות נשים בצפון-אירלנד

"אני לא מתכוונת להגיד שאני 'אוהבת את העבודה שלי'. אני לא מכירה אף אחת שקופצת מהמיטה בתחילת השבוע ומכריזה, 'יש! עבודה!' אבל אני בוחרת לעבוד בעבודת מין. אני נהנית מהחופש שהיא מעניקה לי במונחים של ביטחון כלכלי וזמן לבלות עם משפחתי. עבודת המין אפשרה לי לסיים בלי חובות את התואר הראשון וללמוד לתואר שני. היא אפשרה לי לשמור על הבית שלי ולוודא שיהיה לבת שלי כל מה שהיא צריכה, מותרות שאין לכל אימא באקלים הכלכלי הנוכחי."

"אני לא מעודדת את מיתוס הזונה המאושרת. תופתעו לגלות כמה זמן ביליתי בשכנוע נשים לא להיכנס לתעשיית המין. זאת סביבה קשה. היא יכולה לשבור אותך. יש נשים שפורחות בתעשייה הזאת, אני יודעת כי אני אחת מהן. אבל יש נשים שהתעשייה תשבור אותן לגמרי. היא מאוד דורשנית: השקרים, הסודיות, הסכנה שיחשפו אותך. העבר שלי לגמרי לא מפואר. עבדתי בדירות כל כך גרועות שהן היו כמו לול תרנגולים. עברתי זמנים קשים מאוד. יש ימים שאני מעריצה את העבודה שלי, ויש ימים שהייתי רוצה להחזיק את הלקוחות שלי תלויים מחוץ לחלון."

מחקר בריטי: יתרונות האינטרנט

האינטרנט הוא המגזר הגדול ביותר של תעשיית המין בבריטניה. לפחות 29,826 עובדות ועובדי מין משתמשים בו כדי לפרסם את שירותיהם, לשווק את עצמם ברשתות החברתיות ולהשתתף בסרטי פורנו ובמצלמות סקס. מחקר בהשתתפות 641 עובדות ועובדי מין שופך אור על מצבם. 

בין המשתתפים במחקר היו 73% נשים, 19% גברים, 3% טרנסג'נדרים והשאר העדיפו לא להגדיר את עצמם מגדרית. הם עבדו בעבודות מין מגוונות: 74% בזנות עצמאית ישירה, 40% עבדו גם במצלמות, 13% בפורנו, וכו'. רובם היו בעלי אזרחות בריטית. אתייחס למשתתפים מעתה והלאה בלשון נקבה, מפני שרוב המשתתפים במחקר היו נשים.

אנשים מסוימים נוטים לדבר על "נשים בזנות", כינוי מעליב שנועד למחוק את האייג'נסי של עובדות מין ולהציג אותן כמי שהזנות היא המאפיין היחיד שלהן. לעומת זאת, המחקר גילה ש-54% מהן לא עובדות יותר מעשר שעות בשבוע (ומקדישות עוד עשר שעות לניהול עבודתן והכנות למפגשים), ול-23% היה תואר אקדמי. לא רק שהעבודה בזנות אינה כל חייהן, הן גם טוענות שדווקא יש להן אייג'נסי. 95% אומרות שהן אלה שקובעות איך יעבדו ואיזה לקוחות יקבלו, 88% קובעות איפה יעבדו, 94% קובעות מתי יעבדו ו-90% קובעות איזה אקטים מיניים יעשו ואיזה לא. 

  

הן גם לא סובלות בעבודה כמו שהן אמורות לסבול: 81% מרוצות מתנאי העבודה שלהן ו-81% מרוצות או די מרוצות מההכנסה הכספית מהעבודה. והן אפילו לא שונאות את הלקוחות שלהן: 86% אומרות שהיחסים שלהן עם הלקוחות טובים, 63% לא מרגישות חוסר כבוד מצד הלקוחות ורק 11% אומרות שהלקוחות לא מכבדים אותן.

כמובן, עבודת מין אינה עבודה קלילה. 25% מהמשתתפות במחקר מרגישות מותשות בסוף יום עבודה. 24% מרגישות מבודדות בעבודתן רוב או כל הזמן, אולי כי בבריטניה מותר לעבוד בזנות רק לבד בדירה או במלון. זאת כנראה הסיבה שהמשתתפות במחקר דורשות להתיר להן לעבוד ביחד עם נשים נוספות. בכלל, 60% מהמשתתפות במחקר דורשות שהחוק יתייחס לעבודת מין כמו לכל עבודה אחרת, אחרות מדברות על סוגים שונים של מיסוד, ורק 8% חושבות שצריך להפליל מנהלים/סרסורים.

הפחד הגדול ביותר של עובדות המין הוא החוק. 51% חששו שהשכנים יגלו על עבודתן וילשינו למשטרה, אפילו אם עבודתן חוקית, ו-27% חששו שהמשטרה תערוך ביקור במקום עבודתן. 

