אחד הנימוקים הגרועים בעד זנות הוא שאם
לא תהיה זנות, גברים יאנסו נשים מהוגנות. הצבא הנאצי בבלגיה היה מודאג מאפשרות
אחרת: אם לא תהיה זנות, גברים אריים יתאהבו בנשים מהוגנות. הנאצים ממש לא רצו שזה
יקרה.
הנשים הבלגיות פשוט לא היו מוסריות כמו
החיילים הנאצים. הן ניצלו את הקשרים הרומנטיים שלהן עם הגרמנים כדי לרגל (בין עשרה
לעשרים אחוזים מהמרגלים הבלגים היו נשים); הן זיהמו את הגזע הארי הטהור כשהולידו איתו ילדים; הן הדביקו את הגרמנים הבריאים במחלות מין; ובכלל, כל הקשרים הרומנטיים האלה פגעו בהירארכיה
בין כובשים לנכבשות. הפיקוד העליון של הצבא הגרמני התלונן: "הבלגיות שמקיימות
קשרים עם חיילים הן לא הנשים הכי מוסריות בעולם".
והיה בכל זאת גם העניין של האונס.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הגרמני בבלגיה קיבל ברחבי העולם את הכינוי
"האונס של בלגיה", לאור כמות מקרי ההתעללות של חיילים גרמנים בנשים
בלגיות. הצבא הנאצי רצה לתקן את הרושם ולהראות לעולם כמה הוא מוסרי. מצד שני, הצבא
לא רצה לאסור על חייליו לקיים יחסי מין עם נשים מקומיות, מחשש שהם יתחילו לאנוס או
יותר גרוע, לקיים יחסים הומוסקסואלים בינם לבין עצמם. אחרי הכול, אי אפשר לצפות
מגברים שלא יקיימו יחסי מין.
הפיתרון היה זנות. על נשים בזנות אפשר
לפקח ולוודא שהן יעברו בדיקות רפואיות, אז לא צריך לדאוג לבריאות הגזע. עם נשים
בזנות אין רומנטיקה וילדים, אז לא צריך לדאוג לטוהר הגזע. פנטסטיש.
כשהנאצים הגיעו לבלגיה במאי 1940, הם
הזדעזעו לגלות שאין במדינה חוק להסדרת הזנות. הם היו מודאגים במיוחד מכל הנשים
שהסתובבו ברחובות וניסו לפתות גברים לפעילות מינית בתשלום. נשים כאלה, שלא מפקחים
עליהן, היו מסוכנות במיוחד מבחינת הנאצים. לא נותרה ברירה אחרת אלא למסד אותן ואת
הזנות בכלל. אחד הרופאים הצבאיים הסביר: "בילוי חברתי עלול ליצור כבוד הדדי.
במכוני ליווי זה לא יקרה".
תחת המיסוד הנאצי, עובדות מין חויבו
להירשם אצל הרשויות, לעבוד במכונים מוסדרים, לעבור בדיקות רפואיות פעמיים בשבוע
ולהתאשפז בבית החולים במקרה שחלו במחלת מין. הנאצים הקימו מכונים נפרדים לחיילים, לקצינים
ולאזרחים, ודרשו תנאים סניטאריים הולמים – מים זורמים, מגבות נקיות, כיור,
סבון ובידה. המחיר כלל גם שני קונדומים, ובכל חדר היה שלט שהזכיר שחובה להשתמש
בקונדום. הרשויות הבלגיות שיתפו פעולה עם דרישות הגרמנים בתקווה לא להרגיז אותם,
גם אם לפעמים הן העזו קצת למחות.
עובדות המין דווקא לא שיתפו פעולה, לא
הסכימו להירשם (זונות רשומות איבדו את זכות ההצבעה) והעדיפו לעבוד בתנאים שלהן.
חלקן אפילו ניצלו את חדריהן הדיסקרטיים כדי להחביא טייסים של בעלות הברית שביצעו
נחיתות אונס בבלגיה. הנאצים בתגובה חוקקו תקנות נוקשות יותר ויותר, כולל איסור על
השכרת דירות וחדרים לעובדות מין.
הרשויות הבלגיות לא התאמצו במיוחד ליישם את
התקנות בשטח, ובוודאי לא את התקנות שקבעו שכל אישה נחשדת כזונה אם היא נמצאת ברחוב
בשעות מאוחרות, או עובדת בבית קפה, מועדון או בר. התובע הכללי של בית הדין
לערעורים בבריסל התלונן: "לא כל הנשים בברים, בחנויות הטבק ובבתי הדירות הן
נשים לא מהוגנות; נשים מחונכות היטב, שעובדות
כחדרניות או כמוכרות, לא צריכות לקבל אותו יחס כמו נשים ירודות". אחרים
התלוננו על עומס העבודה, ורופא העיר גנט טען שהוא נאלץ להקדיש את כל זמנו לבדיקת
זונות.
הדרישה הנאצית לתייג כל אישה במקום
ציבורי גרמה כמעט לכל אישה בלגית להיחשד כזונה ולהיות תחת סכנת בדיקות רפואיות
כפויות. בתור פיתרון, ברוב הערים הקימו שתי רשימות שונות: רשימה אחת של זונות
ורשימה אחת של נשים שמתנהגות בחופשיות מינית רבה מדי אבל אינן זונות. גם זאת, לפי
המשטרה הבלגית, היתה בעיה: "קשה להבדיל בין זונות לבין נשים אחרות".
הנאצים הוטרדו מאותן נשים אחרות, ובעיקר
מהאפשרות שיתחתנו עם חיילים גרמנים. מצד אחד, הן היו חלק מהשבטים הגרמאניים,
שקרובים במהותם לגזע הארי ולכן הזדווגות איתם יכולה להרחיב את הגזע; מצד שני, הן בכל זאת לא היו לגמרי אריות. החוקים
בעד ונגד חתונה גרמנית-בלגית השתנו במהלך השנים, וכללו גם הפרדה בין הנשים הפלמיות
לבין הנשים הצרפתיות, שנחשבו לנחותות.
רק דבר אחד היה ברור: עובדות המין היו
אמורות להקריב את פרטיותן, גופן וחופש התנועה שלהן למען הכוחות הגרמנים, וזה מה
שנשים בלגיות רבות עשו בלית ברירה. חצי מיליון בלגים היו מובטלים אחרי הפלישה
הנאצית. חצי מהם עברו לעבוד בגרמניה, לחצי השני לא נשארו הרבה אפשרויות להתפרנס.
רוב הנשים הבלגיות לא הפכו לזונות במשרה מלאה, אלא עסקו במכירות שירותים מיניים
כדי להתפרנס באופן זמני בעת הצורך, כשלא היתה להן אפשרות אחרת.
הנאצים בינתיים היו מוטרדים במיוחד
מנשים יהודיות שעוסקות בזנות ובטח ידביקו את החיילים במחלות, ויותר גרוע, "הן
עלולות לפתות חיילים לבצע חרפה גזעית ללא ידיעתם". על נשים יהודיות אמנם נאסר
לעבוד בזנות, אבל מכיוון שהיה קשה לאכוף זאת, הנאצים פשוט שלחו את כל עובדות המין
היהודיות למחנות הריכוז, ביחד עם 26,000 יהודים בלגים נוספים.
הרשומה מבוססת על עבודת הדוקטורט המרתקת של סטייסי הושן: Intimate Encounters and the Politics
of German Occupation in Belgium
רשומה קשורה: הגישה הנאצית לזנות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה