ביקורת ספר: מופקרות / ענת גור

בפרקים הראשונים של ספרה, ענת גור מסבירה את בחירתה לדבר רק עם נשים שכבר אינן עובדות בזנות: "הבחירה לראיין דווקא אותן נבעה מההבנה, שנשים הלכודות עדיין בזנות אינן חופשיות לדבר בגילוי לב. הן נמצאות תחת שלטון הסרסורים, תחת השפעת סמים קשים, ותחת השפעת הניתוקים (הדיסוציאציות) המאפשרים להן לעסוק בזנות" (עמוד 22).

ענת גור כתבה ספר על זנות, אבל בחרה לא לראיין נשים בזנות. לטענתה, אי אפשר להאמין להן מפני שהן מסוממות וסובלות מבעיות נפשיות. כך היא מחקה את עובדות המין פעמיים: פעם אחת כשלא ראיינה אותן למחקרה, ופעם שנייה כשהתעלמה מרובן המכריע בכל הנתונים שהיא מציגה בספרה. הנתונים שהיא מביאה מגיעים ממחקרים על עובדות בזנות רחוב לא חוקית ומתעלמים מכל שאר עובדות המין.

אפילו נעמי לבנקרון, כותבת הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח, כותבת במחקרה על זנות: "ספרה של ענת גור חושף אמנם עולם מצמרר, אך הוא מבוסס במידה רבה על ניסיונה הטיפולי של הכותבת בין כתלי הכלא עם נשים בזנות, ועל זנות רחוב, שתי קבוצות בעלות מאפיינים מובחנים ללא ספק, אשר ביניהן קיימות נקודות ממשק וחפיפה, אך הן אינן מייצגות את כל תעשיית המין" (עמוד 55).

למעשה, ענת גור מסלפת בשיטתיות את הנתונים בספרה, ויוצרת מצג שווא על זנות. אביא כאן מספר דוגמאות, שמייצגות את רוח הספר.

עמוד 30: "מחקרים שבדקו את שיעורי ההתעללות המינית בילדוּת בקרב נשים שעוסקות בזנות מצאו שיעורים גבוהים, שנעים בין 60% ל-85%." גור מפנה רק למחקר אחד, של Silbert& Pines. היא אינה מציינת שמדובר במחקר שנערך בסן-פרנסיסקו, במקום בו הזנות אינה חוקית, על נשים וגברים בזנות רחוב, וש-60% מהמשתתפים בו היו מתחת לגיל 16. כלומר, מדובר על עובדות מין במצב גרוע במיוחד, שלא מייצגות את כלל הנשים העוסקות בזנות, בניגוד לטענתה המכלילה של גור. למעשה, כל המחקרים המקיפים מראים שהנתון שהביאה גור אינו נכון.

עמוד 28: "ניסיון קליני מראה שכל הנשים העוסקות בזנות עברו פגיעות מיניות." מראה המקום הוא מחקר של גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד.

עמודים 33-32, "גיל הכניסה לזנות". גור פותחת את תת-הפרק בטענה: "רוב הנשים נכנסות לזנות בגיל צעיר מאוד, שהוא מתחת לגיל ההסכמה לקיום יחסי מין על פי החוק." כלומר, לטענתה, רוב עובדות המין נכנסו לזנות לפני גיל 14. כדי להוכיח טענה זו, היא מציינת שבעה מחקרים. ארבעה מתוכם מראים דווקא שגיל הכניסה לזנות הוא בין 18 ל-21. שניים אחרים נערכו בכלל על זנות קטינים. באחרון, של Silbert & Pines, היו כאמור 60% מהמשתתפים מתחת לגיל 16, ולמרות זאת גיל הכניסה בו היה 16, לא 14 כפי שטוענת גור.

במילים אחרות, המחקרים שמציינת גור סותרים את טענתה, ומוכיחים שגיל הכניסה הממוצע לזנות גבוה יותר מ-18, ובוודאי אינו 14. רק קטינים התחילו מן הסתם לעבוד כשעוד היו קטינים. זה לא מפריע לגור לטעון בסוף תת-הפרק: "ניתן אפוא לראות, כי למרות השוני במחקרים, הגיל הממוצע של כניסת נשים לזנות הוא בגבולות גיל ההתבגרות".   

אגב, גור מתעלמת בתת-הפרק מהמחקר של מליסה פארלי, שבו נקבע בבירור שגיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 19. מוזר, כי גור קובעת לפני כן ש"מליסה פארלי היא אחת מחוקרות הזנות המרכזיות כיום בעולם", והמחקר של פארלי אף מופיע בביליוגרפיה ובהפניות ברחבי העבודה. גור בחרה להתעלם מהנתונים במחקרים של פארלי ושל חוקרים אחרים, ולהסתפק בנתונים הקיצוניים ביותר (שאפילו הם סותרים את טענתה).

עמוד 154: "שכיחות גבוהה של הפרעות דיסוציאציה נמצאה בשנים האחרונות בקרב נשים שעוסקות בזנות." מראה המקום כולל שני מאמרים. אחד של ענת גור עצמה, שנערך על זנות רחוב בלבד (ואפילו נקרא "חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל"). המאמר השני הוא של מליסה פארלי, אבל פארלי בכלל לא חקרה את הנושא בעצמה, אלא מצטטת שלושה מחקרים אחרים. המחקר הראשון, של Belton, אינו מחקר אלא נייר עמדה שהוצג בכנס של פסיכולוגים. המחקר השני נערך על 20 נשים בזנות בלבד, שלא מהוות מדגם מייצג כלשהו. המחקר השלישי הוא של החוקרת  ההולנדית ואנווסנביק, שמציינת במפורש בעמוד 270: "יש לציין שהתגלו הבדלים משמעותיים בין עובדי מין שונים בהיבט הזה. [...] ניתוק אינו קשור לעבודת מין כשלעצמה, אלא לעבודת מין בתנאים מסוימים. קבוצות מסוימות של עובדי מין עשויות לא לגלות רמות גבוהות של לחץ נפשי. עדות לכך, בקרב עובדות מין שאינן פגיעות כמו עובדות רחוב, מתאפשרת לאחרונה." 

במילים אחרות, גור טוענת טענה כללית על נשים בזנות, ומקווה שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום שלה. אחרת עוד יגלו שהטענה נכונה לזנות רחוב בלבד, שמראי המקום אינם מחקרים ראשוניים, ושהמחקרים המקוריים טוענים טענות שונות לחלוטין.

זאת השיטה של ענת גור לאורך כל הספר: לסלף את הנתונים שהיא בעצמה מביאה, ולקוות שאף אחת לא תבדוק את מראי המקום. סילופים נוספים בספרה של גור אפשר למצוא במאמר אחר כאן בבלוג. עצוב לראות שמי שנחשבת לאחת מחוקרות הזנות הבכירות בישראל מכריזה שאי אפשר להאמין לעובדות מין, ואז מסלפת בעצמה נתונים כדי שגם הקוראים לא יאמינו להן.

הפללת הלקוח בנורבגיה: השלכות ותוצאות

בשבדיה חוקקו את החוק להפללת לקוחות זנות ב-1999. עשר שנים מאוחר יותר החליטו גם בנורבגיה לאמץ את החוק, בעקבות המספר הגדול של נשים ניגריות שהגיעו למדינה כדי לעבוד בזנות.

ב-2012 פרסם מרכז Prosentret, שמפעיל מרכזי עזרה לעובדות מין, את תוצאותיו של מחקר שערך במשך שלוש שנים. המטרה הייתה לבדוק את היקף האלימות כלפי עובדות מין מאז החוק החדש. לפני כניסת החוק לתוקף, עובדות המין נשאלו אם הן חושבות שהחוק ישנה את מידת האלימות כלפיהן. 64% מתוכן חשבו שהוא יגביר אותה. למרבה הצער, הן צדקו.

מתברר ש-59% מעובדות המין סבלו מאלימות בשלוש השנים שמאז החוק להפללת הלקוח – לעומת 52% שסבלו אי-פעם מאלימות לפני החוק.

76% מהעובדות בזנות רחוב סבלו מאלימות (לעומת 58% לפני החוק), ו-43% מהעובדות בבתים (לעומת 33%).

למרות העלייה באלימות, עובדות המין התלוננו פחות במשטרה. רק 16% העזו להתלונן במשטרה על אלימות נגדן, לעומת 27% לפני החוק.

יש סיבה לחוסר הרצון של עובדות המין להתלונן במשטרה, ולסיבה הזאת קוראים Aksjon Husløs, או בעברית: "מבצע הומלס". זהו שם המבצע של משטרת נורבגיה, שנועד לזרוק את עובדות המין מבתיהן לרחוב. המשטרה עוקבת אחרי עובדות מין, מאתרת את הדירות שלהן, ואז מודיעה לבעלי הדירה שאם לא יזרקו את הנשים מהבית, הם יואשמו בסרסרות.

לא רק שהמבצע זרק נשים לרחוב וגרם להן להפסיד את שכר הדירה שכבר שילמו, הוא גם הפך לכמעט בלתי-אפשרית את יכולתן לשכור דירה כדי לגור בה. כל מי שנראית לבעל הבית כמו עובדת מין, לא תוכל לשכור דירה. 

מכאן ברורה גם הסיבה לעלייה באלימות נגד עובדות מין. נשים בזנות רחוב פגיעות יותר כי אין להן זמן לאמוד את לקוחותיהן ולעמוד על המקח, והן צריכות להיכנס מהר למכונית לפני שהמשטרה תתפוס את לקוחותיהן. בנוסף, נשים לא יכולות לשכור דירה ביחד ונאלצות לעבוד לבד, עובדה שמשאירה אותן חסרות הגנה מול לקוחות אלימים.

כמו שאפשר להבין, מטרת החוק הייתה לפגוע בעובדות המין, בתקווה לגרום להן להפסיק לעבוד בזנות. אין ספק שהפגיעה בעובדות המין הושגה בהצלחה, אולם האם היא אכן גרמה להן להפסיק לעבוד בזנות? לא ברור. לפי מחקרה של ממשלת נורבגיה ב-2014, מספר העובדות בזנות רחוב ירד ביותר מ-50%, מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה בשיעור דומה, ושאר סוגי הזנות לא נבדקו.

גם לגבי מספר הלקוחות אין נתונים מספריים. עם זאת, החוקרות של Prosentret שוחחו עם  עובדות מין ומרכזי סיוע, ומעריכות שמספר הלקוחות ירד במידה מסוימת, וכתוצאה מכך עובדות המין נאלצות להסכים לדרישות שקודם סירבו להן. לפיהן, מספר הלקוחות ה"טובים" ירד, ואילו מספר הלקוחות ה"רעים" נשאר אותו דבר – אלה שמסרבים לשים קונדום, שמתמקחים על המחיר, שמתייחסים בצורה משפילה, אלימים, שיכורים או לא יציבים. כלומר, מספרם של אלה ש"מחפשים יותר משירותי מין ורוצים לפגוע בנשים", כמו שמגדירים אותם במחקר, לא ירד. כך התלות של הנשים דווקא בלקוחות האלה נעשתה גדולה יותר.

רשומות קשורות:
נורבגיה ממשיכה להפליל את עובדות המין
מצבן של עובדות מין מהגרות בעקבות החוק הנורבגי
היחס של נורבגיה לקורבנות סחר

עובדות מין בבריטניה: תמונת מצב

חוקי הזנות בבריטניה דומים לחוקים בישראל: הזנות עצמה חוקית, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); הפרסום אסור; אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור. כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות אינה יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

כמו בישראל, גם באנגליה פועלים ארגונים זנותופוביים שמטרתם לחוקק חוקים נגד עובדות המין, ומפעילים לובי למען החוק להפללת הלקוח. בניגוד לישראל, באנגליה פועל ארגון משמעותי של עובדות המין עצמן, שמנסה להגן על זכויותיהן, אם כי אין לו את הכוח הפוליטי והכלכלי שיש לארגונים הזנותופוביים. 

בשנים האחרונות התפרסמו שני מחקרים חשובים הנוגעים למצבן של עובדות המין בבריטניה. הנתונים עשויים להפתיע את מי שהכירו עד כה רק את הנתונים המוצגים בשיח על זנות בישראל.

המחקר עם המדגם המייצג יותר מבין השניים התפרסם ב-2014. הוא נערך על-ידי אוניברסיטת קווינ'ס, בלפאסט, עבור משרד המשפטים, והקיף עובדות מין בבריטניה כולה. המחקר הקיף נשים, גברים וטרנסיות. אתייחס כאן בעיקר לנתונים הנוגעים לנשים, מאחר שהן מהוות 78% מעובדי המין בבריטניה. 

אחד הנתונים המרכזיים במחקר מראה שרק 2% מעובדות המין תמכו בחוק להפללת הלקוח. נתון זה מראה עד כמה הארגונים שפועלים נגד זנות מנותקים מהשטח, ועד כמה הם אדישים לרצונן של עובדות המין עצמן. הנתונים הבאים במחקר מראים שעובדות המין בהחלט ראויות שיקשיבו להן.

- 96% התחילו לעבוד אחרי גיל 18. החציון הוא 24.

- 53% סיימו תואר BA או קיבלו תעודה מקצועית כלשהי.

-  35-15% עבדו אי פעם בשביל צד שלישי. 5% עבדו אי פעם בשביל מישהו ששלט בהן. כלומר, רוב מוחלט של עובדות המין הן עצמאיות, וגם בין אלה שעובדות עבור צד שלישי, רובן עושות זאת מרצונן החופשי.

- הסיבות להתחלת העבודה במין: 22% כדי להרוויח כסף למחייתן, 18% כדי לפרנס משפחה, 14% כדי לממן את הלימודים, 10% כדי לשלם חוב, 7% כי לא הייתה להן דרך אחרת להתפרנס. 20% עשו זאת גם מתוך סקרנות, 10% גם מתוך רצון לחקור את מיניותן. רק 1% אמרו שנכפה עליהם/ן לעבוד בזנות.

- רוב המשתתפים אמרו שהדאגה הגדולה שלהם היא הסטיגמה והפחד להיחשף, הרבה יותר מהפחד מאלימות או דאגות כלכליות ובריאותיות. 6% הרגישו שהזנות פוגעת בבריאות הנפשית שלהן, 3% אמרו שהן נפגעות לרעה מהזנות.

- 72% מעובדות המין מקבלות פחות מ-20 לקוחות בשבוע. הממוצע הוא 15 לקוחות בשבוע.

- 25% מעובדות המין לא רוצות לעזוב את המקצוע. 19% היו עוזבות אם היו מוצאות מקצוע אחר שמכסה את ההוצאות שלהן. 15% היו עוזבות אם היו מקבלות הכשרה מקצועית שתאפשר להן לעזוב. 

- 56% היו בעלי/ות אזרחות אירית או בריטית. 44% זרות.

- 75% אמרו שהן מרוויחות יותר בזנות מאשר בעבודות אחרות שעבדו בהן.

- 58% לא שותות אלכוהול. 16% שותות לעיתים נדירות. 26% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות במריחואנה. 11% לעיתים נדירות. 2% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות בקוקאין. 8% לעיתים נדירות. 5% לפעמים או לעיתים קרובות.

95% לא משתמשות באסקטזי.

- 34% נהנות לפגוש אנשים חדשים בזנות. 29% נהנות לשמח לקוחות, 18% נהנות מהמין עם הלקוחות.

המחקר הקיף גם לקוחות זנות. אלה היו הממצאים לגביהם:

- כ-3% מהאוכלוסייה בצפון אירלנד משלמת עבור מין.

- הסיבות העיקריות לתשלום עבור שירותי מין: חוסר רצון או מוכנות להתחייב למערכת יחסים; חוסר הנאה או נוחות עם דרכים קונבנציונליות לפגוש שותפים למין; חיי מין לא מספקים; רצון לבטא ולחקור את מיניותך בלי להישפט; רצון למלא צרכים רגשיים וחברתיים; הנאה מריגוש הפגישה.

- אם ייחקק החוק להפללת הלקוח: 8% מהלקוחות בצפון אירלנד יפסיקו לשלם על מין; 18% ייסעו למדינות אחרות כדי לשלם על מין; 43% יילכו רק לעובדות מין שהם בוטחים בהן, ו-33% פשוט יהיו זהירים יותר.

ועוד נתון מעניין, עבור מי שמודאגים מסחר בבני אדם: בין 2009 ל-2014, נמצאו רק 26 מקרים של סחר לצרכי מין.

המחקר השני נערך על-ידי סוזן ג'נקינס לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת Keele, בהשתתפות 483 עובדי ועובדות מין. ג'נקינס מגדירה את עצמה כחוקרת פמיניסטית, ששיטת הניתוח שלה היא פמיניסטית. היא מציגה את נושא הזנות כולו באופן מרתק, ומומלץ לקרוא את העבודה כולה. עבודתה התרכזה ב"נערות ליווי" (Escorts, לא מצאתי תרגום מוצלח יותר) ו"נערי ליווי", ולכן אינה מדגם מייצג של כלל עובדות המין, אלא של "המעמד הגבוה" של עובדות המין. ואכן, הנתונים במחקר מראים שמצבם של המשתתפים טוב במיוחד. בהצגת הנתונים אתרכז במצבן של הנשים עובדות המין.

- 80% מעובדות המין הן נשים.

- הגיל החציוני של הנשים היה מעל 33.

- קצת יותר מ-50% מהנשים היו בריטיות מקומיות.

- 33% מהנשים היו בעלות תואר ראשון. 18%היו בעלות תארים מתקדמים יותר.

- רק על 2% מהנשים נכפה לעבוד בזנות.

-  3% היו מכורות במידה מסוימת לסמים או לאלכוהול.

- 1.5% סבלו מהתעללות מינית בילדותם.

- בסה"כ, פחות מ-5% סבלו מהתעללות מינית בילדותן, כפייה או התמכרות לאלכוהול וסמים.

- הסיבות הכלכליות לעבודה בזנות:

47% מהנשים עבדו בזנות כדי לקיים אורח חיים נוח יותר.

26% בשביל אורח חיים מפואר יותר.

21% בשביל עוד צרכים בסיסיים.

16% בשביל לא לחיות בעוני.

33% מהנשים ציינו יתרונות כלכליים באפשרות לצאת לחופשות, לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים, ועוד.

38% עבדו בזנות בשביל לממן את הלימודים שלהן, וציינו שהזנות סיפקה להן שעות עבודה גמישות.

- מה עובדות המין אוהבות בעבודתן (אפשרות לתשובות מרובות):  

93% את הכסף, 75% את הגמישות בשעות העבודה, 72% את העצמאות, 67% את האפשרות לפגוש אנשים, 49.8% את המין, 46% את אורח החיים, 27% את האפשרות להיות חלק מקהילת עובדות המין.

- 66% אמרו שלא יפסיקו לעבוד בעבודת מין גם אם ירוויחו סכום כסף גדול.

- יחסי הכוחות בעבודת מין, מתוך תשובות הנשים בלבד:

54% אמרו שיחסי מין בתשלום הם יחסים שוויוניים.

26% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את הלקוח בעמדה פגיעה מול עובדת המין.

7% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את עובדת המין בעמדה פגיעה מול הלקוח.

- מי נמצא בשליטה בזמן המפגש:

54% אמרו שהן תמיד אלה שבשליטה.

24% אמרו שהן בדרך כלל אלה שבשליטה.

0.7% אמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה.

22% אמרו שזה משתנה.

שתי הנשים (0.7%) שאמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה, היו שתיהן סאביות.

-  25% מהנשים אמרו שהן הרגישו אי-פעם איום פיסי בעבודתן (לאו דווקא מהלקוחות, לפעמים מהמשטרה).

לעומת זאת, 30% הרגישו מאוימות – שהעבודה שלהן תיחשף לציבור.

- 60% מהמשתתפים אמרו שהם מעולם לא הסכימו לעשות פעולה מינית כלשהי שלא הרגישו בנוח איתה.

- רוב עובדות המין הביעו תסכול לגבי הטענה הפמיניסטית רדיקלית על דומיננטיות או כוח גבריים. הן טענו שהן אלה שלוקחות את ההובלה במפגש, לא הגברים. עובדות מין רבות טענו שהשאלה אינה "למה לעבוד בעבודת מין?", אלא "למה לא לעבוד בעבודת מין?" כמו שאמרה עובדת מין טרנסקסואלית:

"לי יש משהו שאתה רוצה, ואתה צריך לשלם בשבילו. אתה רוצה אותו כל כך שאתה מוכן לשלם סכום כסף גבוה בשביל לקבל אותו. איך זה יכול להפוך אותך לדומיננטי, אם אתה כה חלש שאתה מוכן לפתוח את הארנק שלך ולתת לי כסף עבור משהו שאני יכולה לקבל בחינם?" 

רוב הנשים הרגישו שהן בשליטה, כי להן יש את הכוח לסרב לקבל את הלקוח.

- 77% מהנשים אמרו שהן מרגישות שהלקוחות מכבדים אותן. אותו אחוז אמרו שהן מכבדות את לקוחותיהן.

- 72% מהנשים אמרו שלעבודת המין היתה השפעה חיובית על ההערכה העצמית שלהן. 16% אמרו שלא היתה לה כלל השפעה. רק 10% אמרו שהיתה לה השפעה שלילית.

ג'ייד, עובדת מין: "אני חווה אלימות פסיכולוגית כל פעם שאני קוראת על איך שאני לכאורה מנוצלת בעבודה שלי. אני מתוסכלת מכך שפמיניסטיות מטעם עצמן פועלות ללא הרף כדי להשתיק את אלה מאיתנו שמדברות על הנאה כללית, או אפילו על עצמאות כלכלית בלבד, שאנו חוות בעבודתנו."

- מרגישות מנוצלות על-ידי לקוחות:

56% אף פעם לא.

30% לעיתים נדירות.

11% לפעמים.

2% לעיתים קרובות.

0.7% תמיד.

- 85% מהמשתתפים תמכו בהפיכת הסרסרות לחוקית.

כזכור, לא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. לא כל עובדות המין עובדות באותם תנאים. חשיבות המחקר בכך שהוא מראה שבהינתן התנאים המתאימים, אין סיבה שעבודת מין תהיה גרועה יותר מעבודות אחרות.

סיכום ספר: ד"ר לאורה אגוסטין / Sex at the Margins

ד"ר אגוסטין היא אנתרופולוגית, שעשתה את עבודות השטח שלה בחברתן של עובדות מין. היא כותבת מתוך היכרות והזדהות איתן, מה שהפך אותה לחוקרת מוערכת בקרב עובדות המין ולשנואת נפשן של מתנגדות הזנות. בספר זה היא חוקרת את הארגונים שמתיימרים "להציל" נשים בזנות, לצד ארגונים שמנסים לעזור להן.

התיאוריה: במאה ה-19 נוצר מעמד חדש, המעמד הבינוני, כלומר הבורגנות. היחידה המשפחתית היתה האידיליה החדשה של הבורגנות, והבית היה מקומה של האישה. בקרב המעמד הזה, נשים היו אמורות להישאר בבית, לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. נשות המעמד הבינוני לא היו אמורות לעבוד מחוץ לבית, ואלה שכן עשו זאת נחשבות לנשים מפוקפקות, או שנאלצו לא להתחתן. רק נשים מהמעמד הנמוך יצאו לעבוד.

נשות המעמד הבינוני רצו לצאת מהבית, בלי לקבל עליהן את הסטיגמה המפוקפקת. למזלן, היו שם בחוץ המוני נשים מהמעמד הנמוך שממש שוועו לעזרה. אמנם הנשים מהמעמד הנמוך לא ידעו שהן משוועות לעזרה, אבל ידוע שעניים לא מבינים מה טוב בשבילם. רק הבורגנים מבינים מה טוב בשביל העניים.

ובכן, הבורגניות הכריזו שעוני הוא בעיה, ולכן אנשים עניים הם בעיה. כל מה שנשאר לבורגניות היה לייסד ארגונים שיעזרו לעניים. יותר נכון, לייסד ארגונים שיעזרו לבורגניות לעזור לעניים. כך הבורגניות יכלו לקבל משרות נחשבות בארגונים האלה, בתשלום או בהתנדבות, ולקבל הזדמנות לצאת מהבית כדי לעזור לאותן עניות אומללות.

עד 1850, בלונדון היו 279 ארגוני צדקה. בתוך עשור אחד קמו 144 ארגוני צדקה נוספים. מסדר האחיות האנגליקני הראשון נוסד ב-1845, והיו בו מקומות ל-400 נשים. ב-1893 כבר היו בו 7000.

אותן בורגניות שמו את עיניהן על הזונות. הן הרי מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שלאישה מהוגנת אסור לעשות.

באנגליה ובצרפת במאה ה-19, אותן נשים בורגניות טובות הקימו מוסדות כליאה לזונות. אותן זונות נאלצו לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן.

מחקרים חברתיים הראו שנשים בזנות לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו. אחרי הכול, אם לא יהיו להן נשים להציל, הן עלולות להפסיד את עבודתן. 

במאה העשרים השיח השתנה, ותדמית הזונות השתנתה. במקום נשים פרועות ומגעילות שצריך לחנך, הן הפכו לקורבנות שצריך להציל. עכשיו לא נעלו אותן במוסדות, אבל השיטות נשארו דומות, והניסיון של הבורגניות לשלוט בעובדות המין נשאר. הפרויקטים של המצילות גרמו לבידודן של נשים בזנות, יצרו להן תדמית שלילית לחלוטין, ועדיין נכשלו בהשגת המטרה שבשבילה לכאורה הם נוצרו - הפחתת מספר הנשים בזנות. 

סטיגמת הקורבן נשארה עד היום, כמו גם המנגנון של שליטה חברתית בזונות. העזרה הכלכלית אף פעם לא הולכת אליהן ישירות, אלא הולכת תמיד לנשים מבוססות במוסדות ש"ישקמו" את הזונות. כפי שכתבה גם מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו כולל חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

איך זה עובד בשטח: דיווח של ד"ר אגוסטין מכנס ספרדי בנושא "זנות וסחר בנשים למטרות ניצול מיני"

מארגנת האירוע היא חברה בארגון בינלאומי נגד סחר בבני אדם. פעילות השטח בספרד לא קיבלו הזמנה לכנס, ונאמר להן שלא נשאר מקום בשבילן. חלקן הגיעו אליו בכל זאת, רק בזכות הזמנה של פוליטיקאית מדרג גבוה. כל הפאנליסטיות המקוריות היו פעילות נגד זנות.

הכנס מתקיים באולם גדול בתוך בניין מפואר, סמל לתרבות הגבוהה בעיר. הדוברות הן נשים ידועות במעגל מתנגדות הזנות, ורבות מהן כבר הופיעו יחד במדינות אחרות. אנחנו שומעות שזנות היא עבדות, שהיא אלימות נגד נשים, שהגברים מכריחים נשים לקיים איתם יחסי מין, שסחר וזנות הם אותו דבר, ושהפיתרון היחיד הוא איסור על זנות והענשת המנצלים. במשך שלושה ימים, הרעיונות האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט ללא תגובה מהקהל. "אני מרגישה שאני בפגישה של כת."

פסיכיאטר שמכריז על הנזקים האוניברסאליים של זנות אצל נשים, זוכה לתמיכה מאישה שמנהלת דירה שבה נשים בצרה יכולות לבלות את הלילה; היא מציינת פיגור שכלי בתור תכונה טיפוסית לזונות. במשך שלושה ימים, הולנד מוזכרת פעם אחר פעם בתור שטן, ללא הסבר, ובלי להזמין נציגה הולנדית לדבר.

באחד מרגעי השיא של הכנס, אקדמאית אמריקאית מציגה מיצג של פורנו באינטרנט. כשאתר שנקרא "מחנה אונס" מוצג על המסך הגדול, נשים רבות מהקהל עוזבות את מקומותיהן ומתקדמות במהירות כדי לתפוס מקום טוב לצפייה. ברגע לא נעים אחר, חברה בארגון גדול "נגד סחר" מתארת את הכוח ההרסני של נשים שפועלות למען זכויותיהן של זונות. אחרי הפוגה דרמטית, היא מטעימה: "יכול להיות שהן אפילן נמצאות ממש כאן באולם."

"אני חוששת – יכול להיות שהיא יודעת שאני כאן?"

בהפסקות, יין ומתאבנים מוגשים בחדר אוכל אלגנטי, שמכיל פרחים, ציורים ופרקט מלוטש. בהתחשב בהצגה הבלתי-פוסקת במהלך הכנס של חיי עוני, אומללות ואלימות, התפאורה העשירה היא פוגענית. אני מדברת עם אישה בוליביאנית זועמת, שלא יכולה להאמין למה שהיא רואה.

לחץ פוליטי של הרגע האחרון על המארגנות הוביל להכללה של פרויקטים עירוניים בתוכנית הכנס. ארגון אנטי-איידס, אחרי ששמעו את הטון של שני הימים הקודמים, נסוגים ומוותרים על זכות הדיבור. זה משאיר את נציגת הפרוגרסיביות בתור הנציגה היחידה של זכויות עובדות המין. היא הדוברת האחרונה, ואחת המארגנות לועגת לה ומצטטת אותה בצורה מוטעית. במהלך ההמולה, אישה נואשת מהקהל שואלת האם לא יוכלו לאפשר לזונה כלשהי לדבר. אחת הנציגות של ארגון נשים בינלאומי חוטפת את המיקרופון וצועקת: "אנחנו לא צריכות לדבר עם זונות כדי לדעת מהי זנות".

קונצנזוס נקבע בסוף הכנס, כשהמארגנות מודיעות שהן מכינות מסמך לוועדה האירופאית שיציג את העמדה הספרדית בנושא זנות. אקטיביסטית ידועה למען עובדות מין יוצאת מהחדר בזעם."

ד"ר אגוסטין מספרת שנשות הארגונים האלה נעות מכנס לכנס, מהרצאה להרצאה. הן נהנות מתקציבים ציבוריים שמממנים את הטיסות ואת מלונות חמשת הכוכבים שלהן, בדרכן לכנסים באולמות מרהיבים עם יין משובח. כל אלה יוצרים כוח סימבולי, אבל גם כוח מעשי ופוליטי: הנשים האלה הן מי שמקבלות משרות שאמורות לשפר את מצבן של נשים. הן מי שאחראיות על ההזמנות לכנסים, על מימון פרויקטים ועל מחקרים. אם מישהי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניהן, הן יכולות פשוט לצנזר אותה על ידי חניקת התקציב. [בארה"ב, למשל, הממשל מעניק תקציבים רק לחוקרים שמצהירים מראש על התנגדות לזנות.]

עמותה אחת לזכויות מהגרים קיבלה תקציב מהלובי הלאומי נגד סחר, לעריכת מחקר על סחר. אולם כשהמחקר לא מצא מספיק מקרים של קורבנות, והשווה עדויות של נשים שמוכרות מין לעדויות של עובדות בענפים אחרים, המממנים החרימו את הפרזנטציה הרשמית של המחקר.

לסיכום, מתוך עבודת גמר לתואר שני של יעל סימונדז-יועז, עבודה מקיפה שמראה איך הארגונים המתנגדים לזנות השתלטו על השיח הציבורי: "התמיכה שמקבלת האידיאולוגיה של תנועת האנטי-סחר ממוסדות המדינה, תורמת לייצור מקורות מימון לארגונים החברים בתנועה זו. סחר בנשים הפך להיות נושא רווחי ביותר עבור קשת רחבה של ארגונים. הממשל האמריקאי העניק 300 מיליון דולר בשנים 2006-2002 לארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים ובינלאומיים. סכום של כמליון דולר הוקצה לכל קבוצה המצילה קורבנות. כנסים בנושא סחר בנשים זוכים למימון נאה בכל העולם. המלחמה בסחר בנשים קיבלה אופי של פעילות עסקית המגלגלת כספים רבים: היא הפכה, לדברי רוברט וייצר, ל-Big Business."

החוק להפללת הלקוח בשבדיה: השלכות ותוצאות

ב-1999 חוקקה ממשלת שבדיה חוק ראשוני מסוגו בעולם: החוק להפללת לקוחות זנות. עבודה בזנות הינה חוקית, לעומת זאת מי שמשלמים על מין נידונים לקנס ולעונש מקסימום של שנת מאסר.

החוק לא נחקק במטרה לשפר את מצבן של עובדות המין, אלא במטרה מוצהרת למגר את הזנות. עבודה בזנות אמנם נחשבת חוקית, אך כל מה שסביבה נותר לא חוקי: אסור להשכיר דירה למי שעלולה להיות עובדת מין; נאסר על עובדות מין לעבוד ביחד במקום אחד; המשטרה רשאית לפרוץ לבתיהן של נשים אם היא חושדת שהן מקיימות יחסי מין בתשלום; מהגרות שעובדות בזנות מגורשות מיידית מהמדינה; המשטרה רשאית לערוך חיפוש על גופן וחפציהן של עובדות מין; והרשויות בשבדיה תובעות אותן לפעמים על העלמת מס, למרות העובדה שאין מנגנון שמאפשר להן לשלם מיסים [לפירוט מלא על המודל השבדי: כאן].

האם המסר עבר? האם היקף הזנות הצטמצם? ומה מצבן של עובדות המין בשבדיה כיום? אלה הדברים שאבדוק במאמר זה, שמסתמך על שלושה מקורות: הדו"ח הרשמי של ממשלת שבדיה מ-2010; דו"ח של ד"ר Petra Östergren וד"ר Susanne Dodillet, שתי חוקרות שחקרו את השלכות החוק; ועבודת התואר השני של נעמי לבנקרון הישראלית, שביחד עם ח"כ זהבה גלאון כתבה את הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח בישראל (העבודה שלה מרשימה, מקיפה ואובייקטיבית, ומדברת על נושא הזנות בכלל ועל החוק בשבדיה בפרט. למרבה הצער צריך לשלם עליה או להגיע לאחת הספריות האוניברסיטאיות כדי לקרוא אותה).

עדכון: ממשלת שבדיה פרסמה ב-2015 מחקר עם נתונים אמפיריים על מספר עובדות המין במדינה. הנתונים מאמתים את תוצאות המחקרים הקודמים, ואשלב אותם במאמר.

מספר עובדות המין בשבדיה: לא השתנה בצורה משמעותית מאז החוק. אחרי ירידה בשנים הראשונות, נראה שמספר עובדות המין עלה בהדרגה והיום הוא דומה למצבו לפני החוק. זנות הרחוב פחתה והזנות דרך האינטרנט עלתה [הדו"ח הרשמי, אוסטרגרן, לבנקרון עמ' 147].

המחקר העדכני מספק כמה נתונים ברורים שממחישים את המסקנות:

- מספר הנשים בזנות רחוב בשלוש הערים הגדולות ירד מכ-650 לכ-225.
- מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה מ-304 ל-6965 (העלייה התרחשה בין 2006 ל-2014). המחקר לא כלל צ'טים ורשתות חברתיות. חלק ממודעות הפרסום הן מודעות כפולות של אותן נשים, לכן המספרים לא מייצגים את המספר המדויק של עובדות מין.
- אין אפשרות להעריך את ממדי שאר סוגי הזנות, מאחר שהם ירדו למחתרת.

77% מעובדות המין בשבדיה הן ממוצא זר.

מצבן של עובדות המין: לא לגמרי ברור, מאחר שממשלת שבדיה כאמור לא מתעניינת במצבן ולא ערכה מחקרים בנושא. עם זאת, ממשלת שבדיה מודה בדו"ח הרשמי שלה שעובדות המין מתנגדות לחוק וטוענות שהוא פגע בהן. התגובה הממשלתית? "זה טוב שהחוק פוגע בעובדות המין, מפני שמטרת החוק היא אכן להילחם בזנות."

עובדות המין אכן נפגעו מהחוק, כפי שאפשר לראות במסמך של ד"ר אוסטרגרן ודודילט. הן לא יכולות לפנות למשטרה מחשש שזו תפנה אותן מביתן, ונאלצות לעבוד יותר שעות ולקבל לקוחות מסוכנים יותר. לעומת זאת, לבנקרון מציגה במחקרה תמונת מצב מורכבת יותר, לפיה המשטרה מתרכזת בעיקר בעובדות המין באזור עיר הבירה שטוקהולם, שבה הנראוּת שלהן גדולה יותר, ואילו בשאר חלקי המדינה המשטרה כמעט ואינה מיישמת את החוק.

זכות הסיכום בנושא היא של אן מרטין, ראש היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה, שאמרה בריאיון: "ברור שיש לחוק השפעות שליליות על נשים בזנות, אבל זה חלק מההשפעה שרצינו שתהיה לו".

מספר צרכני הזנות: הדו"ח הרשמי מציין בגאווה מחקר שמצביע על ירידה באחוז הגברים שמשלמים על מין: מ-13.6% ב-1996 ל-8% ב-2008. אולם הדו"ח נמנע מלציין שאותו מחקר סבל מחוסר היענות של גברים צעירים, שלא הסכימו להשיב לשאלה האם הם עבריינים שצורכים זנות [עמוד 252]. אותו חוסר היענות גרם לעורך המחקר עצמו להצהיר שהנתונים בו אינם מדויקים. למעשה, הוא טוען כיום שאין ראיות שהחוק הביא לירידה בממדי הזנות בשבדיה.

נעמי לבנקרון סבורה אף היא שמספר הצרכנים לא ירד: "לא רק שהלקוחות לא התמעטו, [...] כי אם מיטב אזרחי שבדיה ועובדיה נמנים על מפרי החוק. במובן זה, סכנתו כפולה: יתכן ועצם חקיקתו עודדה גברים נוספים לצרוך זנות, בכך שיצרה איתות כי התופעה קיימת בממדים המצדיקה חקיקה פלילית; וזהותם של העוברים על החוק רמזה לשבדים כי בארזים, ללא ספק, נפלה שלהבת, וכי רשויות האכיפה עצמן, כמו גם בכירים אחרים, אינם מוצאים לנכון לציית לחוק זה, ונענשים בצורה מינורית על הפרתו, תוך שמירת משרתם לרוב. " (עמוד 147.)

גם עורכות המחקר המעודכן קובעות שאין נתונים אמינים בשאלת מספרם של צרכני הזנות, מאחר שגברים מסרבים לענות על סקרים מהסוג הזה. ראוי לציין שעוד לפני החוק, 80% מצרכני הזנות השבדים עשו זאת בחו"ל ולא בשבדיה. 

דעת הקהל: העם השבדי תמך בחוק מאז שנחקק וממשיך לתמוך בו, לפי מחקר שבדק את הנושא. התמיכה אצל נשים נשארה יציבה, בסביבות 80% ב-1999 וב-2008, ו-85% ב-2014. התמיכה של הגברים בחוק נחלשה במידה מסוימת, מ-70% ב-1999 ל-60% ב-2014.

נתון משמעותי שמופיע במחקרים מציין שרוב הנשים בשבדיה תומכות בהפללת עובדות המין עצמן, כלומר חושבות שנשים שעובדות בזנות הן פושעות וצריכות להיעצר. 66% מהנשים חשבו כך ב-2008, ו-59% ב-2014.

בריאות: המדינה נמנעת מחלוקת קונדומים לעובדות המין, בטענה שזה עלול לעודד זנות ולפגוע במדיניות של אפס סובלנות לזנות. אנה סקרהדס, החוקרת הממונה של ממשלת שבדיה לענייני זנות, הסבירה את המדיניות: "אנחנו לא עובדים על צמצום נזקים בשבדיה. זאת לא הדרך שבה השבדים מסתכלים על החוק. אנחנו רואים את החוק בתור איסור על זנות; לא צריכה להיות זנות." ראשת היחידה נגד סחר בבני אדם בשבדיה אמרה על עובדות המין: "אם יש להן כל כך הרבה כסף, שייקנו בעצמן את הקונדומים שלהן". כמו כן, משטרת שבדיה מחרימה קונדומים משומשים לעובדות מין, במטרה להשתמש בהם כראיות בבית המשפט (לבנקרון, עמוד 110).

סיכום: אין ראיות שהחוק להפללת הלקוח שינה את היקף הזנות בשבדיה; יש הסכמה כללית בין הממשלה השבדית לבין הנשים בשבדיה שצריך לפגוע בעובדות המין כדי שיפסיקו לעבוד בזנות; הפללת הלקוח אכן פגעה ככל הנראה בחלק מעובדות המין, אם כי לא ברור בכמה מתוכן.

ראוי לציין שבעקבות תוצאות החוק להפללת הלקוח בשבדיה, נעמי לבנקרון, שהייתה כאמור הכותבת של הצעת חוק דומה בישראל, כותבת באפילוג של מחקרה: "עם התגבשות מסקנותיה של עבודה זו, כחודשיים לפני הגשתה, שלחתי גילוי דעת לכנסת, בו ביקשתי למשוך את הצעת החוק המפליל לקוחות; שכן, למרות שעודני תומכת בעקרונות הניצבים מאחוריה, אני סבורה כי יש להביא קודם לשינוי בעבודת המשטרה מן הסוג המוצע בעבודה זו. עד ליום הגשת עבודה זו לא התקבלה תשובה מן הכנסת, וחברותיה ממשיכות לקדם את החקיקה המפלילה."

זנות בניו זילנד: אי-הפללה (דקרימינליזציה) והשלכותיה

ב-2003 הוחלט בניו-זילנד על דקרימינליזציה של זנות, או בעברית: אי-הפללה. הכוונה היא שהזנות והיבטיה השונים הופכים להיות חוקיים לחלוטין, כולל פתיחת מכוני ליווי, זנות רחוב וכדומה. כמובן, מין ללא הסכמה וזנות קטינים נשארו לא חוקיים, וכך גם קיום יחסי מין בתשלום ללא קונדום.

החוק נחקק ביוזמת ארגון עובדות המין הניו-זילנדי, NZPC, והתחשב בעיקר בביטחונן וברצונותיהן של עובדות המין עצמן. שלוש מהן אף היו חברות בוועדה הממשלתית לבחינת החוק. זאת בניגוד לחוקים בשאר רחבי העולם, שמשקפים את רצון הממסד ומתעלמים מעובדות המין, בין אם מדובר במיסוד ובין אם בהפללה. תוצאות החוק הניו-זילנדי מעודדות עד כדי כך, שארגון אמנסטי אינטרנשיונל הצהיר על אי-הפללה בתור המדיניות המועדפת בנושא הזנות.

אציין להלן את ההשלכות של החוק בניו-זילנד, על סמך שלושה מחקרים שנערכו במדינה:

2007: מחקר של אוניברסיטת OTAGO, בהשתתפות 772 עובדות מין.
2008: מחקר של הוועדה הממשלתית, שמבוסס בחלקו על הדו"ח של OTAGO.

2010: עבודת הדוקטורט של ג'יליאן אָבֶּל, שהייתה החוקרת הראשית במחקר של אוניברסיטת OTAGO, ומרחיבה אותו בעבודתה.

- מספר הנשים בזנות נשאר דומה למספרן לפני החוק. עובדות מין רבות עברו לעבוד באופן עצמאי.

- לא התגלו מקרים של סחר בנשים מאז החוק החדש.

- רק 1.3% מעובדות המין הן מתחת לגיל 18.

- 57% מעובדות המין אמרו שיחס המשטרה אליהן השתפר מאז החוק. רובן אמרו שיחסיהן עם המשטרה טובים.

- 65% מעובדות המין אמרו שבזכות החוק החדש הן יכולות לסרב ללקוחות. 70% מהן סירבו לקבל לקוח בשנה האחרונה (עם זאת, יש לציין ש-35% עדיין הרגישו צורך לקבל לקוח כלשהו שלא רצו לקבל בשנה האחרונה).

- 10% הותקפו פיסית על-ידי לקוחות, לעומת בין 60% ל-90% במדינות שבהן הזנות אינה חוקית.

- 96% אמרו שיש להן יותר זכויות חוקיות מאז האי-הפללה.

- מחקר ניו-זילנדי אחר, בהשתתפות 28 נשים שעבדו בזנות רחוב, גילה שיחסיהן עם המשטרה השתפרו. הן מרגישות מוגנות יותר, מדווחות יותר למשטרה על פשעים, והמשטרה מטפלת בתלונותיהן טוב יותר לעומת מדינות שבהן הזנות אינה חוקית.

לא במפתיע, עובדות המין בניו-זילנד משבחות את החוק החדש ומרוצות ממנו, נציג האו"ם הגדיר את ניו-זילנד כמקום הטוב והבטוח ביותר עבור עובדות מין, וארגון UNAIDS המליץ למדינות השכנות לאמץ את האי-הפללה.

מעבר לנתונים על מצב עובדות המין בעקבות החוק, במחקרה של ד"ר אָבֶּל ישנם נתונים מעניינים נוספים, שמפריכים דעות קדומות בנוגע לעובדות המין:

-  86% מעובדי המין הן נשים, 9% גברים, ו-5% טרנסג'נדרים. הגיל החציוני הוא 29.

- 18% מעובדות המין התחילו לעבוד לפני גיל 18.

- ל-38% מעובדות המין יש השכלה על-תיכונית.

- 96% השתמשו תמיד בקונדומים ליחסי מין וגינאליים. 78% השתמשו בהם גם למין אוראלי.

- 39% מעובדות המין אמרו שהן נהנות מהמין עם רוב לקוחותיהן.

- הסיבות לכניסה לעבודת מין: 

93% מציינות כמובן את העניין הכספי, ו-73% משתמשות בכסף כדי לשלם את הוצאות הבית. עם זאת, 61% משתמשות ברווחים גם בשביל חיי חברה, יציאות ומותרות, 60% חוסכות חלק מהרווחים, ו-24% משתמשות בהם גם כדי לממן את לימודיהן. 30% אומרות שהן עובדות בזנות כי אין להן אפשרות פרנסה אחרת. 33% משתמשות ברווחים גם כדי לצרוך אלכוהול או סמים.

23.5% מעובדות המין אומרות שהן מרוצות מהעבודה ולא רוצות לעבוד בעבודה אחרת; 51% אומרות שזאת פשוט העבודה שלהן, ואין להן סיבה להפסיק; רק 24% נשארות לעבוד בזנות כי אין להן אפשרות אחרת.

הנתונים על עובדות המין בניו-זילנד לא מראים כמובן שמצבן נפלא. הן עדיין סובלות מאלימות של לקוחות מסוימים, ובעיקר מהסטיגמה על עבודת מין. אולם הנתונים מדברים בעד עצמם: עובדות מין אינן קורבנות שלא יכולות לדבר בשם עצמן. הן בנות אדם, שיודעות טוב יותר מכולם מה טוב בשבילן. ברגע שמקשיבים להן ומחוקקים חוקים שנועדו לתמוך בהן, המצב של רובן משתפר בצורה משמעותית.

סיכום ספר: Playing the Whore / מליסה גרנט

מליסה גרנט היא עובדת מין לשעבר, ואולי הדוברת הבולטת ביותר למען זכויות עובדות מין בהווה. ספרה, Playing the Whore, הוא אחד הספרים החשובים ביותר עבור כל מי שרוצה ללמוד על עבודת מין. היא כותבת בו לא רק על עבודת המין עצמה, אלא גם על היחס של המשטרה וארגוני "ההצלה", שלכאורה אמורים לעזור לעובדות המין, ולמעשה פוגעים בהן. אביא כאן את עיקרי דבריה של גרנט, תוך המלצה לקרוא את הספר כולו.

בסיכום הספר אשתמש ברוב המקרים במונח "זונות" במקום "עובדות מין", מאחר שגרנט עצמה מנסה לנכס לעצמה מחדש את המילה "זונה" (Whore), בלי הסטיגמה הנלווית לה.

לגרנט יש ביקורת רבה על המשטרה ויחסה לזונות, והיא מביאה נתונים שיתמכו בביקורתה. בניו-יורק, 30% מזונות הרחוב סבלו מאלימות השוטרים. 14% מעובדות המין בבתים פרטיים סבלו מאלימות משטרתית, ו-16% מהן נוצלו מינית על-ידי השוטרים.

בסקר שנערך בקרב עובדות מין במערב בנגל, נמסרו 48,000 דיווחים על ניצול ואלימות משטרתית, לעומת 4000 דיווחים בלבד על אלימות של הלקוחות. ביוון, בתקופת המשבר הכלכלי, המשטרה פשטה על מכוני ליווי, הכריחה את עובדות המין לעבור בדיקות איידס, צילמה את העובדות ומסרה את תמונותיהן לתקשורת. בסין עשו בשנים האחרונות "מצעדי בושה" לנשים בזנות, ושלחו אותן למחנות חינוך מחדש.

ידוע לכול שעובדות המין סובלות מיחסם של השוטרים כלפיהם, אבל השוטרים הם נציגי הממסד, אותו ממסד שמתנגדות הזנות משתפות איתו פעולה כדי לפגוע בעובדות המין. הממסד והארגונים נגד זנות הם הגורמים שמשסים את השוטרים בעובדות המין. גרנט מנסה להסביר את התופעה ואת יחסם העוין של נשים וגברים כלפי זונות. 

לטענתה של גרנט, המטרה של "המצילים" היא לקדם את המודעות ל"נושא", ובכך לקדם את עצמם. קידום המודעות לא באמת עוזר לעובדות המין: הדיון של "המצילים" הוא לא "איך נשפר את חייהן של עובדות המין". הדיון הוא "איך נמשיך לחשוב ולדבר על החיים של עובדות המין, להמשיך בדיון על זנות ולא משנה כמה מעט עובדות מין משתתפות בו".

הפמיניסטית האנרכיסטית אמה גולדמן אמרה כבר ב-1910: "היסטריית הזנות תיצור כמה תפקידים פוליטיים כבדים – עלוקות שיציקו לעולם במדי מפקחים, חוקרים, בלשים וכך הלאה". הכסף שעובדות המין יפסידו הוא הרווח שלהם.

