שבדיה באה להציל אותך. אל תנסי לסרב

שישים אחוזים מהנשים בשבדיה דורשות להפליל את עובדות המין, שאכן נרדפות על-ידי המשטרה ומופללות, כמו שהראיתי ברשומה הקודמת. שמונים אחוזים מעובדות המין במדינה הן מהגרות, והן מגורשות מהמדינה ולא מקבלות סיוע (אלא אם מחשיבים כרטיסי טיסה בחינם למדינות שהן מגורשות אליהן). למרות זאת, שבדיה טוענת שההפללה נועדה לעזור לנשים בזנות, ומנסה לשכנע מדינות אחרות ללכת בדרכה. ברשומה זו אנסה להציג את הסיבות השונות ליחס השבדי לעובדות המין, כמו גם לניסיונה לשווק את החוק למדינות אחרות, על-סמך מספר ספרים ומחקרים (ראו פירוט בסוף הרשומה).

הגירה

בשנות התשעים הקומוניזם נפל והגבולות בין המזרח למערב נפרצו. בעקבות השינויים החלו להגיע לשבדיה עובדות מין רבות ממזרח אירופה, ששינו את תעשיית המין ואת השיח הציבורי עליה. הזנות נהפכה מבעיה שולית, שמטופלת על-ידי רשויות הרווחה, לבעיה הדורשת מענה של המשפט הפלילי ודיני ההגירה: בעיית הזרים. כפי שכותבת נעמי לבנקרון, "הנשים הזרות הפכו למטרד במקרה הטוב, ולאיום פוליטי, פלילי, חברתי וכלכלי במקרה הרע. המהגרות היו 'אחרות' בשני מובנים - הן בשל זרותן והן בשל עיסוקן, וככאלה - עשתה החברה השבדית כל שביכולתה על מנת להגן על עצמה מפניהן".

עובדות המין המהגרות הדאיגו את הציבור והפוליטיקאים, שחששו מפני פלישה כוללת של תושבי המדינות הקומוניסטיות לשעבר. מבחינת שבדיה, עובדות המין היו בעייתיות מפני שלא ענו על הסטריאוטיפ של מכורות לסמים וקורבנות התעללות מינית. אי-אפשר היה לעזור להן פסיכולוגית ולהציל אותן מהזנות. הן היו נשים עניות שהגיעו ממדינות במצב כלכלי קשה במטרה להתפרנס. כששבדיה הבינה שאי-אפשר לגרום להן להפסיק לעבוד בזנות, היא החליטה שאין ברירה אלא לגרש אותן כדי שלא יסכנו את ערכיה.

האיחוד האירופי

השבדים חששו בשנות התשעים מההצטרפות המתקרבת לאיחוד האירופי, שעלולה להחדיר את הערכים האירופאים הירודים לתוך גן העדן הנורדי. העיתונים דיווחו בדאגה על עתיד שיכלול עשרות אלפי זונות זרות שיסתערו על הגברים השבדים, ועל סכנת ההתפשטות של "הערכים הליברליים בקשר לזנות" באירופה. אחד מיוזמי החוק להפללת הלקוח, ד"ר סוון אקסל מנסון, הזהיר: "בהולנד יש איגודים של נשים בזנות. אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם אצלנו, נכון?"

החוק האוסר על קניית שירותים מיניים נחקק זמן קצר לאחר ההצטרפות לאיחוד האירופי, בתור מסר לאירופה: אנחנו לא רוצים כאן את הזונות שלכם ואת הערכים הזנותיים שלכם. שבדיה רצתה להוכיח שהיא עדיין שונה ומוסרית יותר מהמדינות שבחברתן היא נאלצת לבלות במסגרת האיחוד.

פטרנליזם ופמיניזם ממסדי

כולן יודעות ששבדיה היא המדינה הכי פמיניסטית בעולם. כמו שלבנקרון כותבת, "שבדיה היא אחת המדינות הראשונות שהעניקו זכויות לנשים, יש בה ייצוג גבוה לנשים בפוליטיקה, חופשת הלידה השוויונית נפרשת על פני למעלה משנה וניתנת לחלוקה שווה בשווה בין ההורים, מצבן הכלכלי של נשים בודדות וחד הוריות טוב לאין ערוך בהשוואה לנשים במדינות אחרות, ושכר משולם אף לעקרות בית תמורת עבודתן".

בשבדיה המדינה דואגת לנשים. לצד ההשפעות החיוביות, יש לכך גם השלכות שליליות: המדינה היא השולטת בפמיניזם השבדי. ארגוני הנשים הם חלק מהמדינה והממסד. התוצאה היא שבמקום אקטיביזם רדיקלי, ארגוני הנשים עסוקים בפעילות לוביסטית, וכמו כל פעילוּת לוביסטית ופוליטית, הפמיניזם הממסדי עוזר בעיקר לנשים שמקבלות לגיטימציה מהשלטון. בשבדיה אמנם מדובר ברוב הנשים, אבל אלה שממשיכות למרוד בממסד מודרות ונפגעות. שבדיה תמיד היתה מדינה פטרנליסטית, וההצלחות הפוליטיות של הפמיניזם לא העלימו את הפטרנליזם, הן רק נתנו לו עוד יותר לגיטימציה. 

הנפגעות אינן רק עובדות מין, אלא כל מי שאינו מוצא חן בעיני הממסד. בשבדיה יש תמיכה פוליטית גורפת בהפללת משתמשי הסמים, אשפוז כפוי של מכורים ומכורות ואיסור על חלוקת מזרקים נקיים; הפורנו חוקי בשבדיה, אך אסור לו להיות אלים, וההגדרה של "אלים" רחבה במיוחד וכוללת בין השאר BDSM, ספנקינג או פיסטינג, כלומר כל דבר שאינו נורמטיבי מספיק; ונשאי HIV עלולים להיכלא ללא משפט, אם הרופאים שלהם חשים שהם לא ידווחו על מחלתם לפרטנרים המיניים שלהם. כמו כן, נשאי איידס אינם יכולים להישאר אנונימיים. הרופא מחויב לדווח עליהם לרשויות הבריאות, והנשא חייב להתייצב באופן קבוע אצל רופא ולדווח על המפגשים המיניים שלו.

במילים אחרות, שבדיה תומכת בכל מי שנורמטיבית מספיק בעיני המדינה, ויש לה הגדרה רחבה למדי של נורמטיביות. ברגע שמישהי יוצאת מגבולות הנורמטיביות, מתנהגת בצורה קווירית מדי, המדינה רודפת אחריה כדי להכניס אותה לתלם. שבדיה תומכת במין – אבל רק במין ה"טוב" וה"נכון". השרה לשעבר לשוויון מגדרי הצהירה: "מיניות חייבת לכלול קרבה אמיתית בין שני אנשים". מי שנוהגות לשכב עם זרים או עם יותר מאדם אחד, אינן חלק מהמיניות הנכונה המוכתבת על-ידי הממסד השבדי. פיה יאקובסון, ראשת איגוד עובדות המין השבדי, מסכמת את מדיניות הממסד: "אנחנו רוצים להציל אותך, ואם לא תעריכי את זה, נעניש אותך".

אלימות נגד נשים

בניגוד למרחב הציבורי בשבדיה, מצבן של הנשים במרחב הפרטי רחוק מלהיות מושלם. סקר לאומי מ-2001 מצא ש-46% מהנשים השבדיות חוו אלימות פיזית או מינית מידי גבר מאז מלאו להן 15; 17 נשים נרצחו בכל שנה על-ידי בן זוגן הנוכחי או בן זוגן לשעבר. מחקר חדש מ-2014 מצא ש-28% מן הנשים חוו אלימות פיסית או מינית מבן זוג כלשהו, ו-5% סבלו מאלימות פיסית מבן זוגן בשנה האחרונה. לבנקרון מצטטת את החוקרת Maud Eduards: "אלימותם של גברים כלפי נשים לא תמיד עלתה בקנה אחד עם מדיניות השוויון המגדרי אותה הכתיבה הפוליטיקה השבדית".

