ההיסטוריה של האקטיביזם הלהט"בי בצ'ילה

"הבלט הכחול" היה מופע ריקודים מפורסם בצ'ילה בשנות השישים. ההופעות נערכו בבורדל המפורסם ביותר בעיר הבירה סנטיאגו, והמופיעות היו שש נשים טרנסיות. הן נקראו "הבלט הכחול" על-שם הכינוי הזהה של קבוצת הכדורגל אוניברסידד דה צ'ילה באותן שנים. הכדורגלנים לא היו מרוצים, אבל כל שאר הסלבס של צ'ילה הגיעו בהמוניהם לצפות במופעים.

הבלט הכחול. מתוך האתר: https://candydubois.blogspot.com

נשות הבלט יצאו בעקבות ההצלחה למסע הופעות ברחבי צ'ילה. בעיר אריקה הן היו אמורות להופיע חודש, אבל הצליחו עד כדי כך שנשארו שנה. בעיר ולפראיסו הן התגברו על חרם של ראש העיר נגדן והופיעו במשך מספר חודשים. בחזרה בסנטיאגו הן הופיעו בתיאטרון האופרה עם המופע "אמריקאית בפריס", ומשם יצאו לאירופה והופיעו באיטליה, בספרד ובגרמניה.

החברה הצ'יליאנית נהנתה מהבלט אבל נשארה הומופובית. הסוציאליסט הדגול סלבדור איינדה התגאה בעצרות הבחירות שלו ב-1970: "אפשר להגיד עליי הכול, אבל אני לא גנב ולא הומו". איינדה היה סמל הגבריוּת עם אישה, בנים וכמה מאהבות. לעומתו, מועמד הימין בבחירות היה רווק ללא ילדים. קמפיין הבחירות של איינדה לעג לו שהוא הומו (ואימפוטנט).

העיתון הסוציאליסטי קלארין החל לכנות את מועמד הימין "לה סניורה" ("הגברת"), עם כותרות כמו "לה סניורה הכריזה על מועמדותה לנשיאות". באחת הכתבות אפילו קישרו בינו לבין נשים טרנסיות שעבדו בזנות: "ההומואיות מרחוב סן קמילו ומכל בתי הזונות של עיר הבירה מתכננות להצביע לקולגה שלהן, הגברת מרחוב פיליפס [הרחוב שבו גר מועמד הימין]".

לא ידוע למי הצביעו אותן "הומואיות", אבל איינדה ניצח. הסוציאליזם שלו הבטיח לציבור יותר חופש, אבל לא לקהילה הלהט"בית, שהמשיכה לסבול מאפליה. לכן עשרות הומואים ונשים טרנסיות ערכו ב-22 באפריל 1973 את ההפגנה הלהט"בית הראשונה בתולדות צ'ילה, כשהתאספו להפגין בכיכר המרכזית של עיר הבירה סנטיאגו, הכיכר שבסביבותיה הן נהגו לקבץ נדבות בימים ולעבוד בזנות בלילות. "נמאס לנו מהאפליה," מספרת "לה ראקל". "בשנים ההן, אם היית מסתובב ברחוב והשוטרים היו שמים לב שאתה הומו, היו עוצרים אותך, מרביצים לך וגוזרים לך את השיער רק בגלל שאתה הומו. אף אחד לא הגן עלינו, אפילו לא המשפחות שלנו."

ההפגנה כללה ריקודים, שלטים וקריאות "רוצות חופש!". המארגנת הייתה "לה פּרֶסיַה סוֺטוֺ", קומוניסטית שקיבלה את שמה על שם שחקנית מפורסמת ונהגה לאסוף את חברותיה ולנאום להן על פוליטיקה.

 אחת הכותרות בעקבות ההפגנה: "המהפכה ההומוסקסואלית: ה'מוזרים' רוצים להתחתן"

התקשורת התייחסה להפגנה בעוינות. מגזין הנשים הקומוניסטי "פאלומה" כתב על "חמישים א-נורמלים שהתכנסו בכיכר המרכזית והגעילו את הציבור". קלארין היה בוטה אף יותר: "הנשמות התועות, המשוגעים האבודים, צמאים לתשומת לב, התאספו בדרישה שהרשויות ייתנו להם מקום בשביל הסטיות שלהם. הם פיזרו את השיער הארוך שלהם וחשפו את הרגליים שלהם. הם דורשים שהממשלה תרשה להם להתחתן ולעשות סקס בלי רדיפה משטרתית. החופש שהם רוצים הוא בעצם הפקרוּת. אין להם גבול! לא פלא שאדם מבוגר התיז עליהם גז וזרק עליהם מצית דולק".

כשראש העיר שמע על תוכניות להפגנה נוספת, הוא הודיע שישתמש בכל המשאבים העומדים לרשותו כדי למנוע הפרעות כאלה לסדר הטוב, והבטיח לציבור לזרוק את ההומואיוֺת מהמרחב הציבורי. חמישה חודשים מאוחר יותר, זה בדיוק מה שקרה אחרי שפינושה עלה לשלטון בהפיכה צבאית.

השלטון הצבאי הרחיק את כל מתנגדי המשטר מהרחובות, לא רק להט"ב. בגישת השוק החופשי של פינושה, הקהילה הלהט"בית יכלה לבלות במועדונים ובדיסקוטקים כל עוד לא נראתה בציבור, והמשטרה רק פשטה עליהם מדי פעם כדי לעשות רושם. אנה מריה דה לה פואנטה פתחה בר קטן ללסביות שאירח את מיטב זמרות הגל החדש. קנדי דובואה, אחת מחברות הבלט הכחול, פתחה בר-מסעדה עם הופעות להט"ביות שקיים עד היום (לא הצלחתי לברר אם יש תפריט טבעוני). בבר גייז מסוים הבעלים נהג להסתובב בקימונו, ותמיד הייתה לו עוגה מוכנה כדי להעמיד פנים שמדובר בחגיגת יומולדת במקרה של פשיטה משטרתית.

ארבע שנים אחרי עליית פינושה לשלטון הוקם ארגון ההומואים הראשון בתולדות צ'ילה, "גרוּפּוֺ אינטגרסיון". החברים נפגשו בכל שבוע בבית אחר ושוחחו על הומוסקסואליות. הם כמובן לא דיברו על סקס, הם היו מהוגנים ורק רצו להשתלב בציבור. ב-1982 הם אפילו ערכו מיני-קונגרס, כשמאה מתוכם נפגשו בבר מקומי.

לשלושים חברות הקולקטיב הלסבו-פמיניסטי Ayuquelen, "שמחת הקיום" בשפה ילידית, דווקא לא היה שום רצון להשתלב בנורמות החברתיות. הן הצהירו: "אנחנו לסביות מתוך בחירה. הלסביוּת היא עניין פוליטי. החברה תמיד אומרת שהפרטי אינו פוליטי, כלומר שכל מה שקורה במרחב הביתי, המקום של האישה, לא יכול להביא לשינוי חברתי. אנחנו, בתור לסביות שמאמצות את האפשרות של חיים שונים, עושות שינוי פוליטי". הארגון ייסד את יום הנראוּת הלסבית, שמתקיים בכל תשיעי ביולי, בעקבות הרצח של האומנית הלסבית האקטיביסטית מוניקה בריאונס על-ידי האקס השוטר שלה.

ססיליה ריקלמה, אחת ממייסדות הקולקטיב ב-1984, הסבירה מה הייתה המטרה: "להראות שאנחנו קיימות ולהטיל ספק בהטרוסקסואליות הכפויה, להוסיף את הזווית הפמיניסטית לדיונים על מיניות, ולנהל דיון על מקומן של הלסביות בתנועה החברתית של נשות צ'ילה".

שנה אחר כך עשה ארנסטו מוניוס היסטוריה, כשהיה ההומו הראשון בתולדות צ'ילה שנחשף בשמו המלא. הוא אמר לעיתון אופוזיציוני: "אני מגלה את שמי המלא כדי לתת גם לאחרים את האומץ לדבר. אם אני מעז, אחריי יבואו עוד עשרה". הוא חיכה ארבעה חודשים עד שבא אחריו עוד אחד, מרקוס רואיס דלגדו, שהכריז באותו עיתון: "אני נוצרי, סוציאליסט והומוסקסואל".

