היקף התמותה ותוחלת החיים של נשים בזנות

ממשלת קנדה ערכה לפני שלושים שנה דו"ח מקיף בנושא זנות ופורנוגרפיה. החוקרים ראיינו מאות גורמים הקשורים לזנות במדינה, וביניהם היה אחד בעיר רג'יינה, שאמר: "הערכות לאומיות מראות ששיעורי השימוש בסמים כל כך גבוהים בקרב זונות רחוב, שבין מנת יתר למוות אלים, היקף התמותה שלהן עשוי להיות פי ארבעים מהממוצע הארצי."

לא ברור על אילו הערכות לאומיות הוא התבסס, מאחר שאין הערכות כאלה, אבל הציטוט ברור: מישהו בעיר רג'יינה אמר שהיקף התמותה של נשים בזנות רחוב עשוי להיות פי ארבעים מזה של שאר הנשים.

יכול להיות שזה אכן היקף התמותה, ויכול להיות שלא. הסטטיסטיקה הזאת בהחלט נשמעת סבירה לאור מצבן הקשה של הנשים העובדות בזנות רחוב. לעומת זאת, הטענה באתר מכון תודעה נשמעת פחות סבירה: "עפ"י דוח קנדי על זנות ופורנוגרפיה עולה כי היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה(Farley et al.,1998).". כלומר, השערה של אדם אחד לפני שלושים שנה על זנות רחוב בקנדה, הפכה במכון תודעה למסקנה כללית של דו"ח קנדי שלם על כל סוגי הזנות. 

לא רק מכון תודעה מסלף את הנתונים. בשנים האחרונות השתמשו בנתון המזויף של המכון גורמים רבים מהלובי נגד זנות בישראל. למשל "המכללה", גוף שפועל לשיקום מקצועי של נשים בזנות, בפוסט בפייסבוק, וחברת ועדת ההיגוי של פורום הנשים של "הבית היהודי" במאמר ב-nrg. גורמים אחרים הגדילו לעשות והפכו את הנתון המפוברק לנתון על כל סוגי הזנות העולמיים, ולא רק בקנדה. עידית הראל-שמש, מנהלת מכון תודעה לשעבר, כתבה במאמר ב"ישראל היום": "היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 יותר מבשאר האוכלוסייה." גילי ורון, חברת הוועד המנהל של מכון תודעה ולשעבר מנהלת מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, הציגה נתון דומה במאמר ב-ynet, ותוכנית סלעית ציטטה את דבריה.

ובכן, איך קרה שנתון שבכלל אינו מופיע בדו"ח קנדי, הפך לנתון המצוטט מתוך אותו דו"ח לכאורה? כמו כמעט בכל נתון מפוברק על זנות, גם הפעם מליסה פארלי מעורבת בעניין. כותבת המאמר באתר מכון תודעה, אמיאלה קופמן, טוענת שמראה המקום הוא מחקר של פארלי מ-1998. בביבליוגרפיה של קופמן המחקר כלל אינו מופיע, אולי בתקווה שאנשים לא יבדקו אותו.

יש כאלה שבדקו אותו בכל זאת. המחקר המדובר הוא מחקר של מליסה פארלי בחמש מדינות שונות, שבכלל לא בדק את היקף התמותה בקנדה. פארלי רק מצטטת ומעוותת מאמר אחר: "דו"ח קנדי על זנות ופורנוגרפיה מצא שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי (Baldwin, 1992)."

מראה המקום של פארלי אינו המחקר הקנדי, אלא מאמר של מרגרט בולדווין, שגם היא לא חקרה את העניין, ורק כתבה מאמר שמזכיר בצורה מסולפת את הנתון המקורי: "מקור אחד, שמצוטט בדו"ח הקנדי הממשלתי מ-1985 על זנות ופורנוגרפיה, הגיע למסקנה שהיקף התמותה של נשים ונערות בזנות היה פי ארבעים מהממוצע הלאומי".   

בולדווין עצמה מפנה לפחות לדו"ח הקנדי המקורי, שממנו לכאורה נלקח הנתון. בזכותה אפשר לראות את משחק הטלפון השבור המעוות, שבמסגרתו נתון שלא קיים בדו"ח קנדי ישן הפך לקביעה חד-משמעית של מכון תודעה:

- הדו"ח הקנדי ציטט גורם כלשהו שאמר שבקרב נשים בזנות רחוב, היקף התמותה עשוי להיות פי ארבעים.

- בולדווין הפכה את ההשערה למסקנה ואת זנות הרחוב לכל סוגי הזנות.

- פארלי הפכה ציטוט של אדם כלשהו למסקנה של מחקר שלם.

- מכון תודעה העתיק מפארלי בלי לבדוק את הנתון.

אגב, באינטרנט מופיע רק סיכום המחקר, שאינו כולל את עמוד 350, שבו לכאורה מופיע הנתון על היקף התמותה. ייתכן שמפיצי הנתון המפוברק, שהפופולריות שלו באנגלית גדולה אפילו יותר מאשר בעברית, קיוו שאף אחד לא יצליח לבדוק אותו.

ומה היקף התמותה האמיתי בקרב עובדות מין? אין לנו שום דרך לדעת, מאחר שכדי לחקור את הנושא צריך לעקוב אחר חייהן של עובדות מין לאורך עשרות שנים עד מותן, גם אחרי שהפסיקו לעבוד בזנות, ואין אף מחקר שעשה זאת.

החוקר היחיד שניסה לעשות משהו דומה הוא John Potterat, שבדק רישומים ממשלתיים של עובדות מין בקולורדו בין 1967 ל-1999. הוא מצא, כצפוי, שהיקף התמותה שלהן גבוה בהרבה מזה של שאר האוכלוסייה. אולם המחקר בדק כמעט רק נשים שעבדו בזנות רחוב, במדינה שבה הזנות אינה חוקית והעובדות בה נעצרות ונכלאות. כלומר, המחקר מראה שכשהזנות אינה חוקית, הנשים העובדות בזנות רחוב נמצאות במצב קשה במיוחד, נתון שבהחלט נשמע הגיוני.

מחקר אחר שמצטט מכון תודעה הוא של רות פריוט, שאומרת בצורה כללית שתוחלת החיים של הנשים במחקרה היתה קצרה, אולם גם המחקר של פריוט התבסס על זנות רחוב לא חוקית בארה"ב.

גורמים אחרים בלובי נגד זנות מדברים על תוחלת חיים שנעה בין ארבעים לחמישים. עו"ד מיכל לייבל, ראשת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות לשעבר, טוענת: "תוחלת החיים של נשים בזנות עומדת על כ-50 שנים בלבד". טלי קורל, מנהלת דף הפייסבוק When He Pays, טוענת שתוחלת החיים היא ארבעים, וכמוה גם נטע לאור-יאנג, אחת ממנהלות הדף "הדיסקרטים", וארגונים אחרים, שאף אחד מהם אינו מספר על מה הוא מסתמך.

ככל הנראה, הם מסתמכים על כך שבין שלושים עובדות המין שנפטרו בתוך שבע שנים והיו מוכרות לתוכנית סלעית, הגיל הממוצע היה 40. אולם כדי לבדוק תוחלת חיים צריך לכלול בממוצע את גיל פטירתן של כל הנשים שעבדו בזנות, או לפחות מדגם מייצג שלהן, ולא רק של שלושים נשים שמתו בגיל צעיר. אחרת, אפשר לטעון באותה מידה שתוחלת החיים של חיילים בשירות חובה היא 20, כשמחשיבים רק את החיילים שמתו בעת שירותם ולא את אלה שלא מתו. או לטעון שתוחלת החיים של ספורטאים מקצוענים היא 25, אם לא מחשיבים את כל הספורטאים שלא מתו. לא צריך להיות סטטיסטיקאית כדי להבין שתוחלת חיים אינה נמדדת כך.

אבל רגע, האם יכול להיות שרק שלושים עובדות מין נפטרו בשבע שנים (או 36 עובדות מין בשמונה שנים, אם מחשיבים גם את השנה האחרונה)? כלומר, מתוך 10,000 נשים שעובדות בזנות בישראל, נפטרות בכל שנה 4.5 נשים בממוצע? אם זה נכון, הרי שהיקף התמותה של נשים בזנות כמעט זהה להיקף התמותה של נשים בגילאי 44-25 בישראל, שהוא 4.2 על כל 10,000 נשים. הוא בוודאי נמוך בהרבה מהיקף התמותה של כלל האוכלוסייה, 51.3 על כל 10,000 בני אדם. האם מצבן של הנשים העובדות בזנות כה נפלא? ובכן, לי אין כוונה לשחק ככה בסטטיסטיקה. תוכנית סלעית לא מכירה את כל עובדות המין שנפטרו, אלא רק את אלה שהיו במצב קשה מספיק כדי להגיע אליה. הנתונים כוללים אותן בלבד, ואין שום אפשרות לדעת כמה עובדות מין נפטרות בישראל בכל שנה. כל נתון שתשמעו על היקף התמותה או תוחלת החיים של נשים בזנות הוא בהכרח חסר בסיס.