אז מה שבדיה עושה? היא לא יכולה להאשים את אי השוויון המגדרי או את השוביניזם, כי מבחינת המדינה הם כבר היו אמורים להיכחד. כתחליף, היא מאשימה קבוצות אוכלוסייה ספציפיות. במקרי האונס היא מאשימה מהגרים, שמעשי האונס שלהם מוגדרים כ"תרבות שוביניסטית", לעומת מעשי אונס של שבדים טהורים, שהסיבות להם הן תמיד "פסיכולוגיות וחברתיות". בזנות היא מאשימה את הלקוחות, שמוגדרים כטיפוסים פתולוגיים עם אישיות דפוקה. כך אפשר לשמור את אשליית השוויון המגדרי בשבדיה, תוך כדי האשמת מיעוטים – מהגרים ולקוחות זנות – בהפרת השוויון הזה, ולהתעלם מהעובדה שהמדינה אינה מצליחה לספק הגנה כלכלית ופיזית לחלק מהנשים בתחומה.

קפיטליזם

שבדיה הפכה בעשורים האחרונים ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית. אם עד שנות האלפיים שבדיה התגאתה במדיניות הרווחה שלה, הרי שבימינו נוצר צורך למצוא משהו חדש להתגאות בו מול העולם. כך השוויון המגדרי החליף את מדיניות הרווחה בתור הגאווה הלאומית. בהקשר הזה, שבדיה מפיצה את הפללת הלקוח ברחבי העולם כדי לקדם את התדמית של עצמה. "המודל השבדי" שינה את משמעותו – פעם הוא היה מודל של מדינת רווחה, היום הוא המטרה הצנועה בהרבה של הפללת הלקוחות כדי להילחם בזנות.

אם פעם המלחמה השבדית בזנות היתה באמצעות עזרה כלכלית ונפשית לנשים כדי שלא ייאלצו לעבוד בזנות, היום שבדיה נלחמת בזנות על-ידי פגיעה בנשים שנאלצות לעבוד בזנות. שבדיה רוצה להעלים את הזנות כדי להסתיר את כישלון מערכת הרווחה שלה ואת היחס למהגרות.

הרצון להסתיר את הכישלונות הוא גם הסיבה לניסיון השבדי להשתיק כל ביקורת נגד החוק להפללת הלקוח. המדינה מונעת קיום מחקרים על מצבן של עובדות המין מאז החוק; מי שמדבר נגד החוק מותקף מיד בחשד שהוא ממומן על-ידי סרסורים או צרכן זנות בעצמו; עובדות רווחה שהתבטאו נגד החוק פוטרו; הקונסוליה השבדית סירבה להעניק לנעמי לבנקרון מלגה לקיום המחקר שלה; והאקדמאים השבדים סירבו להשיב לשאלותיה של לבנקרון ברגע שהיה בהן קורטוב של ביקורתיות. באותו זמן, אנשי הממסד השבדי מפיצים מידע מסולף על הצלחתו של החוק, ומתעלמים מההיבטים הבעייתיים שלו. כך לדוגמא סגנית השגריר השבדי בישראל טענה בכנסת שהחוק "עזר למיגור התופעה", בזמן שהדו"ח הרשמי של ממשלתה בכלל טוען שאין ראיות לשינוי כלשהו בהיקף הזנות. 

לסיכום, אין ספק שנושא הזנות חשוב מאוד לשבדיה. אבל לא מתוך דאגה לשלומן של הנשים העובדות בזנות, אלא מתוך התנגדות להגירה ודאגה לתדמיתה. מה ההשלכות על עובדות המין עצמן? מומלץ לקרוא את דבריה של פיה יאקובסון, או את הרשומות הקודמות על הנושא.  

המקורות עליהם התבססה הרשימה:

נעמי לבנקרון, האם יוכלו כלי האדון להרוס את ביתו?: על כוחה של חקיקה ככלי לעיצוב תעשיית המין: הפללת לקוחות בשבדיה כמקרה מבחן, הוצאת פרדס. עבודת המאסטר של לבנקרון, כותבת הצעת החוק הראשונה להפללת הלקוח בישראל, היא המחקר המרשים ביותר שנעשה על הפללת הלקוחות בשבדיה, וגם המקור הטוב ביותר ללמידה על נושא הזנות בכלל. למרבה הצער, אפשר לקרוא אותה רק בתשלום (וגם זה לא בטוח, אחרי שהעבודה נעלמה מאתר ההוצאה), או בספריות אוניברסיטאיות. אם העבודה היתה זמינה לציבור, ואם לבנקרון היתה מעניקה לה שם קצת פחות מסורבל, ייתכן שכל הדיון על זנות בישראל היה נראה אחרת.

Daniella Danna, Client-Only Criminalization in the City of Stockholm:

A Local Research on the Application of the “Swedish Model” of Prostitution Policy

מחקר קצר, יעיל ומקיף של חוקרת איטלקייה, שיצאה לבדוק את השלכות הפללת הלקוח בשטוקהולם. מושלם עבור מי שרוצה לדעת במהירות כל מה שצריך לדעת. (מחקרים אפשר להוריד בחינם בעזרת האתר sci-hub.)

Jay Levy, Criminalising the Purchase of Sex: Lessons from Sweden

ספרו של החוקר הבריטי ג'יי לוי הוא המחקר המעודכן ביותר על הפללת הלקוח בשבדיה. הוא דיבר רק עם 23 עובדות מין שבדיות, ורק כאלה שיודעות אנגלית, כך שאין יותר מדי מה ללמוד ממנו על מצבן של עובדות המין עצמן. עם זאת, לוי דיבר גם עם רשויות הרווחה, הפוליטיקאים והמשטרה, והמידע שקיבל מהן הוא המקיף ביותר על יחסו של הממסד השבדי לזנות.

Don Kulick, 400,000 Swedish Perverts

מאמר מרתק של האנתרופולוג דון קוליק, שסיכמתי בעבר את ספרו על טרווסטי ברזילאיות. הוא חושף את הלכי הרוח בחברה השבדית ביחס למין בכלל ולעבודת מין בפרט. 

רשומות קודמות על הפללת הלקוח בשבדיה:

מה אומר המודל השבדי

תוצאות הפללת הלקוח בשבדיה

המודל הנורדי: המחיר האנושי של המלחמה בזנות

אם תסתכלו מעבר לסטריאוטיפים

"לעובדות מין יש בעיה: או שטוענים שהן מדוכאות מדי ולא יכולות לדבר, או שטוענים שהן פריווילגיות מדי ואסור להקשיב להן", אומרת עובדת המין שיבון נוקס. מי שנוהגים לדבר בשמן של נשים בזנות אולי יופתעו, אבל עובדות מין מסוגלות לדבר בשם עצמן, והן אפילו מסוגלות לספק אמירות חשובות. הרשומה הזאת מוקדשת לכמה מהאמירות האלה, שלא מצאו את מקומן בתוך רשומות אחרות.

מרגרט קורביד, על הטענה שאין זונות מאושרות ולכן צריך לאסור על זנות: "יש לנו זכות לשנוא את העבודה שלנו לפעמים, בדיוק כמו כולם". 

אדית אאוטלייר, על הטענה שזנות אינה בחירה כי לנשים שעובדות בה אין כמעט אפשרויות אחרות: "הבחירה של אישה עם מעט אפשרויות לגיטימית בדיוק כמו הבחירה של אישה עם הרבה אפשרויות. כל גישה אחרת היא אליטיזם".

Empower, איגוד עובדות המין בתאילנד: "אנחנו לא עושות עבודת מין כי אנחנו עניות. אנחנו עושות עבודת מין כדי לצאת מהעוני".

ג'והנה, סטודנטית ועובדת מין אמריקאית: "יכולתי לבחור אם להיות שפחה של הבנקים כל חיי, או להעביר כמה שנים בעבודת הזאת ואז להיות חופשייה".

Mistress Tissa: "אנחנו לא צריכות לנמק מדוע יש לנו את הזכות לקבל החלטות על גופנו. הפטריארכיה רוצה שנאמין שאנחנו חייבות לה הסבר. אין שום צורך בהסבר. הגוף שלנו שייך לנו, לא להם. אנחנו לא צריכות לבקש רשות לשלוט בגוף שלנו".

אריקה, חשפנית אמריקאית: "כן, הם צריכים לשלם לי. הם צריכים לשלם לי בשביל תשומת הלב שלי. הם עובדים קשה כל השבוע כדי לעשות כסף, ואז מעבירים לי בלילה אחד את כל הכסף שהרוויחו. זה לא משפיל בשבילי; זה משפיל בשבילם. הם נותנים לי כסף כי זה כל מה שיש להם לתת לי".