שני הומואים נוספים, הסופר פדרו לֶמֶבֶּל והמשורר פרנסיסקו קאסאס, הוכיחו ב-1988 שגם הומואים יכולים להיות חתרניים, כשהקימו את דואו האמנות "סוסות האפוקליפסה" והופיעו בציבור מאופרים ונועלים עקבים גבוהים. למבל מספר: "יצאנו נגד המיינסטרימיות של הדיקטטורה. לפני בוא הדמוקרטיה, אנחנו היינו ההומואיות שאומרות את מה שאחרים לא יכלו או לא רצו להגיד". בסוף הדיקטטורה הם ערכו את הפרובוקציה המפורסמת ביותר שלהם, כשהגיעו לעצרת בחירות של המועמד הדמוקרטי פטריסיו איילווין עם השלט "הומוסקסואלים למען השינוי". הקהל כמעט ערך בהם לינץ', איילווין הורה לתקשורת להתעלם מהם, ובתו נזפה בהם: "למה עשיתם את זה לאבא שלי? עכשיו הימין יגידו שהוא תומך בהומוסקסואלים!" 

סוסות האפוקליפסה

"סוסות האפוקליפסה" היו אפוקליפסה תיאורטית. מחלת האיידס נראתה כמו אפוקליפסה אמיתית והעמיקה עוד יותר את הסטיגמות נגד ההומואים בצ'ילה. אביו של המת הראשון מהמחלה אמר לרופאים שיותר מהכאב על מות בנו, כואב לו לגלות שבנו היה הומו.

למשטרה הייתה תוכנית למלחמה באיידס: לאכסן את כל ההומואים במחנה באחת השכונות בסנטיאגו. התוכנית נדחתה רק בגלל התנגדותם של תושבי השכונה, שטענו שהם מאצ'ואים אמיתיים ולא רוצים הומואים בשכונה שלהם. המשטרה ערכה כתחליף מעצרים המוניים של הומואים וחייבה אותם לעבור בדיקות איידס; משרד הבריאות הרגיע את הציבור שאיידס היא מחלה של הומואים וזונות בלבד; והכנסייה הקתולית הסבירה שמדובר במחלה של הנפש יותר מאשר במחלה של הגוף, ושהפיתרון אינו קונדומים אלא שיפור המוסר הציבורי ומאבק בפורנו, בזנות, בהומוסקסואליות ובכל מיניות לא נורמטיבית. כשארגון הצדקה caritas הקים בית בטוח לחולי איידס, השכנים זרקו לתוכו בקבוק תבערה.

יחד עם המעבר לדמוקרטיה ב-1989 התחילו סכסוכים בתוך ומחוץ לקהילה הלהט"בית. כשלסביות ביקשו להשתתף בכנסים של ארגון הנשים הלאומי, הארגון סירב בגלל החשש לפגיעה בתדמיתו המוסרית; כשארגון ההומואים החדש MOVILH, "תנועת השחרור ההומוסקסואלי", רצה להשתתף במצעד זכויות אדם למען הכרה בפשעי הדיקטטורה, המארגנים דרשו מחבריו לצעוד בסוף הטור. זה אכן מה שעשו חברי הארגון, כשצעדו אחרי כולם עם השלט "לזכר האחים שלנו שנפלו. תנועת השחרור ההומוסקסואלי" וזכו למבטי תדהמה מזועזעים משאר הצועדים.

בנובמבר 1991 נערך הקונגרס ההומוסקסואלי הראשון בצ'ילה. "סוסות האפוקליפסה" ואיוקלן האשימו בו את MOVILH בניסיון לנכס לעצמו את המאבק הלהט"בי. MOVILH עצמו החרים כנס הומו-לסבי בדרום צ'ילה מפני שהתנגד להשתתפות ארגונים נגד איידס, שעלולים להרוס את התדמית ההומואית המהוגנת והבריאה. האגפים הרדיקלים יותר ב-MOVILH נטשו אותו לאור סירובו לקבל לשורותיו נשאי HIV ונשים טרנסיות. 

MOVILH התפרק בשנים הבאות בגלל מאבקים פנימיים, התנחלות של "החזית הטרנסית האנרכיסטית" במשרדיו כמחאה על מדיניותו המפלה, מעילה בכספים מטעם אחד הבכירים ושוד מטעם שודדים רגילים. בשנותיו המסוכסכות הוא הגשים גם שתי מטרות טובות. הראשונה הייתה ייסוד מרכז ללימודי מיניות, שבזכותו נערך באוניברסיטת סנטיאגו הכנס "מיניות והומוסקסואלים, הזכות להיות שונה" (וכמעט בוטל לאחר שמאבטחי האוניברסיטה תפסו הומואים מתנשקים על המדשאות). השנייה היתה ביטול החוק הפלילי האוסר על יחסי מין בין גברים, לאחר שנות דיונים ארוכות בקונגרס.

תוכנית רדיו להט"בית החזיקה מעמד יותר זמן מ-MOVILH. ב-1993, עורכת תוכנית רדיו שבועית הזמינה להט"בים להנחות את התוכנית לשמונה שבועות. השידורים זכו לכזאת הצלחה, ששמונת השבועות הפכו לארבע-עשרה שנים, למרות פצצת-דמה שהומופובים הטמינו בשירותים. אחת ממנחות התוכנית הראשונות, האקטיביסטית הלסבית מַרלוֺרֶה מורן, אומרת: "היינו חשובים עבור מי שעדיין היו בארון. הן יכלו להזדהות עם התוכנית, להתעדכן ולהכיר את האורחים והאורחות שלנו. מדור הד"שים היה חשוב במיוחד: הוא נשמע כמו סתם ברכות שלום, אבל בעצם הגדיל את הנראוּת של כל מה שקורה אצלנו והיה אקט פוליטי של חוסר ציות להטרו-נורמה".

מורן נהגה להסתובב ברחובות עם מטפחת לבנה קשורה על זרוע שמאל, כדי שלסביות יוכלו לאתר אותה. היא מצאה כך שישים לסביות, ערכה איתן מפגש ביתי בכל חודש והשמיעה בתוכנית את דאגותיהן ושאיפותיהן. מאוחר יותר היא יצרה תוכנית רדיו משלה, "לא קדושות, לא זונות", שהרחיבה את הדיון הלסבי לפמיניזם ולפוליטיקה. המטרה שלה הייתה "להראות את מה שהעולם רוצה להסתיר".

 

מרלורה מורן

העולם לא רצה לראות. סקר לאומי גדול באותן שנים מצא ש-60% מהאוכלוסייה מתנגדת להומואים. 71% חשבו שאנשי הרפואה צריכים לחקור יותר את ההומוסקסואליוּת כדי לוודא שלא ייוולדו עוד כאלה. המשטרה פשטה על דיסקוטקים של גייז, עצרה ארבעים הומואים והפיצה את תמונותיהם לתקשורת. הניסיון של העצורים לערער הגיע עד לבית המשפט העליון, שסירב לבטל את ההאשמות.

בזמן שמערכת המשפט עצרה הומואים, היא סירבה לעצור את האחראים למותם של הומואים. אחרי שריפה בדיסקוטק של גייז שהביאה למותם של 16 בני אדם, הממשלה סירבה לשלוח חוקר בכיר לחקירת השריפה. המשטרה המקומית קבעה שבעיה חשמלית גרמה לשריפה, התעלמה מעדויות על בקבוק תבערה שנזרק לעבר הדיסקוטק, איימה במעצר על העדים ההומוסקסואלים, וסגרה את התיק ללא אשמים.

 ב-1998 הוקם ארגון חדש, MUMS, "התנועה המאוחדת של מיעוטים מיניים", הפעם בשילוב טרנסיות ונשאי HIV. בשנת 2000 ערך הארגון את מצעד הגאווה הראשון של צ'ילה, עם 5,000 צועדות וצועדים ברחובות סנטיאגו. בין הפעילויות ב"חודש הגאווה" היו מחווה לנספים בשריפת הדיסקוטק, שהסתיימה בצעדה לקונגרס הלאומי ודרישה לפתוח את החקירה מחדש; הקרנות סרטי להט"ב כמו "בנים לא בוכים" ו"פרסיליה מלכת המדבר", שנמשכו שבוע יותר מהצפוי כדי לאכלס את כל 3,000 הצופים שהגיעו אליהם; ועצרת של אלפי אנשות במרכז סנטיאגו. במהלך העצרת התחילה אחת המשתתפות הטרנסיות להתפשט והוכתה על-ידי חברותיה, שרצו לשמור על תדמית מהוגנת.

באותה שנה נוסד אתר האינטרנט הראשון לגייז, gaychile.com, ושנה לאחר מכן נוסדה תחנת רדיו לסבית אינטרנטית. כוכב טלוויזיה מפורסם יצא מהארון, ואחריו יצאו אנשי תקשורת נוספים. תוכנית בערוץ טלוויזיה ממלכתי העניקה בפעם הראשונה במה להומואים לדבר על עצמם, על חייהם ועל מאבקם בלי סטיגמות וסנסציות. התוכנית זכתה ל-45% רייטינג ותגובות אוהדות.