האמת היא שסביר להניח שתוחלת החיים של עובדות המין נמוכה יותר מזו של שאר האוכלוסייה. לא רק שרובן מגיעות מרקע כלכלי וחברתי קשה, כשהזנות אינה חוקית הן גם אינן יכולות להגן על עצמן מפני אלימות, מחלות מין ושוטרים מושחתים. אבל שימוש בנתונים מפוברקים לא יעזור להן. אפילו במחקר של Potterat על זנות רחוב לא חוקית, 93% מעובדות המין המשיכו לחיות במשך 33 השנים שהמחקר בדק. הבעיה שלהן אינה המוות. הבעיה שלהן היא תנאי החיים, ואולי כדאי לחשוב איך לשפר אותם במקום איך לנצל את מותן למטרות פוליטיות.

דרך אגב, הדו"ח הקנדי שלא בדק את היקף התמותה? הוא המליץ על אי-הפללה של זנות.

מצעד הנשים

דונאלד טראמפ הושבע אתמול לנשיאות ארה"ב. כמחאה, מאות אלפי נשים יצעדו היום ב"מצעד הנשים" בוושינגטון ובערים אחרות בארה"ב וברחבי העולם. אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, הנשיא יהיה אדם שמתגאה בכך שהוא תוקף מינית נשים, וחושב שלעובדות מין אין זכות להתלונן על תקיפה מינית. אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, תנועת נשים המונית תומכת בפומבי בעובדות המין.

לא בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, עובדות המין היו צריכות להילחם כדי שמצעד הנשים יכלול גם אותן. ההתחלה היתה אופטימית, כשעובדות המין גילו לשמחתן שהצהרת העקרונות של מצעד הנשים מכריזה: "אנחנו מזדהות עם התנועות לזכויות עובדות מין". עובדת המין לשעבר והעיתונאית מליסה גרנט היתה הראשונה לזהות:

עובדות מין בכל רחבי העולם דיווחו ברשתות החברתיות על התרגשותן. חברת ארגון עובדות המין האירי, קייט מקגרו, הצהירה: "בכיתי מרוב התרגשות עבור כל חברותיי עובדות המין. סוף סוף התנועה הפמיניסטית מכירה במי שאנחנו: נשים עובדות, עם הנסיבות האישיות שלנו, במקרים רבים עם מעט מאוד אפשרויות אחרות". ההכרה הזאת לגמרי לא מובנת מאליה בארה"ב, מדינה שבה 50% מהנשים דורשות לכלוא את עובדות המין, ונשים לבנות כמו קתרין מקינון ואנדראה דבורקין סירבו אפילו להשתתף בכנסים שעובדות מין השתתפו בהם. הצהרת התמיכה של מצעד הנשים נשמעה כמעט טובה מדי בשביל להיות אמיתית.

ביום שלישי התברר שההצהרה באמת היתה טובה מדי בשביל נשים מסוימות. עקב לחצים שהופעלו על מארגנות המצעד, הן הורידו מהצהרת העקרונות את המשפט "אנחנו מזדהות עם התנועות לזכויות עובדות מין", והחליפו אותו במשפט: "אנחנו מזדהות עם כל מי שמנוצלות עבור מין ועבודה". כלומר, ההצהרה מחקה את האייג'נסי של עובדות מין, והחליפה אותה ברטוריקה הידועה של פמיניסטיות לבנות על נשים חסרות ישע.

עובדות המין הבינו שכרגיל, מצפה להן מאבק כדי להיות חלק מתנועת הנשים האמריקאית. אבל מאבק נגד מי? מארגנות המצעד לא ענו לשאלות על שינוי ההצהרה, ועד היום לא ברור מי הביאו לשינויה. מה שברור זה שעובדות המין ובנות בריתן לא התכוונו לוותר. חלקן הגיבו בציניות:

חלקן הביעו את אכזבתן:

וחלקן נהנו מתמיכת התנועה הפמיניסטית במדינות אחרות, למשל ממצעדי הנשים של אנגליה, אירלנד וקנדה.

בסופו של דבר, ג'נט מוֺק לקחה את העניינים לידיים. מוק, שבמקרה כתבתי בעבר על הביוגרפיה שלה, היא אישה טרנסית, שחורה, עובדת מין לשעבר ואחת הפמיניסטיות הבולטות בארה"ב כיום. בתור מי שסבלה מהתעללות מינית בילדותה ועבדה בזנות מגיל 16 כדי לממן טיפולים, היא יודעת הכול על ניצול ודיכוי. היא גם יודעת שעובדות מין ראויות לזכויות, בדיוק בגלל הניצול והדיכוי שהן סובלות מהם. מוק היא אחת ממארגנות המצעד האמריקאי ומי שכתבה את השורה המקורית על הזדהות עם עובדות מין. כשגילתה את השינוי שנערך מאחורי גבה, היא הכריזה:

וכדי שלא יהיו אי-הבנות, מוק גם כתבה את המניפסט המרשים הזה:

I am proud of the work I’ve done as part of the Women’s March policy table – a collection of women and folk engaged in crucial feminist, racial and social justice work across various intersections in our country. I helped draft the vision and I wrote the line “…and we stand in solidarity with sex workers’ rights movements.” It is not a statement that is controversial to me because as a trans woman of color who grew up in low-income communities and who advocates, resists, dreams and writes alongside these communities, I know that underground economies are essential parts of the lived realities of women and folk. I know sex work to be work. It’s not something I need to tiptoe around. It’s not a radical statement. It’s a fact. My work and my feminism rejects respectability politics, whorephobia, slut-shaming and the misconception that sex workers, or folks engaged in the sex trades by choice or circumstance, need to be saved, that they are colluding with the patriarchy by “selling their bodies.” I reject the continual erasure of sex workers from our feminisms because we continue to conflate sex work with the brutal reality of coercion and trafficking. I reject the policing within and outside women’s movements that shames, scapegoats, rejects, erases and shuns sex workers. I cannot speak to the internal conflicts at the Women’s March that have led to the erasure of the line I wrote for our collective vision but I have been assured that the line will remain in OUR document. The conflicts that may have led to its temporary editing will not leave until we, as feminists, respect THE rights of every woman and person to do what they want with their body and their lives. We will not be free until those most marginalized, most policed, most ridiculed, pushed out and judged are centered. There are no throwaway people, and I hope every sex worker who has felt shamed by this momentarily erasure shows up to their local March and holds the collective accountable to our vast, diverse, complicated realities

אף אחת לא יכולה להתווכח עם ג'נט מוק. השורה על הזדהות עם תנועת זכויות עובדות המין הוחזרה להצהרת העקרונות, לצד ההכרה בעובדה שניצול למטרות מין ועבודה הוא הפרה של זכויות אדם, כדי שהפמיניסטיות הלבנות יוכלו בכל זאת להרגיש שיש נשים הזקוקות להצלתן. אחרי הכול, נשים לבנות מסוימות כבר הודיעו שלא ישתתפו במצעד כי הנשים השחורות לא מכבדות אותן מספיק. בכל מקרה, עובדות המין יכלו לנשום לרווחה:

ההזדהות עם צ'לסי מנינג אינה מפתיעה. רק מצעד שכולל נשים מכל הגוונים יכול לכלול גם עובדות מין. נשים שחורות, מוסלמיות וטרנסיות יודעות בדיוק מה קורה כשנותנים יותר מדי כוח לממסד ולמשטרה. רשימת מנהלות המצעד מרשימה במגוון הרחב שלה, וכך גם הצהרת העקרונות של המצעד. בעצם, קריאה בהצהרת העקרונות המקוצרת מראה שאי-אפשר לתמוך בזכויות מיעוטים בלי לתמוך בזכויות עובדות מין:

התנגדות לאלימות משטרתית ופרופיילינג גזעי. עובדות המין מכירות את האלימות והפרופיילינג מקרוב: בניו-יורק, למשל, 61% מהנשים שנעצרו באשמת "כוונה לעסוק בזנות" היו שחורות, לעומת 12% לבנות. 30% מהעובדות בזנות רחוב סבלו מאלימות משטרתית.

הזכות להפלות ואמצעי מניעה. כידוע, נשים רבות עובדות בזנות כדי לפרנס את ילדיהן. אם לנשים עניות היתה גישה קלה וזולה להפלות ואמצעי מניעה, חלקן היו יכולות לתכנן בקלות רבה יותר את עתידן.

זכויות להטב"ק. אחת מכל שבע נשים טרנסיות בארה"ב עבדה בזנות. 40% מהנשים הטרנסיות השחורות עבדו בזנות.

זכויות עובדים. אם נשים לא יצטרכו לעבוד בשכר רעב בתנאים קשים, הן לא יצטרכו לעבוד בזנות.

זכויות אדם. נו, הזכויות האלה שהלובי נגד זנות לא חושב שעובדות מין ראויות להן.

זכויות מהגרים. זה לא סוד שחלק גדול מעובדות המין בעולם הן מהגרות, וחלק גדול מהמהגרות נאלצות לעבוד בזנות מפני שנאסר עליהן לעבוד בעבודות חוקיות. בשבדיה ובנורבגיה, שם מגרשים את המהגרות הלא-חוקיות מהמדינה, עובדות המין פוחדות מהמשטרה יותר מאשר מהסרסורים. מצעד הנשים מזכיר שאין אישה שאינה חוקית. הגיע הזמן שמדינות יפסיקו לתייג מהגרות כנשים לא חוקיות.

