"פלירטוטים אסורים": מארחות פיליפיניות במועדונים יפניים

בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות במועדונים ביפן לא מקיימות יחסי מין בתשלום. הן כן רוקדות, שרות, מפלרטטות ונוגעות בלקוחות היפניים, בתקווה למכור להם כמה שיותר אלכוהול ולהרוויח כמה שיותר כסף. שוב בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות אינן קורבנות חסרות ישע. הן כן קורבנות של המערכת: כדי להגיע ליפן ולהרוויח כסף, הן נאלצות להיכנס לחובות ולהשתעבד כלכלית.

האנתרופולוגית רסל פרנייאס עבדה במועדון אירוח במשך תשעה חודשים, וכתבה את הספר "פלירטוטים אסורים" על-מנת לתאר את חייהן של המארחות ואת ההשפעה של חוקים "נגד סחר בנשים".

"לא באמת התרגלתי למקום הזה. אני עדיין בטראומה רגשית בגלל הריחוק מהבית. לפעמים אני מרגישה כל כך בודדה, מתגעגעת הביתה. כשהרגשתי רע בפיליפינים, הייתי מתקשרת לחברות והן היו מגיעות מיד. עכשיו אין לי למי להתקשר. אף אחד כאן לא דואג לי חוץ ממני. אבל אני מכריחה את עצמי לעבוד כאן. אני צריכה להתפרנס. זה קשה, ממש קשה. אין יום שאני לא בוכה. כולן כאן ככה." 

אלה החיים הקשים של המארחות הפיליפיניות ביפן, והגעגועים הביתה הם רק חלק מהבעיה.

כדי להגיע בכלל ליפן, המארחות צריכות לעבור אודישנים בהשתתפות מאות נשים, שרק היפות ביותר מביניהן יזכו להיבחר. בשביל להצליח באודישנים הן שוכרות מאמנות שידריכו אותן איך להתלבש ולהתאפר, ובתמורה מבטיחות להן 50% ממשכורתן העתידית כמארחות.

אם עברו את האודישן, המארחות נאלצות לפנות למתווכים מטעם המועדונים, שתמורת הוויזה וכרטיס הטיסה מקבלים 40% ממשכורתן העתידית. המתווכים מחזיקים את הדרכונים ואת המשכורות שלהן עד שנגמרים ששת חודשי הוויזה, כדי לוודא שהמארחות יחזירו את החוב ולא יברחו. למעשה, מארחות רבות בכלל אינן מקבלות משכורת בששת חודשי האירוח הראשונים שלהן, מפני שהמשכורת מופנית להחזרת החובות. הן חיות על טיפים מהלקוחות, בונוסים על מכירות האלכוהול וחמישה דולרים ליום עבור מזון. אחרי שישה חודשים הן מחויבות לחזור לפיליפינים ומקוות שהמועדון שלהן יבקש שיחזרו לעבוד בו, אחרת יצטרכו לעבור את כל שלב האודישנים מההתחלה.

תנאי העבודה והחיים במועדונים קשים גם הם. הנהלת המועדון שוקלת בכל חודש את המארחות וקונסת את מי שעלתה ביותר מקילו. הן נאלצות לעמוד במכסות נוקשות של מכירת אלכוהול, ומאוימות בגירוש או בפיטורים אם לא יעמדו בהן. כשהלקוחות נוגעים בהן או מציעים להן הצעות מיניות, אסור להן לסרב ישירות. "כאן ביפן, אסור לך להגיד שאת לא מוכנה לסבול התנהגות כזאת. אפילו אם הלקוח מטריד אותך מינית, את לא יכולה לעשות כלום. את עדיין חייבת לבדר אותו כי הוא משלם על זה".

למה הן בכל זאת בוחרות להגיע למועדונים? בגלל חיי העוני המחפירים שלהן בפיליפינים. הן אמנם שמעו מהתקשורת סיפורים סנסציוניים על זנות בכפייה, אבל הן יודעות מחברותיהן ביפן שזה לא המצב האמיתי. בפיליפינים הן עבדו בתור קופאיות או פקידות, במשכורת של לא יותר משלושה דולרים ליום. במועדונים ביפן הן מרוויחות בין עשרה לעשרים וחמישה דולרים לשעה. עם קצת מזל הן אף ימצאו בן זוג יפני עשיר, שמבטיח להן חיי רווחה יחסיים.

המארחות הגיעו למועדונים גם מפני שלא רצו או לא יכלו לעבוד בעבודות משק בית בחו"ל. ראשית, כי בעבודות משק בית הן צריכות לשלם על הוויזה והנסיעה מראש, ואין להן כסף. ליפן הן יכולות להגיע דרך מתווך, שמשלם את הוצאות נסיעתן ומקבל בתמורה אחוזים מהמשכורת שלהן. שנית, כי הן מכירות את הסיפורים על התעללות בעובדות משק בית, ולא רוצות שזה יקרה גם להן. ובכלל, הן לא רוצות לעבוד בעבודות משק בית, עבודות משפילות וקשות בבתים פרטיים עם מעסיקים שעלולים לאנוס אותן.

במועדונים יש למארחות אפשרות להופיע, לזכות בהכרה על כישרונן ולהרוויח כסף. בשביל זה הן נאלצות לוותר על החופש. הן לא יכולות לעזוב את המועדון מפני שהן חייבות כסף למתווך ששידך בינן לבין המועדון. זאת ניידוּת משועבדת. הרווחים הכלכליים באים על חשבון החופש שלהן, אבל הן לא רואות בעצמן קורבנות סחר. במקום "הצלה" (כלומר, גירוש בחזרה לפיליפינים), הן דורשות להעניק להן יותר שליטה על תנאי העבודה וההגירה שלהן, להכיר באייג'נסי שלהן, לקבל את הבחירות שהן עושות ולהעניק להן את הכוח להתמודד עם הבעיות שהן נתקלות בהן.

ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, הכריזה ב-2005 שהמארחות הן קורבנות סחר למטרות ניצול מיני, ודרשה מהיפנים לתקן את המצב. ממשלת יפן הכריזה שמעתה והלאה, מארחות יצטרכו לעבור הכשרה של שנתיים כדי לעבוד במועדונים. לכאורה, ההחלטה היתה אמורה להבטיח שליפן יגיעו רק מארחות מקצועיות ולא קורבנות סחר. למעשה, ההחלטה הבטיחה שהמארחות ייאלצו לחיות בתנאים קשים בהרבה.

ראשית, כדי לעמוד בתקופת הכשרה של שנתיים ללא משכורת, המארחות נאלצות ללוות כספים ולהיכנס לחובות גדולים יותר. שנית, ההחלטה קבעה שגם מי שכבר עבדו כמארחות ביפן ייאלצו לעבור את אותה הכשרה, והן נאלצו להיכנס לחובות מחודשים אחרי שכבר שילמו את החובות הקודמים שלהן. והכי חשוב: הנשים הפיליפיניות העניות עדיין רוצות להגר ליפן, כי המצב שלהן בפיליפינים חסר תקווה. הן לא ויתרו על המסע ליפן בגלל התקנות החדשות, הן פשוט התחילו להגר באופן בלתי חוקי, מה שהופך אותן לפגיעות יותר וחשופות לאיומי גירוש מטעם כל מי שרוצה לנצל אותן.