עובדות מין בבריטניה אינן רשאיות כאמור לעבוד עם נשים נוספות, וגם לא לשכור מאבטח, מה שחושף אותן לאלימות. 5% סבלו מאלימות פיסית בשנה האחרונה ו-8% מאלימות מינית. עם זאת, 84% לא הותקפו פיסית בחמש השנים האחרונות ו-78% לא הותקפו מינית. 

האלימות העיקרית ממנה סובלות המשתתפות במחקר היא אלימות מילולית וחברתית. בחמש השנים האחרונות, 65% סבלו מניסיונות לא רצויים לתקשר איתן במיילים או ברשתות חברתיות; 56% קיבלו הודעות מאיימות או מטרידות, בעיקר כאלה שאיימו "להוציא אותן מהארון" בתור עובדות מין; 54% סבלו מניסיונות של לקוחות לא לשלם על שירותיהן; ו-49% סבלו מאלימות מילולית ישירה. על אלימות מהסוג הזה כבר כתבה אן מקלינטוק: "סטיגמת הזונה משמשת להטלת משמעת על הנשים כולן; עידוד החברה לכבד עובדות מין יעודד את החברה לכבד את הנשים כולן".

עד שהסטיגמה תיעלם, האינטרנט עוזר לעובדות המין להגן על עצמן ולשפר את תנאי עבודתן. 75% מתוכן אומרות שהאינטרנט חשוב לבטיחותן. 89% אומרות שבזכותו הן יכולות לעבוד באופן עצמאי ולהחליט מתי ואיפה לעבוד, ומעל לשמונים אחוזים אומרות שהן יכולות לסנן לקוחות באמצעותו, לגלות מה הזכויות שלהן וליצור קהילות תמיכה עם עובדות מין נוספות. 

המחקר מראה את חשיבות האינטרנט לביטחונן ולתנאי עבודתן של עובדות המין. מי שדורש לאסור על עובדות מין לפרסם את עצמן באינטרנט או לעבוד דרכו, דורש למעשה להפוך אותן לפגיעות יותר, לחשוף אותן לאלימות ולמנוע מהן לעבוד באופן עצמאי. 

_______________________________________________________________________

מחקרים נוספים על זנות חוקית:

ניו-זילנד

אוסטרליה

דנמרק

מחקרים נוספים על בריטניה:

מחקרים כלליים

סטודנטים וסטודנטיות בתעשיית המין

ההבדל בין מיסוד לאי-הפללה

הגיע הזמן לעשות סדר: מה ההבדל בין מיסוד הזנות לבין אי-הפללה של זנות?

מיסוד אומר רגולציה, כלומר חוקים מיוחדים לגבי עבודת מין. אי-הפללה אומרת שהחוק מתייחס לעבודת מין כמו לכל עבודה אחרת. במילים אחרות, מיסוד אומר שהמדינה חושבת שעובדות מין לא יודעות מה טוב בשבילן, וקובעת איך הן צריכות לעבוד, איפה ועבור מי. אי-הפללה אומרת שהמדינה סומכת על עובדות המין ונותנת להן לקבוע בעצמן איך יעבדו.

איך זה מתבטא בחוק?

באי-הפללה מותר לעבוד בזנות רחוב.

במיסוד אסור לעבוד בזנות רחוב (ברוב המדינות והאזורים).

אי-הפללה לא מחייבת רישום של הנשים כעובדות בזנות.

מיסוד מחייב רישום של הנשים כעובדות בזנות (ברוב המדינות).

אי-הפללה מאפשרת לנשים לעבוד ביחד באופן עצמאי.

מיסוד לא מאפשר לנשים לעבוד ביחד באופן עצמאי, בעקבות התנאים הנוקשים לקבלת רישיון עסק.

אי-הפללה מאפשרת לעובדות מין עצמאיות לשכור מאבטח, מנקה או פקיד.

מיסוד לא מאפשר לעובדות מין עצמאיות לשכור מאבטח, מנקה או פקיד, מפני שהם נחשבים לסרסורים.

אי-הפללה מונעת משוטרים לפקח על עובדות מין, אלא אם יש צו חיפוש בעקבות חשד סביר לביצוע פשע.

מיסוד דורש מהמשטרה לפקח על עובדות מין, ומאפשר לה לפשוט על מקומות עבודתן בכל רגע נתון.

אי-הפללה אינה מחייבת עובדות מין לעבור בדיקות רפואיות.

מיסוד מחייב לעבור בדיקות רפואיות בחלק גדול מהמדינות.

איך זה מתבטא בשטח?

רוב עובדות המין לא רוצות להירשם אצל הרשויות בתור זונות; רוב העובדות בזנות רחוב לא יכולות למצוא מקום אחר לעבוד בו; ורוב הנשים לא רוצות לעבוד בתנאים נוקשים עבור גברים עשירים. באי-הפללה הן גם לא צריכות לעשות את כל אלה. במיסוד כן, והן נאלצות לבחור בין עבודה בתנאים נוקשים לבין עבודה לא חוקית. מיסוד הוא למעשה הפללה של כל מי שלא עומדת בתנאי הרגולציה.

