"פלירטוטים אסורים": מארחות פיליפיניות במועדונים יפניים

בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות במועדונים ביפן לא מקיימות יחסי מין בתשלום. הן כן רוקדות, שרות, מפלרטטות ונוגעות בלקוחות היפניים, בתקווה למכור להם כמה שיותר אלכוהול ולהרוויח כמה שיותר כסף. שוב בניגוד לשמועות, המארחות הפיליפיניות אינן קורבנות חסרות ישע. הן כן קורבנות של המערכת: כדי להגיע ליפן ולהרוויח כסף, הן נאלצות להיכנס לחובות ולהשתעבד כלכלית.

האנתרופולוגית רסל פרנייאס עבדה במועדון אירוח במשך תשעה חודשים, וכתבה את הספר "פלירטוטים אסורים" על-מנת לתאר את חייהן של המארחות ואת ההשפעה של חוקים "נגד סחר בנשים".

"לא באמת התרגלתי למקום הזה. אני עדיין בטראומה רגשית בגלל הריחוק מהבית. לפעמים אני מרגישה כל כך בודדה, מתגעגעת הביתה. כשהרגשתי רע בפיליפינים, הייתי מתקשרת לחברות והן היו מגיעות מיד. עכשיו אין לי למי להתקשר. אף אחד כאן לא דואג לי חוץ ממני. אבל אני מכריחה את עצמי לעבוד כאן. אני צריכה להתפרנס. זה קשה, ממש קשה. אין יום שאני לא בוכה. כולן כאן ככה." 

אלה החיים הקשים של המארחות הפיליפיניות ביפן, והגעגועים הביתה הם רק חלק מהבעיה.

כדי להגיע בכלל ליפן, המארחות צריכות לעבור אודישנים בהשתתפות מאות נשים, שרק היפות ביותר מביניהן יזכו להיבחר. בשביל להצליח באודישנים הן שוכרות מאמנות שידריכו אותן איך להתלבש ולהתאפר, ובתמורה מבטיחות להן 50% ממשכורתן העתידית כמארחות.

אם עברו את האודישן, המארחות נאלצות לפנות למתווכים מטעם המועדונים, שתמורת הוויזה וכרטיס הטיסה מקבלים 40% ממשכורתן העתידית. המתווכים מחזיקים את הדרכונים ואת המשכורות שלהן עד שנגמרים ששת חודשי הוויזה, כדי לוודא שהמארחות יחזירו את החוב ולא יברחו. למעשה, מארחות רבות בכלל אינן מקבלות משכורת בששת חודשי האירוח הראשונים שלהן, מפני שהמשכורת מופנית להחזרת החובות. הן חיות על טיפים מהלקוחות, בונוסים על מכירות האלכוהול וחמישה דולרים ליום עבור מזון. אחרי שישה חודשים הן מחויבות לחזור לפיליפינים ומקוות שהמועדון שלהן יבקש שיחזרו לעבוד בו, אחרת יצטרכו לעבור את כל שלב האודישנים מההתחלה.

תנאי העבודה והחיים במועדונים קשים גם הם. הנהלת המועדון שוקלת בכל חודש את המארחות וקונסת את מי שעלתה ביותר מקילו. הן נאלצות לעמוד במכסות נוקשות של מכירת אלכוהול, ומאוימות בגירוש או בפיטורים אם לא יעמדו בהן. כשהלקוחות נוגעים בהן או מציעים להן הצעות מיניות, אסור להן לסרב ישירות. "כאן ביפן, אסור לך להגיד שאת לא מוכנה לסבול התנהגות כזאת. אפילו אם הלקוח מטריד אותך מינית, את לא יכולה לעשות כלום. את עדיין חייבת לבדר אותו כי הוא משלם על זה".