אפשר להמשיך, אבל המסר ברור. זכויות עובדות מין הן זכויות נשים. זכויות נשים הן זכויות אדם. עובדות מין ראויות לזכויות אדם. במצעד הנשים יצעדו בגאווה עובדות מין לצד נשים אחרות, בדרישה לזכויות אדם לכל הנשים באשר הן.

להאשים את הנשים: זנות בצ'כוסלובקיה בתקופת הקומוניזם ואחריה

לפי מילון צ'כוסלובקי מ-1966, "זנות היא תופעה חברתית נפוצה בחברה הקפיטליסטית, שבה האומללות והניצול של הפרולטריון, ובמיוחד של נשים, כל כך גדולים, שחלק מהנשים נאלצות להתפרנס באמצעות מין בתשלום כדי לשרוד. סוציאליזם מבטל את הזנות ביחד עם הגורמים החברתיים לה". במציאות הצ'כוסלובקית שמחוץ למילון, הזנות המשיכה להתקיים גם תחת המשטר הסוציאליסטי. תופעת הזנות יצרה בעיה לקומוניזם הצ'כוסלובקי: איך להגיב לתופעה שלפי האידיאולוגיה של המשטר בכלל לא היתה אמורה להתקיים.

המשטר הסוציאליסטי כבר לא היה יכול להאשים את הקפיטליזם בתופעת הזנות, אז הוא האשים את הנשים עצמן. החוק הצ'כוסלובקי ראה בזונות פרזיטיות שמשתמטות מעבודה, והעניש אותן על הפרת החובה המוסרית הסוציאליסטית לעסוק בעבודה מכובדת. האידיאולוגיה המרקסיסטית הניחה שנשים מקיימות מין בתשלום בגלל סיבות כלכליות, ומכיוון שהמשטר הקומוניסטי לא הודה שיש סיבות כלכליות לזנות גם תחת הסוציאליזם, הוא בחר להאשים את הנשים האינדיבידואליות באופי רע. 

המדינה לא חוקקה חוקים ישירים נגד זנות, כדי לא להודות שהזנות בכלל קיימת. החוקים נחקקו נגד "פרזיטיוּת", "הימנעות שיטתית מעבודה", "פרנסה לא ראויה" ו"התנהגות פרועה". במסגרת הניסיון לדמיין שאין במדינה זנות, המדינה כמעט ולא תבעה נשים שעסקו בה. הנשים שכן נעצרו היו צועניות, נערות שברחו מבתיהן ונשים אחרות מהמעמד הנמוך. הנשים שעסקו בזנות במלונות עם תיירים זרים נהנו מיוקרה יחסית ולא נעצרו. במקום לעצור את הנשים, המשטרה העדיפה להשתמש בהן בתור מודיעות ומלשינות. למעשה, בדו"ח הממשלתי הרשמי ב-1969 הזהירו מפני אי-הפללה של זנות, שעלולה לאפשר לנשים לסרב להיות מודיעות משטרתיות.

מחפשים את מי להאשים

אחרי דיכוי האביב של פראג ב-1968, המדינה הידקה את אחיזתה באזרחים. היא לא ניסתה יותר לשכנע אותם בצדקת דרכה, אלא אילצה אותם לשתף פעולה באמצעות איומים והפעלת כוח. החוקים נגד זנות הוחמרו אף הם, ועכשיו גם "פרנסה חלקית בזנות" הפכה לפשע. זאת היתה עוד דרך של המדינה לשלוט באזרחים חופשיים מדי. לפי ההצהרות הרשמיות, נשים עסקו בזנות בגלל "השתוקקות לבידור, בגדים יפים ושפע" ו"תשוקה ליוקרה". "המנטליות הצרכנית" הזאת היתה "סימפטום ברור למשבר המוסרי של החברה". הלקוחות לעומתן פשוט "סיפקו את הצרכים הטבעיים שלהם". 

ועדיין, החברה הסוציאליסטית הרי היתה אמורה למנוע את היווצרותן של נשים כאלה. המשטר המשיך לחפש את מי להאשים, ומצא את הנשים כולן. המדינה טענה שהנשים הן אלה שאמורות לחנך את בנותיהן ולספק את בעליהן. אם הבנות שלהן עובדות בזנות, כנראה שהן לא חינכו אותן כמו שצריך. אם הבעלים שלהן הולכים לזונות, כנראה שהן לא מספקות בבית את הצרכים המיניים שלהם. בקיצור, הכול באשמת הנשים שלא ממלאות את תפקידן. והכי גרוע, השוויון הכלכלי היחסי בין גברים לנשים הביא לעלייה חדה במספר הגירושים, מכיוון שנשים היו מספיק עצמאיות כלכלית כדי להתגרש. מומחי המשטר טענו שגירושים גורמים למשפחות הרוסות שבנותיהן עובדות בזנות, ולגברים פרודים שנאלצים ללכת לזונות כדי לספק את יצריהם הטבעיים. הנשים אשמות, כבר אמרנו?

החוקרים הסוציאליסטיים הקפידו להדגיש גם שנשים גרושות נוטות לעבוד בזנות בעצמן: "לא רק שהרבה נישואים מסתיימים מפני שלאישה יש נטיות מופקרות והיא בוגדת בבעלה, אלא שנשים גרושות רבות נמצאות במצב כלכלי לא מספק, במיוחד אלה שהיו מובטלות בזמן הנישואים". נשים עם נטיות מופקרות שצריכות כסף? לא פלא שהגרושות האלה הן זונות.

הקפיטליזם מגיע

אם כך, השוויון המגדרי שהמהפכה הסוציאליסטית הבטיחה הפך להאשמת הנשים בתופעת הזנות. במפתיע או לא במפתיע, המהפכה הדמוקרטית ב-1989 שכפלה את אותן האשמות של המשטר הסוציאליסטי. לטענת ה"מומחים" הצ'כים של שנות התשעים, המוטיבציה העיקרית של הנשים בזנות היתה "רווח קל ומהיר ללא עבודה", ביחד עם נטייה מוגזמת לעקרונות השוק, חוסר יכולת להגשמה עצמית, מערכת ערכים סוטה ותפיסה לקויה של סיכונים בריאותיים. הן נתפסו בתקשורת כמי שמנצלות לרעה את המדינה והעם, מפני שלא שילמו מיסים והשתמשו במערכת הבריאות והרווחה.

נוסף על היחס העוין של האקדמיה והתקשורת, הנשים שעסקו בזנות סבלו מעוינות הציבור, שהתעלם ממצוקותיהן והתייחס אליהן כמי שמפרות את הסדר הציבורי. המשטרה המקומית התרכזה בפעילות שתקשה על חייהן: איתור מקום מגוריהן, מעצרים וקנסות. הנשים בעסקי המין נתפסו כמי שאינן אזרחיות, וזכויותיהן וצרכיהן מעולם לא הוזכרו. להיפך, הן נתפסו כמי שמפריעות לזכויותיהם של "אנשים ישרים".

בשנות האלפיים המצב השתנה במידה מסוימת, הרבה בזכות עבודתם של שני ארגונים פמיניסטיים, LaStrada ו-Bliss without Risk, שאתגרו את התפיסה הדומיננטית. ראשית, הם טענו שזנות היא "עבודת מין", ודרשו שנשים בזנות יקבלו זכויות עובדים כמו נשים עובדות אחרות. שנית, הם העבירו את תשומת הלב לסיכונים הכרוכים בעבודת הזנות, במיוחד סיכונים בריאותיים הנובעים ממחלות מין וסיכונים פיזיים הנובעים מהאלימות שנשים בזנות צריכות להתמודד איתה. לסיום, הם הדגישו את ההפרדה בין עבודת מין לבין סחר בנשים, כלומר בין זנות בהסכמה לבין זנות בכפייה.

ההסברה של ארגונים אלה הביאה לשינוי מסוים בגישת המומחים והממשלה, שהחלה לפתח תוכניות להגנה על קורבנות סחר, בד בבד עם ניסיון לשפר את תנאי עבודתן של עובדות המין. הגישה החדשה הכירה בעובדה שגם עובדות המין ראויות לזכויות אזרח.

אשמים חדשים

זכויות אזרח, כמובן, היו שמורות לאזרחיות בלבד, ולא לעובדות המין המהגרות הרבות שהגיעו לצ'כיה בשני העשורים האחרונים. עכשיו נוצרה הפרדה חדשה, הפרדה אתנית בין מקומיות לזרות. המומחים והפוליטיקאים, שכרגיל חיפשו את מי להאשים, מצאו את הזרים. הם הציגו את הזנות כבעיה חברתית שנוצרת כתוצאה של "זרים" – הזונות, הסרסורים והלקוחות – כל אלה שבאים מחו"ל או מרקע גזעי אחר (צועניות וצוענים, למשל). ההבניה הזאת הובילה שוב לקיטוב של הנושא:  "אנחנו", האזרחים הישרים, אלה שמשלמים מיסים וביטוח ומגדלים את הילדים שלנו, מול "הם". ראש עיירת הגבול הצ'כית דובי הסביר: "מאשימים את המדינה שלנו בפריחת הזנות, אבל תעשיית המין נתמכת באופן בלעדי על-ידי הלקוחות שבאים מגרמניה. אנחנו רוצים שהמדינות השכנות יהיו מודעות לזה".