איך זה מתבטא מעשית?

כמעט בכל מדינה עם זנות ממוסדת, רוב עובדות המין נשארות מחוץ לחוק מפני שאינן רוצות או יכולות לעמוד בתנאי המיסוד. זה אומר שרוב עובדות המין מופללות. באי-הפללה, כשמה כן היא, עובדות המין אינן מופללות.

אבל רגע, יש גם היבטים דומים בין מיסוד לאי-הפללה, לא?

כן, יש גם היבטים דומים בין גלידת שוקולד לעוגת שוקולד, זה לא אומר שאין הבדל משמעותי ביניהן. בדיוק כמו בגלידה ובעוגה, רוב ההיבטים הדומים במיסוד ובאי-הפללה הם דווקא טובים: אפשרות לעבוד לבד בדירה (רק בחלק מהמקרים במיסוד); אפשרות לעבוד במכון מוסדר; חובת שימוש בקונדומים; אפשרות לגדל ילדים בלי חטיפות של עובדות סוציאליות; וקבלת ביטוח לאומי, דמי אבטלה וכו'. לטעון שאין הבדל בין אי-הפללה למיסוד בגלל ההיבטים הדומים, זה כמו לטעון שאין הבדל בין הפלות חופשיות לבין ועדה ממשלתית שקובעת אם לאישה מותר להפיל או לא, או בין הגירה חופשית לבין קביעת מכסות הגירה לעבודות מסוימות בתנאים מסוימים.

אז למה אנשים טוענים שאין הבדל בין מיסוד לאי-הפללה?

קודם כל, זאת עוד דרך להשתיק עובדות מין, שדורשות אי-הפללה ולא מיסוד. שנית, זאת דרך טובה להתעלם מההצלחה של אי-הפללה בניו-זילנד ובאוסטרליה, ולדבר במקומה על המיסוד הבעייתי בהולנד ובגרמניה. ושלישית, לרוב האנשים לא אכפת מעובדות המין, אז אין להם בעיה לטעון שאין הבדל בין שיטה שאינה מפלילה עובדות מין לבין שיטה שמפלילה את רוב עובדות המין. 

ולסיום, האי-הפללה הקיימת כיום בניו-זילנד אינה מושלמת וכוללת היבטים מפלילים. מאחר שהחוק בה עדיין עדיף על-פני כל שאר החוקים הקיימים כיום, איגודי עובדות המין ברחבי העולם שואפים להתחיל עם המודל הניו-זילנדי, ומקווים לשפר אותו באופן הדרגתי עד האי-הפללה המיוחלת.

גיל הכניסה הממוצע לזנות

הטענה שגיל הכניסה לזנות הוא 14 הופרכה כבר שוב ושוב ושוב. אפילו שורדת הזנות דנה לוי כותבת שאי-אפשר לטעון את הטענה הזאת ברצינות. ובכל זאת, כמעט כל התומכות הבכירות בהפללת הזנות טוענות ברצינות שגיל הכניסה לזנות הוא 14 (או 13. או 12. תלוי במצב הרוח). עד כמה בכירות? ביניהן נמצאות יוזמת החוק להפללת הלקוח, ח"כ שולי מועלם, שטוענת כי "רוב הנשים נפלו לזנות בגיל 14", וכותבת הצעת החוק, עו"ד מיכל לייבל, שמספרת כי "מרביתן התגלגלו אל הזנות בגילים 14-12".

הן לא היחידות. כמוהן טוענות גם מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, עו"ד ניצן כהנא; מנהלת "ג'ון סקול" ומנהלת מכון תודעה לשעבר, עידית הראל-שמש; מכון תודעה עצמו; מנהלת תוכנית סלעית, נעמה ריבלין; מנהלת "המכללה", טל גרנות; עיתונאיות הארץ ורד לי וצפי סער; מעלת הצעת החוק הקודמת להפללת הלקוח, ח"כ לשעבר אורית זוארץ; מכון ירושלים לצדק; "מידע אמין על מין" (הו, האירוניה); לוביסטית "לובי 99", לינור דויטש; עמותת "הופכות את היוצרות"; מכון המחקר של הכנסת; לעזאזל, אפילו מדינת ישראל טוענת שגיל הכניסה לזנות הוא 14!

במילים אחרות, כמעט כל הגופים המעורבים בלובי ההפללה משתמשים בנתון שאין קשר בינו לבין המציאות. יש רק שתי אפשרויות: או שהם בתודעה כוזבת, או שהם מכירים בעיקר נשים שנכנסו לזנות בגיל 14, מה שאומר שהם מכירים רק מיעוט זעום מבין עובדות המין. האפשרות השנייה מדאיגה במיוחד: הגופים שמקדמים חקיקה נגד עבודת מין, אותם גופים שאמורים לסייע לעובדות מין, חושבים שהגורם לזנות הוא אונס קטינות ולא נסיבות כלכליות של נשים בגירות.