קרלוס סאנצ'ז סוטו, לוחם זכויות אדם מתקופת הדיקטטורה, הפך למועמד ההומו הראשון במסגרת מפלגה מסודרת, המפלגה הקומוניסטית, שמאז החזרה לדמוקרטיה תמכה יותר מכל מפלגה אחרת בזכויות להט"ב ועובדות מין. 12 נשים טרנסיות נרשמו להצביע לראשונה בחייהן כדי לתת לסוטו את קולן. הוא קיבל כמות מכובדת של 2,473 קולות ברובע שבו התמודד בסנטיאגו.

ב-2004 הפכה אלחנדרה גונאלס פּינוֺ לחברת המועצה הטרנסית הראשונה בתולדות צ'ילה, אחרי שנים של אקטיביזם למען דיור בר השגה. ראש העיר המליץ לה להגיע בחליפה ובעניבה לטקס ההכתרה. היא הגיעה בשמלה, כשחברות וחברים להט"בים נמצאים באולם ומעודדים אותה. פינו, יתומה שגדלה בתנאים קשים, נבחרה שוב למועצה גם ב-2008 וב-2012, שבה קיבלה יותר קולות מכל מועמד אחר.

אלחנדרה גונזאלס פינו. מימין: ויקטור הוגו רובלס, כותב הספר Bandera Hueca, שעליו שעמבוסס הסיכום שלי. מכנה את עצמו "צ'ה גווארה של ההומואים" ונוהג לערוך פרובוקציות שאף אחד לא מבין. אהוב מאוד בצ'ילה

האקטיביזם והאינטרנט הביאו לשינוי בדעת הקהל הצעיר. בסקר בהשתתפות תיכוניסטים ותיכוניסטיות ב-2003, 83% אמרו שצריך לכבד הומואים. אבל מערכת המשפט נשארה מאחור ודחתה את תביעת האפליה על רקע להט"בי הראשונה בתולדות צ'ילה, לאחר ששתי לסביות, קארן קסטייו ופאולה ארייאנו, סולקו ממסעדה בגלל התנהגותן האוהבת זו לזו.

קארן עטאלה ריפו, שופטת צ'יליאנית ממוצא פלסטיני, איבדה את המשמורת על שלוש בנותיה מפני שעברה לחיות עם בת זוגה לאחר הגירושים. בעלה טען במשפט שהבנות שלהם עלולות לצאת לסביות. התביעה הגיעה עד בית המשפט העליון, שפסק לטובת האב ברוב של שלושה נגד שניים (כולם גברים).

ריפו תבעה את המדינה בבית המשפט האינטר-לטיני לזכויות אדם, וכתבה: "אני אישה, נכדה למהגרים, יש לי דם שֵמי, אני עורכת דין במקצועי, אני שופטת בתפקידי, אני אימא ואני לסבית. כל הדברים האלה הם אני, ויש עוד דברים רבים שמגדירים את המהות שלי כבת אדם. אבל לקחו לי את הילדות שלי רק כי אני לסבית". ארבע שנים מאוחר יותר הכריע בית המשפט לטובתה והעניק לה משמורת על ילדותיה וגם פיצוי של 50,000 דולר. כיום היא ממשיכה לפעול למען זכויות נשים ולהט"ב, ואף הקימה את ארגון "המשפחות האחרות" יחד עם לסבית פמיניסטית מפורסמת נוספת, אמה דה ראמון.

ריפו ודה ראמון

ב-2012 נבחר סוף סוף הומו למועצה עירונית, ובאותן בחירות נבחרה אישה טרנסית למועצת העיר ולפראיסו, סוליאנה אראיה, שכתבתי עליה כאן בעבר. ב-2019 נחקק חוק היסטורי בצ'ילה, שמאפשר שינוי שם ומגדר בתעודת הזהות גם בלי לעבור ניתוח כירורגי. אראיה הייתה הראשונה שניצלה את החוק כדי לשנות את שמה ומגדרה. השנה היא נבחרה שוב למועצת ולפראיסו, עם יותר קולות מכל מועמד אחר ברובע שלה.

אמיליה שניידר, אישה טרנסית, נבחרה לנשיאת איגוד הסטודנטים של אוניברסיטת צ'ילה ב-2019. היא גם הייתה הדוברת של הפגנות הענק הפמיניסטיות שנה לפני כן. "הבנתי שהאלימות, הדיכוי והאפליה שסבלו החברות והחברים שלי, אימא שלי, אני בעצמי, הם לא עניין אישי אלא תופעות מבניות, ולכן אנחנו צריכים לעמוד מולם באופן קולקטיבי. אנחנו צריכות להתאחד ולשנות את החברה". 

אמיליה שניידר

החברה אכן משתנה. הקהילה הטרנסית נהנות היום מתמיכתן המוצהרת של ראשת עיריית סנטיאגו החדשה, של אקטיביסטיות פמיניסטיות רבות ושל שמונה חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית שנבחרו בבחירות למועצת החוקה החדשה של צ'ילה. שניידר היא נכדתו של רנה שניידר, רמטכ"ל צבא צ'ילה שנרצח ב-1970 בגלל תמיכתו בדמוקרטיה והתנגדותו להפיכה צבאית. הוא בוודאי היה גאה בה ובמהפך שצ'ילה עוברת.

הלאפ דאנס האחרון: החשפניות מדברות

הסופרת אהרנדטי רוי אמרה פעם: "אין דבר כזה 'נשים חסרות קול'. יש רק את מי שמושתקות בכוונה, או את מי שהחברה מעדיפה לא להקשיב להן". במשך שנים רבות עובדות מין הושתקו בכוונה. הסרט המצוין "הלאפ דאנס האחרון" משמיע סוף סוף את קולן, וזה לא מוצא חן בעיני מי שהשתיקו אותן. העיתונאית שני ליטמן, למשל, כתבה שאין טעם להקשיב להן בלי לשמוע קודם את דעתן של נשים עשירות עליהן (במאמר כל כך גרוע בעיתון הארץ, שאפילו לא אקשר אליו כאן). העיתונאי ארז דבורה כתב על הסרט מאמר מוצלח בהרבה, אם כי גם הוא מתלונן על היעדר קולן של נשים עשירות שאין להן מושג בחשפנות.

אני לא אדבר בשמן על החשפניות וגם לא אדבר עליהן. אני כאן כדי להקשיב להן, ואם תרצו גם להקשיב להן, מומלץ לראות את הסרט ולקרוא אחריו את התגובה המושלמת של גלי כהן, אחת המשתתפות ב"הלאפ דאנס האחרון", לשני ליטמן. מומלץ גם לעקוב אחר דף הפייסבוק של איגוד החשפניות הישראלי.

מזמן לא כתבתי בבלוג, בקרוב אחזור לעשות זאת עם מאמרים שאינם קשורים ישירות לעבודת מין אבל עוסקים גם הם בדיכוי של קבוצות חברתיות שונות.

סנדרה קבררה

הסנובים מבואנוס איירס לא יסכימו איתי, אבל העיר המוצלחת ביותר בארגנטינה היא רוסאריו. הרחובות יותר שוקקי חיים, האנשים יותר נחמדים, אוהדי הכדורגל יותר נלהבים, והחשוב מכול: כמות הגלידריות היא הגדולה ביותר ביחס לשיעור האוכלוסייה. והגלידות האלה טעימות! אבל לרוסאריו יש גם צד אפל: המשטרה הכי מושחתת בארגנטינה. סנדרה קבררה ניסתה להילחם בשחיתות המשטרתית, ושילמה על כך בחייה.

קבררה הגיעה מסן חואן לרוסאריו בלי שום כוונה להילחם במישהו. המלחמה היחידה שלה היתה על פרנסה. היא התמקמה ליד תחנת האוטובוס המרכזית והתחילה לקבל לקוחות. בעלי המכונים בסביבה לא אהבו את התחרות ושלחו בריונים להכות אותה שוב ושוב.

לא היה טעם לפנות למשטרה, מאחר שהשוטרים והסרסורים ברוסאריו נהגו לשתף פעולה. הסרסורים שילמו לשוטרים שוחד כדי להפעיל את המכונים הלא חוקיים, ובתמורה השוטרים עצרו את הנשים שעבדו ברחוב, במטרה למנוע מהן לעבוד באופן עצמאי ולאלץ אותן לעבוד במכונים. קבררה מצאה את עצמה נלחמת מול שלושה אויבים במקביל: החוקים נגד זנות רחוב, הסרסורים והשוטרים.