למען האמת, היה משהו בדבריו של ראש העירייה. ברוב עיירות הגבול בין צ'כיה לאוסטריה ולגרמניה, אכן היו ועדיין ישנם מועדוני לילה רבים שפונים ללקוחות זרים ומעסיקים מהגרות. הגברים הגרמנים והאוסטרים מגיעים לצ'כיה בשביל מחירי המוצרים הזולים – הבנזין, הסיגריות, וכן, גם הנשים. השלטים על מועדוני הלילה מצהירים על "סקס היום בזול" ו-"בחורות טריות". רוב עובדות המין מגיעות ממדינות רחוקות יותר במזרח אירופה. בניגוד לתדמית של קורבנות הסחר חסרות הישע, רובן המכריע יודעות שהן מגיעות כדי לעבוד בזנות, אם כי לא תמיד מה יהיו תנאי העבודה. הן לא רואות בתנאי העבודה עבדוּת, אלא חלק מהתנאים הדרושים כדי להרוויח כסף ולפרנס את משפחתן. כשתוקף הוויזה שלהן פג אחרי שלושה חודשים, הן נוהגות לחזור לארצן ואז להגיע בחזרה לצ'כיה.

הנשים גרות באותם חדרים שבהם הן עובדות. הן מתחלקות עם בעלי המועדון שווה בשווה על כל לקוח, או משלמות לבעלים על ה"שכירות" והמזון, ומקבלות את כל הכסף מהלקוחות לעצמן. נשים אוקראיניות צריכות לשלם גם חובות לסרסור שדאג להן לוויזה והביא אותן למועדון, וכך נשארות רק עם 25% מכספי הלקוחות.

הלקוחות נחשבים על-ידי כולם, כולל עובדות המין, ללוזרים, מובטלים מערב אירופאים שמנצלים את כספי הרווחה שלהם כדי לשלם על מה שאחרים מקבלים בחינם. עובדות המין נהנות ללגלג בינן לבין עצמן על הלקוחות, ביצועיהם המיניים והתמימות שגורמת להם להאמין שההצגות שלהן אמיתיות. הן לא מחויבות לקבל לקוחות, והן דוחות בעיקר את הלקוחות הוויטנאמים, שנחשבים לא אטרקטיביים וגרועים במיטה (בצ'כיה יש קהילת מהגרים וייטנאמית שהגיעה עוד בתקופת הקומוניזם).

הלקוחות כל כך מתביישים בעצמם שהם בדרך כלל מכחישים שהם בכלל צרכני זנות, אפילו כששואלים אותם על זה מיד אחרי שיצאו מהמועדון. "טעיתי בדרך לקזינו", "אני רק מחכה לחבר", ו"סתם ביקרתי מתוך סקרנות" הם חלק מהתירוצים שלהם. כשהם מוכנים לדבר על תופעת הזנות, הם מדגישים שהם רק שמעו שמועות או משהו שחבר סיפר להם. המעטים שמוכנים לדבר מספרים שהם בוחרים רק זונות שנמצאות שם מרצונן החופשי ומספרים כמה שהן נהנות איתם, או טוענים שהן פשוט רוצות כסף והם עוזרים להן.

כמו התירוצים של הלקוחות, גם התירוצים של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית וצ'כיה הדמוקרטית לתופעת הזנות מעולם לא נשמעו משכנעים במיוחד. 

* הרשומה מבוססת על שלושה מאמרים/מחקרים:

Blaming all Women: On Regulation of Prostitution in State Socialist Czechoslovakia / Barbara Havelkova

  Prostitutes, sex workers and honest citizens: politics of prostitution in the Czech Republic / Radka Dudova

Prostitution in Nightclubs in Border Areas of the Czech Republic / Mathilde Darley 

לקריאה נוספת:  Marxism versus moralism: a Marxist analysis of prostitution, מאמר יבש אך מקיף על תפיסת הזנות באידיאולוגיה המרקסיסטית. 

הזמנים הטובים בגרמניה המזרחית

התקופה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ידועה לשמצה: הדיקטטורה, הטרור של השטאזי, הרדיפות אחרי האזרחים. ההיסטוריה של נשים שעבדו בזנות במדינה ידועה פחות ומפתיעה יותר. עובדות המין בגרמניה נזכרות כיום בערגה בימים הטובים של המזרח, ואוטה פאלק מספרת עליהן בספר על ההיסטוריה של הזנות במזרח גרמניה. 

מתברר שהקומוניזם בעשורים האחרונים שלו היה טוב לזונות. מאחר שהמדינה סיפקה לכל הנשים דיור ובריאות בחינם, אף אחת לא נאלצה לעבוד בזנות כדי לשרוד. מספר הנשים שעבדו בזנות בגרמניה המזרחית ירד מ-100,000 לפני הקומוניזם ל-3,000 במהלכו. מי שקיימו מין בתשלום נהנו ממוצרי מותרות שרוב האזרחים לא יכלו להשיג, והשטאזי העלים עין כל עוד הן הסכימו לרגל עבורו. 

זה לא קרה באופן מיידי. אף אישה לא העזה לחלום על מוצרי מותרות אחרי מלחמת העולם השנייה. הנשים ששרדו את המלחמה היו עסוקות בלהמשיך לשרוד בתנאי מחסור, ובמזרח גרמניה חסרו שני מוצרים בסיסיים: מזון וגברים מתחת לגיל חמישים. נשים רבות פנו לזנות בחוסר ברירה, והגבולות בין זונות ללא-זונות היטשטשו כשנשים מקומיות ניסו להתחבר עם חיילים אמריקאים, שהפכו למקור הפרנסה האפשרי היחיד עבורן. על החיילים הרוסים נאסר להתרועע עם נשים גרמניות, ובכל מקרה לא היה להם כסף להציע להן. לאור מעשי האונס ההמוניים בזמן כיבוש גרמניה, סביר להניח שהם גם לא היו טורחים להציע כסף.

בשנים שאחרי המלחמה, הבעיה של המדינה עם הזנות לא היתה מוסרית אלא מעשית – רצון למנוע מחלות מין. השלטונות חוקקו תקנות נגד הדבקה במחלות מין, שבמסגרתן זונות ונשים אחרות שנתפסו חולות נאלצו לשלם קנס או לעבוד חודש במחנה עבודה אחרי שהבריאו. לאחר ששוחררו הן היו נתונות למעקב. כשהתקנות לא הספיקו, השלטונות החמירו את העונשים: שלוש שנות מאסר הוטלו על מי שקיימו יחסי מין בזמן מחלת מין, או התחתנו בלי ליידע את בני זוגם על מחלת מין. המשטרה נהגה לפשוט על מקומות בילוי, בעיקר של להטב"קים וזונות, לאסוף אותם במשאיות ולהביא אותם לבדיקות רפואיות בכפייה. 

מניעים חדשים לזנות, מניעים חדשים לרגולציה

השלטונות החמירו את הרגולציה על הזנות בשנות החמישים. הזנות עצמה היתה חוקית, אך נאסר על עובדות מין לעבוד ברחוב או להפעיל מכוני ליווי, וסרסורים עמדו בפני מאסר של חמש שנים. הזנות עברה מהרחובות למועדוני ריקודים ובתי קפה. כשהמצב הכלכלי במדינה השתפר, המניע לזנות כבר לא היה הישרדות, אלא פרנסה טובה יותר עבור נשים חסרות השכלה. לרוב עובדות המין באותה תקופה היו אפשרויות קיום אחרות, אך ההכנסה הגבוהה בזנות היתה עדיפה מבחינתן.

באותה תקופה השלטונות החלו לקדם עבודת נשים. הנשים קיבלו זכויות שוות, המדינה הכריזה שנישואים לא אמורים להפסיק את עבודתן, הרשויות סיפקו מעונות לילדים ואפילו הדגישו שנשים שילדו מחוץ לנישואים אינן פגומות מוסרית וראויות לזכויות הוריות מלאות. בד בבד עם קידום זכויות הנשים, הממסד עודד את המבנה המשפחתי ההטרונורמטיבי של בעל ואישה, שהיה המבנה האידיאלי לעבודה יצרנית. זוג ההורים היה אמור לפרנס את משפחתו ולא להתעסק בהנאות מיניות שיסיחו את דעתו. הרשויות החלו לדון בשאלה מדוע עדיין יש זונות אף-על-פי שהנשים מקבלות זכויות ושכר שווים.

היו שטענו שמדובר בנשים חלשות אופי, ואחרים האשימו את מורשת הקפיטליזם, שהפנים בנשים את תרבות הצריכה ובגברים את חוסר המוסריות. העובדה שבמדינות קומוניסטיות אחרות הזנות כבר כמעט מוגרה, שימשה הוכחה שהסוציאליזם המזרח-גרמני עדיין לא פיתח מספיק את המוסר החדש. הרשויות הסיקו שהחינוך הסוציאליסטי דורש זמן: שורשי הזנות אמנם מוגרו, אבל הנשים שחונכו רע בעבר לא יכולות להיות מחונכות מחדש בן לילה. התנאים האובייקטיביים למיגור הזנות כבר קיימים – נשאר רק החינוך המוסרי.

