כשנשות הטמאנג עזבו למומבאי

לשבט הטמאנג בנפאל יש מסורת ארוכה של סחר בנשים, ולא רק בגלל השעבוד לבעלי האדמות. כשבנות השבט הגיעו לגיל 12, הן נישאו בכפייה על-ידי הוריהן או נלקחו כמשרתות על-ידי משפחת המלוכה. אונס של המשרתות היה כל כך נפוץ, שכאשר אחת מהן התלוננה לאשתו של הנסיך שהוא מטריד איתה, האישה ענתה לה: "מה?! רק עכשיו הוא התחיל לעשות לך את זה?"

שושלת המלוכה נפלה ב-1951, ורבים מבניה גלו להודו ולקחו איתם לשם את נשות הטמאנג. כשנגמר להם הכסף, הנשים נאלצו לחזור לנפאל. מי שלא רצו לחזור לנפאל החלו לעבוד בתעשיית המין של הודו.

כל עוד הנשים עבדו עבור משפחת המלוכה, הן התקבלו באהבה כשחזרו לכפר. הן הרי שירתו את בני המעמד הגבוה ושכבו איתם, וזה כבוד גדול. לעומת זאת, ברובעי האורות האדומים הן שכבו עם בני המעמדות הנמוכים, עוד יותר נמוכים מהטמאנג. ואם זה לא מספיק גרוע, לפעמים הן גם אכלו יחד עם הגברים האלה, אפילו מאותן צלחות. כידוע, החלפת רוק עם מישהו "לא טהור" הופכת אותך לטמאה.

הנשים חזרו ממומבאי טמאות והיו עלולות להעביר את הטומאה לשאר השבט. הן לא הורשו להשתתף בטקסים, ובני השבט סירבו להגיש להן אוכל או לאכול מאכלים שהן הכינו – הן היו נחותות ולא ראויות. כל הבסיס החברתי של שבט הטמאנג מבוסס על אירוח הדדי, והנשים שחזרו ממומבאי היו מוקצות. עד שהן התחילו להביא רווחים לכפר.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הנשים שהיגרו למומבאי יכלו להרוויח ולחסוך כסף, משהו שלא יכלו לעשות קודם. הן חזרו לנפאל וחילקו כסף ותכשיטים לנשים המקומיות. תכשיטי זהב היו הפרס הגדול, ועד היום מספרים תושבי הכפרים איך הנשים חזרו ממומבאי "עטורות זהב". הזהב, שתמיד השתייך לבני הקאסטות העליונות, הפך פתאום לנפוץ אצל הטמאנג. הם התחילו לאהוב את הנשים שחזרו ממומבאי. "הן יכלו לקנות את החלומות שלהן עם הכסף ממומבאי."

לא שהיה קל להרוויח את הכסף הזה. הנשים נאלצו לעבוד במומבאי שנתיים ללא תשלום, מלבד טיפים מלקוחות, כדי להחזיר את החובות על הנסיעה. רק לאחר מכן הן התחילו להרוויח ולחסוך כסף (50% להן, 50% לבעלת המכון). רובן המשיכו לעבוד במומבאי בסביבות עשר שנים, עד שחסכו מספיק כסף והבטיחו לעצמן חיים נוחים בכפר. לפחות אלה מביניהן שלא חלו באיידס או במחלות אחרות.

אם קודם הנשים שחזרו היו טמאות, הכסף הפך אותן פתאום למכובדות. התייחסו אליהן כמו "מלכות המחוז" ויחסי הכוחות בכפר השתנו. לפני כן הגברים שלטו והנשים חותנו בכפייה. עכשיו הנשים היו הגורם המכובד ביותר בכפר, ערכו ארוחות, חילקו מתנות ובחרו עם מי להתחתן, אם בכלל בחרו להתחתן. הגברים התחננו להתחתן איתן למרות "מחלת מומבאי", הכינוי שקיבלה מחלת האיידס שרבות מהנשים חלו בה. בניגוד לנשים שנשארו בכפרים, עבדו בעבודה פיסית קשה ונצרבו מהשמש בשדות, המהגרות חזרו ממומבאי לבנות ושמנות, בדיוק כמו שהגברים אוהבים אותן. המהגרות גם חזרו עם ניסיון בסקס, הבינו מהי תשוקה מינית וידעו ליהנות מיחסי מין בעצמן, תכונה שנחשבה נדירה אצל נשות הטמאנג.