כך החוקים "נגד סחר בנשים" גרמו לסחר בנשים, כשהכניסו את המהגרות החוקיות לחובות גדולים יותר והפכו מהגרות חוקיות למהגרות לא חוקיות שתלויות בעבריינים. זה לא הפריע לארה"ב להחמיא ליפן על החוקים החדשים, ולהעלות את הדירוג היפני בדו"ח השנתי של המלחמה בסחר. בינתיים, המארחות עובדות בתנאים קשים יותר או מגורשות בחזרה לפיליפינים, שם הן חוזרות לשרת את הגברים הפיליפינים, בלי כסף ובלי חופש תנועה. זה, מבחינת האדם הלבן, לא נחשב לסחר בנשים.

"סחר בנשים הוא הבעיה. סדנאות יזע הן הפיתרון"

ארגונים נגד זנות מנסים למתג כל עבודת מין כסחר בנשים, ודורשים להחמיר את החוקים נגד הגירה ונגד זנות כדי "להילחם בסחר". החוקרת אליזבת ברנשטיין כתבה ספר על האינטרסים העומדים מאחורי האג'נדה הזאת, שפוגעת במהגרות ובנשים עניות.

למספר עובדות מין בבנגקוק נמאס לעבוד בזנות, ועמותה נגד זנות הציעה להן מגורים במוסד שלה ועבודה בייצור תכשיטים. כשהגיעו למוסד גילו את התקנות שיכתיבו את חייהן: נאסר עליהן לבקר את חברותיהן ברובע האורות האדומים, הוטלו עליהן קנסות על איחורים למשמרת העבודה שלהן, והן נאלצו להגיע לתפילות מספר פעמים ביום. הן גם חויבו ללבוש מדים עם המילה "חופש" על השרוול, והתכשיטים שהכינו נמכרו במערב תחת המותג "מיוצרים על-ידי קורבנות סחר לשעבר". 

זה החופש שמציעות עמותות נגד זנות לעובדות המין. עיתונאי הניו-יורק טיימס ניקולאס קריסטוף, לוחם פופולארי בזנות ומייסד עמותה "נגד סחר בנשים", אמר פעם: "זה אולי ידהים את האמריקנים, אבל הבעיה במדינות עניות היא לא שסדנאות יזע מנצלות יותר מדי אנשים, אלא שהן לא מנצלות מספיק אנשים". 

זאת "המלחמה בסחר בנשים" – מלחמה למען סדנאות יזע. פעם אקטיביסטים טענו שסדנאות יזע הן סחר בבני אדם. היום הם טוענים שסדנאות יזע הן החופש. פעם פמיניסטיות טענו שהעוני הוא סוג של כלא כלכלי. היום פמיניסטיות לבנות טוענות שהעוני הוא השחרור.

שינוי האג'נדה הוא תוצאה של אינטרסים משולבים של התאגידים הגדולים, אוונגליסטים מודרניים ופמיניסטיות לבנות. פעם האוונגליסטים נלחמו בזנות בשם ערכי המשפחה, והפמיניסטיות הלבנות נלחמו בזנות בשם זכויות נשים; כיום שני הצדדים התאחדו כדי למתג את הזנות בתור "סחר בנשים", ולצאת ל"מלחמה בסחר בנשים" כדי להסוות את האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהם.

אותם תאגידים ופעילים חברתיים שמדברים על חופש ועצמאות, מרוויחים כסף על חשבון החופש והעצמאות של נשים עניות. במילותיה של אקטיביסטית אוונגליסטית, "המטרה האמיתית שלנו היא להוציא אנשים מעבדוּת ולהכניס אותם לשוק החופשי". איבנקה טראמפ, למשל, עושה הון פוליטי כשהיא מדברת נגד סחר ומקימה ועדות נגדו; באותו זמן, היא עושה הון כלכלי כשהחֶברות שלה מעסיקות נשים במזרח אסיה בתנאים שקרובים לעבדוּת.

תאגיד מנפאוור הוא אחד המעסיקים הגדולים ביותר בעולם של עובדי קבלן. הוא גם אחד היוזמים של אמנות עסקיות "נגד סחר בבני אדם". כך הוא יכול למקד את תשומת הלב רק בקורבנות הסחר שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, ולהלבין את ההעסקה של עובדי הקבלן בתנאים קצת פחות גרועים. האמנוֺת נגד סחר בבני אדם הן יחסי ציבור מצוינים עבור מנפאוור. הן קצת פחות מצוינות בשביל העובדים שלו, שבשם המלחמה בסחר מגורשים מהמדינות שאליהן היגרו בניסיון לברוח מתנאי ההעסקה הגרועים של מנפאוור.

המיתוג של זנות והגירה כ"סחר" מתאים הרבה יותר למטרת ארגוני הסיוע מאשר לצרכים של עובדות המין. עובדות המין צריכות אפשרויות תעסוקה עם שכר ותנאים הוגנים; ארגוני הסיוע צריכים אותן במסגרות של "שיקום תעסוקתי", כדי "להציל" אותן ולהרוויח על חשבונן. במילותיו של ויליאם ליברמור מתאגיד לקסיס נקסיס, עוד תאגיד שמשתמש במלחמה בסחר כדי לקדם את יחסי הציבור של עצמו: "כשאנחנו מקדמים את שלטון החוק ברחבי העולם, אנחנו מפתחים שווקים חדשים בשביל עצמנו".

כרזה מתוך מסע הפרסום של תאגיד לקסיס נקסיס

ארגונים נגד סחר במזרח אסיה מלמדים עובדות מין לאפות מאפינס בשביל סטארבקס. סטארבקס מקבלים עובדות זולות ועושים לעצמם יחסי ציבור; אוונגליסטים ופמיניסטיות קונים מאפינס זולים ומרגישים מוסריים; ורק הנשים העניות נאלצות להישאר עניות כשהן עובדות בעבודות מתישות.

קמפיינים למען שלטון החוק ונגד סחר בבני אדם מקדמים את החוקים התואמים לדרישות התאגידים – חוקים נגד הגירה, שמוודאים שהעובדים במדינות עניות ייאלצו להישאר בהן ולעבוד עבור התאגידים; וחוקים נגד זנות, שמוודאים שלנשים לא יהיו אפשרויות אחרות מלבד עבודה עבור התאגידים. כל עוד האויב הוא "סחר בבני אדם", אף אחד לא ישים לב שהתאגידים מעסיקים נשים בתנאים קשים ובשכר שלא מספיק לקיום. זה הרי לא סחר בבני אדם!

בזמן שחברות כמו גוגל מפתחות טכנולוגיות "נגד סחר בנשים" לפיקוח על רשתות הברחת מהגרות, שמאפשרות למדינה למשטר את גופן של נשים ולאתר מהגרות כדי לגרש אותן, עובדות מין מהגרות באירופה מבקשות טכנולוגיה שונה לגמרי: מיפוי נקודות הכניסה הקלות ביותר לאירופה, כדי שיוכלו להגר בלי להיתפס ובלי להזדקק למבריחים. גוגל, כמובן, לא שואלת אותן.

מלחמה בסחר או איתור וגירוש מהגרות?

כמו התאגידים, גם אוונגליסטים ופמיניסטיות לבנות נהנים חברתית, פוליטית וכלכלית מהמלחמה בסחר בנשים. ראשית, הם חלק בלתי נפרד מהתאגידים האלה ושואפים להתקדם בקריירה שלהם. שנית, המלחמה בסחר מאפשרת להם להתעסק במין ובסיפורים על מין ועדיין להרגיש מוסריים. נשים פמיניסטיות ואוונגליסטיות יכולות להציג את עצמן כנשים הטובות מהעולם הראשון, להיכנס למכוני ליווי או לצפות בתמונות מין מזעזעות, ולהרגיש שהן מצילות את הילדות מוכות המין של העולם השלישי.