    

בתור שירות לציבור, להלן רשימה חלקית של מחקרים ברחבי העולם בנושא. הנתונים לא בהכרח מדויקים, ומטרתם אינה להוכיח מהו גיל הכניסה המדויק, אלא רק להראות שהוא אינו 14. המחקרים מסודרים לפי סדר האלפבית של המדינות שבהן הם נערכו. 

אוסטרליה: 24 (קווינסלנד, זנות ממוסדת ולא ממוסדת)

ארצות הברית: 19 (מחקר ישן על זנות רחוב לא חוקית בלבד. גיל חציוני 18)
בלגיה: 24

בריטניה: 24 (גיל חציוני. 1.5% התחילו לפני גיל 16)

גמביה: 25 (גיל חציוני)

דנמרק: 26 (גיל חציוני. פחות מ-1% התחילו לעבוד לפני גיל 14. פחות מ-2% לפני גיל 16)

דרום אפריקה: 24
דרום קוריאה: 19 (מחקר על נשים במוסד שיקומי בלבד. הזנות במדינה אינה חוקית)

הודו: 21 (גיל חציוני)

הולנד: 26 (גיל חציוני, זנות חוקית ולא חוקית)

הולנד: 28 (זנות חוקית בלבד. 1% התחילו לעבוד לפני גיל 18)

ישראל: 28.5 (מחקר של משרד הרווחה. 9% התחילו לעבוד לפני גיל 18. לדעתי המחקר לא אמין, אך לובי ההפללה משתמש בעקביות בנתונים ממנו, ומתעלם משום מה דווקא מהנתון הזה) 

ישראל: 21 (מחקר מ-2003 בהשתתפות 55 מהגרות. אף אחת לא התחילה לעבוד לפני גיל 16)

מכסיקו: 23 (12% התחילו לעבוד לפני גיל 16)

ניו-זילנד: 21 (גיל חציוני. 9% התחילו לעבוד לפני גיל 16)

סווזילנד: 19 (גיל חציוני. אף אחת לא התחילה לעבוד לפני גיל 14)

ספרד: 24.5 (בעיר פלמה. אף אחת לא התחילה לפני גיל 15)

פפואה ניו-גינאה: 19 (גיל חציוני. 10% התחילו לעבוד לפני גיל 15)

קנדה: 24

קניה: 22 (גיל חציוני 20).

שבדיה: 25 (גיל חציוני 23. 16% התחילו לפני גיל 18, שתיים לפני גיל 14).

שווייץ: 24

לעומת זאת, מחקרים שהראו שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14:

.

.

.

טוב, נו, אין כאלה.

למרבה המזל, תמיד אפשר לזייף כאלה, וזה בדיוק מה שעשתה מליסה פארלי. זייפנית הנתונים המפורסמת טענה שגיל הכניסה לזנות הוא 14, על-סמך מאמר של החוקרים Silbert&Pines על מחקר שערכו. היא לא ציינה שהמחקר נערך ברובו על זנות קטינות (60% מהמשתתפות בו היו מתחת לגיל 16). היא לא ציינה שהוא נערך ב-1982 על זנות רחוב לא חוקית. ויש עוד משהו קטן שהיא לא ציינה: המחקר לא מצא שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14.

אף אחד בישראל לא טרח לקרוא את המאמר שפארלי הסתמכה עליו, אחרת היה שם לב שהמאמר בכלל אינו מציין את גיל הכניסה. אף אחת גם לא טרחה לקרוא מאמרים אחרים של כותבי המאמר, אחרת היתה יודעת שגיל הכניסה הממוצע לזנות במחקרם היה 16, לא 14. ד"ר ענת גור העתיקה את הנתון המזויף בספרה, תומכות ההפללה אימצו אותו בשמחה, וכך מחקר על זנות רחוב לא חוקית, שנערך ברובו על קטינים ומצא שגיל הכניסה לזנות הוא 16, הפך במחי מראה מקום מזויף להוכחה שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14.

אגב, אפילו המחקר של מליסה פארלי עצמה, על סוגי הזנות הגרועים ביותר בתשע מדינות שונות, מצא שגיל הכניסה הממוצע היה 19.

לסיכום, אם מישהו טוען שהמחקרים מראים שהגיל הממוצע הוא 14, הוא משקר. ואם מישהי טוענת שהיא אינה מתבססת על מחקרים אלא על הנשים שהיא פוגשת בתוכניות הסיוע, כנראה שהיא מכירה רק את הקצה הקיצוני ביותר של תעשיית המין. קשה למצוא הבדל בינה לבין גבר שמכיר כמה סטודנטיות מאושרות שעובדות בזנות ומבסס עליהן את הטיעונים שלו.