כרגיל, היו גורמים שהרווחים הכלכליים של נשים עניות לא מצאו חן בעיניהם. נשים עשירות מהעיר הגדולה החליטו שנשות הטמאנג הן קורבנות סחר, למרות שאף אחת מהנשים שעבדו בזנות לא ראתה עצמה ככזאת. נשות האליטה הקימו ארגונים "נגד סחר בנשים", דרשו את הפסקת ההגירה והאשימו בסחר בנשים את כל מי שעזר לנשים להגר. הן ניסו לסגור את הגבולות כדי להגביל את חופש התנועה של הנשים, מה שגרם למהגרות להסתמך עוד יותר על צדדים שלישיים שעזרו להן לעקוף את המגבלות.

גברים שוביניסטים שמחו לשתף פעולה עם הנשים העשירות למען אינטרסים משותפים. אחד הגברים האלה היה בחור בשם נאמקה. הוא סבל מילדות קשה, שבמהלכה אמו אמרה לו שהוא חסר תועלת כי הוא בן ולא בת שאפשר לשלוח למומבאי. אמו אף שלחה מסרה אותו לעבודה אצל משפחה אחרת, שבתמורה בתה נסעה לעבוד במומבאי. נאמקה שנא מאז עובדות מין, ובבגרותו התלונן שהנשים שחזרו ממומבאי מתנשאות מעליו, מרוצות מדי מעצמן ו"מתנהגות כמו מלכות". נאמקה לא הסכים לקבל התנהגות כזאת. הוא הקים מועדון עם השם היצירתי "המועדון", שמטרתו הייתה למנוע מנשים לעזוב את הכפר.  

רק שני גברים הצטרפו לנאמקה ב"מועדון". אחד מהם שנא עובדות מין מאז שאשתו עזבה אותו ונסעה לעבוד במומבאי. שאר הכפר שנא את שלושת גברי המועדון, אבל זה לא שינה כלום. נאמקה וחבריו איימו להלשין למשטרה על כל מי שניסתה להגר ועל כל מי שניסה לעזור לה. הם אילצו את קרובי המשפחה של הנשים להחזיר אותן בכוח לנפאל, שבה הגבילו את תנועתן וחיתנו אותן בכפייה כדי להבטיח את התנהגותן הטובה. למומבאי הן נסעו מרצונן למרות התנאים הקשים והסכנות; לנפאל הן הוחזרו בכפייה לנישואים ולסיטואציה שהן לא בחרו בעצמן.

שני גורמים נוספים הצטרפו למאבק בעובדות המין: המורדים המאואיסטים, שהשתלטו באותה תקופה על האזור והתנגדו לזנות, להגירה ולעצמאות כלכלית; ואנשי העסקים במומבאי, ששמו עין על הנדל"ן היקר של רובע האורות האדומים. הנדל"ניסטים והארגונים "נגד סחר בנשים" שלחו את המשטרה ההודית לפשוט שוב ושוב על הנשים ברובע האורות האדומים. המהגרות החלו לחיות בפחד מתמיד מפני הפשיטות, שבהן נעצרו וגורשו לנפאל. ברגע אחד הן היו עלולות לאבד את כל רכושן, פרנסתן ומקום עבודתן.

בעקבות שיתוף הפעולה של שוביניסטים, פמיניסטיות לבנות, אנשי עסקים ומאואיסטים, פחות ופחות נשים מהגרות כיום למומבאי. במקום זה הן נשארות בכפר ומתחתנות, או מהגרות למדינות ערב והמפרץ ועובדות במשק בית, כמו שנשים טובות אמורות לעשות. 

______________________________________________________________________

רשומה נוספת על נפאל: המעמד הכי נמוך בנפאל