עד שהאחיות אדה ומינה אברליי הגיעו בשנת 1900 לרובע האורות האדומים של שיקאגו, הוא נודע בעיקר בסרסורים המפוקפקים ובנשים הקשוחות שעבדו בו.
במועדונים הזולים היו חורים בקירות שנועדו לגניבת ארנקי הלקוחות; במועדונים היוקרתיים החדירו מורפיום למשקאות של הלקוחות
ושדדו אותם אחרי שאיבדו את ההכרה;
הטי בריגס, אפרו-אמריקנית בגובה 1.82 מטר ובמשקל 100 ק"ג, נהגה לשדוד את
לקוחותיה על-ידי הטחת ראשם בקיר;
קיטי אדאמס, שזכתה לכינוי "הטרור של רחוב סטייט", התגאתה בשוד של יותר
ממאה לקוחות. כשנעצרה ביחד עם חברתה בעוון שוד אלים, השופט זיכה אותן בטענה שכל
גבר שנכנס לרובע מקבל בדיוק את מה שמגיע לו.
"דיברתי עם כל מועמדת בעצמי,"
סיפרה אדה מאוחר יותר. "היא היתה חייבת להיות בעלת ניסיון בעבודה לפני שהגיעה
לכאן. לא אהבנו חובבניות או אלמנות צעירות, כי הן נטו לקבל הצעות נישואין ולעזוב.
גם לא רצינו מכורות לסמים או לאלכוהול. נשים כל כך רצו לעבוד אצלנו, שהייתה לנו
רשימת המתנה". באותה תקופה נשים הרוויחו במפעלי התעשייה 6$ לשבוע; בבורדלים רגילים הן הרוויחו 35$ לשבוע; במועדון אברליי הן הרוויחו 100$ לשבוע.
אדה ומינה אברליי התכוונו לשנות את כל
זה. בתור סרסוריות מצליחות באומהה, הן החליטו שהגיע הזמן לעבור לעיר הגדולה ולפתוח
בה בורדל. לא סתם בורדל, אלא הבורדל המרהיב ביותר בשיקאגו ואולי בארה"ב כולה.
אצלן לא יהיו שוד, סמים, עליבות ועבדוּת; אצלן יהיו נשים קלאסיות בבניין קלאסי.
 |
| האחיות אברליי |
האחיות אברליי דאגו לביטוח בריאות עבור
העובדות שלהן, ועודדו אותן לקרוא ספרים, להרחיב את השכלתן ולשוחח עם הלקוחות. הן
קראו לעובדות המועדון "פרפריות", ולפעמים הביאו למועדון פרפרים אמיתיים
ושחררו אותם לאוויר. בין העובדות במקום היו נשים אגדיות כמו ליליאן סט. קלייר,
"ברטה היהודייה" מוריסון, בל שרייבר, גרייס מונרו וכמובן סוזי פון טאנג
(Suzy Poon Tang), שהתפרסמה בסין, עברה לארה"ב והספיקה לעבוד במועדון אברליי יום אחד לפני שלקוח התאהב בה והתחתן איתה.
הלקוחות במועדון עברו סלקציה וקיבלו
אישור כניסה רק אם הביאו איתם מכתב המלצה מאדם מוכר. התשלום התבצע בצ'קים בלבד –
כסף מזומן נחשב גס מדי. מי שזכה להיכנס למועדון נהנה ממעדני פירות, אגוזי פקאן,
בונבונים, סיגרים ומשקאות ליקר לכל אורך הלילה. ברחבי העיר היה אפשר ליהנות מארוחת
שלוש מנות בחמישים סנט; הבופה במועדון אברליי עלה
חמישים דולר.
הספרייה בבורדל הציגה ספרים קלאסיים
מהרצפה עד התקרה. חדר האמנות שפע יצירות מופת. חדר הנשפים כלל מזרקת מים, רצפת
פרקט עם דגמי פסיפס מרהיבים ותקרה עם נברשות בדולח. מזרקה מיוחדת הפריחה בושם על
הסועדים, שאכלו מתוך צלחות זהב 18 קראט.
 |
| חדר המוסיקה האוריינטלית במועדון |
שנים-עשר החדרים הפרטיים היו אטומים
לרעש. חדר הכסף הציג סגסוגות כסף, החדר המורי עוצב בסגנון טורקי, ובטרקלין היפני
הונח כיסא עץ על במה ומעליה חופת משי. החדר הסיני הציע חבילות של זיקוקים ובחדר
המצרי התגוררה בובה של קלאופטרה בגודל מלא. חדר הזהב היה האהוב ביותר על האחות
אברליי ועוטר כולו בזהב.