רוברטה, עובדת מין בשיקאגו :"ברור שאנחנו מזייפות הנאה. את עובדת עליו והוא משלם על משהו שהוא לא באמת מקבל. זאת הדרך היחידה לשמור על הכבוד העצמי שלך. [...] אני עושה כלום, מרגישה כלום, ובתוך עשרים דקות אני יוצאת עם חמישים דולר בכיס. כמה אנשים יכולים לעשות חמישים דולר בעשרים דקות של עבודה? ובלי מיסים, כלום! [...]  העבודה הזאת היא מיקרוקוסמוס של שאר החברה, יחסי הכוחות זהים והתפקידים זהים. ההבדל היחיד הוא שכאן אני זאת שבשליטה. בחברה הכללית אני לא".

קייט איזלין, על הקמפיין "Someone I Love is a Sex Worker", שנועד להזכיר לאנשים שבין מכריהם יש בוודאי גם עובדות מין: "זאת לא רק תזכורת שמישהי שאתם אוהבים היא עובדת מין, אלא גם שעובדת מין שאתם אוהבים היא מישהי".

אייבי אורה, ארה"ב: "אם הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם רואים תמונת עירום שלי הוא 'מה אבא שלך חושב על זה?', אולי כדאי לחשוב מחדש למי מאיתנו יש בעיות פסיכולוגיות".

לורליי לי נוזפת: "אמנים יקרים שחושבים שהם 'מאנישים' עובדות מין כשהם מצלמים אותנו עם בגדים עלינו: אני אנושית באותה מידה גם כשאני ערומה".

קצת על הפללת הזנות:

עובדת מין סקוטית: "הדיון אינו על השאלה אם אנשים שמוכרים מין סובלים מבעיות, כן או לא. הדיון הוא בשאלה אם ההפללה מקלה על הבעיות האלה או מחריפה אותן".

סאלי-אן: "תמיכה באי-הפללה של עבודת מין לא אומרת שאת תומכת במין בתשלום בפני עצמו. זה רק אומר שאת מאמינה שלעובדות מין יש זכויות אדם."

Sadie Lune: "אל תענישו אותי רק כי אתן לא מסוגלות לדמיין את עצמכן במקומי".

אנונימית על הפללת הלקוח באירלנד: "אירלנד מפלילה קניית מין כדי למגר את הביקוש למין ולכסף. מבריק. אני בטוחה שזה לגמרי יעבוד".

ועוד ציטוט שלה: "אי אפשר לאסור על הפלות, רק על הפלות בטוחות. באותה מידה, אי אפשר לאסור על עבודת מין, רק על עבודת מין בטוחה".

מורגן פייג', אקטיביסטית טרנסית, סופרת ואמנית, על תוכניות שיקום לנשים בזנות: "תוכניות 'שיקום' ממסגרות עבודת מין בתור כישלון מוסרי, שהתיקון שלו הוא חזרה לתפקידים הנשיים המסורתיים (תפירה, ניקיון וכדומה)."

לסיום, עובדת מין וולשית תוקפת את כל הסטריאוטיפים ביחד:

"אז אתם חושבים שאתם מכירים אותי?

קוראים לי אלי. אני בת 36 ואני עובדת מין.

אתם יכולים לקרוא לי בכינויים אחרים, יש הרבה כינויים לבחירה. זונה, נערת ליווי, נערה עובדת, יצאנית, פרוצה, אולי אפילו כמה כינויים שעוד לא שמעתי.

אתן בטח מכירות את סוג המקומות שאני עובדת בהם. מכון עיסוי, מכון בריאות, מכון ליווי, סאונה, 'מועדון ג'נטלמנים'.

אתם אולי תראו במה שאני עושה את "המקצוע הכי עתיק בעולם", כינוי שאני חושבת שיש בו תחושה נחמדה של מסורת.

אני בטוחה שיש לכן דעות משלכן עליי, על החיים שלי, על האופי שלי.

אני מנוצלת; אני מנצלת גברים; אני קורבן של החברה, אני מבית הרוס, אני נימפומנית. אני בת אלמוות, מופקרת, אני מחפירה, אין לי אלוהים.

אני כלבה קרת לב ששונאת גברים, אני כלבה קרת לב ששונאת נשים, אני כלבה שבורת לב ששונאת את עצמה; אני פוגעת בשוויון ובתנועת הנשים. אני מפרשת מחדש את הפמיניזם, אני אנטי-פמיניסטית, אני מועצמת בתור אישה.

אין לי כוח ואין לי קול; אני צריכה עזרה, צריך לעזור לי; כבר מאוחר מדי לעזור לי. אני משתמשת במיניות שלי, אני מנצלת לרעה את המיניות שלי, זה הגוף שלי, אני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה; צריך להיות לי יותר כבוד לגוף שלי ולעצמי.

אני משהו שצריך לרחם עליו, לבוז לו, להימנע ממנו, להפליל אותו, לדחוק לשוליים, להתעלם ממנו.

זה לא משהו שמישהי נחמדה תעשה.

אני חייבת להיות פגועה...

אלה המון דעות על מישהי שאף פעם לא פגשתם, במיוחד שאני בסך הכול בחורה נחמדה ורגילה. כל כך רגילה, שאני בטוחה שלא תזהו אותי אפילו אם נשב זו לצד זו באוטובוס.

אם נרשה לעצמנו להסתכל מעבר לסטריאוטיפים, המציאות היא, כמו תמיד, הרבה יותר מעניינת."

אם תרצו לקרוא יותר מכמה ציטוטים על המציאות המעניינת הזאת, הנה שני מאמרים מומלצים באנגלית:

Johnny, Johnny I love you: האנטר לייט היא אקטיביסטית למען זכויות עובדות מין ובעלי חיים, והמאמר הוא הספד נוגע ללב על בן זוגה לשעבר, שנהרג בשריפה במועדון באוקלנד (המאמר אינו עוסק כמעט בעבודת מין, אבל הוא יפהפה ועצוב ומזכיר שלעובדות מין יש חיים גם מחוץ לזנות).

The Perils of Working as a Trans Prostitute in Rome: עובדת מין טרנסית ברומא מספרת על חייה ועבודתה.

נורמה ג'ין אלמודובר: זנות, משטרה ופוליטיקה

Cop To Call Girl הוא ספרה של נורמה ג'ין אלמודובר מ-1993, והיא מספרת בו על שתי הקריירות שלה: הראשונה במשטרת לוס אנג'לס בין 1972 ל-1982, והשנייה בזנות צמרת אחרי שפרשה מהמשטרה. נורמה ג'ין מייצגת את הגל הראשון של עובדות המין האקטיביסטיות בשנות השמונים, הזן הנדיר של "זונות מאושרות" שיצאו נגד הסטיגמה של קורבנות חסרות ישע. בזכות נשים פורצות דרך כמו כמו אלמודובר, כיום אפשר לשמוע גם את קולותיהן של עובדות מין פחות מאושרות, שמזכירות שלא צריך להיות מאושרת בשביל להיות ראויה לזכויות אדם. 

נורמה ג'ין אלמודובר עבדה עשר שנים כשוטרת תנועה, למרות שתי תכונות אופי שלא התאימו לתפקיד: (1) היא היתה ישרה. (2) היא אהבה לעבוד קשה. במשטרה לא אהבו שוטרים שעובדים קשה – הם גרמו לשוטרים אחרים להיראות רע. "יצא לי מוניטין של מישהי שעובדת קשה מדי. עמיתיי כינו אותי 'היד הביונית'. הם התכוונו לזה כעלבון, אבל אני אהבתי את הכינוי. היד הביונית שלי היתה שימושית כששיניתי קריירה". עמיתיה של אלמודובר למשמרת הלילה, שהעדיפו לבלות במשחקי פוקר מחתרתיים, התלוננו שהיא מתאמצת יותר מדי. המפקד נזף בה ודרש ממנה לחלק פחות דו"חות. ואז הציע לה לשכב איתו בתמורה לטובות הנאה.

אחרי עוד כמה הטרדות מיניות ונזיפות בשנים הבאות, נורמה ג'ין ננזפה אפילו על כך שהיא לא יוצאת להפסקות. "רעדתי מרוב עצבים. בזמן שכמה וכמה שוטרים נחקרו בחשד להשתתפות ברשת סמים וחיסולים, אני ננזפתי כי לא יצאתי להפסקת צהריים". אם זה לא מספיק, היא הושעתה לעשרה ימים ללא תשלום אחרי שענתה בגסות לאישה שקיללה אותה. באותו חודש, שני שוטרים הושעו ליומיים בלבד אחרי שהציתו עובדת מין וגרמו לכוויות חמורות ברגליה.