אחרי ששוטרים היכו את חברתה לעבודה, קבררה הצטרפה לאיגוד עובדות המין הארגנטינאי, AMMAR, על אף שלא האמינה ביכולתו לעזור. רק בזמן המשבר הכלכלי ב-2001 היא הבינה את כוחו. האיגוד קיבל מאיגוד העובדים הלאומי חבילות מזון עבור משפחות עניות לקראת חג המולד. קבררה הסתובבה ברחובות יחד עם בתה בת השבע וחילקה את החבילות לנזקקות, משמונה בבוקר עד עשר בלילה. "ב-22:30 הבת שלי ואני נרדמנו, וכשהתעוררתי בבוקר הייתי מודאגת כי לא חגגנו את חג המולד. הבת שלי אמרה לי לא לדאוג, כי בזכות מה שעשינו, הרבה מהשותפות שלנו יכלו לחגוג את החג כמו שצריך."

באותה שנה החלה קבררה לערוך הסברה נגד איידס. חברותיה אומרות: "יש הבדל גדול בין המילה של אדם לא מוכר לבין מישהי כמונו, שמדברת איתנו בשפה שלנו ומסבירה בעזרת הניסיון שלה איך לשמור על עצמנו".

בשנים הבאות הפכה קבררה לאקטיביסטית נמרצת, נוסעת על האופנוע שלה ממקום למקום, מחלקת קונדומים ומקשיבה לתלונות של חברותיה. "הערצנו את העוצמה שלה, איך היא משיגה בשבילנו דברים. היא גרמה לנו לחשוב שאם נתאחד נוכל להגיע לדברים חשובים בחיים".

המשטרה פחדה מקבררה, שהתלוננה: "המשטרה רודפת אחרי עובדות בזנות רחוב במקום אחרי סרסורים. למעשה, השוטרים הם סרסורים, כי הם חיים על סחיטת כסף מהנשים העובדות בזנות". השוטרים נהגו לעצור את עובדות המין ולאיים עליהן שלא יצטרפו לאיגוד. הם חששו שהאיגוד יעצים את הנשים וילמד אותן לעמוד על שלהן, כמו שמספרת חברתה הטובה של סנדרה: "אמרתי לה שאין סיכוי שיהיה לנו איגוד, כי אף פעם לא היה לנו כלום. בעיני החברה אנחנו נחותות, לא קיימות בכלל. כשהתחלתי ללכת איתה למשרדי האיגוד, גיליתי שאנשי האיגוד מתנהגים אלינו כמו בנות אדם, שואלים מה שלומנו. אז הבנתי שאנחנו לא עלובות כמו שגרמו לנו להאמין. המשטרה גרמה לנו להאמין שאנחנו כלום. באיגוד הבנתי שזה לא נכון".

קבררה לא היתה מושלמת. היא ניהלה קשר רומנטי עם שוטר מושחת, ואף סחרה בסמים עבורו. אבל אפילו הקשר עם השוטר לא הגן עליה ועל חברותיה מפני שוטרים אחרים.

ב-2003 הגישה קבררה תלונה רשמית נגד מפקדי משטרת המוסר של רוסאריו, שקיבלו שוחד מבעלי מכונים כדי להציק לעובדות ברחוב. המפקדים הועברו לתפקידים אחרים, המכונים המדוברים נסגרו, ושוטרי משטרת המוסר חיפשו נקמה.

זמן קצר לאחר מכן קיבל איגוד עובדות המין ברוסאריו הודעה טלפונית: "תגידו לסנדרה שהבת שלה תמות היום". בתה בת השמונה של קבררה, מקארנה, היתה תלמידה טובה שלמדה מחשבים ואהבה ללכת עם אמה לתיאטרון. מאז אותה הודעה, המשטרה הציבה שמירה קבועה על ביתן, שלא הפריעה לשוטרים ולסרסורים להמשיך להטריד אותן.

ימים מספר לאחר מכן, אלמוני התלונן בשירותי הרווחה שסנדרה שולחת את בתה לקבץ נדבות במקום ללמוד בבית-הספר. התלונה הופרכה. ביום אחר, השוטר שהתמנה לשמור על ביתה של סנדרה עזב לרגע, ושני גברים ניצלו זאת כדי לפרוץ לבית, להצמיד אקדח לראשו של הכלב שלה ולדרוש ממנה להפסיק להתעסק איתם. בשנה הבאה קיבלה קבררה חמישה-עשר איומי רצח.

מספר חודשים מאוחר יותר, עובדת מין נעצרה למרות ששילמה שוחד לשוטר, ומשטרת המוסר איימה עליה במעצרים יומיומיים אם תעז להצטרף לאיגוד. העובדת פנתה לקבררה, שהגישה ביחד איתה תלונה במשטרה ופנתה לתקשורת. קבררה אמרה לעיתונאים שהיא חוששת שמישהו ממשטרת המוסר ינקום בה.

סנדרה קבררה נרצחה ארבעה ימים לאחר מכן. היא עמדה בפינה הקבועה שלה כשהגיע אליה גבר שהתחזה ללקוח. הוא ירה בה כדור אחד בעורף. גופתה נמצא בבוקר שלמחרת. בתה מקארנה היתה בדיוק במחנה של הצופים.

אף אחד לא ראה את פניו של הרוצח. בלוויה צעקו חברותיה של קבררה שהן יודעות שהמשטרה רצחה אותה: Se sabía, se sabía, que a la compañera la mató la policía. מנהיגים פוליטיים, איגודי עובדים וארגוני זכויות אדם השתתפו בהפגות מחאה נגד הרצח ברוסאריו, בואנוס איירס וסלטה, בדרישה לצדק וזכויות אדם עבור עובדות מין.

לאף אחת לא היה ספק שהרוצחים היו שוטרים, והשאלה היתה רק המניע: האם הרצח נעשה במטרה להשתיק אישית את סנדרה, או כדי להרתיע את מושל המחוז החדש ולמנוע ממנו לטפל בשחיתות. הממשלה הקימה ועדת חקירה מיוחדת, שבאופן טיפוסי למערכת המשפט בארגנטינה לא הצליחה לפענח את הרצח. העדויות של יותר מעשרים עובדות מין נפסלו, מפני שלטענת השופט הן היו "נשים שאי-אפשר לתאר את הפעילוּת שלהן כבעלת ערכים טובים". עובדות מין אחרות פחדו להעיד וחלקן אף ברחו מהמחוז.

חמש-עשרה שנים לאחר מותה של סנדרה, הרוצח עדיין מסתובב חופשי. משטרת המוסר של רוסאריו פורקה ושוטריה התפזרו ליחידות אחרות, שבהן הם ממשיכים לסחוט עובדות מין. 91% ממקרי הרצח של עובדות מין בארגנטינה נשארים בלתי מפוענחים. חברותיה של סנדרה קבררה עורכות מצעד שנתי לזכרה ולזכרן של שאר הנרצחות. ב-2012 הופק סרט על חייה, "סקס, כבוד ומוות: סנדרה קבררה, פשע ללא עונש". ב-2017 נקראה על שמה של סנדרה כיכר קטנה באזור התחנה המרכזית, ליד הפינה שבה עבדה.

באלי, אינדונזיה: עובדי מין, כנופיות ורעידות אדמה

סוראביה היא העיר השנייה בגודלה באינדונזיה. קמפונג מלנג היא אחת השכונות העניות ביותר בעיר. פעם הגברים בשכונה עבדו בעבודות מפוקפקות למיניהן, אבל אז העירייה חיסלה את כל העסקים הלא חוקיים למען כבישים וקניונים. העניים נותרו ללא עבודה ונאלצו לחפש אפשרויות אחרות להרוויח כסף. אחת האפשרויות האלה היא עבודת מין בחופי האי באלי עם תיירים עשירים.

עובדי המין קיבלו בבאלי את הכינוי Money Boys. הם חיים בכנופיות של עובדי מין בני עירם, וקוראים לעצמם "אחים": "אנחנו אחים כי הגענו מאותו מקום ומאותו מצב כלכלי, וכולנו רוצים אותו דבר: חיים טובים יותר. הכסף שאנחנו יכולים לעשות כאן יכול לשנות את החיים בשבילנו ובשביל המשפחות שלנו. זה פרויקט, זאת עבודה, זאת הזדמנות, זה העתיד שלנו".