בתור דתיים ופמיניסטיות שמסתייגים מתרבות הצריכה הקפיטליסטית, האפשרות לקנות "מלאכת יד של קורבנות סחר!" מעניקה תחושה טובה, "קפיטליזם של גאולה". כך אפשר להשתתף בחגיגת השופינג המערבית ולהרגיש מוסריות; כך אפשר לדרוש שכר שווה למנכ"ליות, ולהתעלם מכל הנשים שעובדות בשכר מינימום. אין כמו להשתתף בכנס על מיגור הזנות "למען שוויון מגדרי", בזמן שנשים עניות מגישות לכן משקאות, מסדרות לכן את השולחנות ומנקות לכן את השירותים. מבחינת הדתיים המתקדמים והפמיניסטיות הלבנות, החופש של אנשים מערביים הוא החופש לצרוך מוצרים זולים המיוצרים על-ידי "קורבנות סחר"; החופש של אנשים לא-לבנים הוא החופש לייצר מוצרים זולים עבור אנשים לבנים. 

______________________________________________________________________

רשומות דומות:
איך עמותות נגד זנות מרוויחות מהמלחמה בזנות
איך תאגידי אופנה מרוויחים מהמלחמה בזנות

איך תעשיית ההפללה פוגעת בנשים עניות

הגורמים האמיתיים לסחר בנשים

נשים עניות מוכנות להסתכן ולהגר בתקווה לעתיד טוב יותר. בגלל חוקים נגד הגירה, הן נאלצות לקחת הלוואות ולשלם למבריחים שיעזרו להן להגר. בגלל חוקים נגד עבודת מהגרות, האפשרות היחידה שלהן להחזיר את החובות היא עבודה בזנות. בגלל חוקים נגד זנות, הן תלויות בסרסורים. כך מהגרות רבות נכנסות למעגל של ניצול.

חוקים נגד הגירה לא עוצרים אנשים נואשים שרוצים להגר. הם רק הופכים את תנאי ההגירה למסוכנים וקשים יותר, ומשאירים את המהגרים במצב פגיע יותר. גבולות הופכים אנשים לפגיעים; הפגיעוּת היא מה שהסוחרים בבני אדם מחפשים.

עם הקשחת הפיקוח על הגבולות בארה"ב, שיעור המהגרים שנאלצו להשתמש במבריחים עלה מ-45% ל-95%, ומחיר ההברחה כמעט הוכפל. המבריחים מרוויחים יותר ככל שהחוקים נגד הגירה קשוחים יותר. קל להאשים את המבריחים ואת הסוחרים בבני אדם – קשה יותר להודות שהבעיה היא החוקים נגד הגירה, שבלעדיהם לא היתה למבריחים ולסוחרים עבודה.

הרוב המכריע של הנשים המוצאות את עצמן תחת תנאי ניצול, הן נשים שרצו להגר ונלכדו ברשתות סחר מפני שאין להן זכויות כמהגרות לא חוקיות. הכרה בכך שנשים מנוצלות רצו להגר אינה האשמה כלפיהן. היא רק אומרת שהפיתרון לניצול הוא לאפשר הגירה חוקית. "המלחמה בסחר בנשים" דורשת "להציל" את המהגרות על-ידי גירוש וחסימת האפשרות להגר – ואלה בדיוק הפעולות שפוגעות במהגרות יותר מכול.

ברגע שתומכות ההפללה מתייחסות לסחר בנשים כמו לחטיפה, הן יכולות להדוף את השאלות הרחבות יותר על הגירה בטוחה. אם מדמיינים שקורבנות הסחר הובאו מעבר לגבול בניגוד לרצונן, אין צורך לחשוב על הנשים המנסות להגר למרות הסכנות, ואין צורך להסיק שהדרך להבטיח את ביטחונן היא לאפשר להן להגר באופן חוקי. לסוחרי נשים אין סיבה לחטוף נשים באלימות ולהעביר אותן את הגבול בחינם, כשנשים מוכנות לשלם עשרות אלפי דולרים בתמורה לעזרה בחציית הגבול.

הדיון על סחר בנשים מתמקד ב"אנשים רעים", כאילו אין לו קשר למדיניות הממשלתית. כך אפשר לטעון שאין טעם לשנות את החוקים נגד הגירה, כי מה שהופך נשים לפגיעות הם הגברים/הסרסורים/הלקוחות, ולא החוקים שאנחנו מחוקקים. לא פלא שמי שמובילות את השיח הזה על סחר בנשים הן נשים מערביות שמעולם לא נאלצו להתמודד עם חוקי ההגירה, סכנת הגירוש והמשטרה. "המלחמה בסחר בנשים" היא בראש ובראשונה מלחמה נגד הגירה ומלחמה נגד עבודת מין. היא פוגעת במהגרות לא חוקיות ובעיקר בכאלה שעובדות בזנות, שבסופו של דבר מופללות ומגורשות.

לא מפתיע שפמיניסטיות לבנות מתקשות אפילו לדון עם עובדות מין פמיניסטיות על נושא הסחר בנשים. לא רק שהן אינן מסכימות על הפיתרון לבעיה, הן אפילו לא מסכימות מהי הבעיה. פמיניסטיות לבנות טוענות שהבעיה היא מין בתשלום, שיוצר סחר בנשים; עובדות מין פמיניסטיות טוענות שהבעיה היא גבולות, שמאפשרים לנשים מעט מאוד אפשרויות חוקיות להגר ולעבוד. הפיתרון של פמיניסטיות לבנות הוא החוק הפלילי, שייתן למשטרה עוד כוח; הפיתרון של עובדות מין הוא לפרק את משטרי הגבול וההגירה המיליטריסטיים, שדוחקים נשים כמוהן לשוליים ומוחקים את הגישה שלהן לביטחון או לצדק. במילים אחרות, פמיניסטיות לבנות רוצות לתת כמה שיותר כוח למשטרה; עובדות מין רוצות לקחת את הכוח מהמשטרה ולהעביר אותו למהגרות ולעובדות.

אסור לחזק את כוחה של המשטרה על חשבון כוחן של עובדות המין עצמן. הנשים בתעשיית המין לא צריכות להיות המוקד של המאבק בסחר בנשים, הן צריכות להיות המנהיגות שלו. הגנה על עובדת המין המהגרת היא הגנה על כל המהגרים. עובדת המין המהגרת היא הארכיטיפ של הסטיגמה על מהגרים. גבולות הומצאו כדי להגן מפניה. אין סולידריות עם מהגרות בלי סולידריות עם עובדות מין, ואין סולידריות עם עובדות מין בלי סולידריות עם מהגרות. 

___________________________________________________________________

הרשומה מבוססת על פרק מהספר המצוין Revolting Prostitutes. 

לא מדובר רק בנושא תיאורטי. מחקרים בהשתתפות קורבנות סחר מהגרות מוכיחים שזאת בדיוק המציאות.

איך התבוסה במלחמה שינתה את חוקי הזנות ביפן

מלחמת העולם השנייה הפכה אזורים נרחבים של יפן לעיי חורבות. שליש מתושבי הערים הגדולות הפכו לחסרי בית, ורק שישים אחוזים מהבניינים בהן נותרו עומדים על תלם. נשים רבות נותרו אלמנות מלחמה. בגלל הקשיים הכלכליים, אחת מכל עשרים וחמש נשים יפניות החלה לעבוד בזנות, אבל גם בזנות הן התקשו לעבוד - רובעי האורות האדומים נהרסו בהפצצות בעלות הברית.