למה הן בכל זאת בוחרות להגיע למועדונים? בגלל חיי העוני המחפירים שלהן בפיליפינים. הן אמנם שמעו מהתקשורת סיפורים סנסציוניים על זנות בכפייה, אבל הן יודעות מחברותיהן ביפן שזה לא המצב האמיתי. בפיליפינים הן עבדו בתור קופאיות או פקידות, במשכורת של לא יותר משלושה דולרים ליום. במועדונים ביפן הן מרוויחות בין עשרה לעשרים וחמישה דולרים לשעה. עם קצת מזל הן אף ימצאו בן זוג יפני עשיר, שמבטיח להן חיי רווחה יחסיים.

המארחות הגיעו למועדונים גם מפני שלא רצו או לא יכלו לעבוד בעבודות משק בית בחו"ל. ראשית, כי בעבודות משק בית הן צריכות לשלם על הוויזה והנסיעה מראש, ואין להן כסף. ליפן הן יכולות להגיע דרך מתווך, שמשלם את הוצאות נסיעתן ומקבל בתמורה אחוזים מהמשכורת שלהן. שנית, כי הן מכירות את הסיפורים על התעללות בעובדות משק בית, ולא רוצות שזה יקרה גם להן. ובכלל, הן לא רוצות לעבוד בעבודות משק בית, עבודות משפילות וקשות בבתים פרטיים עם מעסיקים שעלולים לאנוס אותן.

במועדונים יש למארחות אפשרות להופיע, לזכות בהכרה על כישרונן ולהרוויח כסף. בשביל זה הן נאלצות לוותר על החופש. הן לא יכולות לעזוב את המועדון מפני שהן חייבות כסף למתווך ששידך בינן לבין המועדון. זאת ניידוּת משועבדת. הרווחים הכלכליים באים על חשבון החופש שלהן, אבל הן לא רואות בעצמן קורבנות סחר. במקום "הצלה" (כלומר, גירוש בחזרה לפיליפינים), הן דורשות להעניק להן יותר שליטה על תנאי העבודה וההגירה שלהן, להכיר באייג'נסי שלהן, לקבל את הבחירות שהן עושות ולהעניק להן את הכוח להתמודד עם הבעיות שהן נתקלות בהן.

ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, הכריזה ב-2005 שהמארחות הן קורבנות סחר למטרות ניצול מיני, ודרשה מהיפנים לתקן את המצב. ממשלת יפן הכריזה שמעתה והלאה, מארחות יצטרכו לעבור הכשרה של שנתיים כדי לעבוד במועדונים. לכאורה, ההחלטה היתה אמורה להבטיח שליפן יגיעו רק מארחות מקצועיות ולא קורבנות סחר. למעשה, ההחלטה הבטיחה שהמארחות ייאלצו לחיות בתנאים קשים בהרבה.

ראשית, כדי לעמוד בתקופת הכשרה של שנתיים ללא משכורת, המארחות נאלצות ללוות כספים ולהיכנס לחובות גדולים יותר. שנית, ההחלטה קבעה שגם מי שכבר עבדו כמארחות ביפן ייאלצו לעבור את אותה הכשרה, והן נאלצו להיכנס לחובות מחודשים אחרי שכבר שילמו את החובות הקודמים שלהן. והכי חשוב: הנשים הפיליפיניות העניות עדיין רוצות להגר ליפן, כי המצב שלהן בפיליפינים חסר תקווה. הן לא ויתרו על המסע ליפן בגלל התקנות החדשות, הן פשוט התחילו להגר באופן בלתי חוקי, מה שהופך אותן לפגיעות יותר וחשופות לאיומי גירוש מטעם כל מי שרוצה לנצל אותן.

כך החוקים "נגד סחר בנשים" גרמו לסחר בנשים, כשהכניסו את המהגרות החוקיות לחובות גדולים יותר והפכו מהגרות חוקיות למהגרות לא חוקיות שתלויות בעבריינים. זה לא הפריע לארה"ב להחמיא ליפן על החוקים החדשים, ולהעלות את הדירוג היפני בדו"ח השנתי של המלחמה בסחר. בינתיים, המארחות עובדות בתנאים קשים יותר או מגורשות בחזרה לפיליפינים, שם הן חוזרות לשרת את הגברים הפיליפינים, בלי כסף ובלי חופש תנועה. זה, מבחינת האדם הלבן, לא נחשב לסחר בנשים.