ההשעיות היו הקש ששבר את גב הגמל, אבל נורמה ג'ין שברה את הגב עוד קודם. שלוש פעמים, למעשה, בשלוש תאונות דרכים שונים במסגרת תפקידה. אחרי התאונה האחרונה היא הושבתה לשנה וחצי ולא הסכימה לחזור יותר למשטרה. היא לא היתה מסוגלת לסבול עוד את המפקדים ששוכבים עם שוטרות ועם קטינות, ואת השוטרים ששוכבים עם זונות בתמורה לכך שלא יעצרו אותן, אוכלים חינם במסעדות, גונבים כסף מגופות אחרי תאונות דרכים, או סתם תוקפים להנאתם אזרחים תמימים, רצוי שחורים, ואז עוצרים אותם על תקיפת שוטרים.

במסגרת תפקידה כשוטרת, אלמודובר פגשה אישה שעבדה בזנות. "בזמן שדיברנו התחלתי להבין שבחירת הקריירה שלה היתה טובה יותר משלי. המקצוע שלי אולי נחשב מוסרי ושלה לא, אבל המוסר והאתיקה היו לצידה. האמנתי שזה מוסרי לתת ערך תמורת ערך, אבל לא מוסרי להפר את זכויותיו של אדם או להונות אותו בכוונה. הדבר המוסרי לעשות הוא להפוך את חייהם של אחרים לטובים יותר, להיות כנים ולא לפגוע באף אחד. לפי הסטנדרטים האלה, איך יכולתי להצדיק את המשך עבודתי עבור ארגון שגילה סובלנות לאלימות, גזענות ושחיתות, ולפעמים אפילו עודד אותן?"

חוץ מזה, השוטרים שנורמה ג'ין שכבה איתם מרצונה, והיו לא מעט כאלה, התגלו כמאהבים גרועים במיוחד. היא החליטה שאם כבר לשכב עם מאהבים גרועים, עדיף לקבל על זה כסף. "כשהפכתי לזונה, הרבה אנשים שאלו אותי אם אני לא מרגישה מושפלת כשאני 'מוכרת את גופי'. הרגשתי מושפלת כששוטרים השתמשו בגוף שלי בלי אפילו לנסות לספק אותי מינית, ולא היתה להם את ההגינות לשלם לי על זה שהייתי כמו זונה בשבילם."

הגיע הזמן להסבה מקצועית. "ידעתי שאני מעדיפה לעבוד מאשר לרעוב למוות או לבקש צדקה. העדפתי עבודה שאני נהנית ממנה, שאני טובה בה ושמרוויחים בה טוב. זנות הציעה את כל הדברים שרציתי מהקריירה שלי: יכולתי להחליט מה יהיו שעות העבודה שלי, לראות רק גברים שחיבבתי ולצאת למסעדות המובחרות ביותר עם הלקוחות שלי. ואהבתי מין. מה עוד אפשר לבקש?"

אז אלמודובר התחילה לעבוד בזנות, הרוויחה בין 250 ל-500$ לשעה, מתוכם 40% הלכו ל"מנהלת" שלה, וקיבלה בין לקוח לחמישה לקוחות בשבוע. היא היתה מאושרת. משטרת לוס אנג'לס היתה פחות מאושרת כשגילתה שנורמה כותבת ספר על תקופתה במשטרה. 

מעצר ראשון

נורמה נעצרה על-ידי המשטרה במבצע עוקץ נגד עובדות מין, שמטרתו האמיתית היתה הספר שלה. המשטרה חששה שהיא תחשוף בו את השחיתות המשטרתית. לצערם של השוטרים לא נמצאו ראיות נגדה, ולא היה תירוץ להחרים את הספר. הם הסתפקו במעצר משפיל של כמה ימים ובחקירה:

"'האם מישהו מהגברים שיצאת איתם שילם לך על מין?'

'רק כשהייתי נשואה, אדוני.'

'למה את מתכוונת? היית מעורבת בזנות כשהיית נשואה?'

'רק במובן שהייתי אישה נשואה, ובעלי עבד כדי לפרנס אותי, ואני שכבתי איתו'." 

מעצר שני

המעצר הראשון הסתיים בחקירה מביכה אחת. המשטרה הבינה שהיא תצטרך להפליל אותה את נורמה ג'ין בשביל להשיג את הספר. כדי לעשות זאת, שוטרת התחברה איתה על רקע העבר המשותף שלהן במשטרה, סיפרה לה שהיא חולמת לעבוד בזנות וביקשה עזרה במציאת לקוחות. נורמה ג'ין מצאה לה לקוח. למשטרה זה הספיק כדי לעצור אותה בעוון סרסרות.

שבעה שוטרים חמושים פרצו לביתם של אלמודובר ובן-זוגה. רק דבר אחד עניין אותם: הספר. האחראי על הפשיטה צעק עליה: "את יודעת מה אני מחפש, כלבה. את חושבת שהוגן להביך שבעת-אלפים שוטרים רק כי היו לך כמה זיונים גרועים?" השוטרים מצאו את טיוטת הספר והחרימו אותו. הטיוטה מעולם לא הוחזרה לה.

הנקמה המשטרתית רק התחילה. אלמודובר עמדה למשפט בעוון סרסרות, עבירה שעונשה המינימלי הוא בין שלוש לשש שנות מאסר. השופט ריחם עליה וטען שהעונש אכזרי מדי בשביל עבירה ראשונה. הוא הסתפק בחמישים ימי מאסר לצורך הסתכלות. חמישים הימים האלה הפכו לסיוט כשהסוהרות, שידעו מי היא נורמה ג'ין, התעללו בה אפילו יותר מאשר באסירות אחרות.

נורמה ג'ין יצאה מהמאסר כשהיא שבר כלי, אבל לא התכוונה להיכנע. היא תבעה את המשטרה והפרקליטות על המעצר ועל גניבת ספרה. זאת היתה טעות: הפרקליטות, שהודיעה שלא תערער על עונש המאסר שלה, החליטה פתאום לערער עליו. "כשהממשלה מחליטה להרוס אדם, יש לה משאבים בלתי מוגבלים. קשה מאוד להילחם נגדה. אפילו אם תנצח אותה בבית המשפט, המאבק המשפטי יכול להרוס אותך כלכלית. קל להבין למה כל כך מעט אנשים בוחרים להיאבק בממשלה". אלמודובר נאלצה לוותר על התביעה נגד המשטרה בגלל בעיות כלכליות. הפרקליטות לא ויתרה על הערעור (ורמזה לאלמודובר שאם תוותר על כתיבת הספר, הערעור יבוטל). הפעם בית הדין כבר לא היה סלחן. אלמודובר נשלחה לשלוש שנים בכלא. באותה תקופה, שוטר שהורשע במעורבות ביותר ממאה פריצות אפילו לא נכנס לכלא.

למעשה, לנורמה ג'ין היה כנראה מזל. רק בזכות הפרסום התקשורתי של משפטה היא נשארה בחיים. עובדת מין אחרת נרצחה ב-1985, מספר שבועות אחרי שהעידה נגד שני שוטרים. הרוצחים לא נתפסו מעולם. 

בסופו של דבר נורמה ג'ין השתחררה מהכלא אחרי שנה וחצי בזכות התנהגות טובה. איכשהו היא הצליחה לשרוד, ולא רק שהיא הצליחה לשרוד, היא החליטה לרוץ לתפקיד סגנית המושל כמועמדת המפלגה הליברטריאנית.  

כרזת הבחירות של אלמודובר

"המערכת האמריקנית מאמינה שלאזרחים אין מספיק שכל ושליטה עצמית כדי למשול על עצמם. [...] אני המועמדת היחידה שטוענת שלאנשים יש את הבעלות על גופם, והם רשאים להשתמש בו וליהנות ממנו בלי לדאוג שפקידי השלטון יציצו לחדרי השינה שלהם, או יסחטו מהם סכומי כסף גדולים כדי לשלם על הרעיונות האוטופיים של אנשים אחרים.
אם איבחר, אני לא מבטיחה לעשות משהו בשביל מי שהצביעו בשבילי. אני מבטיחה לאפשר להם לעשות את זה בעצמם, כי אני מאמינה שהם מסוגלים".