עובדת מין ממוצעת הרוויחה באותה תקופה פי שלושה ממלצריות ומעובדות במפעלים. הלקוחות המשתלמים ביותר היו מאות אלפי החיילים המערביים שהגיעו למדינה. עובדות המין קיוו להתפרנס באמצעותם; לרשויות האמריקאיות והיפניות היו תוכניות אחרות.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

איך להציל נשים יפניות מפני החיילים האמריקאים   

הצבא היפני אנס בשיטתיות נשים ונערות במדינות שכבש. אחרי הכניעה לבעלות הברית, היפנים היו משוכנעים שהכובשים האמריקאים יתנהגו באותו אופן. נשים נהרו לתחנות הרכבת של טוקיו, חוששות שהחיילים האמריקאים יאנסו את כל מי שתישאר בעיר; הורים הסוו את בנותיהן כדי שייראו כמו גברים; רשויות הזהירו מפני אונס המוני, ונשים ומשפחות שלמות העדיפו להתאבד לפני הפלישה האמריקאית.

על-מנת להציל את הנשים המהוגנות מפני אונס, הרשויות היפניות החליטו להבטיח את סיפוקם המיני של הכובשים האמריקאים. בחודש שלאחר הכניעה, משרד הפנים הורה לכל המחוזות במדינה להקים מכוני ליווי עבור הכובשים; מפקד משטרת טוקיו ערך מפגש עם נציגות איגוד הגיישות; ונציג הצבא היפני הגיע לבית ראש הממשלה כדי לדון ב"צרכים" של החיילים האמריקאים. תקציב של שלושים ושלושה מיליון ין הוקצה עבור הקמת מכוני ליווי.

נציג הממשלה הכריז בטקס מול הארמון הקיסרי: "אנחנו צריכים להגן על הטוהר של כל הנשים היפניות, ולשם כך תידרש פטריוטיות חסרת אנוכיות". ב"כל הנשים היפניות" הוא לא התכוון לעובדות המין היפניות, שהיו מי שנדרשו להפגין "פטריוטיות חסרת אנוכיות" ולשכב עם החיילים האמריקאים כדי להציל את שאר הנשים. עובדות המין קיבלו מאוחר יותר את הכינוי "נערות קמיקאזה".

עשרות אלפי נשים אכן הגיעו לעבוד במכוני הליווי הרשמיים, גם אם לא עשו זאת בזכות פטריוטיות אלא בגלל הצורך בכסף. רבות מהן השתעבדו לחובות לבעלי המכונים בתנאי עבודה קשים.

איך להציל חיילים אמריקאים מפני הנשים היפניות

מאות אלפי החיילים האמריקאים היו מרוצים. הם הגיעו ליפן בחשש מפני חיילי קמיקאזה, וקיבלו במקומם נערות קמיקאזה. אחד החיילים כתב במאמר: "היתרון הגדול של נשים יפניות הוא הצייתנות שלהן לחיילים אמריקאים, ולא משנה אם מדובר בבן זוג או בלקוח".

בתוך שלושה חודשים, 23% מהחיילים האמריקאים סבלו ממחלות מין. בתוך שנה, שיעור מחלות המין בקרב נשים יפניות הוכפל. רשויות הכיבוש בחרו להאשים את עובדות המין. המושל האוסטרלי ביפן אף הצהיר כי "החיילים האוסטרלים שמקיימים יחסים עם נשים יפניות הם קורבנות. הם חיים חיי בדידות והמעשים האלה פחות או יותר נכפים עליהם". הוא אסר על כל מגע של אוסטרלים עם יפניות, אבל זה לא ממש עזר. עד 1949, 29% מהחיילים האוסטרלים סבלו ממחלות מין, יותר ממאה מתוכם לפחות חמש פעמים.

הממשל האמריקאי המודאג החל לפשוט על עובדות מין ולערוך להן בדיקות רפואיות כפויות. לא שהבדיקות היו יכולות לעזור, מפני שהאמריקאים סירבו לספק ליפניות את התרופה החדשה למחלות מין, פניצילין.

פשיטה ידועה לשמצה נערכה בנובמבר 1946 בטוקיו, כשיותר משלוש-מאות נשים נלקחו לתחנת המשטרה. רובן שוחררו לאחר שהתברר שהן בכלל לא עובדות בזנות. שבעים מתוכן, כולל שתי נשים שנלקחו בדיוק כשחזרו ממצעד של איגוד עובדים, נאלצו לעבור בדיקות רפואיות. המשטרה היפנית התנצלה לפניהן, "אין מה לעשות, הפסדנו במלחמה". הן חויבו לשלם עבור הבדיקות הרפואיות שעברו.

לציבור היפני היה נוח להתעלם מהבדיקות הרפואיות הכפויות לעובדות מין, אבל בעקבות הבדיקות לנשים אחרות התעוררה סערה. אלפי נשים וגברים יצאו להפגין נגד הפשיטות, ועיתון נשים פרסם כתבה בשם "מחאת הבתולה", עם ציטוט של שוטר לפיו "אנחנו לא יכולים להתייחס לזונות כמו לבנות-אדם".

הבדיקות נמשכו למרות המחאות, אבל מחלות המין לא נעלמו. תת אלוף אוסטרלי הציע להעביר את כל עובדות המין לאי בודד. "רק הפרדה מוחלטת דרך שטח טבעי – הים – תעזור להרחיק אותן מאיתנו".

הרשויות האמריקאיות הסתפקו בשלב ראשון בתעמולה. העיתון "כוכבים ופסים" טען ששיעור מחלות המין של אזרחי יפן הוא הגבוה בעולם, ועלון צבאי הזהיר: "הנשים היפניות עושות מה שהגברים שלהן אומרים להן, ולהרבה מתוכן נאמר להרוג אתכם. סקס הוא אחד מכלי הנשק הנשיים העתיקים והיעילים ביותר. הגיישה יודעת איך להשתמש בו. היא עלולה לפתות אתכם רק כדי להרעיל אתכם. היא עלולה לשסף את גרונכם. תתרחקו מהנשים של יפן. מכולן!"

גם זה לא עזר. מפקד המשטרה היפנית בהירושימה התלונן שבגלל הביקוש האמריקאי לסקס, לא נשארו נשים בשביל הגברים היפנים. הרשויות האמריקאיות החליטו לסגור את כל מכוני הליווי החוקיים, אבל עובדות המין פשוט החלו לעבוד מחוץ לחוק.

איך להגן על טוהר הגזע

בערך תשעה חודשים לאחר הכיבוש, נולד התינוק הראשון לאימא יפנית ולאבא אמריקאי. העיתון "כוכבים ופסים" צפה 14,000 תינוקות יפנים-אמריקאים בתוך שנה, ובתוך שנתיים נולדו גם כאלפיים תינוקות יפנים-אוסטרלים ויפנים-ניו-זילנדים. התינוקות האלה לא מצאו חן בעיני אף אחד.