________________________________________________________________

עוד רשומות על נתונים מופרכים:
האם מחקרים מראים שרוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדותן? (לא!)
האם מיסוד הזנות מוביל לעלייה בסחר בנשים? (לא!)
האם היקף התמותה בזנות הוא פי ארבעים? והאם תוחלת החיים היא ארבעים? (לא! די עם השאלות הרטוריות האלה!)

הבורדלים של הימלר

היינריך הימלר היה מודאג: עובדי הכפייה במחנות הריכוז היו חלשים ומותשים ולא עבדו כמו שצריך. האפשרות לשפר את תנאי החיים שלהם לא באה בחשבון; הימלר העדיף לשפר את התפוקה שלהם באמצעות הצעת תמריצים לעובדי הכפייה המצטיינים. חבילת התמריצים שלו כללה תנאי מאסר משופרים, תוספות מזון, בונוסים כספיים, טבק, ותמריץ אחד שנשמר ל"אסירים בעלי הישגים יוצאי דופן" בלבד: ביקור בבורדל (Bordellbesuch). בורדלים כאלה הוקמו בעשרה מחנות ריכוז.

התוכנית המקורית של הימלר היתה לגייס למכוני הריכוז האלה זונות לשעבר, בהנחה שהניסיון שלהן יעזור להן בתפקיד ושלגברים לא יהיו ייסורי מצפון איתן. אבל לא היו במחנות הריכוז מספיק זונות לשעבר כדי למלא את כל מכוני הריכוז, לכן החלו לגייס גם נשים אחרות מתוך המחנות. למרות הרצון לבחור נשים גרמניות בלבד, היו ביניהן גם פולניות, צרפתיות, רוסיות, צ'כיות וצועניות. יהודיות לא התקבלו.

הנאצים הקפידו על מראה חיצוני "אטרקטיבי", כלומר נשים שעדיין לא סבלו מתת-משקל ולא איבדו את שיערן ושיניהן במחנות. ד"ר שידלאוסקי, הרופא הראשי במחנה ראוונסבריק, סיכם את הדרישות: "הנשים חייבות להיות צעירות, עם מראה חיצוני טוב וניסיון קודם ביחסי מין מחוץ לנישואים". קציני ה-SS נהנו להצעיד אותן ערומות ולבחור את המתאימות ביותר.

אחת הנשים ש"התנדבו" לעבוד במכון, אורסולה קראוזה, אמרה בפשטות: "חצי שנה בבית זונות עדיפה על חצי שנה בראוונסבריק". היא ידעה שהתנאים במחנה הריכוז ראוונסבריק, שממנו גויסו רוב הנשים, היו מחרידים. עבודת פרך בימים, צפיפות קשה בלילות, חרדת הישרדות יומיומית וזוהמה מחרידה. במכונים היו לנשים שירותים פרטיים וחדרי אמבטיה, הן קיבלו מזון איכותי, לא נאלצו לעבוד בחוץ ונהנו משעות פנאי רבות. אישה נוספת הסבירה: "בראוונסבריק הייתי נשברת בתוך זמן קצר. זה היה ברור לי. אז התנדבתי לכאן". הנאצים גם הבטיחו להן שיקבלו שכר על עבודתן ויזכו בשחרור מוקדם, הבטחות שלא מומשו.

לוטי, אישה הולנדית שנכלאה באושוויץ, סיפרה מדוע "התנדבה" לעבוד במכון: "באושוויץ שלחו אותנו לעבוד ביחידת ביוב זוועתית, בתוך רפש ומים בגובה הברכיים. היינו צריכות לחפור תעלות ליד המשרפות, כדי שהם יוכלו לזרוק לתוכן את האפר. לא רק העבודה היתה קשה, גם הריח הנורא של העשן. רק לראות אותו – הוא היה כל כך סמיך ושחור, נראה כאילו הוא לעולם לא ייעלם. בכל פעם שהרמת את הראש למעלה וראית אותו, חשבת לעצמך, 'עוד שבוע, עוד חודש, ואז יגיע תורי'. ממש יכולתי להרגיש את זה. הרגשתי את עצמי עולה בארובה מעל הגג ונעלמת לאט לאט, עד שלא יהיה לי שום זכר. אף אחד לא יידע שפעם הייתי בחיים.

הייתי בת 18 ולא רציתי למות. אני יודעת, אף אחד לא רוצה למות, אבל אולי אני לא רציתי למות אפילו יותר מאחרים. אולי זה ההבדל. יכולתי להרגיש כמה זה מוטעה להחריד אם אמות בגלל שלא יכולתי לגנוב מרק ולא היו לי סיגריות להחליף בלחם, בזמן שאנשים אחרים, פחות טובים ממני, שאולי ביצעו פשעים או ניהלו חיים מרושעים, יצליחו איכשהו לשרוד... מי אמר שאני צריכה לוותר על החיים שלי סתם ככה? כולם מסביב אספו שאריות מהזבל, מצצו עצמות שאנשים אחרים ירקו, ואני אמורה לסרב לחיות רק כי מציעים לי את החיים האלה על צלחת מלוכלכת?"

