"סחר בנשים הוא הבעיה. סדנאות יזע הן הפיתרון"

ארגונים נגד זנות מנסים למתג כל עבודת מין כסחר בנשים, ודורשים להחמיר את החוקים נגד הגירה ונגד זנות כדי "להילחם בסחר". החוקרת אליזבת ברנשטיין כתבה ספר על האינטרסים העומדים מאחורי האג'נדה הזאת, שפוגעת במהגרות ובנשים עניות.

למספר עובדות מין בבנגקוק נמאס לעבוד בזנות, ועמותה נגד זנות הציעה להן מגורים במוסד שלה ועבודה בייצור תכשיטים. כשהגיעו למוסד גילו את התקנות שיכתיבו את חייהן: נאסר עליהן לבקר את חברותיהן ברובע האורות האדומים, הוטלו עליהן קנסות על איחורים למשמרת העבודה שלהן, והן נאלצו להגיע לתפילות מספר פעמים ביום. הן גם חויבו ללבוש מדים עם המילה "חופש" על השרוול, והתכשיטים שהכינו נמכרו במערב תחת המותג "מיוצרים על-ידי קורבנות סחר לשעבר". 

זה החופש שמציעות עמותות נגד זנות לעובדות המין. עיתונאי הניו-יורק טיימס ניקולאס קריסטוף, לוחם פופולארי בזנות ומייסד עמותה "נגד סחר בנשים", אמר פעם: "זה אולי ידהים את האמריקנים, אבל הבעיה במדינות עניות היא לא שסדנאות יזע מנצלות יותר מדי אנשים, אלא שהן לא מנצלות מספיק אנשים". 

זאת "המלחמה בסחר בנשים" – מלחמה למען סדנאות יזע. פעם אקטיביסטים טענו שסדנאות יזע הן סחר בבני אדם. היום הם טוענים שסדנאות יזע הן החופש. פעם פמיניסטיות טענו שהעוני הוא סוג של כלא כלכלי. היום פמיניסטיות לבנות טוענות שהעוני הוא השחרור.

שינוי האג'נדה הוא תוצאה של אינטרסים משולבים של התאגידים הגדולים, אוונגליסטים מודרניים ופמיניסטיות לבנות. פעם האוונגליסטים נלחמו בזנות בשם ערכי המשפחה, והפמיניסטיות הלבנות נלחמו בזנות בשם זכויות נשים; כיום שני הצדדים התאחדו כדי למתג את הזנות בתור "סחר בנשים", ולצאת ל"מלחמה בסחר בנשים" כדי להסוות את האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהם.

אותם תאגידים ופעילים חברתיים שמדברים על חופש ועצמאות, מרוויחים כסף על חשבון החופש והעצמאות של נשים עניות. במילותיה של אקטיביסטית אוונגליסטית, "המטרה האמיתית שלנו היא להוציא אנשים מעבדוּת ולהכניס אותם לשוק החופשי". איבנקה טראמפ, למשל, עושה הון פוליטי כשהיא מדברת נגד סחר ומקימה ועדות נגדו; באותו זמן, היא עושה הון כלכלי כשהחֶברות שלה מעסיקות נשים במזרח אסיה בתנאים שקרובים לעבדוּת.

תאגיד מנפאוור הוא אחד המעסיקים הגדולים ביותר בעולם של עובדי קבלן. הוא גם אחד היוזמים של אמנות עסקיות "נגד סחר בבני אדם". כך הוא יכול למקד את תשומת הלב רק בקורבנות הסחר שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, ולהלבין את ההעסקה של עובדי הקבלן בתנאים קצת פחות גרועים. האמנוֺת נגד סחר בבני אדם הן יחסי ציבור מצוינים עבור מנפאוור. הן קצת פחות מצוינות בשביל העובדים שלו, שבשם המלחמה בסחר מגורשים מהמדינות שאליהן היגרו בניסיון לברוח מתנאי ההעסקה הגרועים של מנפאוור.