היפנים גדלו על עליונות הגזע היפני. תינוקות מעורבים פגעו בעליונות הזאת. חברת הפרלמנט פוג'יווארה מישיקו הזהירה בוועדת הרווחה: "שמעתי שהילדים המעורבים האלה נוטים להיות סוג של אידיוטים. אני חושדת שאחת הסיבות לשיעור האידיוטיוּת הגבוה אצלם היא האימהות שלהם, שהן זונות, כלומר בהרבה מקרים אידיוטיות".

כדי למגר את האידיוטיוּת, יפן הפכה ב-1947 לאחת המדינות הראשונות שהתירו הפלות בחוק. פרופסור טקאשי היאשי הבטיח, "בזכות ההפלות, 80% מהזונות והפושעים שלנו ימוגרו בתוך עשרים שנה, ויפן תהיה מדינה עם אנשים באיכות טובה".

גם האמריקאים והאוסטרלים היו מודאגים לגבי טוהר הגזע שלהם. הרשויות האמריקאיות דרשו לערוך הפרדה במכוני הליווי בין חיילים לבנים לשחורים. שר ההגנה האוסטרלי הצהיר באותה תקופה שלאור פשעי המלחמה של היפנים, "יהיה חסר הגינות לאפשר ליפנים או ליפניות לזהם את חופי אוסטרליה".

ממשלת יפן לא העניקה אזרחות לילדיהם של חיילים מערביים. ממשלות המערב לא העניקו אזרחות לילדיהן של נשים יפניות, ומנעו מהן להגר גם אם התחתנו עם חיילים מערביים. הילדים היפנים-מערביים נשארו חסרי אב וחסרי אזרחות.

איך להגן על כבוד האומה היפנית

העובדות במכוני הליווי התנהגו יפה. הן עבדו בדיסקרטיות ולא הפריעו לציבור. עובדות המין מחוץ למכונים כבר היו דבר אחר לגמרי. הן הסתובבו ברחובות ואי-אפשר היה להתעלם מהן. הנשים, שקיבלו את הכינוי panpan, התלבשו בבגדים ססגוניים, ענדו תכשיטים צבעוניים ועשו רעש, כל הדברים שאישה יפנית מכובדת לא אמורה לעשות. עקרת בית מהעיר קוואגוצ'י הסבירה את ההבדל: "הנשים במכוני הליווי לא יוצאות הרבה מהאזור שלהן, אז הן לא מסתובבות חופשי ברחובות. הן לא מזיקות כמו ה-panpan האלה".

מאחר שאסור היה להתלונן על כוחות הכיבוש, היפנים התלוננו על עובדות המין, שהפכו לסמל של הכניעה לכיבוש. מאה נשים מ"איגוד עקרות הבית" הגישו תלונה למועצת טוקיו על קיומן של עובדות מין ברחובות. בעיר ססבו הקימו התושבים את "הוועדה לטיהור המוסר הציבורי", שפרסמה עלון לנשים:

"פנייה לכל הנשים הצעירות שעובדות בעיר בלילות!

אתן אמנם אזרחיות מדינה שהפסידה במלחמה, אבל אתן גם נשים יפניות שפעם התגאו בנימוסים השקטים שלהן. תפסיקו להתנהג בכזה חוסר צניעות. תסתכלו על עצמכן, תפסיקו להרוס את ססבו. אנחנו כבר לא יכולים להסתכל על העיר שלנו בגללכן, אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. למען העתיד של ססבו! למען חינוך הדורות הבאים של האומה! תפסיקו להיצמד לזרים ברחובות! למען תפארת יפן! למען שגשוג ססבו!"

תלמידת תיכון כתבה לעיתון: "אני הולכת כל יום לבית הספר כמו נערה יפנית גאה. אבל מה עם הנשים שמסביבי? העיר הזאת כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה וולגרית. מסתובבים כאן אנשים ממדינות אחרות [חיילים] ואיתם נשים צעירות, לובשות בגדים ראוותניים ומאופרות בכבדות, צוחקות בקול רם. אני רואה את הנשים האלה מסתובבות וזה כמו חלום רע. האם זה עונש על ההפסד במלחמה? אני רוצה להיות תמיד טהורה ויפה. האם זה רק רגש זמני של נערה צעירה?"

ב-1947, רק 30% מתושבי יפן רצו להפליל את הזנות. ב-1953, 63% כבר דרשו להפליל אותה.

העובדות בזנות רחוב ניסו להגן על עבודתן. שש-מאות מתוכן הקימו בעיר טוקיו איגוד בשם "הברבורים הלבנים", וכתבו: "נולדנו בגלל העוולות החברתיות של אחרי המלחמה. ההורים, האחים ובני הזוג שלנו מתו. נשארנו חסרות בית ורעבות. מכירת מין היא האפשרות היחידה שלנו. בחמש השנים שעברו מאז תום המלחמה נרדפנו על-ידי המשטרה והושלכנו לכלא, אבל תמיד הסתכלנו על הירח מבעד לסורגים, בכינו וחשבנו על הימים המאושרים שבהם היינו נערות תמימות".

אף אחת לא הקשיבה להן. טוקיו הפלילה את עובדות המין ואת לקוחותיהן. לעובדי מין גברים היה יותר מזל: החוק הגדיר עובדת מין כאישה בלבד, וכשמפקד משטרת טוקיו הגיע בכל זאת לפשיטה נגד עובדי מין, הוא קיבל מהם מכות וברח.

איך להגן על התדמית היפנית בעולם

הפוליטיקאיות והאקטיביסטיות ביפן צברו יותר ויותר כוח מאז המלחמה, וב-1956 הן ניצלו אותו כדי לחוקק חוק לאומי נגד זנות. הן טענו שאם יפן רוצה להתקבל בחזרה לאו"ם ולחיק העמים, היא צריכה למגר את הזנות במטרה לשפר את תדמיתה.

הפוליטיקאיות הקימו ועדה פרלמנטרית מיוחדת. שתי עובדות מין הגיעו לספר על התנאים הקשים במכונים, אבל אף אחת לא התעניינה בדעתן על השפעות ההפללה. עובדת מין אחרת, המאדה יאקו, הגיעה בתור נשיאת איגוד הנשים העובדות בנגסאקי. היא הביעה התנגדות להפללה ואמרה שהמטרה צריכה להיות שיפור המצב הכלכלי של עובדות המין. עובדות מין נוספות ארגנו כנס ותהו, "מה יקרה לנו אחרי החוק? אנחנו צריכות לספק מזון ומחסה למשפחות שלנו, ועבודת מין היא הדרך היחידה שלנו לעשות את זה".

בזמן שהמחוקקים חששו מההשפעה הרעה של זנות על ילדים, עובדות המין ידעו שבלעדיה הילדים שלהן יישארו רעבים. עובדת מין בשם אישי ריסה הסבירה, "לא רק אני תלויה בעבודה שלי, כל המשפחה שלי תלויה בה. אם אני אצטרך לחזור לכפר שלי, בלי אפשרות להתפרנס, מה יהיה עלינו?" עובדות המין התעקשו שעבודת מין היא עבודה ודרשו תנאי עבודה טובים יותר. אבל תומכות ההפללה חשבו על עבודה אחרת – העבודה של עובדות הרווחה, ש"ישקמו" את עובדות המין.

בפרלמנט קמו שני מחנות: השמרנים, שבתמיכת בעלי המכונים דרשו להפליל זנות רחוב בלבד, והסוציאליסטים, שבתמיכת האקטיביסטיות דרשו להפליל את כל סוגי הזנות ולשלוח את עובדות המין למחנות חינוך מחדש.