כדי לטפל בבעיה החינוכית, הרשויות הקומוניסטיות הקימו "מעונות", שהיו למעשה מחנות לחינוך מחדש. נשים שהחליפו הרבה פרטנרים מיניים, בעיקר זונות אבל לא רק הן, נכלאו במעונות הללו למשך שנה-שנתיים. אסור היה להן לצאת או לקבל מבקרים. הנשים הכלואות אוּמנו במלאכת בית ובחקלאות, ועברו שעות חינוך ל"חיזוק המוסר וההשתלבות החברתית". בידוד ומניעת מזון היו עונשים קבועים לעצורות שלא התנהגו יפה מספיק (הן נודעו ביחסים הלסביים ביניהן והיו שמועות על אורגיות המוניות), במטרה להפוך אותן לעובדות יצרניות טובות ולמצוא להן חתן.

שבעה-עשר מעונות כאלה הוקמו ברחבי המדינה, והם עוד היו הפיתרון הנחמד יחסית. זונות מעל גיל חמישים נחשבו חסרות תקווה, והופנו למעונות מיוחדים לאנשים עם מוגבלות נפשית. רוב הנשים שהצליחו להיחלץ מהמעונות, בבריחה או בשחרור רשמי, חזרו לעבוד בזנות. והגברים שהחליפו הרבה בני זוג ובנות זוג מיניים? להם הוקצו רק ארבעה מעונות כאלה. אותם כנראה לא היה צריך לתקן.

יותר מדי פרזיטים ופרזיטיות

בינתיים, תעשיית המין במזרח גרמניה השתנתה. הזונות הוותיקות הזדקנו. רבות מהן נמלטו למערב גרמניה עוד לפני הקמת החומה ב-1961. הנשים הצעירות, שקיבלו חינוך סוציאליסטי ונהנו מחינוך ובריאות חינם, כבר לא נאלצו לעבוד בזנות באופן קבוע ומקצועי. לעומת זאת "סקס מתנות", מין תמורת הכנסה נוספת כדי לקנות מותרות נעשה רווח יותר ויותר, כמו גם קשרים בין נשים מקומיות לבין מערב גרמנים שהגיעו לעבוד במזרח.

הקשרים והמותרות לא מצאו חן בעיני הרשויות. ב-1968 הוחלט שהגיע הזמן לחוקק חוקים ישירים נגד "פרזיטים": אלכוהוליסטים, אנשים שלא עובדים, זונות ו"ספקולנטים" אחרים. "החוק הפלילי בגרמניה לא נועד להגן רק על אינטרסים חוקיים, אלא גם לחנך את האוכלוסייה ברוח הסוציאליסטית." זנות נהפכה לפשע, כמו התנהגויות אנטי-סוציאליות אחרות. השאיפה הסוציאליסטית היתה ברורה: אף אישה לא תמכור את גופה, אף גבר לא יקיים יחסים מחוץ לנישואים.

השאיפה לא התגשמה. המצאת הגלולה נגד היריון הביאה לנשים חופש מיני שלא היה להן קודם, וב-1972 גם הפלות נעשו חוקיות. השחרור המיני הביא למצב שבו נשים קיימו יחסים מחוץ לנישואים לא פחות מגברים, ואחוזי הילודה הצטמצמו. למעשה, מזרח גרמניה נהפכה למדינה עם אחוזי הילודה הנמוכים ביותר בעולם. בזמן שהאזרחים המהוגנים חגגו, הזונות המשיכו להיעצר, אם כי באופן זמני בלבד. המדינה היתה זקוקה לכסף זר ולאיסוף מידע על מדינות זרות, והזונות יכלו להוות מקור מצוין לשניהם.

תרבות הצריכה וזנות השטאזי

כדי להשיג כסף זר, מזרח גרמניה פתחה בשנות השבעים חנויות יוקרה, שנועדו לתיירים ואנשי עסקים זרים וקיבלו תשלום בכסף זר בלבד. תוך זמן קצר החנויות נפתחו גם עבור פקידי ממשל שונים, וב-1974 גם עבור האזרחים הפשוטים, שרובם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות בהן. הקנייה בחנויות האלה לא היתה רק סמל סטטוס, אלא גם סמל להתנגדות – התהדרות במוצרים מערביים כנגד הכפייה הסוציאליסטית.

הזנות החדשה התפתחה סביב תרבות הצריכה החדשה. נשים מקומיות רצו להרגיש חלק מהעולם הגדול, וההרגשה הזאת עברה דרך גברים זרים עם כסף זר, שיכלו לקנות להן חפצי יוקרה ולקחת אותן למסעדות, מלונות, תיאטראות וכל מה שנמנע מהאזרחים המקומיים. מאחר שהכסף הזר שהנשים קיבלו תרם למדינה, ומאחר שהן לא היו זונות "מקצועיות", המשטרה המקומית לא הטרידה אותן, והשטאזי שמח לשתף איתן פעולה בתנאי שירגלו בשבילו.

התופעה היתה כה נפוצה שהיא קיבלה את הכינוי "זנות השטאזי", ותיארה נשים ששכבו עם פקידים זרים והעבירו את המידע שקיבלו מהם לשטאזי. המדינה הסוציאליסטית, שהתנגדה לזנות, עודדה נשים לשכב עם גברים תמורת מתנות חומריות, ובמקרים רבים סוכני השטאזי אף איימו על הנשים שישלחו אותן למחנות חינוך מחדש אם לא ישתפו איתם פעולה. היו גם לא מעט גברים בשירות השטאזי ששכבו עם נשים זרות שעבדו בשירות נציגויות זרות, ולפעמים אפילו התחתנו איתן, במטרה להשיג מהן מידע על מקומות עבודתן. הם נקראו "רומיאו למשימות מיוחדות".

שיאה של "זנות השטאזי" הגיע בכל פעם שנערך יריד בינלאומי גדול בעיר לייפציג. השטאזי נהג לגייס נשים במטרה לקיים יחסים עם האורחים הזרים ולהשיג מהם מידע. דרישות התפקיד היו ברורות: "את צריכה להיות בת עשרים עד ארבעים, אינטליגנטית, מושכת ומלאת דמיון, נשית, שמורה היטב, לא בוטה מדי, רווקה או גרושה, בלי ילדים אבל עם דירה משלך ומוכנה לקחת סיכונים".

המגויסות עברו אימונים בפסיכולוגיה בסיסית, הובלת שיחה, השגת מידע, לוגיסטיקה ושימוש בסמים. הן למדו להתחפש, להתאפר ולהתלבש באופן שלא יחשוף אותן. המבצעים זכו להצלחה. כך למשל היינריך לומר (Heinrich Lummer), פוליטיקאי מערב-גרמני, גילה ב-1981 שהאישה שהוא ניהל איתה קשר בשבע השנים הקודמות היתה שתולה של השטאזי. פוליטיקאים אחרים צולמו ללא ידיעתם מבלים עם נשים צעירות, ונסחטו לאחר מכן. בשטאזי נהגו להגיד: "לאיסוף מידע אין מוסר".

כאלפיים נשים נהגו לנסוע ללייפציג בכל פעם שהתקיים בה יריד בינלאומי, במה שנודע כ"רכבת של לייפציג". 30% מהן היו סוכנות של השטאזי.

הבורדל של אירופה

בזמן שלגברים המקומיים לא היה כסף כדי לשלם על מין, לגברים הזרים היה כסף, והיה להם את ניחוח ההרפתקאות והעולם הגדול.

מזרח גרמניה נחשבה ל"בורדל הכי גדול באירופה", ולא בגלל מספר הזונות בה, אלא בגלל מספר הנשים שרצו לשכב עם גברים זרים, בין אם בשביל מתנות ובין אם בשביל ההרפתקה. זאת היתה ההזדמנות שלהן להשתחרר מהשעמום וחוסר התכלית של החיים הסוציאליסטיים במזרח גרמניה. הגברים הזרים ייצגו את העולם שמעבר לחומה. 

מין עם גברים זרים סימל חתרנות נגד הממסד, על-ידי קיום קשרים עם הזרים ה"קפיטליסטים" וקניית מוצרי יוקרה. המטרה לא היתה חומרית, והכסף והמתנות היו רק תוספת נחמדה. הנשים שקיימו מין בתשלום ידעו איך להתחמק מהשלטונות, וגם אחרי נפילת הקומוניזם נהגו לספר על החיים הטובים, שבמסגרתם הן עשו חיים עם גברים זרים, בעיקר מלחים, בכל ערב. הן פגשו אותם במלונות, במועדונים ואפילו ברחוב. במחקר שנערך ב-1990, בהשתתפות 3103 אזרחים בגילאי 48-16, אחוז אחד אמרו שהם קיימו בעבר מין תמורת תשלום.

במחקרים מתקופת הקומוניזם, 42% מהצעירים שברחו למערב גרמניה ציינו את המחסור במוצרי צריכה בתור המניע העיקרי, ו-27% ציינו את הגבלות התנועה. המזרח-גרמניות שקיימו מין בתשלום פתרו את הבעיות האלה בלי סיכוני העריקה, כשניצלו את הכסף שקיבלו בשביל קניות ואת הגברים הזרים שפגשו כדי להרגיש חלק מהעולם הגדול.

ואז הגיעו הפרסטרויקה, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה. עבור רוב הגרמנים, זה היה הזמן לחגיגות. עבור הזונות במזרח-גרמניה, זה היה אסון. אם קודם הן קיבלו דיור ובריאות בחינם, וקיימו מין בתשלום רק עבור מותרות, עכשיו הן נאלצו לקיים מין בתשלום כדי לשרוד. הזנות הפכה לפרנסה היחידה שלהן והיתה צריכה לממן את כל חייהן. האבטלה במזרח גרמה ליותר ויותר נשים לפנות לזנות, ורבות מהן נאלצו להגר למערב גרמניה בתקווה למצוא שם לקוחות עשירים יותר מהמובטלים במזרח. במערב התחרות עם המקומיות היתה קשה אפילו יותר, בזמן שעל מזרח גרמניה השתלטו סרסורים.