  

מיד לאחר שנבחרו לעבוד במכון, תנאי החיים של הנשים השתפרו ללא היכר. הן עברו בדיקות רפואיות וקיבלו לחם ונקניק כדי להתחיל בשיקום הפיסי. עודדו אותן לשכב בשמש במטרה להשתזף ולהתרענן. במחנה הריכוז עשו הכול כדי לפגוע בבריאותן; במכון עשו הכול כדי לשמור עליה. מרגרטה, למשל, נשלחה לראוונסבריק ב-1939 בעוון קשר עם מנהל מסעדה חצי-יהודי. בקיץ 1943 היא סבלה מבַּצֶקֶת ונאמר לה שהיא לא תוכל לעבוד במצבה. במחנה היא כנראה היתה מתה, אבל באותו זמן היא נבחרה לעבוד בבורדל של בוכנוואלד, שבו הבטיחו לה: "אנחנו נחזיר אותך לכושר". במשך כמה שבועות היא קיבלה אוכל ממטבח ה-SS, כולל מצרכים נדירים כמו קפה ומרגרינה, עד שחזרה לעצמה והחלה לעבוד במכון. היא וחברותיה היו האסירות היחידות במחנה הריכוז שעלו במשקל.

בכל ערב הנשים עבדו במשך שעתיים וקיבלו ארבעה עד שמונה גברים, שלכל אחד מהם הוקצבו 20-15 דקות. יחסי המין המותרים היחידים היו בתנוחה המיסיונרית. הגברים עברו בדיקת מחלות מין וקיבלו זריקה לפני שנכנסו לחדר. הנשים קיבלו זריקות בתחילת ובסוף כל יום, כדי למנוע הריונות ומחלות מין. הן לא עבדו בזמן מחזור, אם כי לרובן לא היה מחזור בגלל הזוועות שעברו במחנה. לא היתה מדיניות קבועה בקשר לנשים שנכנסו להיריון – חלקן הוצאו להורג וחלקן עברו הפלה ויכלו לחזור לעבוד. לעומת זאת, מי שנדבקה במחלת מין נשלחה בחזרה למחנה הרגיל, שמשמעותו מוות ודאי.

בין המבקרים במכון לא היו רק אסירים מצטיינים. הנאצים ראו במכונים "מעבדה מינית", והכריחו אסירים הומוסקסואלים לשכב עם הנשים במטרה "לרפא" אותם. הנס הגר, סטודנט וינאי שנעצר ב-1939 בעוון הומוסקסואליות ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, סיפר ש"תוכנית הטיפולים" שלו כללה ביקור שבועי במכון הריכוז:

"הכריחו אותנו להופיע שם כל שבוע כדי 'ללמוד' את הנאות המין השני... איך אני אמור ליהנות, כשהבחורה האומללה מרימה את הרגליים שלה וקוראת, 'נו, מהר, נו כבר' כדי שהיא תוכל לסיים עם זה כמה שיותר מהר, במצב שבטח היה כואב בשבילה בדיוק כמו בשבילי? ועוד כשאני יודע שאנשי ה-SS מרגלים מבעד לחורי ההצצה בקיר. אחרי שהכריחו אותי לקיים יחסי מין עם הנשים באווירה המחרידה הזאת, נעשיתי רק יותר משוכנע שלעולם לא אשכב שוב עם אישה."

גם מגברים ההטרוסקסואלים במחנות לא התלהבו מהרעיון. רק אחוז אחד מתוכם ביקרו בבתי האונס האלה. האסירים הפוליטיים במחנה בוכנוואלד, למשל, החרימו את הבורדל מפני שחשבו שהוא נועד להשחית אותם. הנאצים ניסו ללא הצלחה להכריח אותם לבקר בו.

סיפוריהן האישיים של הנשים ממחישים את אומץ ליבן. הנשן ס. נולדה ב-1914 בהמבורג. בעלה נשלח למלחמה והיא נאלצה לפרנס לבדה את שלושת ילדיהם. ביוני 1942 היא נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק בעוון "חברוּת עם יהודים", והגיעה משם לבורדל של דכאו. היא נתפסה בו מבריחה מכתבים למען המחתרת, ונשפטה לעשרים וחמש מלקות ובידוד בצינוק. היא שרדה בדכאו עד שחרור המחנה על-ידי הצבא האמריקאי ביולי 1945.

אירנה פ. נולדה ב-1922 בפולין, בת למשפחה פולנית-קתולית, ועבדה בתור קצרנית. במאי 1944 היא נעצרה בעוון קיום יחסי מין עם גרמני, עבירה על חוקי הגזע. היא נשלחה לראוונסבריק, ובאוגוסט 1944 נשלחה לבורדל של דכאו ומשם לזה של גוזן. היא נשארה שם עד אפריל 1945, אז התמנתה לאחראית על האסירות במחנה מאוטהאוזן ושרדה את הימים האחרונים של המלחמה. הרשומות מראות שעד מעצרה באשמת עבירה על חוקי הגזע, היא מעולם לא עבדה בזנות; הפשע היחיד שלה היה יחסים בהסכמה עם גרמני.