בסופו של דבר לא היה מספיק תקציב כדי לחייב חינוך מחדש לעובדות המין, והחוק בעיקר הפליל אותן ואת הלקוחות שלהן. עובדות מין היו זקוקות לסיוע כלכלי בתשלום החובות שלהן, אבל עובדי הרווחה שהיו אמורים לסייע להן קיבלו משכורת כה נמוכה, שהם בעצמם נכנסו לחובות.

בשנה שאחרי כניסת החוק לתוקף, 24,000 עובדות מין ולקוחות הואשמו בקיום יחסי מין בתשלום. שמונים אחוזים מהנאשמות היו נשים שעבדו באופן עצמאי. מי שחגגו את ההפללה היו הסרסורים. הם פשוט טענו שמכוני הליווי שלהם הם "מועדונים", וגבו מהלקוחות "דמי כניסה" במקום לקבל כסף ישירות על יחסי המין.

עשור לאחר שממשלת יפן שכרה עובדות מין כדי לבצע שירות פטריוטי עבור המולדת, היא החליטה להפליל אותן כדי לשקם את תדמיתה על חשבון תדמיתן. מספר עובדות המין ביפן לא ירד בעקבות ההפללה, הן רק סבלו עוד יותר ללא הגנה חוקית כלשהי מפני הסרסורים והשוטרים. הלקוחות לא סבלו באותה מידה. בעשור הבא הם התחילו לנסוע למדינות סמוכות כדי לשלם על מין בזול וללא הפרעות.

__________________________________________________________________

רשומה דומה: איך המארחות הקוריאניות נאלצו להציל את יחסי ארה"ב - דרום קוריאה

שרלוט שיין. בתנאים שלה

שרלוט שיין היא אחת האקטיביסטיות הבולטות בארה"ב למען זכויות עובדות מין. רשימת התפוצה שבה כתבה על חייה צברה חמשת-אלפים מנויים, וכשהחליטה לפתוח קמפיין מימון המונים כדי לפרסם את רשימותיה בספר, הקמפיין הגיע ליעדו כבר בתוך 12 שעות.

שיין, טבעונית כבר 16 שנה, יכולה לכתוב באותה רצינות מאמרי נאצה נגד גבריוּת (בצדק!) ונגד שיבולת שועל (לא בצדק!). היא יכולה לשנוא עבודת מין ועדיין לתמוך באי-הפללה. והיא יכולה לכתוב באופן מורכב על גברים: "כל הגברים הם לקוחות. כלומר, אין מאפיין מזהה שבאמצעותו אפשר להבדיל בין גברים שרוכשים מין לבין אלה שמתחמנים אותו בחינם. תחושת הזכאוּת, היכולת להתעלל, האכזריות, החסד, הכֵּנוּת; כולם תמיד שם".

שיין מתארת איך מרגיש מבחינתה מין בתשלום. "הרוב המכריע של הסקס מרגיש שגרתי. כל כך מוּכָּר. קל לעשות סקס וזה לא עניין גדול. או יותר נכון, זה סוג של עניין גדול אבל לא כמו שאנשים עושים מזה. צריך נסיבות מיוחדות כדי שלא ארגיש 'אה, עוד פעם זה'." אבל היא מתארת גם את התחושות הקשות של סקס עם לקוח שהיא שונאת לשכב איתו:

"זה היה כמעט בלתי נסבל. כשהוא גמר חשבתי, 'תודה לאל שזה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, תודה לאל'. ההקלה שלי היתה עוצמתית יותר מהאורגזמה שלו. אני כמעט חסינה לסקס רע בעבודה, אבל להיות איתו הזכיר לי כמה זה מאַכֵּל לתת גישה אינטימית לגופך למישהו שלא היית בוחרת להיות אינטימית איתו.

התחושות אינן כואבות בדרך הרגילה, הפיסית. הן מכאיבות בכך שהן מוחקות כל רצון חוץ מהרצון שזה יפסיק. אין לי חיים חוץ מהרצון שזה ייגמר. אין לי תחומי עניין, אין לי אישיות, אין לי עתיד. אני רק מתפללת לסיום. זה לא כמו להכריח את עצמך ללכת למשרד בבוקר כשמתחשק לך בעצם לישון. זה לא לרחוץ את התחת למטופל שלא שולט בצרכיו. זה מרגיש כמו מבחן פסיכולוגי שתוכנן על-ידי סוציופתים צבאיים. אני כמעט חושבת שכבר עדיף שזה היה בכפייה, מפני שבמקרה כזה הייתי יכולה להיאבק בו. החלק הגרוע ביותר הוא להיות שותפה למעשה. אני נאלצת להשפיל את עצמי ולזייף אורגזמה בזמן שאני סולדת מנטלית מהמגע בינינו.

הוא לא בן אדם רע – זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני נאבקת לעשות את הסקס שבעבודה. לפעמים אני אפילו מרגישה אשמה שאני שונאת את זה כל כך. השנאה אינה הגיונית, היא כל כך אינטנסיבית. המעשה הזה פוגע בנשמתי באופן שאין דרך להביע".

יש לה את הדרכים שלה לנסות להתמודד. "הנוגדן לסקס בעבודה אינו הימנעות מסקס. הנוגדן הוא לעשות לפחות אותה כמות של סקס כמו בעבודה, אבל בתנאים שלי, עם האנשים שאני בוחרת".

עובדת המין נמאסה עליה בשלב מסוים. "אני מרגישה יותר ויותר תחושה של חוסר הגינות. השקעתי כל כך הרבה זמן בלעשות סקס שלא רציתי לעשות. ביליתי את כל שנות העשרים שלי ביחסי מין עם גברים מבוגרים שלא היה לי שום קשר אליהם או עניין מיני בהם". נמאס לה: "ישבתי עם דפי החשבון שלי והבנתי שיש לי חסכונות מטורפים. כל כך הרבה שזאת היתה נקודת פרישה אפשרית. אבל מי פורש ממשהו שהוא מרוויח בו כל כך הרבה? ההשקעה הרגשית שלי בלהרוויח עוד ועוד עדיין הניעה אותי. [...] התחלתי להרגיש שהשווי שלי כבן אדם הוא פשוט הסכום שהרווחתי בשנה. אחרי נקודה מסוימת, כבר שכחתי מה משמעות הכסף ומה אני אמורה לעשות איתו".

היא המשיכה לעבוד גם אחרי שמצאה בן זוג מונוגמי. "רציתי לרצות להפסיק לעבוד בזנות יותר ממה שבאמת רציתי. רציתי במידה מסוימת להפסיק, אבל לא מספיק. המוטיבציה העיקרית להישאר בעבודה – כסף – היתה מצד אחד מוצדקת. היכולת להיות המפרנסת העיקרית שלנו בזכות עבודת המין מילאה אותי בגאווה. מצד שני, הכסף היה רק חלק מהעניין. הפסקתי לקבל לקוחות חדשים, ונפטרתי מהלקוחות הקבועים הפחות טובים. אבל רוב הלקוחות הקבועים שלי היו גברים שאכפת לי מהם, שנהניתי בחברתם כי היתה מוּכֶּרת ורגועה. לא הייתי צריכה לזייף כלום בשבילם. הייתי צריכה לפתור את העניין בתוך תוכי, ברמה הרגשית, לפני שאוכל להפסיק לעבוד לחלוטין בעבודת מין".