אלמודובר קיבלה יותר ממאה אלף קולות, כמות מרשימה גם אם רחוקה מלהספיק כדי לנצח. בשלושים השנים שעברו מאז, נורמה ג'ין הפכה לאחת הדוברות הבולטות של התנועה לזכויות עובדות מין בארה"ב, ועובדת עבור ארגוני סיוע לעובדות מין. אה, היא גם הוציאה את הספר שהמשטרה כל כך פחדה ממנו. האם הוא שינה משהו? אולי את דעת הקהל, אבל לא את השחיתות המשטרתית. בשנה שעברה נחשף "סקנדל מין" באוקלנד, שבמסגרתו עשרות שוטרים קיימו יחסים בתשלום עם קטינה בת 17. אחרי שהפרשה התפוצצה, המשטרה שלחה את הנערה למרכז גמילה מסמים במדינה אחרת, פלורידה, ושוטרים מקומיים עצרו אותה שם בעוון תקיפה. כל עוד היא עצורה שם, היא לא יכולה להעיד נגד השוטרים שאנסו אותה. שלושים שנים עברו מאז המאסר של נורמה ג'ין, ושום דבר לא השתנה.

* לקריאה נוספת: ביוגרפיה מעודכנת של נורמה ג'ין באתר הרשמי שלה.

"אנחנו לא לגמרי רעות": זנות בבנגלדש

הגוף הנשי הוא נושא חשוב בחברה הבנגלית. הוא מסמל כבוד ובושה, טוהר וזיהום. מוסדות המשפחה והדת אוכפים על הנשים את הנורמות המגדריות של גוף טהור, כניעוּת ודיכוי המיניות. נשים מיניות נחשבות למזוהמות. נשים נמנעות אפילו מלדווח על אונס כדי לא להעלות את המיניות שלהן לדיון.

עכשיו תחשבו על עובדות המין בבנגלדש: הן מציגות מיניות פעילה; הן אינן שומרות על צנעת גופן; הן נראות בציבור; לעזאזל, הן אפילו חושפות את פניהן בלי רעלה! הן עצמאיות מינית, מסיגות גבול נשי ומשתתפות בפעילות מסוכנת. בקיצור, הן מפרות את כל הנורמות החברתיות של מגדר ומוסר, מזהמות את גופן ודרכו את החברה כולה. הן נתפסות כנשים נפולות (potita), רעות (Kharap), פגומות (nosto) ושרמוטות (beshva).

הסטיגמה נגד עובדות המין כה גדולה, שהחוק אוסר עליהן לנעול נעליים או ללבוש שמלות מסורתיות כשהן הולכות ברחוב, כדי ששאר החברה תוכל להבדיל בינן לבין נשים רגילות ותתייחס אליהן בהתאם. לילדים של עובדות מין אין זכות ללמוד בבתי הספר הציבוריים, מנהיגים דתיים מסרבים לערוך להן טקסי לווייה ובתי הקברות אוסרים על קבורתן. רוב מכוני הליווי במדינה ממוקמים ליד נהרות, וכשאחת מעובדות המין מתה, היא פשוט מושלכת לנהר.

במקרים רבים זנות בבנגלדש אינה עבודה אלא עבדוּת. כ-8% ממי שמקבלות תשלום עבור מין (אונס) הן ילדות בגילאי 14-10, יותר מ-30% הן בגילאי 19-15. כמעט ואין עובדות מין מעל גיל 35. הן לא זוכות להגיע לגיל הזה.

לנשים יש בין 7 ל-15 לקוחות ביום, והרווחים היומיים נעים בין שני שקלים ל-130 שקלים, אבל רובם אינם מגיעים לנשים עצמן. בבתי זנות רבים שולטות מאדאמיות, שהן בין עובדות המין הבודדות שהצליחו להרוויח מספיק כדי לפרוש ולהפוך לסרסוריות. הנשים בבתים האלה משועבדות לפעמים כלכלית למאדאמיות, נאלצות לעבוד בשבילן שלוש עד חמש שנים ללא תשלום, להיענות לכל דרישותיהן, לעבוד גם בזמן מחלה ולקבל כל לקוח שהמאדאם דורשת מהן לקבל. תנאי התברואה במכונים ירודים, וברובם אין יותר מחדר שירותים אחד עבור עשר נשים. "הגוף שלנו הוא כמו מכונה לעשיית כסף, ואנחנו חייבות להפעיל את המכונה הזאת עד שהיא תישבר."

לפי סקר ב-1988, 30% מעסקי הזנות נוהלו בחסות המשטרה, שעדיין נוהגת לסחוט ולאנוס את עובדות המין. אין להן לאן לברוח. אין להן גם אפשרויות אחרות, במדינה עניה להחריד שבה שליש מהנשים אינן יודעות קרוא וכתוב.

כדי לטפל בזנות, בנגלדש פינתה בסוף שנות התשעים שניים מבתי הזנות הגדולים ביותר, ורק דרדרה עוד יותר את המצב. אלפי עובדות מין נזרקו לרחוב, ונוצרה פאניקה ציבורית בגלל החשש שעובדות המין יעברו לאזורים חדשים ויזהמו את החברה המהוגנת שחיה בהם. מצבן של עובדות המין במדינה נעשה גרוע יותר מאי-פעם. ודווקא אז, הן החליטו שהן לא מוכנות להיכנע.

כבר ב-1994 עובדות המין בבנגלדש נהנו מרגע היסטורי. ביום הנשים הבינלאומי, הסלוגן הרשמי של ועדת החגיגות היה Shorir Amaar Shidhanto Amaar, "הגוף שלי, ההחלטה שלי". עובדות המין הזדהו עם הסלוגן והשתתפו באירועי היום. הן צעדו ביחד עם פמיניסטיות אקטיביסטיות והרגישו מועצמות, אולי בפעם הראשונה בחייהן. כשהמדינה פינתה אותן מבתי הזנות כמה שנים אחר כך, הן כבר היו מוכנות. הן ידעו שהן ראויות לזכויות: "אנחנו נשים, אנחנו עובדות למחייתנו ואנחנו אזרחיות המדינה הזאת. זכויותינו כנשים, כעובדות וכאזרחיות ראויות לכבוד והגנה כמו הזכויות של כל אזרח אחר".

מנהיגות עובדות המין המפונות החלו במחאות תחת הסיסמה "אנחנו אוכלות בזכות העבודה שלנו; אנחנו דורשות את זכויותינו כעובדות". הן ייסדו תנועה משלהן, Ulka ("כוכב שביט"), קיבלו תמיכה מהתנועות הפמיניסטיות במדינה והקימו איתן ועדה משותפת,Songhoti  ("סולידריות"). אחת המנהיגות עודדה את הנשים המפונות:

"דיברתי איתן, רציתי לדעת מה הבעיות שלהן, השתתפתי בצער ובשמחה שלהן. ניסיתי לשכנע אותן שהן, אנחנו, עובדות מין. אנחנו עושות עבודת מין. אנחנו לא יכולות להיות לגמרי רעות כמו שאומרים עלינו כשאנחנו עושות את העבודה הזאת. אם יש לי זכות הצבעה, יש לי את כל זכויות האזרח במדינה הזאת. מקפחים אותנו אם לא נותנים לנו את הזכויות האלה".

ב-2002 עובדות המין כבר הקימו תנועה כוללת של עובדות מין בכל רחבי המדינה. הניסיון בעבודה המשותפת עם התנועה הפמיניסטית נתן להן ביטחון עצמי: "הניסיון של מחאות ביחד עם פעילוֺת למען זכויות אזרח העניק לנו תחושת לגיטימציה במרחב הציבורי. בעבר נהגנו לברוח כשראינו משטרה, לא היה לנו הרבה אומץ. עכשיו, כשאנחנו משתתפות במצעד או מוחות נגד אלימות, הלבבות שלנו לא רועדים. אנחנו חושבות לעצמנו, אנשים הקריבו את עצמם למען המדינה הזאת, גם אנחנו יכולות להקריב את עצמנו למען התנועה שלנו".

המחאות אולי לא השיגו הרבה, אבל השתלמו מבחינת התחושה האישית: "הפסדתי הרבה דברים בגלל המחאות. אבל מה שהשגתי היה להבין כמה ערך יש לחיים שלי. אני בת אנוש. אלוהים יצר אותי. יש לי זכות לעשות כל סוג של עבודה. על-ידי מעורבות בתנועת הנשים, עבודה ארגונית, יציאה לרחוב, השתתפות בסדנאות ובסמינרים, הבנתי שיש לי ערך בתור בת אנוש".