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הם הטרוסקסואלים, אבל יודעים שאין טעם לבלות עם נשים: "אתה יכול למצוא אישה לחופשה רומנטית, אבל זה הכול. הן מתאהבות מהר ואז נמאס להן באותה מהירות והן חוזרות הביתה. מטופש להשקיע בנשים, הן רק משתמשות בך בחופשה שלהן ועוזבות בלי להשאיר לך כלום. אין איתן פוטנציאל לעתיד. הן לא מעוניינות לתמוך בך אחרי שהן חוזרות הביתה. הגברים שונים, הם מחפשים משהו ארוך טווח". 

האחים מתייחסים לא רק לעבודת מין כעבודה, אלא גם להומוסקסואליות כעבודה. "אל תשאלו אותי אם אני הומו או אם אני נהנה להיות עם גבר. זאת לא השאלה הנכונה. פשוט תשאלו אותי למה אני עושה את זה. התשובה פשוטה: אני רוצה כסף."

בשביל זה צריך להתאמן. כשחבר חדש מגיע לבאלי ומצטרף לכנופיה, הוא עובר טקס חניכה במטרה "להרוס את הגוף ולהפוך אותו לאובייקט יצרני חדש". חברי הכנופיה מפליאים את מכותיהם בחניך הטירון, ולפעמים גם דורשים ממנו להחדיר לעצמו אביזרי מין. הרעיון מאחורי האלימות הוא שעבודת מין דורשת עמידות גבוהה בפני כאב, והפיכה להומו דורשת שינוי פיסי.

"המכות כואבות, אבל אחריהן אתה מרגיש שהגוף שלך מוכן לכל דבר. בגלל זה הקרב כל כך חשוב, האחים מלמדים אותך איך הכאב מרגיש ומה אתה חייב לעשות. הבעיטות, האגרופים, אתה מדמם, הם מכבים עליך סיגריות, מכים אותך במקלות. ואז אתה לומד לא להרגיש יותר את הכאב. אפילו עם החדירה, במיוחד המין האנאלי. אתה מוכן. אתה מוכן ללכת ולתת את הגוף שלך בשביל חיים טובים".

"נלחמתי ונלחמתי וכל הבנים עמדו מסביב, מריעים. נשארו לי שריטות וחבורות גם שבועיים אחרי זה, הגוף שלי היה כל כך נפוח שלא יכולתי לזהות אותו. אבל זאת בדיוק הנקודה, אתה כבר לא מזהה את עצמך. אתה אדם חדש."

אחרי החניכה, החבר החדש אכן מקבל חיים חדשים. הוא מקבל שם חדש וזהות בדויה: חברי הכנופיה מציגים את עצמם ללקוחות כגייז, שהגיעו לבאלי במטרה לבטא את המיניות שלהם אחרי החיים האסלאמיים שנכפו עליהם בכפרים. "אתה חייב להעמיד פנים שתמיד היית גיי. אני מספר להם שההורים שלי זרקו אותי מהבית אחרי שגילו שאני הומו."

רעידות אדמה פופולריות במיוחד בקרב חברי הכנופיה. "צילמתי תמונה של אדם זקן עומד ליד בית נטוש בבאלי. אני מראה אותה ללקוחות ומספר להם שזה אבא שלי עומד מחוץ לבית ההרוס שלנו". "אני מספר ללקוחות שאני סטודנט לארכיטקטורה, שהחלום שלי הוא לבנות להורים שלי בית במקום זה שרעידת האדמה הרסה."

אחרי שהשיגו לקוחות, אפשר להתחיל בעבודה, או כמו שחברי הכנופיה מתארים את זה, "להיות עבד כדי לזכות בחופש": "כשאתה חייב למכור את הגוף שלך, ואתה תלוי בלקוח שייתן לך כסף או בגבר שיתמוך בך לנצח, אתה מסתכן באיבוד חלק מהחופש שלך. אתה הולך לשם ונעשה רכוש של אדם אחר, כי יש לו כסף. אבל זאת הסיבה שאנחנו עומדים זה לצד זה בכנופיה. אנחנו מחליטים מה אנחנו רוצים. זאת החלטה שאנחנו לוקחים כדי לשפר את החיים שלנו. עם החוקים שלנו, בלי סרסור ששולט בכסף ובחיים שלנו. אנחנו אלה שקובעים את החוקים. אנחנו עצמאיים. אנחנו עבדים, כן, כי אנחנו מוכרים את הגוף שלנו ומוכרים מין לגברים שחושבים שהם שולטים בנו. אבל הם לא. הם רק חושבים ככה. אנחנו עבדים בעיניהם, אבל יש לנו את החוקים והקודים שלנו, והאנשים האלה לא יודעים על זה. אנחנו צדים אותם והם נופלים למלכודת".

חברי הכנופיה נלחמים בכנופיות אחרות על החופים והמועדונים הטובים ביותר למציאת לקוחות. הם גם נוהגים לתקוף עובדי מין שאינם חברי כנופיות, כאלה שמוכנים לשכב עם לקוחות פעם אחת תמורת מחיר נמוך, בניגוד לחברי הכנופיה שמחפשים קשר לטווח ארוך. האחים הרי רואים בעצמם "הומואים במשרה מלאה", כלומר מנסים למצוא גבר שייקח אותם לאירופה ויבטיח להם חיים טובים. אחרים מקווים פשוט לעשות מספיק כסף כדי לחזור לשכונה ולהתחתן (עם אישה). בזמן שהם עובדים בזנות עם גברים, חלקם מנהלים מערכות יחסים רומנטיות עם נשים ומתכננים את חתונתם. לא מעטים מהן אכן חוזרים לשכונות ולכפרים שלהם, בונים בית, מקימים עסק ומתחתנים.

חלקם לא יצליחו להרוויח מספיק כסף במהלך הקריירה שלהם בבאלי. "חשבתי שאני יודע הכול על עצמי ועל הגוף שלי. זה היה מה שהאחים שלי לימדו אותי. הרגשתי את הכאב אבל לא ראיתי את הצלקות. עכשיו אני רואה אותן." בין הגילאים 26 ו-28, עובדי המין מרגישים שהם מבוגרים מדי ומהווים נטל על שאר הכנופיה. טקס היציאה מהכנופיה אינו כואב פיסית כמו טקס הכניסה, אבל כואב רגשית. הוא נקרא Jumping Out, ובמסגרתו החבר לא חוזר הביתה ביחד עם שאר הכנופיה. הוא נוסע למקום אחר, לחדר ששכר איפשהו, לבד.

"כן, למדתי איך לרקוד בבר, אבל זה הכול. זה לא מה שישנה לי את החיים. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחפש עבודה? להרוויח משכורת קבועה? אני מעדיף לא לחשוב על זה. אני שותה הרבה, זה כן". שכר המינימום באינדונזיה שווה לשני לילות של עבודת מין בבאלי, ודורש ימי עבודה של 14-12 שעות. עדיף כבר להסתמך על תמיכת הכנופיה. "כשהייתי צעיר, דאגתי תמיד לחברי הכנופיה הפורשים. עכשיו תור הצעירים לדאוג לי. הגוף שלהם מספק לי אוכל, סיגריות ואלכוהול. אני מסתמך על הגוף שלהם, אני תלוי בו. יום אחד גם הם יהיו תלויים בגוף של מישהו אחר." הפורשים גם אחראיים לניהול סכסוכים עם כנופיות אחרות, להדרכת צעירים ולפיתרון בעיות ללא אלימות.

מעטים מגשימים את החלום למצוא זוגיות ארוכת טווח עם תייר ולהגר לאירופה, שבה הם נהנים מהחיים הטובים, אבל לא תמיד נהנים מהחיים. "אני עייף מדי בערבים. אני חייב לטפל בבת שלי ושל בן הזוג שלי, לבשל להם ארוחת ערב, ואז אני כבר גמור לגמרי. [...] הפסקתי לדבר על הצלחה. מה זאת הצלחה, אחרי הכול? יש לי משפחה, יש לי בית, יש לי הכול, אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בכפר שלי. כל ההצלחה הזאת ואני רק רוצה לחזור למקום שהגעתי ממנו. אני מבוגר עכשיו, אני כבר לא מחפש הצלחה. אני מחפש יום אחד של חופש בחיים שלי. אם זה ימשיך ככה, אני בחיים לא אמצא אישה בשבילי. אני עקרת בית. עקרת בית נואש".