בהדרגה, הקשר עם מקס, בן זוגה החדש, הפך את עבודת המין לבלתי נסבלת. "העבודה היתה הכי קשה אחרי שהייתי איתו. כשהסקס בעבודה הוצב מול המגע שחשקתי בו עם מקס, הוא עורר בי פאניקה ונרגנות. הסקס בעבודה היה בלתי נסבל מרוב שלא היה רצוי. הכול הרגיש גרוע יותר. לא רציתי לעשות סקס בעבודה יותר, אפילו לא את הסקס הרגיל והלא מאתגר. רציתי לעשות רק סקס מופלא, עם מקס".

"לפני כמה חודשים, בזמן שלקוח נגע בי, מחשבה בסיסית עשתה את דרכה לראשי: יכולים להיות לי חיים שבהם לעולם לא אצטרך לשאת את המגע של מישהו אם אני לא רוצה אותו. היופי הטהור של הרעיון הזה היה כל כך גדול שלא יכולתי לקחת אותו ברצינות. זה היה כמו להסתכל בשמש, ואני הסטתי את מבטי".

"חופש הרגיש פעם כמו האפשרות להרוויח כסף עבור עבודה מינית שאחרת לא היתה מוערכת. עכשיו דווקא לעשות סקס בחינם מרגיש כמו חופש. עכשיו החופש הוא לא לחוות סקס בתור עבודה."

והיא אכן נהנית מהחופש. "זה סוף כל כך בנאלי לממואר על זנות. את פוגשת גבר, מתאהבת, פורשת מהעבודה, יודעת שהזנות שייכת לגמרי לעבר, נקודה, ביי ביי. מקס היה הסוף הטוב שלי. התחלתי אפילו להאמין במונוגמיה. אני כזאת קלישאה של עובדת מין".

בלגיה

הזנות בבלגיה חוקית. כל מה שמסביב לה אסור: שידול לזנות, ניהול מכון ליווי, השכרת דירה וכו'. עם זאת, לכל מועצה מקומית יש תקנות אחרות, כך שבחלק מהערים מותר לעבוד בזנות רחוב ובחלק לא, בחלקן קיימים חלונות אדומים ובחלקן לא, בחלקן יש מועדוני "אירוח" ובחלקן לא. בקיצור, המצב החוקי מסובך מכדי לסכם אותו, ותוכלו לקרוא עליו יותר כאן. הרשומה הזאת תעסוק במצבן של עובדות המין עצמן, על-סמך מחקר מ-2011 בהשתתפות 543 עובדות מין בבריסל, אנטוורפן, שרלרואה, גנט וליאז'.

המחקר כלל נשים בלבד. הן הגיעו מכל זירות הזנות, אבל 71% מתוכן היו אזרחיות בלגיה, ולכן המחקר אינו מייצג בהכרח את מצבן של עובדות המין המהגרות במדינה. הוא כן מייצג את ההבדלים המשמעותיים בין זירות הזנות השונות.

הגיל הממוצע של המשתתפות במחקר היה 36. גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 26, גיל הכניסה החציוני 24. 6% התחילו לפני גיל 18, רובן בזנות רחוב. 

מצב כלכלי: 31% נהנו ממצב כלכלי טוב, ובדיוק אותו אחוז סבלו ממצב כלכלי רע. 38% היו במצב כלכלי בינוני.

בזנות רחוב 47% סבלו ממצב כלכלי רע ו-42% ממצב כלכלי בינוני, לעומת העובדות במועדונים ובליווי, שכמעט 60% מהן נהנו ממצב כלכלי טוב.

שעות עבודה: המשתתפות במחקר עבדו בממוצע 31 שעות בשבוע. 

כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו 6-5 ימים בשבוע, ושליש עבדו 4-3 ימים בשבוע.
כמעט מחצית מהמשתתפות עבדו בין ארבע לשבע שעות ביום, ו-41% עבדו שמונה שעות ביום ומעלה. 

שעות העבודה תלויות במקום העבודה. 79% מהעובדות במועדונים עבדו יותר משמונה שעות ביום, ולעומתן 66% מהעובדות בליווי עבדו פחות משלוש שעות ביום.

שעות העבודה כוללות גם שעות ארוכות של שעמום בהמתנה בין לקוח ללקוח, ומרואיינות רבות אמרו שזהו החלק הקשה ביותר בעבודה. למרות שעות העבודה הארוכות, החציון הוא רק 2.5 לקוחות ביום.

תנאי עבודה:88%  מהנשים אמרו שהן קובעות בעצמן את שעות העבודה שלהן. כל העובדות בליווי ובחלונות יכולות לקבוע את שעות העבודה בעצמן, ואילו בברים ובמועדונים רק 66% קובעות עצמאית את זמני העבודה (האחרות נאלצות להסכים לתנאי המועדונים אם הן רוצות לעבוד בהם).

94% נהנות מחופש מוחלט לקבוע איזה אקטים מיניים יבצעו ואיזה לא. רק שתיים מהמשתתפות אינן יכולות לקבוע זאת בעצמן, שתיהן בזנות רחוב.

86% יכולות לקבוע בחופשיות מוחלטת איזה לקוחות יקבלו ואיזה לא. רק ל-3% אין כמעט חופש לסנן לקוחות (לא בגלל כפייה פיסית, אלא בגלל לחץ כלכלי או תחרות עם עובדות מין אחרות).

במילים אחרות, רוב עובדות המין יכולות לקבוע בעצמן מתי יעבדו, עם מי יעבדו ואיך יעבדו, פריווילגיה שאין ברוב העבודות שאינן עבודת מין, שבהן הנשים נאלצות לציית לקביעות הבוסים שלהן ביחס לשעות העבודה, המשימות והלקוחות. זה כמובן לא אומר שעבודת מין היא נפלאה, ולא רק בגלל השעמום בין לקוח ללקוח והעבודה הקשה.

המשתתפות במחקר אומרות שהבעיה העיקרית בעבודה היא הסטיגמה נגדן. בנוסף הן מתלוננות על המדיניות החוקית הנקבעת ללא התייעצות איתן - בעיקר הסגירה של רובעי אורות אדומים, האיסור על זנות רחוב והתשלומים הגבוהים שהן נאלצות לשלם כדי לעבוד במקומות חוקיים. 

הבעיה השלישית שעובדות המין מציינות היא השלכות השימוש בסמים.

30% מעובדות המין במחקר סובלות מתלות באלכוהול או בסמים. ככל שהנשים היו מבוגרות יותר ועבדו בזנות יותר שנים, כך הן השתמשו יותר בסמים. העובדות בחלונות השתמשו בהם פחות מכולן, ואילו העובדות בזנות רחוב ובמועדונים יותר מכולן. הן אומרות שהסמים והאלכוהול הופכים את העבודה לקלה יותר, אם כי רובן מעדיפות להשתמש בהם דווקא אחרי העבודה כדי להירגע. רוב השימוש באלכוהול במקום העבודה נעשה ביחד עם הלקוחות, שרוצים לשתות או לקחת סמים ביחד עם הנשים, ו-45% מתוכן מסכימות לפעמים כדי לא לאבד את הלקוחות.

15% מהמשתתפות משתמשות בקביעות בסמים קשים, רובן בזנות רחוב. בזמן שחמישית מהעובדות בזנות רחוב הזריקו סמים בחודש שלפני המחקר, אף לא אחת מהעובדות בזירות הזנות האחרות עשתה זאת.