ועובדת מין אחרת אומרת: "היו זמנים שראיתי את עצמי בתור 'ילדה רעה', 'ילדה פגומה'. נהגתי לחשוב, 'אני מזהמת את החברה למרות שאני עושה את זה בשביל לאכול'. אבל עכשיו אני יודעת שבעצם זה המקצוע שלי. למה שאני אהיה פגומה? מי שאמר שאני פגומה? אני מרוויחה את האוכל שלי על-ידי מכירה של חלק אחד בגוף שלי. יש לי אוכל על השולחן בזכות עשייה מקצועית. אני עובדת. אני רוצה את הזכויות שלי כעובדת".

זאת בדיוק הסיבה שהנשים שעבדו בזנות, בתמיכת תנועות פמיניסטיות, שינו את המינוח מ"זונה" ל"עובדת מין". כדי לקדם את התפיסה של עובדות מין כעובדות מקצועיות ולא כנשים ירודות או פגומות מוסרית, להגן על עצמן מפני החברה והמשטרה, לשפר את תנאי העבודה שלהן ולכלול בתוך המטריה של "עבודת מין" גם עובדי מין גברים והיג'רה (Hijra, זכרים מבחינה פיזיולוגית שאימצו זהות מגדרית נשית).

ל-29 ארגוני עובדות המין הפעילים בבנגלדש כיום  יש עוד הרבה עבודה.הזנות אמנם חוקית במדינה, אך כל מה שמסביב לה אינו חוקי ומונע מהן לעבוד באופן עצמאי ובמקומות מוגנים. סגירת בתי הזנות משאירה אותן חסרות כל ברחוב. המדינה עדיין ענייה מאוד, ונשים רבות שנמצאות בזנות אינן יכולות להיקרא "עובדות מין", מאחר שהן קטינות או נמצאות בה בכפייה. 

גם מי שעובדות מרצונן בעבודת מין סובלות מהיחס השוביניסטי: "החברה רואה את הנשים בשתי צורות שונות. אם אנחנו הולכות ברחוב וגבר עובר לידי, הוא אומר לעצמו 'הנה הילדה הרעה'. האם זה לא ביטוי של שנאה? תסתכלו איך גברים מתייחסים לנשים אחרות, את הכבוד שהם נותנים לנשים ממשפחות טובות, הפחד שלהם לדבר איתן. אותנו הם לא מכבדים. הם אומרים, 'את זונה'." תכבדו או לא תכבדו אותן, הן ראויות לזכויות כמו כל אישה אחרת והן יודעות לדרוש אותן, בשביל הנשים שעובדות בזנות מרצונן ורוצות זכויות עובדים, ובשביל הנשים שנכפה עליהן להיות בזנות ורוצות זכויות אדם.

* הרשומה התבססה על המאמרים והמחקרים הבאים:

Sex worker activism, feminist discourse and HIV in Bangladesh/ Habiba Sultana

Violation & Denial of Access to Health rights for Women Involved in Commercial Sex Work in Bangladesh / Zinat Ara

Outsiders and Identity Reconstruction in the Sex Worker's Movement in Bangladesh / Reshmi Chowdhury

Prostitution in Bangladesh: An Empirical Profile of Sex Workers

Sex Workers Struggles In Bangladesh: Learning for the Women's Movement / Shireen Huq

באירלנד ההיסטוריה חוזרת

בשבוע שעבר כתבתי על החוק להפללת הלקוח באירלנד, שמחמיר את העונשים נגד עובדות המין. ברשומה זו אנסה להסביר את הרקע להפללה.

הסרט "האחיות מגדלנה" יצא לאקרנים ב-2002 וזעזע את העולם. הוא סיפר על בתי המחסה מגדלנה באירלנד, שבהם נכלאו ועבדו בכפייה נשים "מופקרות", רבות מהן נשים שעבדו לפני כן בזנות. סוף הסרט מציין שבית המחסה האחרון נסגר ב-1996. מה שרוב הצופים אינם יודעים הוא שאותם מסדרים קתולים, שניהלו את בתי המחסה, ממשיכים לנצל גם בימינו נשים שעובדות בזנות.

המסדרים מסרבים עד היום להתנצל על מעשיהם, לחשוף את המסמכים הסודיים או לתרום לקרן הפיצויים לקורבנות, אף-על-פי שהם מחזיקים בנכסים בשווי מיליארדי יורו. ב-1989, כשהמסדרים ראו שכוחם של בתי המחסה מצטמצם, שניים מתוכם הקימו בתור תחליף את ארגון Ruhama, ל"תמיכה בנשים שנפגעו בזנות".

הממשלה האירית שמחה להזרים כספים לממשיך דרכם של בתי המחסה מגדלנה. ארגון Ruhama ממומן על-ידי משרד הבריאות האירי, ומקבל ממנו כ-2.5 מיליון יורו בשנה. ממשלת אירלנד משתמשת במנהלות Ruhama כיועצות "מומחיות" בנושא הזנות. טוב, המסדרים שהקימו את הארגון מתגאים באתרי האינטרנט שלהם ב"היסטוריה ארוכה של טיפול בנשים בזנות".

כיום כבר לא נהוג משום מה להשתמש בעובדות מין כעובדות כפייה, אז ב-Ruhama מצאו דרך אחרת להרוויח כסף מעבודתן. הארגון משתף פעולה עם משטרת אירלנד ומעודד אותה לפשוט על עובדות מין, לעצור אותן ולחייב אותן לשלם קנסות – שמופנים ישירות ל-Ruhama עצמו. אולי זאת הסיבה שהארגון תומך בחוק ל"הפללת לקוח", שמגדיל את הקנסות נגד עובדות מין. הארגון מתגאה גם בשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, למרות שהמשטרה האירית עצמה חשודה בשבעים תקיפות מיניות בשנים האחרונות. באחד המקרים שוטר עצר עובדת מין, ואחרי שחרורה הגיע לדירתה וקיים איתה יחסי מין. למרות תלונתה על אונס (היא לא העזה לסרב לו), הוא לא הועמד לדין פלילי ורק נקנס.

למרות הכספים הרבים שארגון Ruhama מגלגל, הוא אינו מציע סיוע כלכלי לעובדות המין. התמיכה היחידה שהוא מציע היא "תמיכה רגשית" ועידוד לעזוב את הזנות. את הכסף הוא מעדיף להשקיע בקמפיינים נגד זנות, בהפצת נתונים מסולפים ובהשתקת עובדות מין. בין השאר, הארגון שילם כדי להשתיק מודעות של איגודי עובדות מין. עשרים שנה אחרי סגירתו של בית המחסה האחרון של האחיות מגדלנה, מצבן של עובדות המין באירלנד נשאר זהה: הרשויות עוצרות וכולאות אותן, וכספי העבודה שלהן מפרנסים ארגונים "לטיפול בזנות", הפעם באופן גלוי ובתמיכה מוצהרת של הממשלה.

כל זה אינו מקרי. המדינה האירית הקתולית שאפה מאז היווסדה לשלוט בגופן ובמיניותן של נשים. באירלנד הריון בתוך גבולות הנישואים נחשב מקודש, מתנה מאלוהים, ואילו הריון מחוץ לנישואים היה סקנדל, הוכחה נחרצת לפעילות מינית מתועבת שהתקיימה מחוץ לגבולות הנישואים. ב-1920 הרפובליקה האירית הגבילה את מכסת הנשים העובדות במגזר הציבורי ואסרה על נשים נשואות לעבוד בו. ב-1936 נכתבה חוקת המדינה, שהכירה ב"תפקידן החשוב של נשים בבית, שבלעדיו טובת הכלל אינה ניתנת להשגה", וקבעה שתפקידן העיקרי של נשים במדינה הוא במסגרת המשפחה. מוסדות החינוך של המדינה נוהלו על-ידי הכנסייה, שהנחילה בהם את העקרונות האלה.

בכל הקשור לטיפול בנשים המופקרות שהפרו את העקרונות האלה, לא היה צורך בחוקים ובבתי כלא. בתי המחסה מגדלנה עשו את העבודה במקומם. ב-1951 היו רק 51 אסירות בבתי הכלא באירלנד, לעומת 2,003 נשים שנכלאו במקומות כמו בתי המחסה מגדלנה ומוסדות לאימהות יחידניות. 30,000 נשים נכלאו בהם מאז 1887, עד שב-1970 התפרסם דו"ח חמור נגדם. אבל הדו"ח עדיין ראה בנשים הכלואות סכנה לזיהום החברה, והציע להעביר אותן למוסדות פסיכיאטריים סגורים בטענה שהן נמצאות ב"סכנה מוסרית".