לא רק שהנשים המזרח-גרמניות נותרו ללא כסף וללא פרנסה, הן גם גילו שבמערב גרמניה הזנות כוללת מין בתשלום ותו לא. לא היו בה את ההרפתקה והקשרים האישיים שהתפתחו בזמנים הטובים במזרח-גרמניה. החופש האישי הדמוקרטי החדש הפך לשעבוד עבור צורך הנואש להרוויח כסף במערכת הקפיטליסטית. 

רטוריקת השנאה של הלובי להפללת לקוחות זנות

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה."

אם בעבר הלובי להפללת לקוחות זנות התרכז בדאגה לכאורה לנשים בזנות, הרי שבימינו הוא עבר לדאוג למוניטין של שאר הנשים. הלובי אינו מדבר על השפעת העוני המוביל נשים לעסוק בזנות, אלא על השפעת העיסוק של נשים בזנות על נשים אחרות. הוא אינו מתנגד לאלימות המשטרתית והממסדית נגד הנשים העוסקות בזנות, אלא דורש לחזק את כוחם של המשטרה והממסד כדי "למגר את הזנות". לובי ההפללה מתלונן שבגלל הזנות גברים מתייחסים לכל הנשים כמו זונות, אבל בעצמו מתייחס לזונות כמו נשים פגומות שצריך לתקן.

כמובן, רטוריקת השנאה אינה מופנית ישירות כלפי עובדות המין, אלא כלפי הלקוחות. אבל כמו שאנסה להראות במאמר זה, המותקפות האמיתיות הן הנשים העוסקות בזנות.

"העובדה שהאנושות מכנה את העסקה האפלה הזו בשם 'מקצוע,' מעידה על מנגנון הרוע שמשרת את הזנאות," טוענת אחת ממנהיגות "הלובי נגד הזנאים". אולם מי שהמציאה את המונח המקצועי "עבודת מין" היתה עובדת המין האקטיביסטית קרול ליי. לפי לובי ההפללה, קרול ליי היא כנראה חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, בדיוק כמו ז'קלין מונטרו, מנהיגת איגוד עובדות המין ברפובליקה הדומיניקנית, שנבחרה לאחרונה לפרלמנט כדי לפעול למען זכויות עובדות מין ומיעוטים מיניים אחרים. זה מה שחברות הלובי חושבות כנראה גם על 60,000 עובדות המין החברות באיגוד עובדות המין של קולקטה, על 25,000 החברות ב-Empower, איגוד עובדות המין בתאילנד, ועל מאות-אלפי עובדות מין אחרות ברחבי העולם. כל אלה ורבות אחרות מתייחסות לזנות בתור "מקצוע" ו"עבודה". מי שתוקף את השימוש במושגים האלה תוקף אותן, לא את הלקוחות, שספק אם בכלל מכירים את המונחים האלה.

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה". נשים שאינן עובדות בזנות אינן באמת למכירה. יש להן את הפריווילגיה לסרב. לעומתן, הנשים העובדות בזנות צריכות לשרוד. בזמן שחברות הלובי טוענות שעובדות המין הן חלק ממנגנון הרוע שמשרת את הזנאות, עובדות המין טוענות שהמנגנון המשרת את הזנות הוא העוני, שגורם לנשים לעבוד בזנות בגלל מחסור באפשרויות טובות יותר. 

השתקת נשים

הרטוריקה של לובי ההפללה מתאפיינת במחיקה של עובדות המין. לקראת מחאת "באות ובאים לזנאים", שבמסגרתה הגיעו חברות הלובי להפגין מול מועדון חשפנות, פורסמו מאמרים רבים פרי עטן. באף אחד מהמאמרים לא הייתה התייחסות לרצונן של החשפניות עצמן. ברטוריקה של הלובי הן לא באמת קיימות. אחת מחברות הלובי כותבת: "הימכרות כחפץ חסר חיים, משל את גופה ללא בעלים, בעודך בחיים - אינה מקצוע. [...] הנקרופיליות נתפסת כמעשה מגונה, דוחה, מכוער ומעוות. אבל מדוע החברה מסבה את פניה כשהופכים אישה לגופה בעודה בחיים, כופים עליה את תפקיד הגופה בפשע הנקרופיליות, ומאלצים אותה לחוות את הפשע הזה ואת תוצאותיו ההרסניות על הגופנפש שלה?" לכאורה היא תוקפת את הלקוחות, שמתייחסים לאישה כגופה. למעשה היא עצמה מתייחסת לעובדות המין כגופות, בדיוק כמו הלקוחות. רצונן של עובדות המין עצמן אינו מעניין אותה. מבחינתה הן גופות שאין להן רצון עצמאי ואין צורך לשאול לדעתן. 

כשעובדות המין מעזות להביע רצון עצמאי, הלובי עושה להן סלאט-שיימינג כדי שלא יקשיבו להן. מדי פעם מדובר בתקיפה ישירה לפיה "רואים עליהן את נזקי הזנות", או בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. במקרים אחרים מדובר בהפיכתן לנשים פגומות באמצעות נתונים מזויפים כמו "גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14" ו"90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן". כך הופכים את הצורך של נשים בפרנסה ל"תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות". הנתונים המפוברקים הללו מופיעים כמעט בכל מאמר נגד זנות, כולל של חברות הכנסת שיזמו את הצעת החוק להפללת הלקוח, שולי מועלם וזהבה גלאון, ושל כותבת הצעת החוק, עו"ד מיכל לייבל. 

כשח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי טענה ש"רוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה הולך ומידרדר הלאה", היא ספגה בצדק קיתונות של בוז. כשחברות כנסת משתמשות באותן טענות כדי להשמיץ עובדות מין, הן מקבלות מחיאות כפיים.

האשמת נשים

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה, כולנו למכירה." האם זה אומר שאם אישה אחת מקיימת יחסי מין בחינם, כל הנשים זמינות ליחסי מין בחינם? אם אישה אחת מולידה ילדים, כל הנשים זמינות להולדה? "אם אישה אחת להפרייה, כולנו להפרייה"? העובדה שאישה מסוימת הסכימה לשכב עם גבר מסוים בזמן מסוים תמורת תשלום מסוים, אינה אומרת דבר על שאר הנשים. אם כבר, ההאשמה צריכה להיות מופנית כלפי כל מי שעובד בשכר, מכיוון שאם אנשים מוכנים לעשות דברים בשביל כסף, תמיד יהיו כאלה שמוכנים גם לקיים יחסי מין תמורת כסף. אבל ההיגיון אינו מפריע לחברות הלובי להאשים את עובדות המין במכירת המין הנשי כולו, וביחד איתן גם את כל מי שמעזה לתמוך בהן. נוסף על ההאשמות הרגילות לפיהן כל מי שתומך בזכויות אדם לעובדות מין הוא זנאי שתומך באונס, חברת הלובי טוענת שמי שמקשיבה לעובדות מין מעודדת אונס, ודף הפייסבוק When He Pays שולח לגיהינום את כל מי שתומכת בשחקניות פורנו פמיניסטיות. 

נראה שחברות הלובי ישמחו אם גם עובדות המין עצמן יגיעו לגיהנום, או סתם ימותו. אחרת קשה להסביר את השמחה על כך שבשבדיה היתה ירידה של 50% בזנות הרחוב, כשאף אחת לא חושבת לבדוק לאן נעלמו אותן ארבע-מאות נשים שעבדו ברחוב. האם הן גורשו מהמדינה? עברו לעבוד בדירות או במדינות אחרות? מתו? אף אחת לא יודעת, ולא נראה שלמישהי אכפת. ח"כ שולי מועלםקבעה  שהממצאים של הדו"ח השבדי מ-2010 על הפללת הלקוח "חיוביים באופן גורף", מאחר שהם הצביעו על ירידה בזנות הרחוב. מבחינתה, העובדה שבדו"ח עצמו נכתב שעובדות המין נרדפות על-ידי המשטרה היא כנראה ממצא חיובי. זה לא מקרי: המודל הנורדי של החוק להפללת לקוחות זנות, שאותו מקדם הלובי, נועד באופן מוצהר לרדוף את עובדות המין עצמן.

רדיפת נשים

בדיוק כמו הרטוריקה של הלובי, גם החוק עצמו פועל לכאורה נגד הזנאים, אך למעשה פועל נגד עובדות המין. החוק מונע מעובדות מין לשכור דירה באופן חוקי, מפליל בסרסרות נשים שעובדות ביחד ומאפשר לשוטרים לעקוב אחרי נשים, לפרוץ לבתיהן של נשים שנחשדות בזנות בזמן שהן מקיימות יחסי מין, לערוך חיפוש עליהן ובדירתן, ואפילו להחרים להן קונדומים בתור ראיות (עמוד 50). 