16% מעובדות המין פיתחו תלות באלכוהול: 6% מהעובדות בחלונות, 29% במועדונים ו-22% ברחוב.
14% בתרופות הרגעה: 11% מהעובדות בחלונות, 8% במועדונים ו-21% ברחוב.
10% בקוקאין: 4% מהעובדות בחלונות, 14% במועדונים ו-25% ברחוב.
7.5% בקנאביס: 2.5% מהעובדות בחלונות, 6% במועדונים ו-12% ברחוב.

כמו שאפשר להבין, השימוש בסמים בקרב עובדות מין נרחב בהרבה ביחס לשאר האוכלוסייה, אבל רובן אינן משתמשות בקביעות בסמים. כמו כן, יש הבדלים ניכרים בין זירות הזנות השונות, מה שמראה כמה קל לעוות נתונים לטובת אג'נדה כלשהי אם בוחרים להתמקד רק בזירה מסוימת.

עובדות המין של קמרון דורשות פטריוטיות מינית

מאז שסין חתמה על הסכמים לפיתוח התשתיות בקמרון, אנשי עסקים סינים השתלטו על המסחר במדינה. ביחד איתם הגיעו לקמרון גם עובדות מין סיניות, ובדיוק כמו שהמקומיים אינם מרוצים מהסוחרים הסינים שהשתלטו להם על העסקים, עובדות המין המקומיות אינן מרוצות מהסיניות שהשתלטו להן על העסקים. לפי עובדת מין קמרונית בעיר דואלה, "הנשים הסיניות עשו לנו את החיים קשים. את רוצה להיות מעצבת שיער, ואת מגלה שהנשים הסיניות שולטות בכל המספרות; את רוצה למכור עוגות או דונאטס, ואת מגלה שהסיניות כבר פתחו עסק כזה; את רוצה לפתוח מכולת, ואת מבינה שהסיניות כבר שולטות בתחום. את מוצאת אותן אפילו בזנות. המדינה הזאת כבר לא שלנו".

עובדות המין בדואלה מתגעגעות לימים הטובים, שבהם היה להן מונופול על הזנות והן הרוויחו פי חמישה ממה שהן מרוויחות כיום. עכשיו הלקוחות מעדיפים את הסיניות, שמכונות "יפהפיות שנחאי", גובות פחות כסף ועושות יותר דברים. לסמנתה המקומית נותר רק להתלונן: "לפני 'הקדחת הצהובה' שהרסה את השוק, הלך לנו טוב. עכשיו אנחנו חיות מהיד לפה. הרבה גברים נמשכים למין סיני ולא מגיעים אלינו יותר".

כמו אנשי עסקים מקומיים אחרים, כבר ב-2006 מחו עובדות המין המקומיות נגד "הפלישה הסינית" והקימו יחידת סיור להגנה על הטריטוריה שלהן. חלקן אף איימו לפתוח בשביתת מין במחאה על התחרות הלא-הוגנת מצד הנשים הסיניות. העיתונים המקומיים הצטרפו למחאה. העיתון הסאטירי "לה פופולי" התלונן כי "עכשיו הגופים הצהובים זוכים לעליונות בשוק המין המקומי", וצהובון ציין באירוניה שעסקי הזנות המקומיים "נצבעים בצבעים הסיניים" על חשבון הצבע המקומי.

הגברים המקומיים דווקא היו מאושרים. סוף סוף הם יכלו לקנות מין בזול ועוד עם נשים אקזוטיות, אם כי רבים מהם התלוננו שבדיוק כמו מוצרים סינים אחרים, המין הסיני זול אבל חסר נשמה ואיכות. ובכלל, כמו מוצרים אחרים בלי תו תקן, המין הסיני מסוכן. השמועות סיפרו על גבר מבוגר שנתקע בתוך איבריה של אישה סינית בזמן סקס, ועל נהג מונית בן 48 שקיבל התקף לב ומת בזמן ששכב עם עובדת מין סינית.

עובדות המין המקומיות שמחו להשתמש בשמועות האלה כדי להזהיר את הלקוחות מפני הסכנה הסינית. הן האשימו את הסיניות בכישוף ובשימוש באמצעים נסתרים כדי לפתות את הגברים, וטענו שהסיניות נוהגות למרוח את האיברים האינטימיים שלהן בשיקוי קסמים. כל גבר שמסתכן ושוכב איתן עלול להיות מכושף ולסבול בעתיד מאימפוטנציה.

המקומיות הרי מבינות משהו בכשפים. לדברי אחת המקומיות, La Douce, "ברור שגם הרבה מאיתנו מעורבות בכישוף. אבל מה את יכולה לעשות נגד מישהי שכוחות הקסם שלה חזקים יותר משלך? תאמינו או לא, הקסם הסיני עולה בהרבה על הקסם האפריקני. זאת הסיבה שאפריקנים לא יכולים להתחרות בסינים בעסקים. אפילו אנשים לבנים מתרשמים מהקסם של הסינים. כולם יודעים שהקוסמים הגדולים בעולם נמצאים בהודו ובסין. הנשים האלה מצליחות יותר מאיתנו כי הן קוסמות מעולות. הן הרי לא יותר יפות מאיתנו. הגברים נמשכים אליהן כי הקסמים מושכים אותם כמו מגנט למתכת. ברגע ששכבת עם אישה סינית, אתה לא יכול לעזוב אותה. אתה תמשיך ללכת אליה, לא משנה אם אתה רוצה או לא".

בצר להן, עובדות המין המקומיות פנו לרטוריקה לאומנית, ודיברו נגד "הקולוניאליזם המיני" של סין בקמרון. אחת מהן, מרים בת ה-27, קראה לגברים להפגין פטריוטיות מינית ולהעדיף את הנשים המקומיות על-פני היבוא הסיני של "ג'אנק סקס מזויף". לפי הסטודנטית למשפטים לשעבר, הלקוחות צריכים לקחת בחשבון גם מניעים לאומיים ולא רק תשוקה לתענוגות, אחרת הם בוגדים במדינה שלהם, מעשירים את הנשים הזרות ופוגעים בשוק המקומי.

חברתה של מרים, נדין, דורשת מהממשלה לקדם פטריוטיות מינית באמצעות הטלת מכסות על מספר עובדות המין הזרות. לפי נדין בת ה-23, הממשלה צריכה לנקוט בכל האמצעים כדי להגן על עסקי המין המקומיים מפני הפלישה הזרה, בדיוק כמו שמדינות מערביות עושות. "במדינות מערביות את לא יכולה לעבוד בזנות אם את מהגרת לא חוקית או אם אין לך מסמכים רשמיים. אבל כאן הכול הולך, כל אישה זרה יכולה להיכנס למדינה ולהתחיל לעבוד בעסקי הזנות בלי שהרשויות יבדקו את המעמד החוקי שלה. רוב הנשים הסיניות האלה מגיעות על ויזת תייר, ואסור להן להישאר במדינה ולעבוד בזנות. אני לא יכולה להאשים אותן. זאת אשמת הממשלה. המצב מידרדר בגלל האדישות וחוסר הפטריוטיות של מי שנמצאים בשלטון. ביום שבו יהיו לנו פטריוטים קמרונים אמיתיים בעמדות הכוח במדינה, אני בטוחה שהם ישימו סוף לבית הזונות הזה".

______________________________________________________________________

הרשומה התבססה על המאמרים הבאים:

Magic Body And "Cursed Sex”: Chinese Ses Workers as  “Bitchwhitches” in Cameroon / Basile Ndjio

Shanghai Beauties and African Desires: Migration, Trade and Chinese Prostitution in Cameroon