ב-1982 מורה פוטרה מעבודתה בעקבות כניסה להריון מחוץ לנישואים. הפיטורים התבססו על הטענה שהיא הפרה את הנורמות המוסריות של בית-הספר. ב-1984 נערה בת 15, שהסתירה את ההיריון שלה בגלל הפחד והבושה, מתה זמן קצר אחרי הלידה בתוך המערה החשוכה שבה הסתתרה. המקרים האלה העלו את הנורמות הקתוליות באירלנד לדיון ציבורי סוער, שהוביל בעשורים הבאים לחברה פתוחה וחופשית יותר. ב-1987 התאפשר לקנות גלולות באופן חופשי ברחבי המדינה,  ב-1996 נסגר בית המחסה האחרון של מגדלנה, וב-2015 נישואים חד-מיניים קיבלו תוקף חוקי.

אירלנד כבר לא מתעללת בנשים שלה. כמעט. בעובדות מין ובנשים שרוצות לעבור הפלה היא ממשיכה להתעלל. הפלות ועבודת מין באירלנד אינן חוקיות. התנועה האירית למען הזכות להפיל מסבירה שבשני המקרים האיסור נובע מהסטיגמה החברתית ההיסטורית באירלנד, שמתבססת על ההנחה שאי-אפשר לסמוך על נשים שיקבלו החלטות על גופן שלהן. "המדינה מאמינה שאם לא תפקח על גופן של נשים ותשלוט בו, החלטות הנשים יהיו תמיד רעות, בורות וחסרות אחריות, לכן היא מפלילה בחירות מסוימות שנשים רוצות לקבל לגבי גופן, בריאותן ומיניותן."

בעקבות החוק ל"הפללת הלקוח", התנועה למען זכות ההפלה פרסמה הודעת הזדהות עם עובדות המין. היא מוחה על גישת המדינה, שטוענת שאם נשים מסוימות מתחרטות על החלטתן לעבור הפלה או לעבוד בעבודת מין, צריך לשלול את הבחירה והאוטונומיה של כל שאר הנשים ואסור להקשיב להן. "חוסר ההקשבה לנשים עצמן הוא מאפיין של מדינה פטריארכאלית, שחושבת שנשים מסוימות הן חסרות ערך. הפללה אומרת שעובדות מין ונשים שרוצות לעבור הפלה מרגישות שלמוסדות המדינה לא אכפת מהאינטרסים שלהן. הן מבינות שהן עלולות לעמוד בפני השפלה, נזיפה ומעצר." בתי המחסה מגדלנה אולי נסגרו, אבל רוחם עדיין מרחפת מעל אירלנד.

* הרשומה מבוססת על מספר מחקרים ומאמרים. השניים המקיפים ביותר:

על היחס ההיסטורי לנשים באירלנד: Policing Women’s Bodies in an Illiberal Society: The

Case of Ireland

על Ruhama: http://marijkevonk.com/ireland-protect-your-whores-from-the-nuns

זנות והתעללות מינית בילדות: סקירת מחקרים

כידוע, הנתונים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו בילדותן מהתעללות מינית. עובדה: יוזמות הצעת החוק להפללת לקוחות זנות, חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם, אמרו את זה, כמו גם חברות הכנסת תמר זנדברג ומרב מיכאלי, ומטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, שכתב את הצעת החוק. כמעט כל מאמר על זנות מזכיר את העובדה הזאת, ועיתון "הארץ" חזר עליה השבוע. פעמיים.

עם זאת, יש שלוש בעיות עם הנתונים: (1) הם רומזים שנפגעות תקיפה מינית אינן מסוגלות לקבל החלטות רציונליות. (2) הם רומזים שיש קשר סיבתי בין התעללות מינית בילדות לבין זנות. (3) הם לא קיימים.

למעשה, אין אף מחקר מקיף על זנות שמצא כי רוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות. כל המחקרים מצאו שבין 14% ל-43% מעובדות המין עברו התעללות מינית בילדותן. המחקרים היחידים עם נתונים אחרים מדברים על זנות קטינות וזנות רחוב לא חוקית בלבד. אין מחקרים סותרים בנושא.

אם כך, על מה מתבססות הטענות ש"כל המחקרים מראים כי בין 70%-90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן", כפי שטוענת זהבה גלאון על-סמך הנתונים של מכון תודעה? החלטתי לבדוק את "כל המחקרים" המדוברים. 

Farley & Barkan: מחקר שנערך על זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו.

Silbert & Pines: זנות רחוב לא חוקית בסן-פרנסיסקו. 60% מהמשתתפות היו מתחת לגיל 16.

Ruth Parriot: זנות לא חוקית במינסוטה וסנט לואיס (ארה"ב). המשתתפות במחקר הגיעו רק מבתי מחסה, מוסדות טיפוליים, מקלטים לנשים מוכות, מרפאות ציבוריות ומתקני כליאה.

Susan Kay Hunter: מאמר על זנות לא חוקית בארה"ב, שהנתונים בו נלקחו ממחקר שלא פורסם.

Melissa Farley: מחקר שנערך רק על סוגי הזנות הגרועים ביותר בתשע מדינות שונות: זנות רחוב לא חוקית בקנדה ובארה"ב, מוסד שיקומי באזור הנחשל ביותר בתאילנד, נשים במקלט למכורות לסמים בגרמניה, נשים שנעצרו על-ידי המשטרה בטורקיה, ונשים בזמביה, דרום אפריקה, מכסיקו וקולומביה. רק בזמביה ובזנות רחוב בקנדה שיעור ההתעללות המינית בילדות היה מעל ל-67%. בשלוש מדינות הוא בכלל היה פחות מחמישים אחוז (לא שהנתונים מעודדים. גם 48% זה נתון מחריד, שמראה כמה גרוע מצבן של נשים בזנות רחוב ו/או מכורות לסמים).

אלה כל המחקרים שמציג מכון תודעה. הם בהחלט מוכיחים שנשים בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב סבלו מהתעללות מינית בילדותן. הם לא מתייחסים לכל שאר סוגי הזנות.

טענות אחרות ביחס להתעללות מינית מתבססות על מאמר של ד"ר ענת גור, שמזכיר כמה מחקרים (שאינם מופיעים בביבליוגרפיה שלו, כנראה מפני שהם פשוט הועתקו ממקור אחר). בדקתי את כל המחקרים המוזכרים במאמר:

Belton בכלל אינו מחקר. מראה המקום הוא הרצאה כלשהי שניתנה ב-1992. כמוהו גם Giobbe, שאינו מחקר אלא תוכנית חינוכית של ארגון נגד זנות בארה"ב.

Bagley & Young הוא המחקר היחיד שלא נערך בארה"ב אלא בקנדה, על נשים שהיו בעבר בזנות. שמו של המחקר, "זנות נוער והתעללות מינית בילדות", אמור לרמוז שלא מדובר במדגם מייצג של עובדות מין. ואכן, כל 45 הנשים שהשתתפו במחקר היו בזנות כקטינות, שני שלישים מתוכן לפני גיל 15. 95% מתוכן בזנות רחוב (עמודים 18-17). כלומר, המחקר מראה קשר בין התעללות מינית בילדות לבין זנות רחוב של קטינות. 

גם במקרה של Simons & Whitbeck, שם המחקר היה אמור לרמוז על מהותו: "התעללות מינית כסימן מקדים לזנות ולקורבנוּת בקרב בנות נוער ונשים חסרות בית". הוא בדק אך ורק נערות ונשים חסרות בית, בזנות לא חוקית באיווה, ארה"ב.

James & Meyerding אינו מחקר ראשוני על התעללות מינית בילדות, אלא מאמר שמדבר על שני מחקרים אחרים. שניהם נערכו על זנות לא חוקית בארה"ב, ושניהם כללו אך ורק אסירות ונשים בזנות רחוב. גם המחקרים של ענת גור עצמה נעשו רק על אסירות ונשים שעבדו בזנות רחוב.

המחקרים אינם משאירים מקום לספק: רוב הקטינות בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן, וכמוהן גם הנשים העובדות בזנות רחוב לא חוקית בארה"ב. הם לא אומרים הרבה על המצב בישראל, שבה הזנות חוקית ו-93% מעובדות המין לא עובדות בזנות רחוב. ובכן, מה אומרים המחקרים על זנות שאינה זנות רחוב?

במחקר שנערך בישראל בתקופת השיא של הסחר בנשים, על נשים שהוברחו למדינה ועבדו כאן בזנות, 33% מהמשתתפות סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

במחקר על עובדות בזנות הממוסדת בהולנד, נמצא ש-24% סבלו מהתעללות מינית חמורה בילדותן, 9% מהתעללות בינונית ו-9% מהתעללות "קלה".