כשנשות הטמאנג עזבו למומבאי

לשבט הטמאנג בנפאל יש מסורת ארוכה של סחר בנשים, ולא רק בגלל השעבוד לבעלי האדמות. כשבנות השבט הגיעו לגיל 12, הן נישאו בכפייה על-ידי הוריהן או נלקחו כמשרתות על-ידי משפחת המלוכה. אונס של המשרתות היה כל כך נפוץ, שכאשר אחת מהן התלוננה לאשתו של הנסיך שהוא מטריד איתה, האישה ענתה לה: "מה?! רק עכשיו הוא התחיל לעשות לך את זה?"

שושלת המלוכה נפלה ב-1951, ורבים מבניה גלו להודו ולקחו איתם לשם את נשות הטמאנג. כשנגמר להם הכסף, הנשים נאלצו לחזור לנפאל. מי שלא רצו לחזור לנפאל החלו לעבוד בתעשיית המין של הודו.

כל עוד הנשים עבדו עבור משפחת המלוכה, הן התקבלו באהבה כשחזרו לכפר. הן הרי שירתו את בני המעמד הגבוה ושכבו איתם, וזה כבוד גדול. לעומת זאת, ברובעי האורות האדומים הן שכבו עם בני המעמדות הנמוכים, עוד יותר נמוכים מהטמאנג. ואם זה לא מספיק גרוע, לפעמים הן גם אכלו יחד עם הגברים האלה, אפילו מאותן צלחות. כידוע, החלפת רוק עם מישהו "לא טהור" הופכת אותך לטמאה.

הנשים חזרו ממומבאי טמאות והיו עלולות להעביר את הטומאה לשאר השבט. הן לא הורשו להשתתף בטקסים, ובני השבט סירבו להגיש להן אוכל או לאכול מאכלים שהן הכינו – הן היו נחותות ולא ראויות. כל הבסיס החברתי של שבט הטמאנג מבוסס על אירוח הדדי, והנשים שחזרו ממומבאי היו מוקצות. עד שהן התחילו להביא רווחים לכפר.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הנשים שהיגרו למומבאי יכלו להרוויח ולחסוך כסף, משהו שלא יכלו לעשות קודם. הן חזרו לנפאל וחילקו כסף ותכשיטים לנשים המקומיות. תכשיטי זהב היו הפרס הגדול, ועד היום מספרים תושבי הכפרים איך הנשים חזרו ממומבאי "עטורות זהב". הזהב, שתמיד השתייך לבני הקאסטות העליונות, הפך פתאום לנפוץ אצל הטמאנג. הם התחילו לאהוב את הנשים שחזרו ממומבאי. "הן יכלו לקנות את החלומות שלהן עם הכסף ממומבאי."

לא שהיה קל להרוויח את הכסף הזה. הנשים נאלצו לעבוד במומבאי שנתיים ללא תשלום, מלבד טיפים מלקוחות, כדי להחזיר את החובות על הנסיעה. רק לאחר מכן הן התחילו להרוויח ולחסוך כסף (50% להן, 50% לבעלת המכון). רובן המשיכו לעבוד במומבאי בסביבות עשר שנים, עד שחסכו מספיק כסף והבטיחו לעצמן חיים נוחים בכפר. לפחות אלה מביניהן שלא חלו באיידס או במחלות אחרות.

אם קודם הנשים שחזרו היו טמאות, הכסף הפך אותן פתאום למכובדות. התייחסו אליהן כמו "מלכות המחוז" ויחסי הכוחות בכפר השתנו. לפני כן הגברים שלטו והנשים חותנו בכפייה. עכשיו הנשים היו הגורם המכובד ביותר בכפר, ערכו ארוחות, חילקו מתנות ובחרו עם מי להתחתן, אם בכלל בחרו להתחתן. הגברים התחננו להתחתן איתן למרות "מחלת מומבאי", הכינוי שקיבלה מחלת האיידס שרבות מהנשים חלו בה. בניגוד לנשים שנשארו בכפרים, עבדו בעבודה פיסית קשה ונצרבו מהשמש בשדות, המהגרות חזרו ממומבאי לבנות ושמנות, בדיוק כמו שהגברים אוהבים אותן. המהגרות גם חזרו עם ניסיון בסקס, הבינו מהי תשוקה מינית וידעו ליהנות מיחסי מין בעצמן, תכונה שנחשבה נדירה אצל נשות הטמאנג.

כרגיל, היו גורמים שהרווחים הכלכליים של נשים עניות לא מצאו חן בעיניהם. נשים עשירות מהעיר הגדולה החליטו שנשות הטמאנג הן קורבנות סחר, למרות שאף אחת מהנשים שעבדו בזנות לא ראתה עצמה ככזאת. נשות האליטה הקימו ארגונים "נגד סחר בנשים", דרשו את הפסקת ההגירה והאשימו בסחר בנשים את כל מי שעזר לנשים להגר. הן ניסו לסגור את הגבולות כדי להגביל את חופש התנועה של הנשים, מה שגרם למהגרות להסתמך עוד יותר על צדדים שלישיים שעזרו להן לעקוף את המגבלות.

גברים שוביניסטים שמחו לשתף פעולה עם הנשים העשירות למען אינטרסים משותפים. אחד הגברים האלה היה בחור בשם נאמקה. הוא סבל מילדות קשה, שבמהלכה אמו אמרה לו שהוא חסר תועלת כי הוא בן ולא בת שאפשר לשלוח למומבאי. אמו אף שלחה מסרה אותו לעבודה אצל משפחה אחרת, שבתמורה בתה נסעה לעבוד במומבאי. נאמקה שנא מאז עובדות מין, ובבגרותו התלונן שהנשים שחזרו ממומבאי מתנשאות מעליו, מרוצות מדי מעצמן ו"מתנהגות כמו מלכות". נאמקה לא הסכים לקבל התנהגות כזאת. הוא הקים מועדון עם השם היצירתי "המועדון", שמטרתו הייתה למנוע מנשים לעזוב את הכפר.  

רק שני גברים הצטרפו לנאמקה ב"מועדון". אחד מהם שנא עובדות מין מאז שאשתו עזבה אותו ונסעה לעבוד במומבאי. שאר הכפר שנא את שלושת גברי המועדון, אבל זה לא שינה כלום. נאמקה וחבריו איימו להלשין למשטרה על כל מי שניסתה להגר ועל כל מי שניסה לעזור לה. הם אילצו את קרובי המשפחה של הנשים להחזיר אותן בכוח לנפאל, שבה הגבילו את תנועתן וחיתנו אותן בכפייה כדי להבטיח את התנהגותן הטובה. למומבאי הן נסעו מרצונן למרות התנאים הקשים והסכנות; לנפאל הן הוחזרו בכפייה לנישואים ולסיטואציה שהן לא בחרו בעצמן.

שני גורמים נוספים הצטרפו למאבק בעובדות המין: המורדים המאואיסטים, שהשתלטו באותה תקופה על האזור והתנגדו לזנות, להגירה ולעצמאות כלכלית; ואנשי העסקים במומבאי, ששמו עין על הנדל"ן היקר של רובע האורות האדומים. הנדל"ניסטים והארגונים "נגד סחר בנשים" שלחו את המשטרה ההודית לפשוט שוב ושוב על הנשים ברובע האורות האדומים. המהגרות החלו לחיות בפחד מתמיד מפני הפשיטות, שבהן נעצרו וגורשו לנפאל. ברגע אחד הן היו עלולות לאבד את כל רכושן, פרנסתן ומקום עבודתן.

בעקבות שיתוף הפעולה של שוביניסטים, פמיניסטיות לבנות, אנשי עסקים ומאואיסטים, פחות ופחות נשים מהגרות כיום למומבאי. במקום זה הן נשארות בכפר ומתחתנות, או מהגרות למדינות ערב והמפרץ ועובדות במשק בית, כמו שנשים טובות אמורות לעשות. 

______________________________________________________________________

רשומה נוספת על נפאל: המעמד הכי נמוך בנפאל

הפללת לקוחות זנות בצפון אירלנד: התוצאות

ביוני 2015 נכנס לתוקף החוק להפללת לקוחות זנות בצפון אירלנד. השבוע התפרסם מחקר מטעם משרד המשפטים על השלכות החוק. במחקר השתתפו 199 עובדות מין ו-193 לקוחות.

החוק לא הביא לירידה במספר עובדות המין במדינה. בין 300 ל-350 עובדות מין פרסמו את שירותיהן בכל יום לפני החוק. כיום כ-308 מפרסמות בכל יום. בשלוש השנים שלפני החוק, 3,351 עובדות מין שונות פרסמו את שירותיהן באתר האינטרנט הגדול ביותר. בשלוש השנים שאחרי החוק, 3,973 עובדות מין פרסמו את שרותיהן באתר. 