קריסטל מ. נולדה ב-1921 וחיה בגרמניה. היא מעולם לא נישאה ועבדה בתור מוכרת בחנות לפני שנעצרה ב-1942 רק כי היתה צוענייה. היא נשלחה למחנה ראוונסבריק ב-1942, וממנו הגיעה לבורדל של בוכנוואלד. לא ידוע מה עלה בגורלה.

  

הנשים במכוני הריכוז נבדלו מאנשים אחרים לא רק בהווי חייהן, אלא גם באנושיותן בתקופה לא אנושית. עדויות השורדים מאותה תקופה מתארות אותן כאמיצות ונדיבות. סם גודשילד היה אסיר יהודי פולני צעיר באושוויץ, שנשלח לתקן את הגג של מכון הריכוז. הנשים במקום נתנו לו ולחבריו לחם; ג'ק יוניקובסקי היה אסיר דומה, שנשלח לנקות את המכון. הנשים נתנו לו ולחבריו לחם ואפילו שוקולד; מאייר שוורץ נשלח גם הוא לנקות את המכון ופגש שם אישה מעיר הולדתו, לודז'. היא הורתה לו לחכות ליד החלון בשעה מסוימת, ומאז נתנה לו אוכל בכל יום במשך תקופה ארוכה.

קבוצה של שמונה אסירות יהודיות, שהיתה אמורה להגיע לאושוויץ, הוצעדה יום אחד בטעות לתוך המכון ונאלצה להישאר בו במהלך הלילה. הנשים במכון הרגיעו אותן, מזגו להן תה, סיפקו להן מזון והבטיחו להן: "כל עוד אתן איתנו, אתן בטוחות".

 _______________________________________________________________________

הרשמה מבוססת על עבודת הדוקטורט של ג'סיקה אנדרסון יוז: Forced Prostitution: The Competing And Contested Uses Of The Concentration Camp Brothel

רשומות קשורות: 

הגישה הנאצית לזנות

הכיבוש הנאצי בבלגיה

זנות בגרמניה בין שתי מלחמות העולם

הכיבוש הנאצי בבלגיה. "הן עלולות לפתות חיילים לבצע חרפה גזעית"

אחד הנימוקים הגרועים בעד זנות הוא שאם לא תהיה זנות, גברים יאנסו נשים מהוגנות. הצבא הנאצי בבלגיה היה מודאג מאפשרות אחרת: אם לא תהיה זנות, גברים אריים יתאהבו בנשים מהוגנות. הנאצים ממש לא רצו שזה יקרה.

הנשים הבלגיות פשוט לא היו מוסריות כמו החיילים הנאצים. הן ניצלו את הקשרים הרומנטיים שלהן עם הגרמנים כדי לרגל (בין עשרה לעשרים אחוזים מהמרגלים הבלגים היו נשים); הן זיהמו את הגזע הארי הטהור כשהולידו איתו ילדים; הן הדביקו את הגרמנים הבריאים במחלות מין; ובכלל, כל הקשרים הרומנטיים האלה פגעו בהירארכיה בין כובשים לנכבשות. הפיקוד העליון של הצבא הגרמני התלונן: "הבלגיות שמקיימות קשרים עם חיילים הן לא הנשים הכי מוסריות בעולם".

והיה בכל זאת גם העניין של האונס. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הגרמני בבלגיה קיבל ברחבי העולם את הכינוי "האונס של בלגיה", לאור כמות מקרי ההתעללות של חיילים גרמנים בנשים בלגיות. הצבא הנאצי רצה לתקן את הרושם ולהראות לעולם כמה הוא מוסרי. מצד שני, הצבא לא רצה לאסור על חייליו לקיים יחסי מין עם נשים מקומיות, מחשש שהם יתחילו לאנוס או יותר גרוע, לקיים יחסים הומוסקסואלים בינם לבין עצמם. אחרי הכול, אי אפשר לצפות מגברים שלא יקיימו יחסי מין.

הפיתרון היה זנות. על נשים בזנות אפשר לפקח ולוודא שהן יעברו בדיקות רפואיות, אז לא צריך לדאוג לבריאות הגזע. עם נשים בזנות אין רומנטיקה וילדים, אז לא צריך לדאוג לטוהר הגזע. פנטסטיש.

כשהנאצים הגיעו לבלגיה במאי 1940, הם הזדעזעו לגלות שאין במדינה חוק להסדרת הזנות. הם היו מודאגים במיוחד מכל הנשים שהסתובבו ברחובות וניסו לפתות גברים לפעילות מינית בתשלום. נשים כאלה, שלא מפקחים עליהן, היו מסוכנות במיוחד מבחינת הנאצים. לא נותרה ברירה אחרת אלא למסד אותן ואת הזנות בכלל. אחד הרופאים הצבאיים הסביר: "בילוי חברתי עלול ליצור כבוד הדדי. במכוני ליווי זה לא יקרה".