הסרסוריות היריבות לא היו מרוצות.
העובדות הטובות ביותר שלהן והלקוחות העשירים ביותר שלהן עברו למועדון אברליי. רוב הסרסוריות
החרימו את האחיות אברליי ולא הזמינו אותן למפגשי איגוד הסרסוריות המקומי, The Friendly Friends, שחברותיו נפגשו מפעם לפעם כדי לתפור וללגום תה. אחת מהן, ויק
שואו, לא הסתפקה בלגימת תה. אחרי שלקוח מת בבורדל שלה ממנת יתר של סמים ואלכוהול,
היא ניסתה ללא הצלחה להפליל את האחיות אברליי ברציחתו.
והיו עוד טיפוסים שלא היו מרוצים
ממועדון אברליי: הפוריטנים. זאת אינה מילת גנאי, אלא השם הרשמי שבחר לעצמו איגוד של
נוצרים פונדמנטליסטים, שהתנגדו לזנות ודרשו לסגור את רובע האורות האדומים. מועדון
אברליי היה המוקד העיקרי לפעילותם. הם לא יכלו לסבול את חוסר הבושה, את המיניות
המוחצנת, ובעיקר את העובדה שנשים כפריות העזו להגיע לעיר ולהרוויח כסף במקום
להתחתן ולגדל ילדים בכפר. אלפי פוריטנים נהגו לצאת להפגנות מול המועדון ולדרוש את
סגירתו. כמה אמיצים אפילו נכנסו למועדון והטיפו לעובדות במקום, שצחקו עליהם
והפריחו טבעות עשן בפרצופיהם. גם כמה נשים פוריטניות נכנסו מדי פעם למועדון כדי להכיר
את עובדות המין שהן מדברות בשמן, אך נטו להתעלף מרוב זעזוע מיד עם הכניסה למקום.
כוחם של הפוריטנים הלך ועלה בעיר
שיקאגו. התקשורת הסנסציונית הציגה מספר מקרים מחרידים של סחר בנשים כאילו הם מייצגים
את כל תעשיית המין, וראש העיר לא אהב את העובדה שהעיר התפרסמה ברחבי ארה"ב
כולה בתור מוקד לפעילות לא מוסרית, והיה זקוק לקולותיהם של הפוריטנים. בסופו של
דבר הוא הוציא צו סגירה מיידי למועדון אברליי.
 |
| הספר שהרשומה מבוססת עליו |
לא צריך לדאוג לאחיות אברליי: הן יצאו
מהמועדון עם מיליון דולר במזומן (עשרים מיליון דולר במונחים של היום), יהלומים
בשווי 200,000$, ציורי שמן ועתיקות בשווי 150,000$, ובהמשך טיילו חצי שנה באירופה.
העובדות במקום היו מדוכאות יותר. "מה יהיה איתנו עכשיו? לאן אנחנו יכולות
ללכת?" שאלה אחת מהן, דומעת. "אין אף מקום כמו המקום הזה."
בכניסה למועדון עמד שוטר אדיש מול
שלושים הנשים הממררות בבכי. אחת מהן, חצי ערומה, ניסתה לזרוק עליו בקבוק שמפניה,
ורק מינה אברליי הצליחה להרגיע אותה. "זה הלם בשביל כולנו, אבל אין מה לעשות,
אנחנו חייבות לעזוב". זו אחר זו עזבו הנשים את המועדון, לא יודעות לאן ללכת
עכשיו.
הפוריטנים חגגו את סגירת המועדון ולא
התעניינו בגורלן של הנשים. אחד מהם הכריז, "מה לעשות עם הבחורות שהלכו שולל?
זה באמת קושי שעוד לא נפתר. נשים רעות הן גורם מסוכן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה