זונות בבית האלוהים

ב-17 בנובמבר, 1982, קולקטיב עובדות המין באנגליה התנחל בכנסיית הולי קרוס, בשכונת קינג'ס קרוס שבלונדון. ההתנחלות נמשכה 12 ימים. בפעולה זו הן דרשו שהרשויות המקומיות והחברה בכללה יעמדו לצד הזונות בסכסוך שלהן עם המשטרה. זהו סיפורן, כפי שסיפרה אותו הפעילה הפמיניסטית סלמה ג'יימס, הדוברת דאז של הקולקטיב ואחת המשתתפות בפעולה.

אפשר ומומלץ לקרוא את המאמר המלא, Hookers in the House of the Lord, בתוך הספר Sex, Race and Class.

האידיאולוגיה

באותם זמנים, הנטייה האנטי-פורנוגרפית דרשה שליטה גדולה יותר של הממסד (המשטרה) בחומרים מיניים. במקרים רבים היא תקפה לא רק את תעשיית המין אלא גם את מי שמועסקות על-ידה. ג'יימס מסבירה:

"אין עובדים אחרים, במיוחד אם מדובר בנשים, שמבוטלים בצורה כזאת על ידי תנועת הנשים. אם זונות ועבודתן כה שונות מנשים אחרות ועבודתן, אז ההשתלטות על הכנסייה היא רק אנקדוטה אקזוטית, ולא פעולה פמיניסטית שיש לה חשיבות כללית. הרשו לי אם כך לציין את המובן מאליו: נשים שעובדות בתעשיית המין הן עובדות. יש להן את העבודה הזאת מאותה סיבה שלעובדות אחרות יש את העבודה שלהן: פרנסה.

זה נכון שעובדות מין מוכרות שירות שכולנו מקוות שיהיה קשור לאינטימיות ולתחושה אישית עמוקה. אבל פמיניסטיות מתקשות להודות, שהמיניות מתוארת באור רומנטי כדי להסוות את העובדה שמיניות היא לפעמים טרגדיה או אכזבה או סכנה – או כל אלה – עבור נשים. ולפעמים היא גם עבודה.

קולקטיב עובדות המין האנגלי טען תמיד, שיש הרבה יותר שיקולים כלכליים ביחסים המיניים שלנו ממה שרובנו מוכנות להודות. הסירוב הזה להודות בקשר בין מין לכסף בחיינו האישיים יכול להתבטא בדעה קדומה נגד זונות, שהעבודה שלהן היא לחבר בין השניים. הדעה הקדומה הזאת, נגד נשים שמפשיטות מהמין חלק מהמיסטיקה הרומנטית שלו, מקבלת חיזוק דרך המעמד הלא חוקי של אותן נשים."

מרד פמיניסטי

מבחינת ג'יימס וחברותיה, עובדות המין ממשיכות מסורת ארוכה של מורדות לא חוקיות. לפני שאיגודי עובדים היו חוקיים, כל חבר איגוד היה לא חוקי, פושע וככל הנראה שנוא. כל מהגרת שחצתה גבול בינלאומי בגלל סיבות שממשלות לא מאשרות – להפגין למען שלום, או לדרוש חלק בעושר כמו שעשו נשים וגברים מהעולם השלישי – אינה חוקית. בתור עובדות לא חוקיות, נשים בזנות הן חלק מהמסורת הלא חוקית הזאת. הן מקבלות משכורות גבוהות יותר ממה שנשים אמורות לקבל, עבור עבודה שנשים אמורות לעשות בחינם.

בכניסה לכנסיית הולי קרוס, הקולקטיב האמין שהוא פותח את הדלתות לא רק בשם הנשים בזנות אלא בשם מיליוני הנשים שמופללות יותר ויותר בעקבות המשבר הכלכלי: נשים שנאלצות לגנוב ולרמות את רשויות הרווחה, נשים שנאלצות לגלות דרכים חדשות לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן (בגלל האבטלה הקשה בצפון אנגליה בזמן שלטונה של מרגרט תאצ'ר, הנשים שהגיעו משם כדי לעבוד בזנות נקראו "הבנות של תאצ'ר"). בקביעת עמדה בעד כל אישה שמופללת בגלל סירובה לעוני, ובהגנה על הזכויות שלה, ההתנחלות היתה רגע של כוח בשביל כל הנשים.

החוקים

החוקים בבריטניה, אז והיום, דומים לחוקים בישראל: לכאורה הזנות חוקית, למעשה כל מה שקשור אליה נמצא מחוץ לחוק. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור (מצד שני, אם בעל לוקח את כל ההכנסות של אשתו כדי להמר על סוסים, זה חוקי לגמרי – אלא אם היא זונה). כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות לא יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

"עצם קיומם של החוקים האלה, ולא משנה אם הם מיסוד או הפללה, קובע שנשים שאינן זונות יעשו מאמצים גדולים כדי לשמור מרחק ממי שהיא כן כזאת, ויעבדו קשה על תדמיתן כדי לא 'להיחשב לאחת'. ככל שהחוקים נגד זנות מפצלים בין זונות ללא-זונות, כך הזונות פגיעות יותר. מי שאוכפים את החוקים מנצלים את העובדה שהזונה מנודה קודם כל בקרב נשים אחרות. כי אם את אישה בזנות, ונשים אחרות לא מתעניינות במיוחד במה שקורה לך, החוקים והאנשים שאוכפים אותם הם חסרי מגבלות מטעם הקהילה ויכולים לשלוט בחייך."

קולקטיב עובדות המין יצא נגד החוקים הקשורים לזנות: "הבידוד שהחוקים יוצרים גורם לנשים להיות תלויות בגברים יותר מאשר אם לא היינו מפוצלות; הפיצול הכפוי הזה מקשה על נשים בזנות להקטין את כוחם של הגברים, אפילו אם הכוח הכלכלי שלהן מקל על כך. ברגע שנשים לא יפוצלו על-ידי החוקים, לזונות תהיה עמדה מוגנת בהרבה כדי לצאת נגד כל סוגי הסרסרות. [...] חוקי הזנות לא נועדו להגן על נשים אלא לתבוע ולשלוט ולפצל בינינו. לנשים יש זכות לעשות מה שהן רוצות עם גופן, ומה שאנו כנשים בוגרות עושות בפרטיות אינו עניינן של ממשלות."

הפעילוּת 

באפריל 1982 הוקם בהתנדבות ארגון LAW, Legal Action for Women, בשכונת קינג'ס קרוס בלונדון. זה היה השירות המשפטי הראשון בבריטניה לנשים בלבד, ביוזמת קולקטיב עובדות המין. בכל יום חמישי בערב הגיעה יועצת או עורכת דין כדי לספק ייעוץ חינם לכל אישה שתחפוץ בו. נשים רבות הגיעו למרכז, וביניהן גם נשים בזנות.

בחודש יוני היתה הפעם הראשונה שאישה טענה לחפותה במשפט באשמת שידול. עד אז נשים בזנות תמיד הודו באשמה, מפני שלא היה להן כסף לשלם לעורכי דין, אפילו אם ניצחו במשפט. עורכת הדין של המרכז העניקה לה סיוע משפטי, תכננה את ההגנה כפי שהאישה הורתה לה (עוד מקרה נדיר), והאישה זוּכתה. 

בתוך מספר חודשים, המרכז היה עמוס בזונות מקומיות, שנעצרו ללא סיבה ורצו לטעון לחפותן. כל הנשים השתתפו בתכנון ההגנה, באומדן הגישות המשטרתיות ובזכויותיהן של נשים עובדות. כלומר, בהערכת האקלים הפוליטי של מאבקן. 

עוד ועוד פסקי דין מזכים התקבלו. מהפכה קטנה התחילה. המשטרה כמובן לא היתה מרוצה. שוטרים רמזו לנשים שבמרכז יש מודיעים משטרתיים, שנשים מכניסות את עצמן לצרות כשהן עומדות על שלהן מול המשטרה, ושהן בחיים לא ישוחררו בערבות אם לא יודו באשמה.

המרכז ערך כנס גדול על זנות, חוקי זנות, הגירה וגזענות. יום למחרת נאנסה אישה לבנה, ונציגות המרכז ליוו אותה כשהגיעה להתלונן בתחנת המשטרה. המשטרה טענה שהיא זונה ולכן לא יכולה להיאנס, וסירבה לטפל בעניינה. היה ברור שהמשטרה תשמח אם אנס יסתובב חופשי ליד המרכז. למחרת נעצר בן זוגה של אותה אישה בעוון סרסרות (מאוחר יותר הוא נמצא זכאי). יום מאוחר יותר אישה נעצרה בעוון שידול לזנות כשיצאה מהמרכז. בנה נלקח על-ידי שירותי הרווחה, והשוטרים הלכו אל אמה כדי להודיע לה שבתה זונה.

"כולנו יכולנו להתמודד כאשר נשים מהארגון שלנו נעצרו. אבל פירוק משפחות, הפחדת ילדים, מעצר בני זוג שלא היו סרסורים והיו עלולים להיכלא למספר שנים, כל אלה כבר היו סיפור אחר לגמרי. המשטרה ניסתה עכשיו בבירור לנצל את הכוח והקשרים שלה כדי לשבור את ארגון הנשים. ידענו שלא נוכל לעמוד בפני ההתקפות עוד הרבה זמן. הבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו במהירות. בהשראת עובדות המין בצרפת, שהשתלטו על כנסיות ב-1975, החלטנו להשתלט על כנסייה."

ההתנחלות

עובדות המין הכינו שלט גדול:

Mothers Need Money. End Police Illegality and Racism in King's Cross. English Collective of Prostitutes

הן כתבו הצהרה עם רשימת דרישות:

1. סיום המעצרים הלא חוקיים של זונות

2. סיום האיומים, הסחיטות, ההטרדות והגזענות של המשטרה

3. הורידו את הידיים מהילדים שלנו – איננו רוצות שילדינו יישלחו למוסד

4. סיום המעצרים של בני זוג, בעלים ובנים

5. עצרו אנסים וסרסורים במקומם

6. הגנה מיידית, דיור ורווחה עבור נשים שרוצות לצאת מהזנות

  

לאחר ההתנחלות בכנסייה, כלי התקשורת החלו להגיע, כמו גם תומכות ותומכים, בין השאר מהארגון הלסבי Sappho, שתמיד תמך בעובדות המין, ונשים שחורות שהן ומשפחותיהן סבלו מנחת זרועה של המשטרה הגזענית. חברים הומואים התחילו לארגן ארוחות ערב חמות בשביל המתנחלות, והן קיבלו מהם בכל ערב שתי קדירות גדולות, אחת לאוכלות הבשר ואחת לצמחוניות.

"אני מתפתה להגיד שאף אחד מעולם לא למד כה הרבה בכנסייה, עד שאני נזכרת שהכנסייה היתה באופן מסורתי המקום שבו נשים הורשו, ואפילו קיבלו עידוד, לבקר; שם הן יכלו למצוא את הפרטיות שנמנעה מהן בביתן, שבו הן תמיד היו בתפקיד; שם הן יכלו לעשות סדר במחשבות ובבעיות האינטימיות ביותר שלהן. אנחנו בנינו על המסורת הזאת והוספנו לה את הניסיון השיתופי שלנו."

פעילות שלום רבות הגיעו לבקר. הן הרגישו אחריות כלפי נשים אחרות, שכמותן מאתגרות בגלוי את זכותה של המדינה להפעיל כוח. עובדות המין שלחו דרכן הודעה בדרישה שהתקציב הצבאי יגיע לנשים, כדי שאף אישה לא תצטרך לעולם להיות זונה.

זונות בוונציה ערכו משמרת תמיכה. מחאות הזדהות נערכו במספר ערים בארה"ב. התקבלו אגרות תמיכה מהמפלגה הירוקה, מהמבורג, ומהברית למען ביטחונן של זונות בוונקובר, קנדה. 

בתקופת ההתנחלות, מספר המעצרים של נשים בזנות ירד פלאים. עובדות המין חששו שלאחר סיום ההתנחלות, המשטרה תבצע מעצרי נקם. הן דרשו מפקחת, שתפקח על פעילות המשטרה. התקווה היתה שהמפקחת תערוך השוואה בין מספר המעצרים לפני ההתנחלות ואחריה, כדי להוכיח שהמשטרה נהגה לבצע מעצרי שווא.

ניצחון!

הרשויות הסכימו לדרישותיהן של עובדות המין. הן יצאו מהכנסייה מנצחות ומאוחדות. בחוץ, לעומת זאת, "הכוח הקולקטיבי שלנו היה חבוי בדיוק כמו המציאות שהוא חדר אליה. לחזור לעבודה – עבודת בית, זנות או עבודה משרדית – זה אף פעם לא ניצחון. היה קשה לזכור שניצחנו."

חודש אחרי עזיבת הכנסייה, ראש מועצת הנשים של האזור זימנה פגישה של שירותי רווחה וקבוצות פמיניסטיות שידונו בהקמת שירות משפטי לזונות, ללא כל התייחסות לארגון שעובדות המין בנו והגנו עליו מול המשטרה. זה היה שוֺק מבחינת עובדות המין, אבל אפילו אז הן לא ציפו לברוטאליות הפוליטית שעמדה להגיע.

ניצחון?

"דו"ח המפקחת פורסם ב-20 בינואר, 1983. הוא לא הזכיר את ההתנחלות, וכל מי שקורא אותו עכשיו לא יחשוד לעולם שתפקידה של המפקחת היה תוצר של המאבק שלנו. הפיכתנו לבלתי נראות לא היתה מקרית. זאת היתה הזמנה לקרייריסטיות לבטל את האופי הפוליטי של השירות המשפטי ושל שאר השירותים שלנו, שהשתמשנו בהם בתור כלים תעמולתיים. בדרך הזאת, הכלים שאנחנו יצרנו בעצמנו יעוצבו מחדש בתור נשקים נגדנו."

דו"ח המפקחת לא הכיל נתונים השוואתיים על מספר המעצרים, ואפילו לא הזכיר את העובדה שהמשטרה סירבה לפרסם את מספר המעצרים לפני ואחרי החוק. 

"בדו"ח היו גם נתונים מועילים, אבל הזונות לא זכו להכרה בתור מי שגרמו לזה לקרות. הדו"ח הוא אמנה של קרייריסטית: הוא אומר שנשים אחרות לא צריכות לדבר עם הזונות עצמן על הצעותיהן לגבי זנות וזונות." חברי פרלמנט נפגשו עם תושבים מקומיים, ימנים קיצוניים, ודאגו לשסות אותם ואת המשטרה בעובדות המין. שיתוף הפעולה ביניהם הוביל לאלף מעצרים של נשים בזנות בתוך שלושה חודשים.

"חודש אחרי פרסום הדו"ח, ראש יחידת התמיכה של ועדת הנשים, עם גיבוי של עורכות דין פמיניסטיות ושל נשים מהלובי נגד פורנו, אמרה לנו לוותר על השירות המשפטי שלנו. אנחנו עומדות עכשיו בפני ברית לא קדושה בין פוליטיקאים (גברים ונשים), משטרה, תושבים ימנים קיצוניים וקרייריסטיות שמזדהות כפמיניסטיות. 'פמיניסטיות' שעושות מזנות קריירה הפכו לענף חדש של תעשיית המין, וזאת לא פחות סרסרות ממה שגברים עשו אי פעם."

בסיכום המאמר, כל מה שנשאר לסלמה ג'יימס ולעובדות המין הוא לבקש מהפמיניסטיות לבחור: "תבחרו בין הזונות לבין המשטרה, בין נשים 'רעות' לבין חוקים רעים, בין זונות לבין קרייריסטיות, בין המדינה ובין הנשים שמתעמתות איתה בשם הצדק." תבחרו.

עובדות מין בבריטניה: תמונת מצב

חוקי הזנות בבריטניה דומים לחוקים בישראל: הזנות עצמה חוקית, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי. השידול אסור; שכירת דירה משותפת אסורה (כלומר, אם שתי עובדות מין שוכרות ביחד דירה, הן נחשבות לסרסוריות); הפרסום אסור; אם אדם תלוי בך כלכלית, ולא משנה אם הוא בן הזוג שלך, אישה או קרוב משפחה, הוא נחשב לסרסור. כתוצאה מהחוקים האלה, אישה בזנות אינה יכולה לחיות עם אדם אחר בלי לעבור על החוק.

כמו בישראל, גם באנגליה פועלים ארגונים זנותופוביים שמטרתם לחוקק חוקים נגד עובדות המין, ומפעילים לובי למען החוק להפללת הלקוח. בניגוד לישראל, באנגליה פועל ארגון משמעותי של עובדות המין עצמן, שמנסה להגן על זכויותיהן, אם כי אין לו את הכוח הפוליטי והכלכלי שיש לארגונים הזנותופוביים. 

בשנים האחרונות התפרסמו שני מחקרים חשובים הנוגעים למצבן של עובדות המין בבריטניה. הנתונים עשויים להפתיע את מי שהכירו עד כה רק את הנתונים המוצגים בשיח על זנות בישראל.

המחקר עם המדגם המייצג יותר מבין השניים התפרסם ב-2014. הוא נערך על-ידי אוניברסיטת קווינ'ס, בלפאסט, עבור משרד המשפטים, והקיף עובדות מין בבריטניה כולה. המחקר הקיף נשים, גברים וטרנסיות. אתייחס כאן בעיקר לנתונים הנוגעים לנשים, מאחר שהן מהוות 78% מעובדי המין בבריטניה. 

אחד הנתונים המרכזיים במחקר מראה שרק 2% מעובדות המין תמכו בחוק להפללת הלקוח. נתון זה מראה עד כמה הארגונים שפועלים נגד זנות מנותקים מהשטח, ועד כמה הם אדישים לרצונן של עובדות המין עצמן. הנתונים הבאים במחקר מראים שעובדות המין בהחלט ראויות שיקשיבו להן.

- 96% התחילו לעבוד אחרי גיל 18. החציון הוא 24.

- 53% סיימו תואר BA או קיבלו תעודה מקצועית כלשהי.

-  35-15% עבדו אי פעם בשביל צד שלישי. 5% עבדו אי פעם בשביל מישהו ששלט בהן. כלומר, רוב מוחלט של עובדות המין הן עצמאיות, וגם בין אלה שעובדות עבור צד שלישי, רובן עושות זאת מרצונן החופשי.

- הסיבות להתחלת העבודה במין: 22% כדי להרוויח כסף למחייתן, 18% כדי לפרנס משפחה, 14% כדי לממן את הלימודים, 10% כדי לשלם חוב, 7% כי לא הייתה להן דרך אחרת להתפרנס. 20% עשו זאת גם מתוך סקרנות, 10% גם מתוך רצון לחקור את מיניותן. רק 1% אמרו שנכפה עליהם/ן לעבוד בזנות.

- רוב המשתתפים אמרו שהדאגה הגדולה שלהם היא הסטיגמה והפחד להיחשף, הרבה יותר מהפחד מאלימות או דאגות כלכליות ובריאותיות. 6% הרגישו שהזנות פוגעת בבריאות הנפשית שלהן, 3% אמרו שהן נפגעות לרעה מהזנות.

- 72% מעובדות המין מקבלות פחות מ-20 לקוחות בשבוע. הממוצע הוא 15 לקוחות בשבוע.

- 25% מעובדות המין לא רוצות לעזוב את המקצוע. 19% היו עוזבות אם היו מוצאות מקצוע אחר שמכסה את ההוצאות שלהן. 15% היו עוזבות אם היו מקבלות הכשרה מקצועית שתאפשר להן לעזוב. 

- 56% היו בעלי/ות אזרחות אירית או בריטית. 44% זרות.

- 75% אמרו שהן מרוויחות יותר בזנות מאשר בעבודות אחרות שעבדו בהן.

- 58% לא שותות אלכוהול. 16% שותות לעיתים נדירות. 26% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות במריחואנה. 11% לעיתים נדירות. 2% לפעמים או לעיתים קרובות.

87% לא משתמשות בקוקאין. 8% לעיתים נדירות. 5% לפעמים או לעיתים קרובות.

95% לא משתמשות באסקטזי.

- 34% נהנות לפגוש אנשים חדשים בזנות. 29% נהנות לשמח לקוחות, 18% נהנות מהמין עם הלקוחות.

המחקר הקיף גם לקוחות זנות. אלה היו הממצאים לגביהם:

- כ-3% מהאוכלוסייה בצפון אירלנד משלמת עבור מין.

- הסיבות העיקריות לתשלום עבור שירותי מין: חוסר רצון או מוכנות להתחייב למערכת יחסים; חוסר הנאה או נוחות עם דרכים קונבנציונליות לפגוש שותפים למין; חיי מין לא מספקים; רצון לבטא ולחקור את מיניותך בלי להישפט; רצון למלא צרכים רגשיים וחברתיים; הנאה מריגוש הפגישה.

- אם ייחקק החוק להפללת הלקוח: 8% מהלקוחות בצפון אירלנד יפסיקו לשלם על מין; 18% ייסעו למדינות אחרות כדי לשלם על מין; 43% יילכו רק לעובדות מין שהם בוטחים בהן, ו-33% פשוט יהיו זהירים יותר.

ועוד נתון מעניין, עבור מי שמודאגים מסחר בבני אדם: בין 2009 ל-2014, נמצאו רק 26 מקרים של סחר לצרכי מין.

המחקר השני נערך על-ידי סוזן ג'נקינס לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת Keele, בהשתתפות 483 עובדי ועובדות מין. ג'נקינס מגדירה את עצמה כחוקרת פמיניסטית, ששיטת הניתוח שלה היא פמיניסטית. היא מציגה את נושא הזנות כולו באופן מרתק, ומומלץ לקרוא את העבודה כולה. עבודתה התרכזה ב"נערות ליווי" (Escorts, לא מצאתי תרגום מוצלח יותר) ו"נערי ליווי", ולכן אינה מדגם מייצג של כלל עובדות המין, אלא של "המעמד הגבוה" של עובדות המין. ואכן, הנתונים במחקר מראים שמצבם של המשתתפים טוב במיוחד. בהצגת הנתונים אתרכז במצבן של הנשים עובדות המין.

- 80% מעובדות המין הן נשים.

- הגיל החציוני של הנשים היה מעל 33.

- קצת יותר מ-50% מהנשים היו בריטיות מקומיות.

- 33% מהנשים היו בעלות תואר ראשון. 18%היו בעלות תארים מתקדמים יותר.

- רק על 2% מהנשים נכפה לעבוד בזנות.

-  3% היו מכורות במידה מסוימת לסמים או לאלכוהול.

- 1.5% סבלו מהתעללות מינית בילדותם.

- בסה"כ, פחות מ-5% סבלו מהתעללות מינית בילדותן, כפייה או התמכרות לאלכוהול וסמים.

- הסיבות הכלכליות לעבודה בזנות:

47% מהנשים עבדו בזנות כדי לקיים אורח חיים נוח יותר.

26% בשביל אורח חיים מפואר יותר.

21% בשביל עוד צרכים בסיסיים.

16% בשביל לא לחיות בעוני.

33% מהנשים ציינו יתרונות כלכליים באפשרות לצאת לחופשות, לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים, ועוד.

38% עבדו בזנות בשביל לממן את הלימודים שלהן, וציינו שהזנות סיפקה להן שעות עבודה גמישות.

- מה עובדות המין אוהבות בעבודתן (אפשרות לתשובות מרובות):  

93% את הכסף, 75% את הגמישות בשעות העבודה, 72% את העצמאות, 67% את האפשרות לפגוש אנשים, 49.8% את המין, 46% את אורח החיים, 27% את האפשרות להיות חלק מקהילת עובדות המין.

- 66% אמרו שלא יפסיקו לעבוד בעבודת מין גם אם ירוויחו סכום כסף גדול.

- יחסי הכוחות בעבודת מין, מתוך תשובות הנשים בלבד:

54% אמרו שיחסי מין בתשלום הם יחסים שוויוניים.

26% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את הלקוח בעמדה פגיעה מול עובדת המין.

7% אמרו שיחסי מין בתשלום מציבים את עובדת המין בעמדה פגיעה מול הלקוח.

- מי נמצא בשליטה בזמן המפגש:

54% אמרו שהן תמיד אלה שבשליטה.

24% אמרו שהן בדרך כלל אלה שבשליטה.

0.7% אמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה.

22% אמרו שזה משתנה.

שתי הנשים (0.7%) שאמרו שהלקוח הוא זה שבשליטה, היו שתיהן סאביות.

-  25% מהנשים אמרו שהן הרגישו אי-פעם איום פיסי בעבודתן (לאו דווקא מהלקוחות, לפעמים מהמשטרה).

לעומת זאת, 30% הרגישו מאוימות – שהעבודה שלהן תיחשף לציבור.

- 60% מהמשתתפים אמרו שהם מעולם לא הסכימו לעשות פעולה מינית כלשהי שלא הרגישו בנוח איתה.

- רוב עובדות המין הביעו תסכול לגבי הטענה הפמיניסטית רדיקלית על דומיננטיות או כוח גבריים. הן טענו שהן אלה שלוקחות את ההובלה במפגש, לא הגברים. עובדות מין רבות טענו שהשאלה אינה "למה לעבוד בעבודת מין?", אלא "למה לא לעבוד בעבודת מין?" כמו שאמרה עובדת מין טרנסקסואלית:

"לי יש משהו שאתה רוצה, ואתה צריך לשלם בשבילו. אתה רוצה אותו כל כך שאתה מוכן לשלם סכום כסף גבוה בשביל לקבל אותו. איך זה יכול להפוך אותך לדומיננטי, אם אתה כה חלש שאתה מוכן לפתוח את הארנק שלך ולתת לי כסף עבור משהו שאני יכולה לקבל בחינם?" 

רוב הנשים הרגישו שהן בשליטה, כי להן יש את הכוח לסרב לקבל את הלקוח.

- 77% מהנשים אמרו שהן מרגישות שהלקוחות מכבדים אותן. אותו אחוז אמרו שהן מכבדות את לקוחותיהן.

- 72% מהנשים אמרו שלעבודת המין היתה השפעה חיובית על ההערכה העצמית שלהן. 16% אמרו שלא היתה לה כלל השפעה. רק 10% אמרו שהיתה לה השפעה שלילית.

ג'ייד, עובדת מין: "אני חווה אלימות פסיכולוגית כל פעם שאני קוראת על איך שאני לכאורה מנוצלת בעבודה שלי. אני מתוסכלת מכך שפמיניסטיות מטעם עצמן פועלות ללא הרף כדי להשתיק את אלה מאיתנו שמדברות על הנאה כללית, או אפילו על עצמאות כלכלית בלבד, שאנו חוות בעבודתנו."

- מרגישות מנוצלות על-ידי לקוחות:

56% אף פעם לא.

30% לעיתים נדירות.

11% לפעמים.

2% לעיתים קרובות.

0.7% תמיד.

- 85% מהמשתתפים תמכו בהפיכת הסרסרות לחוקית.

כזכור, לא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. לא כל עובדות המין עובדות באותם תנאים. חשיבות המחקר בכך שהוא מראה שבהינתן התנאים המתאימים, אין סיבה שעבודת מין תהיה גרועה יותר מעבודות אחרות.