חברת "הלובי נגד הזנאים" מתלוננת: "החברה הזנאית השכילה ליצור בתוכה תת קבוצה שעליה לא חלים חוקי אנוש; קבוצת נשים (בזנות) שלא עומדת בקריטריון ההומאני, קבוצת נשים שמותר לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום". אבל מי שחושבות שעובדות מין הן תת קבוצה שאינה ראויה לזכויות אדם הן דווקא חברות הלובי עצמן. מבחינתן נשים ראויות לזכויות אדם רק כל עוד אינן עובדות בזנות. חברות הלובי מבטיחות: "כל אישה שתרצה לצאת מהזנות תוכל לעשות זאת ברווחה ובצורה מכובדת", אבל נשים שאינן רוצות או יכולות לצאת מהזנות ייענשו בחומרה ויאבדו את זכויות האדם שלהן: זכותן לדיור (אסור להן לשכור דירה), לבריאות (קונדומים עלולים לשמש כראיות), לפרטיות (למשטרה מותר לפרוץ לביתן), לשוויון בפני החוק (הן לא יכולות להתלונן במשטרה כדי לא לחשוף את כתובתן) ולביטחון (אסור להן לעבוד ביחד או לשכור מאבטח). השוטרים הם אלה שיידרשו לשלוט בהן ולהתעלל בהן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהתעלל בהן בתשלום. זכויות האדם של הלקוחות דווקא יישמרו, הם רק יצטרכו לשלם קנס ולהשתתף בסדנת חינוך, כאילו עברו עבירת תנועה. 

"כל עוד ישנה אישה אחת למכירה..." האם עובדות מין באמת מוכרות את גופן? עובדת המין מגי מקניל כבר ענתה: "לא רק שהטענה הזאת אבסורדית מבחינה לוגית (הייתי זונה במשך שנים, אבל הגוף שלי עדיין ממש כאן איתי), היא גם לגמרי סקסיסטית. היא מתבססת על ההנחה שהמיניות של אישה היא כל הערך שלה. האמונה מאחורי הביטוי הזה היא שלאישה אין דבר בעל ערך להציע מלבד המיניות שלה, ולכן אם היא 'מכרה' את המיניות שלה אז היא מכרה את עצמה, וכלום לא נשאר. זה אומר הרבה על מי שמשתמשים בטענה הזאת".

ויזה בשביל חלום: תיירות מין ברפובליקה הדומיניקנית

סוסואה היתה פעם עיירה נידחת ברפובליקה הדומיניקנית, שבתקופת השואה הגיעו אליה פליטים יהודים כדי להקים קהילה חקלאית. היום סוסואה היא עיר תיירות נוצצת, שתיירים מגיעים אליה כדי לנפוש ונשים מגיעות אליה כדי לעבוד בזנות. ספרה של דניס ברנאן עוסק ביחסים ביניהם.

יש כל כך הרבה זרים בסוסואה, שרבים ברפובליקה הדומיניקנית מתייחסים אליה כאילו היא "מחוץ לרפובליקה". יש בה כל כך הרבה תיירים ותושבים גרמנים, שאפשר להשיג בה גלויה שאומרת: Welcome to the DDR: The Deutschen Dominikanischen Republic"". מאמר בעיתון גרמני קבע: "אחרי קולומבוס והקולוניאליסטים הספרדים, עכשיו הגרמנים הם השליטים החדשים של האי".

בזמן שנשים מערביות לבנות חולמות להציל נשים שחורות מהגברים השחורים, הנשים בסוסואה חולמות דווקא על גבר לבן, שיציל אותן מחיי העוני. הגבר הלבן מסמל מבחינתן יציבות כלכלית והזדמנויות חדשות, ולפעמים אפילו רומנטיקה, יחס טוב יותר ושוויון מגדרי.

החלומות של הגברים הלבנים שהגיעו לסוסואה נשמעים אחרת: הם חולמים על ההזדמנות לבלות עם נשים מקומיות על רקע החופים היפים. בניגוד לנשים המקומיות העניות, לאותם גברים לבנים מהמעמד הנמוך והבינוני יש הזדמנות אמיתית להגשים את חלומם בסוסואה, שבה הם פתאום עשירים ונחשקים.

יחסי הכוחות בין הזרים הלבנים לנשים כהות העור ברורים. הגברים הם אלה שמחזיקים בכוח, באפשרויות ובדרכונים הנכונים. הנשים מחזיקות רק בגופן. ועדיין, גם בתוך יחסי הכוחות האלה, לעובדות המין יש אייג'נסי משלהן, והן מנצלות באופן טקטי את האהבה והמין כדי לשפר את חייהן.

אומרים שברפובליקה הדומיניקנית יש שלושה סוגי אנשים: עשירים, עניים, ואלה שהיגרו לניו-יורק. זה החלום של הנשים העניות: להשיג ויזה ולהגר למערב. האפשרות היחידה שלהן לעשות זאת היא על-ידי קשר עם גברים זרים. הרצון להגר למקום טוב יותר כל כך חזק, שברפובליקה אפילו נכתב שיר מפורסם בנושא, "ויזה בשביל חלום": 



"לחפש  ויזה זאת סיבת הקיום. לחפש ויזה בשביל לא לחזור," ועד מציאת הוויזה המיוחלת, הנשים בסוסואה מנסות להתפרנס בתעשיית תיירות המין. זה לא שיש להן הרבה אפשרויות אחרות: נכון לשנת כתיבת הספר, 2004, נשים במפעלים, בסלוני יופי ובמסעדות הרוויחו 83$ לחודש. תיירים זרים עשויים לשלם על מין עד 42$, וגברים מקומיים משלמים בין 17$ ל-25$. בלי בוסים שיגידו להן מה לעשות, הנשים בתיירות המין אפילו גמישות ועצמאיות יותר מהעובדות במפעלים. עובדת מין בשם ננסי אומרת:"זנות הרבה יותר קלה מעבודה במפעלים. שם יותר גרוע, הן עובדות שמונה שעות ביום ומרוויחות פחות כסף. כאן את עובדת שלוש-ארבע שעות בשבוע, הולכת למסעדות ויוצאת לרקוד במועדונים. אפילו אם את עם גבר שאת לא מחבבת, זה נגמר בתוך זמן קצר".

עובדת מין אחרת מסבירה: "אני באה ממשפחה ענייה, בלי השכלה, מה עוד יכולתי לעשות? בעלי עזב ולא נותן לי כסף בשביל הילדים. אני צריכה להרוויח כסף בשביל הילדים שלי."

הנשים שפונות לעבודת מין לא עושות זאת למען עצמן. הן עושות זאת כדי לממן לילדיהן חינוך איכותי, על-מנת שהם לא יצטרכו לעבוד בעבודות כאלה. ריטה, למשל, הגיעה לסוסואה במטרה אחת: להרוויח מספיק כדי לממן ניתוח לבתה החולה, למרות שנאתה לעבודה בזנות: "העבודה הזאת היא חרא. זאת העבודה הכי גרועה שיש. היא כוללת מחלות, אונס ואת המשטרה". היא הצליחה לממן את הניתוח: חלק מהלקוחות עזרו לה כלכלית כששמעו על מצבה של בתה, ובתוך כמה חודשים היא חזרה לסנטו-דומינגו עם הכסף הדרוש.

נשים אחרות עובדות עד שיש להן מספיק כסף כדי לבנות בית. לעומת זאת, מי שעובדות בזנות בשביל לקנות לעצמן מותרות, או הנשים המעטות שנהנות מהעבודה, נחשבות בעיני עמיתותיהן ל"מופקרות", וזוכות לביקורת על כך שאינן מקריבות את עצמן למען ילדיהן כמו שאר הנשים.

בכל מקרה, עובדות מין בסוסואה בקושי מצליחות לשרוד. יוקר המחייה גבוה בגלל שריבוי הזרים העלה את מחירי האדמות, הבתים והמזון. עובדת מין ממוצעת נעצרת בערך פעם בחודש, ונאלצת לשלם קנס או שוחד בשווי 42$. התחרות על לקוחות גבוהה, בעיקר מחוץ לעונת התיירות, ולפעמים עוברים כמה ימים ללא לקוחות בכלל. בסופו של דבר, רוב הנשים חוזרות לעיירות מולדתן אחרי לא יותר משנה, עניות בדיוק כמו שהיו כשעזבו.

כרגיל, מי שמרוויח על גב הנשים הוא בעיקר הממסד. ברפובליקה הדומיניקנית אין חוק ישיר נגד זנות, אלא רק נגד סרסורים. זה לא מפריע לרשויות לעצור נשים, בעיקר כהות עור, במעצרים המוניים באשמת זנות. הן מוחזקות במעצר עד שהן משלמות שוחד או קנס כבד, במטרה לייצר הכנסה למדינה. "נעצרתי על כלום, על זה שאני דומיניקנית, על זה שהעזתי להסתובב ברחוב." כך המדינה והגברים מתפרנסים על חשבון הנשים.

בתנאים האלה, לא פלא שקשר רומנטי עם תייר הוא החלום של הנשים המקומיות, אבל החלום הזה נוטה להתנפץ. הגברים הזרים מתגלים בדרך כלל כשיכורים שרוצים רק סקס, ומואסים בשלב מסוים בבת הזוג המקומית שלהם. במקרים שבהם החלום כן מתגשם והנשים זוכות לוויזה מערבית, הן נוטות לגלות שהחלום עצמו לא היה מוצלח. אם הן מהגרות לגרמניה וצפון אירופה, הן סובלות מהקור, מהתרבות השונה, מחוסר ידיעת השפה ומהגזענות המקומית, שגורמת לחברה המערבית להניח שהן התחתנו רק בשביל הכסף. רובן חוזרות תוך זמן קצר לרפובליקה הדומיניקנית. ובזמן שיש גברים ששולחים כסף לנשים גם אחרי שנפרדו מהן, יש גם גברים אלימים או שתלטניים שלא נותנים לנשותיהם לצאת מהבית אחרי שהגיעו לאירופה.