תחת המיסוד הנאצי, עובדות מין חויבו להירשם אצל הרשויות, לעבוד במכונים מוסדרים, לעבור בדיקות רפואיות פעמיים בשבוע ולהתאשפז בבית החולים במקרה שחלו במחלת מין. הנאצים הקימו מכונים נפרדים לחיילים, לקצינים ולאזרחים, ודרשו תנאים סניטאריים הולמים – מים זורמים, מגבות נקיות, כיור, סבון ובידה. המחיר כלל גם שני קונדומים, ובכל חדר היה שלט שהזכיר שחובה להשתמש בקונדום. הרשויות הבלגיות שיתפו פעולה עם דרישות הגרמנים בתקווה לא להרגיז אותם, גם אם לפעמים הן העזו קצת למחות.

עובדות המין דווקא לא שיתפו פעולה, לא הסכימו להירשם (זונות רשומות איבדו את זכות ההצבעה) והעדיפו לעבוד בתנאים שלהן. חלקן אפילו ניצלו את חדריהן הדיסקרטיים כדי להחביא טייסים של בעלות הברית שביצעו נחיתות אונס בבלגיה. הנאצים בתגובה חוקקו תקנות נוקשות יותר ויותר, כולל איסור על השכרת דירות וחדרים לעובדות מין. 

הרשויות הבלגיות לא התאמצו במיוחד ליישם את התקנות בשטח, ובוודאי לא את התקנות שקבעו שכל אישה נחשדת כזונה אם היא נמצאת ברחוב בשעות מאוחרות, או עובדת בבית קפה, מועדון או בר. התובע הכללי של בית הדין לערעורים בבריסל התלונן: "לא כל הנשים בברים, בחנויות הטבק ובבתי הדירות הן נשים לא מהוגנות; נשים מחונכות היטב, שעובדות כחדרניות או כמוכרות, לא צריכות לקבל אותו יחס כמו נשים ירודות". אחרים התלוננו על עומס העבודה, ורופא העיר גנט טען שהוא נאלץ להקדיש את כל זמנו לבדיקת זונות.

הדרישה הנאצית לתייג כל אישה במקום ציבורי גרמה כמעט לכל אישה בלגית להיחשד כזונה ולהיות תחת סכנת בדיקות רפואיות כפויות. בתור פיתרון, ברוב הערים הקימו שתי רשימות שונות: רשימה אחת של זונות ורשימה אחת של נשים שמתנהגות בחופשיות מינית רבה מדי אבל אינן זונות. גם זאת, לפי המשטרה הבלגית, היתה בעיה: "קשה להבדיל בין זונות לבין נשים אחרות".

הנאצים הוטרדו מאותן נשים אחרות, ובעיקר מהאפשרות שיתחתנו עם חיילים גרמנים. מצד אחד, הן היו חלק מהשבטים הגרמאניים, שקרובים במהותם לגזע הארי ולכן הזדווגות איתם יכולה להרחיב את הגזע; מצד שני, הן בכל זאת לא היו לגמרי אריות. החוקים בעד ונגד חתונה גרמנית-בלגית השתנו במהלך השנים, וכללו גם הפרדה בין הנשים הפלמיות לבין הנשים הצרפתיות, שנחשבו לנחותות.

רק דבר אחד היה ברור: עובדות המין היו אמורות להקריב את פרטיותן, גופן וחופש התנועה שלהן למען הכוחות הגרמנים, וזה מה שנשים בלגיות רבות עשו בלית ברירה. חצי מיליון בלגים היו מובטלים אחרי הפלישה הנאצית. חצי מהם עברו לעבוד בגרמניה, לחצי השני לא נשארו הרבה אפשרויות להתפרנס. רוב הנשים הבלגיות לא הפכו לזונות במשרה מלאה, אלא עסקו במכירות שירותים מיניים כדי להתפרנס באופן זמני בעת הצורך, כשלא היתה להן אפשרות אחרת.

הנאצים בינתיים היו מוטרדים במיוחד מנשים יהודיות שעוסקות בזנות ובטח ידביקו את החיילים במחלות, ויותר גרוע, "הן עלולות לפתות חיילים לבצע חרפה גזעית ללא ידיעתם". על נשים יהודיות אמנם נאסר לעבוד בזנות, אבל מכיוון שהיה קשה לאכוף זאת, הנאצים פשוט שלחו את כל עובדות המין היהודיות למחנות הריכוז, ביחד עם 26,000 יהודים בלגים נוספים.

הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של סטייסי הושן: Intimate Encounters and the Politics of German Occupation in Belgium, 1940-44/45

רשומה קשורה: הגישה הנאצית לזנות