כרבע מהמפרסמות התחילו לעבוד אחרי החוק, כך שנראה כי החוק לא הביא לירידה במספר הנשים המתחילות לעבוד בזנות. הירידה היחידה היא בזנות הרחוב: לפני החוק היו עשרים נשים שעבדו בזנות רחוב, היום יש פחות מעשר.

רק 11.6% מהלקוחות אמרו שהחוק גרם להם להפסיק לצרוך זנות. כל עובדות המין שהשתתפו במחקר אמרו שהייתה עלייה במספר הלקוחות מאז החוק. הן מאמינות שהעלייה נובעת מהדיונים הרבים על זנות, שהפיצו את רעיון התשלום על מין למי שלא חשבו עליו קודם.

אגב, 28% מהלקוחות בכלל לא שמעו על החוק החדש. 17% נוספים ידעו שיש חוק חדש אבל לא היה להם מושג מה הוא אומר. רובם חשבו שקניית מין היתה אסורה עוד קודם.

עובדות המין סיפרו שהחוק גורם להן לחרדות. 56% אומרות שהחוק הפך את הזנות למסוכנת יותר, 29% אומרות שהחוק לא השפיע, ורק 14% אומרות שהזנות עכשיו פחות מסוכנת. מחצית מהן סבלו מהתנהגות אלימה פיסית או מילולית בשנת המחקר, אבל בגלל החשש ממעצר, מגירוש או מדיווח לבעל הבית שלהן, רק 33% אומרות שידווחו למשטרה על פשע נגדן. 40% אומרות שלא ידווחו, והשאר לא יודעות.

לדברי עובדות המין, החוק השפיע עליהן לרעה יותר מאשר על הלקוחות. הוא הגביר את הסטיגמה נגדן, והן מקבלות יותר הצעות למין לא בטוח ולאקטים שהן לא מוכנות לבצע. הלקוחות משתמשים בחוק כדי להתמקח איתן – הם טוענים שהם מסתכנים כשהם משלמים להן, ולכן זכותם לקבל לקבל מחיר זול יותר ושירות רחב יותר. 70% אומרות שעבודה יחד עם נשים נוספות תהפוך אותן לבטוחות יותר, אבל המודל הנורדי קובע שנשים שעובדות ביחד הן סרסוריות.

החוק נחקק על-ידי הלורד מורו בשיתוף עם הארגון "מרכז החינוך והמחקר הנוצרי". הלורד מורו תומך גם בחוקים נגד הפלות ונישואים חד מיניים.

אף לקוח לא הורשע בקניית מין מאז חקיקת החוק. אף אישה לא נכנסה לתוכניות הסיוע בשנים הראשונות של החוק, בעיקר מפני שאין תוכניות כאלה.

עוד פרטים מעניינים:

25% מהנשים הן איריות, 21% רומניות ו-10% אנגליות. הרומניות נוטות לשקר ביחס למוצאן, כי המשטרה נוטה לראות בהן קורבנות סחר ו"להציל" אותן, כלומר לגרש אותן.

55% מהמשתתפות במחקר מרוצות מהעבודה. 7% לא מרוצות.

78% אמרו שהן נמנעות לחלוטין מאלכוהול בזמן העבודה, ו-97.5% נמנעות לחלוטין מסמים אחרים בזמן העבודה.

42% לא מתכננות לעזוב את הזנות. 44% מתכננות לעזוב בתוך שנה (רובן מהגרות שמקוות להרוויח כמה שיותר כסף בזמן קצר). 14% רוצות לעזוב כמה שיותר מהר.

ל-46% היתה עבודה נוספת. 79% מרוויחות בזנות יותר או הרבה יותר מאשר בעבודות אחרות.

 65% החלו לעבוד בזנות כי אפשר להרוויח בה יותר כסף לעומת עבודות אחרות

47% נהנו מהשעות הגמישות

34% עבדו כדי להחזיר חובות בדחיפות

27% שמחו להרוויח כסף ממשהו שהן נהנות ממנו בכל מקרה

23% אמרו שעבודת מין מאפשרת להן לחקור את מיניותן

15% עבדו כדי לשלם על הלימודים

14% התקשו למצוא עבודה אחרת

1.2%, שתי נשים, נכנסו לזנות בכפייה

______________________________________________________________________

רשומות קשורות:

תוצאות הפללת הלקוחות בצרפת

מה אומרות עובדות המין בשוודיה

תוצאות הפללת הלקוחות בשוודיה

זנות בפקיסטן: אין זוהר בשוק היהלומים

התקשורת מדברת על פקיסטן רק בהקשרים של זוועות מסוימות: טליבאן, טרור, שוביניזם וקריקט. זה כמובן לא הוגן כלפי פקיסטן. יש בה גם זוועות אחרות, ועליהן לא מדברים! אחת מהזוועות האלה היא הזנות.

ליילה בת 15. היא הולכת להיות זונה. היא לא רוצה להיות זונה.

אבל ליילה הוסללה להיות זונה מאז לידתה. אמא שלה היתה זונה. סבתא שלה היתה זונה. הבת שלה תהיה זונה. כי ליילה שייכת לקהילת הקנג'אר (Kanjar), קאסטה מקצועית של נשים שמקבלות כסף על מין ושל גברים שמתפרנסים באמצעותן.

אין לליילה אפשרויות אחרות. היא לא למדה בבית הספר, היא לא ממש יצאה מהבית, אין לה שום כישורי חיים חוץ מהריקודים והזנות, שאליהם התכוננה כל חייה. אם לא תהיה בזנות, אימא שלה תישאר רעבה. האחיות שלה יישארו רעבות. היא בעצמה תישאר רעבה. ליילה צריכה לאכול ולהאכיל את המשפחה שלה. וככה היא תחנך גם את הבת שלה, כי בעוד עשר שנים ליילה תהיה זקנה בת 25, מבוגרת מכדי להמשיך בזנות. היא תצטרך מישהי שתמשיך את דרכה, אחרת תישאר חסרת כול.

ליילה מקבלת לקוחות בשוק היהלומים, רובע האורות האדומים של העיר לאהור. ביום הוא פועל כמו כל בזאר טיפוסי. בלילה, רק בין 23:00 ל-1:00, מותר לנשים לקבל לקוחות. פקיסטן אוסרת על מין מחוץ לנישואים, אבל ב-23:00 בלילה הבזאר כבר ריק ואפשר להעלים עין. ב-1:00 בלילה אפשר לגרש את פשוטי העם לקראת הגעתם לרובע של אנשי הציבור והפוליטיקאים הבכירים, שלא רוצים שהאספסוף יראה איך הם מבלים. תפקיד מפקד תחנת המשטרה של הרובע נחשב לנחשק ביותר בלאהור – השוטרים המתחרים עליו צריכים לשלם את השוחד הגבוה ביותר כדי לקבל אותו, וזה לגמרי משתלם, מפני שהם יכולים לסחוט כאוות נפשם את הנשים והלקוחות. 

פעם החיים נראו אחרת. הנשים בקהילת הקנג'אר היו הנשים המשכילות ביותר בפקיסטן, קורטיזנות שהתפרסמו בזכות הריקודים, השירה והאינטליגנציה שלהן. הן היו הנשים היחידות בפקיסטן שהעזו לשחק ולרקוד בציבור, ורוב הזמרות והשחקניות המפורסמות במדינה היו בנות הקהילה. אבל אז הגיע הקולוניאליזם הבריטי, שראה בכל אישה פקיסטנית נועזת זונה ותחם את נשות הקנג'אר לשוק היהלומים. אחריו הגיע השלטון האסלאמיסטי, שאסר על כל מין מחוץ לנישואים. נשות הקהילה נאלצו לקבל גברים בסתר ולסיים את הפגישות במהירות, וכך לא נותר זמן לשיחות, לשירה ולריקודים, רק סקס מהיר ובריחה מהמשטרה.

                       

                                                    סרט על החיים בשוק היהלומים       

אחרי כל זה, הנשים ברובע עדיין נחשבות לנשים היחידות בפקיסטן שיש להן ערך כלשהו. הן היחידות שגברים משלמים בשבילן. נשים אחרות בפקיסטן כל כך חסרות ערך, שהמשפחה שלהן משלמת נדוניה רק כדי שמישהו יסכים לקחת ולפרנס אותן. בשאר המדינה ההורים רוצים בנים וחושבים שבנות הן נטל, בשוק היהלומים ההורים רוצים בנות וחושבים שבנים הם חסרי ערך.