למרות הכול, מעט הנשים שהצליחו להתחתן עם תייר מוצלח, ואלה שהצליחו להרוויח מספיק כסף כדי לא לעבוד כל חייהן תמורת שכר מינימום, מספיקות כדי להוות מודל לחיקוי לנשים הרבות שמגיעות לסוסואה בתקווה לשנות את חייהן. אחרי הכול, שאר האפשרויות אפילו לא מאפשרות להן לחלום.

אלה החיים שלנו: עובדי מין ברפובליקה הדומיניקנית

כשהרודן האכזר רפאל טרוחייו חוסל ב-1961, הרפובליקה הדומיניקנית ערכה בחירות דמוקרטיות. הנשיא הנבחר היה חואן בוש, מחנך והוגה דעות דמוקרטי, ישר ואהוב, שהביא איתו תקווה לעתיד טוב יותר. הפיכה צבאית מהירה בחסות אמריקאית ניפצה את התקווה והפכה את הדומיניקנים לשבויים של התאגידים הזרים.

בשנות השבעים הממשלה הדומיניקנית החלה להפקיע חופים ולמסור אותם לתאגידים בינלאומיים, כדי שיפתחו בהם את התיירות. הממשלה גם הכריזה על אזורי סחר חופשי פטורים ממס עבור חברות זרות. התוצאה היתה ירידה בכמות המיסים שהממשלה קיבלה. התושבים המקומיים ננטשו למעשה על-ידי המדינה, שלא קיבלה מספיק מיסים כדי לסייע להם, ונעשו תלויים בעבודה עבור התאגידים. המשכורות המקומיות ירדו, ואילו עלות המחייה והדיור עלתה בעקבות הגעת התיירים והתושבים הזרים.

השינוי הכלכלי הביא לשינוי מגדרי. הגברים, שהועסקו קודם בחקלאות ובתעשיית הסוכר ופרנסו את משפחתם, איבדו את מקומות עבודתם. לעומתם, הנשים התחילו לקבל יותר עבודות (בשכר מינימום) במפעלים ובתיירות. הגברים המקומיים נותרו מובטלים וללא תמיכה של המדינה המרוששת, ושירו של הזמר המפורסם חואן לוריס גֶרָה, "עלות המחייה", מאפיין את המצב מאז ועד היום:

                   

[עלות המחייה שוב עלתה]  El costo (d)e la vida sube otra vez

הפסו יורד, כבר לא רואים אותו]]  el peso que baja, ya ni se ve
[וכבר אי אפשר לאכול שעועית] y las habichuelas no se pue(de)n comer  
[גם לא קילו אורז, או כוס קפה] ni una libra de arroz, ni una cuarta e café  
[לאף אחד לא אכפת מה אתה חושב]  a nadie le importa qué piensa usted
[האם זה בגלל שלא מדברים כאן אנגלית]  será porque aquí no hablamos inglés

Ah, ah es verdad  [כן, כן, זה נכון]

do you understand? Do you, do you?

"השחיתות עולה, והפסו יורד. המיתון עולה, והפסו יורד. האבטלה עולה, והפסו יורד." ברפובליקה הדומיניקנית אי אפשר לחיות על שירים, והגברים נאלצים לעשות הכול כדי לשרוד, כולל לעבוד בזנות עם תיירים זרים. ספרו של מארק פאדייה מספר על הגברים האלה.

המרוויחים העיקריים מתיירות המין אינם השחורים העניים שעוסקים בה. המרוויחים העיקריים הם הלבנים, המקומיים והזרים, ששולטים בתעשיית התיירות – המלונות, המסעדות, החופים – ומרוויחים מהתיירים שמגיעים בזכות תיירות המין. אותם לבנים שהרוויחו בתקופת העבדות מהרבייה המינית של שחורים, שסיפקה להם כוח עבודה חדש בחינם, מרוויחים כיום מהעבודה המינית הזולה של שחורים, שמספקת להם תיירים.

בעבר השחורים סיפקו למערב סוכר כדי להמתיק את חיי הלבנים. עכשיו הם מספקים למערב מין. העבודה המינית מספקת להם עצמאות כלכלית מסוימת, עצמאות שמפחידה את הלבנים העשירים ברפובליקה הגזענית וההומופובית. הרודן טרוחייו שלח הומואים למחנות ריכוז, והמשטרה ממשיכה להציק להם גם היום. מפכ"ל המשטרה הודיע ב-2001 שהוא יסלק את כל ההומואים משורות המשטרה וישפיל אותם פומבית. בעלי עסקים משחדים את השוטרים כדי שיסלקו את ההומואים משכונותיהם. המשטרה עוצרת בקביעות עובדי מין כדי לסחוט מהם "קנס", אפילו אם הם סתם נכחו בבר. את התיירים הזרים באותם מקומות היא אינה עוצרת.

התוצאה היא שעובדי המין הגברים סובלים מסטיגמה כפולה, בתור עובדי מין ובתור מי ששוכבים עם גברים. זאת הסיבה שהם עושים הכול כדי להוכיח שאינם הומואים, אפילו שהם שוכבים עם גברים תמורת כסף. מתוך 199 עובדי המין שהשתתפו במחקרו של פאדייה, רק 3% הגדירו את עצמם כ"הומואים". 18% הגדירו עצמם כהטרוסקסואלים, 21% ביסקסואלים, 35% בוגארונס (Bugarron, Bugarrones) ו-17% סאנקי-פאנקי (Sanky Panky).

Sanky Pankys, "נערי חוף", הוא הכינוי של הגברים העובדים בסקטור הלא רשמי של התיירות (משחק מילים על Hanky Panky). הם משרתים בתור ג'יגולוס גם גברים וגם נשים. המונח "בוגארון" היה קיים עוד לפני תיירות המין ההמונית, והתייחס לגברים שהם הצד האקטיבי במין אנאלי עם גברים אחרים, אבל נשארים "גברים נורמלים" בשאר המובנים בחייהם. הבוגארונס מדגישים שוב ושוב שהם "גברים נורמלים", כלומר חודרים ולא נחדרים, לא הומואים. מי שמתפתה להיחדר הוא bugaloca (Loca = קוויר, fag) וזוכה ללעג. בתרבות של אמריקה הלטינית, מי שחודר ולא נחדר הוא עדיין הטרוסקסואל, ולא משנה מהו מגדרו של הנחדר. 

עם בוא התיירים ההומואים הזרים, המונח "בוגארון" נעשה מקצועי יותר, ומתאר את עובדי המין שמקיימים מין אקטיבי עם התיירים, בדרך כלל תמורת מתנות, בילויים או כסף. ההומואים המקומיים מתלוננים שהבוגארונס מעדיפים את התיירים בזכות הכסף שלהם, ועכשיו למקומיים לא נשארו בוגארונס משלהם. כבר אי-אפשר ליהנות מ-bugarroneria כמו פעם! נשותיהם של עובדי המין מתלוננות פחות: 23% מעובדי המין נשואים, ורוב בנות הזוג שלהם לא יודעות, או לא רוצות לדעת, איך הם מרוויחים כסף.

הדיכוי החברתי של עובדי המין הגברים הוא המשך של ילדותם הקשה. רבים מהם סבלו מהורים אלימים, שיכורים או מסוממים, הפכו לילדי רחוב והתחילו לעבוד בזנות. "אם היה לי מטה קסמים, הייתי חוזר אחורה ומשנה את הכול, את הסבל ואת ההתמכרות." אחרי שההורים זנחו אותם, החברה מדכאת אותם והממסד לוקח את כספם ואת חירותם, התיירים הזרים הם תקוותם היחידה, מבחינה כלכלית ורגשית. כלכלית, הקשר עם התיירים הזרים נמשך זמן רב יותר, הרווחים גבוהים יותר, ובמקרים מסוימים התיירים ממשיכים לשלוח כסף לבוגארון שלהם גם אחרי שעזבו את האי. רגשית, כל עובדי המין במחקר אמרו שהלקוח האחרון שלהם התנהג אליהם יפה, 60% הרגישו אליו רגשות חיבה, ו-22% הרגישו אליו אהבה. הלוואי שגם החברה הכללית היתה מתייחסת אליהם כך.

העבודה של עובדי המין הדומיניקנים בזנות היא עבודה קשה וגוררת תוצאות חברתיות אכזריות. אבל כמו שאחד מהם אומר: "לפעמים, כשאתה רוצה לקחת את החיים בקלות, אתה פשוט מקבל אותם כמו שהם. זה לא שאני לא אוהב לעבוד – תמיד עבדתי – אבל העניין הוא שהעבודות הרגילות הן כל כך קשות, ומשלמים עליהן כל כך מעט. אני מתכוון לעבודות של אנשים 'נורמלים'. זה תמיד ככה. אז הנה אנחנו כאן. ואלה החיים שלנו."