בכנסים על זנוּת יש רוב מוחלט של נשים לבנות ומבוססות, ולגרנט יש ניסיון אישי בנושא. אפשר רק לנחש איך עובדות מין ירגישו שם, כשכולן מתייחסות אליהן כקורבנות, גם אם הן נשים עצמאיות וחזקות כמו גרנט עצמה. היא מסבירה שכאשר עובדות מין "ניצָלות" על-ידי מתנגדי הזנות, הן עוברות סדנת חינוך, מוחזרות לתפקיד הנכון של נשים טובות. אותם מתנגדי זנות שמנצלים את עובדות המין ו"מצילים" אותן, מקבלים כסף עבור הפרויקטים של ההצלה, מקבלים כסף עבור העבודה שהם מספקים להן. מתנגדי הזנות זקוקים לעובדות המין כדי שיוכלו להמשיך בפרויקטים שלהם.

גרנט תוקפת את מתנגדי הזנות, שטוענים שהזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, ביטוח בריאות, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתם, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מבחינתם, מיגור הזנות הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים – כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים שמתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני וחוסר שוויון גזעי, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה.

עובדות מין, מסבירה גרנט, נאשמות תחילה בתרומה להחפצה של הנשים בכך שהן מוחפצות בעצמן, ואז, בגלל העבודה שלהן, בהחפצה של כל הנשים, ועוד בשביל רווח. כאילו אם נשים משתתפות באקסהיביציוניזם מיני, הן אף פעם לא עושות את זה מתוך הפנטזיות של עצמן, אלא משחקות לידי הגברים, מגבירות את הדרישה לסוג כזה של "לזייף את זה", מעלות את הדרישה לזונות ובאותו זמן הופכות אותן למיותרות בכך שהן דוחפות את כל הנשים לזנות. ההרס של אישה אחת הוא ההרס של כל הנשים.

גרנט מדגישה שיש הבדל בין ייצוג של מין לבין מין. יש הבדל בין לעבוד בעבודת מין לבין מין. נשים עובדות בעבודת מין, וזאת העבודה שלהן – לא החיים שלהן. מתנגדי הסקסואליזציה חוששים שאם אנשים יראו נשים מוחפצות, זה יהפוך נשים לפחות מנשים אמיתיות – זה יהפוך אותן לזונות.

כתוצאה מכך, אם אישה אומרת שהיא רוצה לעבוד בעבודת מין, מתנגדות הזנות מתעלמות ממנה – היא לא אישה אמיתית מבחינתן. הזונות הרי נהפכו לחפצים. מתנגדות הזנות אומרות לזונות שהן לא אשמות, כי מתנגדות הזנות לא מחשיבות את עבודתן, ומעדיפות להאשים את הגברים והלקוחות. המטרה של חיסול רצון הגברים לסקס בתשלום, אומרות מתנגדות הזנות, היא לשקם את אישיותן של הזונות. כלומר, צריך לתקן את מי שהן כבר לא נשים. הן לא כמו שאר הנשים, שאולי מוחפצות אבל עדיין מסוגלות לדבר באופן עצמאי.

האמת היא שגרנט ועובדות מין אחרות יודעות שהן מוחפצות, גם בתור נשים וגם בתור עובדות מין, על-ידי גברים שבוחנים כל סנטימטר בגופן. הן יודעות שהן משמשות גם אובייקט לפנטזיות של נשים, בתור הילדות הרעות שצריך לפחוד ולהתרחק מהן, ואז להציל אותן. זאת לא פחות החפצה כשאותן נשים מדברות על עובדות מין כמושפלות, קורבנות, חפצים, אובייקט לשיעורים, והופכות את כל העצמי שלהן לבלתי נראה. היכולת שלהן ליחסים חברתיים מבוטלת, והחיים שלהן נחשבים כאלה שסובבים סביב מה שאחרים קוראים לו הזמינות המינית שלהן, והן קוראות לו עבודה.

עבודת מין, לפי הספר, אינה פשוט מין. זאת הופעה, זה לשחק תפקיד, להדגים מיומנות, לפתח אמפתיה בתוך גבולות מקצועיים. כל התכונות האלה מזוהות בקלות וזוכות לכבוד כשמדובר באחיות, תרפיסטיות או מטפלות. לעמוד על כך שעבודת מין היא עבודה משמעו לאשר שיש הבדל בין צורה מינית של עבודה לבין המיניות עצמה.

המתנגדות לזנות תוקפות עובדות מין שרואות כך את עבודתן. אנדראה דבורקין משווה בין זנות לבין אונס קבוצתי. גרנט תוהה, אם זה אונס, למה צריך לשלם עליו? כשמתנגדות לזנות טוענות שכל עבודת מין היא אונס, הן לא רק מתעלמות מהעבודה של עובדות המין, הן גם מתרצות את מקרי האונס האמיתיים של עובדות מין, כי זונות הרי לא מסוגלות להסכים בכל מקרה, אז האונס הנוסף הוא בלתי נמנע.

אם לעובדות מין אין יכולת להסכים, איך אפשר להסביר את העובדה שהן מנהלות משא ומתן עם הלקוחות? ("אם תרצה שגם אוריד חולצה, תצטרך לשלם עוד. אם תרצה מסאג', תשלם יותר. אם תרצה להישאר עוד חצי שעה, תשלם יותר.")

הנוכחות של כסף לא מסירה את היכולת של אדם להביע הסכמה. אם אונס אינו סתם מין רע, אז גם מין רע – אפילו בעבודה – אינו אונס.

גרנט מזכירה בספר שני מיתוסים סותרים, זה של "הזונה השמחה" וזה של "הקורבן", ומסבירה את הגורמים להם. בגלל הסטיגמה הציבורית, עובדות מין חייבות להוכיח שהן "לא כאלה". הן לא כמו הנשים האחרות האלה, יהיו מי שיהיו. לכן עובדות המין שמוכנות להיחשף משתדלות לא להיתפס כמו "זונות". הן יכולות רק לדבר על כמה שהן קורבנות, או לחלופין על כמה שעבודת המין הייתה מעצימה. לא פלא שנוצר המיתוס של "הזונה השמחה": האנשים שמשוכנעים שזונות הן אומללות הם דווקא אלה שבגללם המיתוס נשמר, מאחר שזונות חייבות להגיד כמה עבודת המין נפלאה כדי שלא יבואו "להציל" אותן.

קיטי קאר, עובדת מין אחרת, מצוטטת בספר באותו נושא: "אנשים צריכים להבין שמי שצועקים שעבודת מין היא מעצימה, מגיבים ישירות ל'זנותופוביה'. זה לא אומר שהעבודה שלנו קשורה למין ולא לכסף. זה אומר שאתם לא משאירים לנו מרחב ליחסים מסובכים עם העבודה שלנו, או כל פרדיגמה אחרת. עבודת מין אכן יכולה להיות מעצימה. אבל זה לא העניין. כסף הוא העניין!"

הספר המצוין של גרנט מוכיח עד כמה חשוב להקשיב לעובדות המין עצמן, ועד כמה זוויות הראייה שלהן שונה מזאת של אלה שמתיימרות להציל אותן. או במילותיה הנבונות של גרנט עצמה: "אם האישה היא ה'אחר', הזונה היא האחר של האחר."