כל הנשים בפקיסטן חייבות לשמור על בתוליהן: רובן עושות זאת כדי שמישהו יתחתן איתן, נשות הקהילה עושות זאת כדי להרוויח כסף. כך נשות הקנג'אר נמכרות כ"נשים רעות" בשם החטא, ושאר הנשים נמכרות כ"נשים טובות" בשם כבוד המשפחה.

נשות הקנג'אר הן היחידות ששומרות על עצמאות כלכלית כלשהי, וגברי המשפחה מצייתים להן בתמורה לכספן. שאר הנשים בפקיסטן תלויות בבעליהן ונאלצות לציית להם. ברובע האורות האדומים, נשים מסוימות מעזות להסתובב בחוץ לפעמים; בשאר פקיסטן אין לנשים אפשרות לצאת מהבית, ועל חלקן נאמר שהן "נכנסות לבית בעלן בשמלת כלה ויוצאות ממנו רק בארון קבורה". בקיצור, אחת הנשים ברובע מסבירה: "לפעמים מגיע לקוח שיכור, תופס אותי ונוגע בי. אני חייבת להיות קשוחה כדי לשלוט בו. אני אומרת לו: "אתה לא יכול להתנהג אליי ככה. אני לא נשואה לך!"

נשים בקהילה לא אמורות להתאהב בגברים. זה יהיה לא מקצועי. נישואים נחשבים לפגיעה בכבוד המשפחה ובמסורת הזנות העתיקה. ובכלל, נרגיס מספרת על שתיים מחברותיה שהתחתנו: "הן עובדות כל כך קשה, עושות את כל עבודות הבית, ובסוף הן עוד צריכות להקשיב לבעלים שלהן מקללים אותן. ההורים של בעליהן מתייחסים אליהן כמו זבל. מה הטעם לסבול ככה? אני בחיים לא רוצה להיכנס לבלגאן הזה. אני עובדת קשה ורוצה לפרנס את הילדים שלי ביושר ובעצמאות". 

רחוב ברובע

אולי עצמאות הנשים היא גם ההסבר למשיכה של גברים אליהן: "הם אוהבים זונות כי הן מסקרנות אותן. הן מסתוריות, לא כמו הנשים שיש להם בבית, שהם כבר הכניעו ושולטים בהן. הזונות לא נמצאות תחת שליטתם. הן לא מתביישות לבטא את עצמן ולחשוף את המיניות שלהן. אבל ברגע שהגברים מתחתנים איתן, הם לא מסוגלים לסבול את חופש הביטוי שלהן".

גם המשטרה הפקיסטנית רוצה להכניע נשים. קצין משטרה ברובע אומר: "אנחנו לא יכולים להיות כמו האקטיביסטיות ולהגיד שצריך לכבד זונות. אנחנו מנסים להשפיל אותן. אנחנו נמגר אותן. הן הזבל של החברה. אנחנו חברה מוסלמית, אנחנו לא אמורים לסבול זנות". בזמן שחצי מהשוטרים לוקחים שוחד מהזונות, החצי השני תוקפים אותן באלימות.

האלימות המשטרתית עלתה יפה, ורובע האורות האדומים הולך ומצטמצם. במקומו התפתחו סוגים אפילו גרועים יותר של זנות. הנשים נאלצות להתפזר ברחבי העיר, חשופות ללא ההגנה של קהילתן מסביבן. מי שמשתלטים על עסקי הזנות הם סרסורים עם קשרים משטרתיים, שאינם מתעניינים במסורת ובקהילה, וגם לא בעתיד של הנשים שהם מנצלים. הם רק משתמשים בהן וזורקים אותן חסרות כל כשאין בהן צורך יותר. הסרסורים מערימים על נשים במצוקה ונערות צעירות, מביאים אותן לעיר הגדולה ומאלצים אותן לעבוד בזנות. הם יודעים שברגע שאישה פקיסטנית מאבדת את בתוליה, משפחתה כבר לא תסכים לקבל אותה בחזרה.

מה אפשר לעשות עם המצב הזה? איך מטפלים בנשים האלה? אולי כדאי להתחיל בלהקשיב לכותבת אחד הספרים בנושא, פוזיה סעיד, שאומרת: "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לטפל בהן. אני חושבת שאנחנו צריכים לטפל קודם כל בנו ובחברה שלנו".

משפחה לדוגמא

מאהה היא אימא גאה לשלוש בנות: ננה בת ה-13, נישה בת ה-12 ואריבה בת ה-11. הן העתיד שלה. מאהה עבדה בזנות אבל עכשיו היא זקנה בת שלושים ומשהו, ומחכה שבנותיה יגדלו מספיק כדי להמשיך את מסורת הזנות המשפחתית. בינתיים היא מכורה לתרופות נגד שיעול ותלויה בדמי הכיס שמספק לה לקוח לשעבר, גבר נשוי ומכור לסמים.

עוד מעט ננה תהיה בת 14, וזה יהיה הזמן המושלם למכור את בתוליה למרבה במחיר. ההצעות זורמות מכל רחבי פקיסטן והמזרח התיכון. ננה מאושרת, הגברים יודעים להעריך אותה ומציעים עליה סכומים גבוהים.

אחותה נישה פחות מאושרת. כבר כמה חודשים שהיא נראית חולה ולא אוכלת כמעט כלום. היא מסרבת לקחת תרופות והמשפחה לא מבינה מדוע. בסתר, נישה אומרת לסופרת לואיז בראון, שהתחברה עם המשפחה: "תעזרי לי. אני לא רוצה לרקוד עם גברים". נישה לא פוחדת להיות חולה, היא פוחדת להתבגר. היא פוחדת להיות נחשקת.

האחות הצעירה, אריבה, היא הכבשה השחורה של המשפחה. היא כהת עור, תכונה מביכה בפקיסטן, ואפילו אימא שלה שונאת אותה בגלל זה. אריבה נועזת וחצופה וחסרת בושה, ומעזה לפעמים לצאת לבד לרחוב. באחת הפעמים האלה היא נאנסת. עכשיו היא כבר באמת חסרת ערך מבחינת החברה, וגם המיטה בושה על משפחתה: האונס שלה מוכיח שהמשפחה לא מסוגלת לשמור על בנותיה כמו שצריך.

אימא מאהה מיואשת מהחיים. היא אומרת ללואיז שהיא רוצה לשפוך על עצמה בנזין, להצית כמה גפרורים ולמות. ננה שומעת אותה ובוכה; אריבה שומעת אותה ונראית אדישה; נישה שומעת אותה ונראית כאילו היא מוכנה להצית את הגפרורים בעצמה.

ננה היא התקווה הגדולה של המשפחה. נסיך מדובאי, חובב נערות בתולות ידוע, הציע הרבה כסף תמורתה באמצעות סוחרת נשים. ננה הבוכייה נוסעת לדובאי, אבל נעשית היסטרית הרחק ממשפחתה ומקיאה בכל פעם שהיא נלקחת אל הנסיך. הוא והסוחרת מתייאשים, וננה נאלצת לעבוד שישה שבועות במועדון כדי להחזיר את החוב על הנסיעה ולחזור לפקיסטן.

נישה מנסה בינתיים להיכנס להיריון כדי לא להיאלץ לעבוד בזנות. אריבה לעומתה מתחילה לקבל לקוחות – מאהה החליטה שאם כבר גברים אונסים את אריבה, לפחות שתרוויח על זה כסף.

לואיז מתקשה להתמודד עם המצב, אבל אין לה פיתרון. אם תלך למשטרה, סביר להניח שהשוטרים עצמם יאנסו את הבנות. אם תיצור קשר עם סוכנות צדקה, הבנות ינותקו ממשפחתן ויועברו למוסד ציבורי, שהתנאים בו מזכירים בית כלא והבנות בו מחותנות בכפייה כשהן מתבגרות.

שנה מאוחר יותר, שלוש הבנות הן כבר "מקצועיות". כולן נסעו כמה פעמים למדינות המפרץ ועשו כסף. ננה "נשואה" – היא האישה המי יודע כמה של עשיר מדובאי, שהמשפחה מכנה "הערבי הזקן". הוא בן 65, נסע במיוחד בשבילה לפקיסטן, התחתן איתה, בילה חודש בחיק המשפחה וחזר לדובאי, משם הוא מתקשר אליה ושולח לה כסף. בליל החתונה הוא לקח ויאגרה ושהה עם ננה במשך שעות, כשהוא מתעלם מכאביה. הוא שילם תמורתה 8,400 דולר, שתי מערכות תכשיטים יוקרתיות וטלפון סלולרי מתקדם. הוא אמור לשלם לה 1,700 דולר על כל חודש נוסף, אבל כבר מדבר על הפחתת התשלום. ננה מתחילה לחפש בעל שני.