המיתוג של זנות והגירה כ"סחר" מתאים הרבה יותר למטרת ארגוני הסיוע מאשר לצרכים של עובדות המין. עובדות המין צריכות אפשרויות תעסוקה עם שכר ותנאים הוגנים; ארגוני הסיוע צריכים אותן במסגרות של "שיקום תעסוקתי", כדי "להציל" אותן ולהרוויח על חשבונן. במילותיו של ויליאם ליברמור מתאגיד לקסיס נקסיס, עוד תאגיד שמשתמש במלחמה בסחר כדי לקדם את יחסי הציבור של עצמו: "כשאנחנו מקדמים את שלטון החוק ברחבי העולם, אנחנו מפתחים שווקים חדשים בשביל עצמנו".

כרזה מתוך מסע הפרסום של תאגיד לקסיס נקסיס

ארגונים נגד סחר במזרח אסיה מלמדים עובדות מין לאפות מאפינס בשביל סטארבקס. סטארבקס מקבלים עובדות זולות ועושים לעצמם יחסי ציבור; אוונגליסטים ופמיניסטיות קונים מאפינס זולים ומרגישים מוסריים; ורק הנשים העניות נאלצות להישאר עניות כשהן עובדות בעבודות מתישות.

קמפיינים למען שלטון החוק ונגד סחר בבני אדם מקדמים את החוקים התואמים לדרישות התאגידים – חוקים נגד הגירה, שמוודאים שהעובדים במדינות עניות ייאלצו להישאר בהן ולעבוד עבור התאגידים; וחוקים נגד זנות, שמוודאים שלנשים לא יהיו אפשרויות אחרות מלבד עבודה עבור התאגידים. כל עוד האויב הוא "סחר בבני אדם", אף אחד לא ישים לב שהתאגידים מעסיקים נשים בתנאים קשים ובשכר שלא מספיק לקיום. זה הרי לא סחר בבני אדם!

בזמן שחברות כמו גוגל מפתחות טכנולוגיות "נגד סחר בנשים" לפיקוח על רשתות הברחת מהגרות, שמאפשרות למדינה למשטר את גופן של נשים ולאתר מהגרות כדי לגרש אותן, עובדות מין מהגרות באירופה מבקשות טכנולוגיה שונה לגמרי: מיפוי נקודות הכניסה הקלות ביותר לאירופה, כדי שיוכלו להגר בלי להיתפס ובלי להזדקק למבריחים. גוגל, כמובן, לא שואלת אותן.

מלחמה בסחר או איתור וגירוש מהגרות?

כמו התאגידים, גם אוונגליסטים ופמיניסטיות לבנות נהנים חברתית, פוליטית וכלכלית מהמלחמה בסחר בנשים. ראשית, הם חלק בלתי נפרד מהתאגידים האלה ושואפים להתקדם בקריירה שלהם. שנית, המלחמה בסחר מאפשרת להם להתעסק במין ובסיפורים על מין ועדיין להרגיש מוסריים. נשים פמיניסטיות ואוונגליסטיות יכולות להציג את עצמן כנשים הטובות מהעולם הראשון, להיכנס למכוני ליווי או לצפות בתמונות מין מזעזעות, ולהרגיש שהן מצילות את הילדות מוכות המין של העולם השלישי.

בתור דתיים ופמיניסטיות שמסתייגים מתרבות הצריכה הקפיטליסטית, האפשרות לקנות "מלאכת יד של קורבנות סחר!" מעניקה תחושה טובה, "קפיטליזם של גאולה". כך אפשר להשתתף בחגיגת השופינג המערבית ולהרגיש מוסריות; כך אפשר לדרוש שכר שווה למנכ"ליות, ולהתעלם מכל הנשים שעובדות בשכר מינימום. אין כמו להשתתף בכנס על מיגור הזנות "למען שוויון מגדרי", בזמן שנשים עניות מגישות לכן משקאות, מסדרות לכן את השולחנות ומנקות לכן את השירותים. מבחינת הדתיים המתקדמים והפמיניסטיות הלבנות, החופש של אנשים מערביים הוא החופש לצרוך מוצרים זולים המיוצרים על-ידי "קורבנות סחר"; החופש של אנשים לא-לבנים הוא החופש לייצר מוצרים זולים עבור אנשים לבנים. 

______________________________________________________________________

רשומות דומות:
איך עמותות נגד זנות מרוויחות מהמלחמה בזנות
איך תאגידי אופנה מרוויחים מהמלחמה בזנות

איך תעשיית ההפללה פוגעת בנשים עניות