מליסה פארלי מצאה שבזנות הממוסדת בנבאדה, 33% מהנשים סבלו מהתעללות מינית בילדות (עמוד 33 בספר).

מחקר בקווינסלנד, אוסטרליה, שבה הזנות ממוסדת, מצא ש-41% מעובדות המין עברו התעללות או תקיפה מינית כלשהי בילדותן (ו-79% מהנשים שעבדו בזנות רחוב, נתון שמדגיש את ההבדל בין זנות רחוב לבין שאר סוגי הזנות).

במחקר מקיף בקנדה נמצא שבין 10.3% ל-13.8% מעובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדותן.

מחקר שנערך בדרום אפריקה, אך ורק על עובדות מין שנוהגות לשתות אלכוהול בקביעות, מצא ש-37.6% מהן עברו אי-פעם התעללות או תקיפה מינית כלשהי (לאו דווקא בילדותן).

במחקר בהשתתפות שחקניות פורנו, 36% עברו התעללות מינית בילדותן (לעומת 29% בקבוצת הביקורת, שנכללו בה נשים שלא עבדו בתעשיית המין).

[אלה כל המחקרים שמצאתי בנושא, וגם הם כמובן לא לגמרי מייצגים. אשמח אם תעדכנו אותי על מחקרים נוספים]

בוודאי תגידו, בצדק, שהמחקרים לא בהכרח משקפים את המציאות, הרי לא כל אישה תמהר לספר בשאלון אנונימי על התעללות מינית. אכן, כל הכבוד על הספקנות. הלוואי שגם מי שטוענים שרוב עובדות המין עברו התעללות מינית היו ספקנים כאלה. עם זאת, מחקרים על זנות רחוב לא חוקית דווקא כן הראו שיעור גבוה של התעללות מינית בילדות, כך שהמשתתפות במחקרים לא בהכרח מסתירות אותה. בכל מקרה, הטענה שמחקרים מראים שרוב הנשים בזנות סבלו מהתעללות מינית בילדותן פשוט אינה נכונה. כל המחקרים מראים שרוב עובדות המין לא סבלו מהתעללות מינית בילדות.

תגידו, ושוב בצדק, שהנשים בזנות שמגיעות לסלעית ולתוכניות סיוע אחרות כן עברו ברובן התעללות מינית בילדות. זה נכון, וזה גם תואם לחלוטין למחקרים. 10% מעובדות המין בישראל נמצאות בטיפול של אחד מארגוני הסיוע, הן אלה שנמצאות במצב הקשה ביותר וסביר להניח שסבלו מהתעללות מינית בילדותן. הסטטיסטיקה נכונה לגביהן. היא אינה קשורה לשאר ה-90%, שרק אחוז אחד מתוכן נמצא במסגרת טיפולית כלשהי. בדיוק כמו שרוב המשתמשים בקנאביס אינם מתמכרים אליו, אבל למוסדות הגמילה מגיעים רק אלה שכן התמכרו.

אי-אפשר לדעת בוודאות מה שיעור עובדות המין שעברו התעללות מינית בילדות, והוא גם לא אמור להיות חשוב במיוחד. מה שחשוב יותר הוא הנזק שנגרם בגלל השימוש התכוף בטענה שרובן עברו התעללות מינית. שורדת הזנות דנה לוי כתבה בחוכמה: "הנשים בזנות ונפגעות גילוי עריות אלה שתי קבוצות אוכלוסיה שסובלות מסטיגמות איומות וחיות בשולי השוליים של החברה, אתן רוצות לעשות ערבוביה ביניהן? לא מספיק לי לחיות כל החיים בארון, עם פחד לספר על עברי בזנות אפילו לפסיכולוגית, שאני צריכה עכשיו לשאת על גבי גם את הפחד שיחשבו שאבא שלי אנס אותי?"

דנה לוי תומכת בהפללת הלקוח, ומוכיחה שאפשר לעשות זאת בלי להמציא נתונים. הנתונים המסולפים משתיקים לא רק אותה, אלא גם עובדות מין שמתנגדות להפללת הלקוח. המשתמשים בהם מניחים שאם מישהי עברה התעללות מינית בילדותה, היא הופכת לאישה לא רציונלית ואין טעם להקשיב לה. הם טועים. התעללות מינית לא הופכת נשים לפגומות. עובדות מין רבות, יותר מנשים אחרות, סבלו מהתעללות מינית בילדותן. זה לא אומר שהן סובלות מתודעה כוזבת. שרה מאן, ז'קלין מונטרו, ג'נט מוק ואחרות מוכיחות זאת שוב ושוב.

יותר מהכול, הטענה שרוב עובדות המין סבלו מהתעללות מינית בילדות היא שיימינג לעובדות המין ולנשים בכלל. במילותיה של עובדת המין שרה מאן: "מתנגדי הזנות הופכים עובדות מין לקורבנות, בכך שהם קוראים לצורך שלנו בפרנסה 'תגובה פתולוגית להתעללות מינית בילדות'. הטענה הזאת פוגענית כלפי עובדות מין שסבלו מהתעללות מינית, כלפי עובדות מין שלא סבלו מהתעללות מינית, וכלפי כל אדם שעבר התעללות מינית. תגובה פמיניסטית לאונס לא מתארת שורדות כסחורה פגומה, ולא מגדירה בשבילן את התקיפות המיניות שעברו."

הפללת הלקוח מגיעה לאירלנד

אירלנד תהפוך בשבועות הקרובים למדינה השביעית שמאמצת את החוק להפללת לקוחות זנות. הלקוחות שייתפסו יקבלו קנס של 500 יורו על עבירה ראשונה ואלף יורו על עבירות חוזרות. באותו זמן, החוק מגדיל את העונשים נגד עובדות המין עצמן. 

הפללת עבודה בדירות: הזנות עצמה חוקית, אך נשים שעובדות בדירה נחשבות למנהלות בית בושת, והחוק החדש קובע שהן ייענשו  בחומרה רבה יותר.הקנס על ניהול בית-בושת יגדל מ-2500 ל-5000 יורו, ועונש המאסר יעלה מחצי שנה לשנה. 

מבין המורשעים בניהול בית בושת בשנים האחרונות, 93% היו נשים שעבדו בזנות בעצמן. 91% לא הרוויחו כסף מעבודת מין של נשים אחרות אלא של עצמן בלבד.

הפללת זנות רחוב: החוק מבטל את ההפללה נגד עובדות מין על שידול לזנות. לעומת זאת, החוק מגדיל את העונש על "שוטטות בכוונה לעסוק בזנות", כך שעדיין אין אפשרות חוקית לעבוד ברחוב. העונש הקודם היה 500 יורו ו/או חודש מאסר; העונש החדש הוא 500 יורו ו/או   שישה חודשי מאסר. 

גירוש מהגרות והחרמת כספים: המשטרה תחרים כל סכום כסף שיימצא ברשותן של עובדות המין. נשים זרות שייתפסו עוסקות בזנות יגורשו מהמדינה ( 57% מהנשים שנעצרו בדירות דיסקרטיות באירלנד בשנים האחרונות היו זרות).

סיוע ושיקום לנשים בזנות: החוק אינו כולל תוספת תקציב עבור נשים שירצו לצאת מהזנות.

כך נראית "הפללת הלקוח" באירלנד: לקוחות זנות ייקנסו ב-500 עד 1,000 יורו; נשים שעובדות בזנות ייקנסו ב-500 עד 5,000 יורו, ייאסרו, כספן יוחרם, ואם אין להן אזרחות אירית הן יגורשו מהמדינה.

כדי ללמוד איך החוק יעבוד בשטח, כדאי לחזור כמה שבועות אחורה. פלורינטינה קרויטורו (Florintina Croitoru) הרומנייה הגיעה לאירלנד כדי לעבוד בזנות ביחד עם אישה נוספת, ויקטוריה אוסקפולור (Victoria Osakpolor). שתיהן נעצרו על-ידי משטרת אירלנד באשמת ניהול בית בושת. עורכי הדין שלהן הסבירו שהן עבדו בזנות בגלל מצב כלכלי קשה והצורך לפרנס את ילדיהן. קרויטורו הרוויחה ברומניה רק מאתיים יורו בחודש. השופטת מארי פאהי לא השתכנעה: "הרבה נשים זרות עוזבות את הילדים שלהן בבית כדי לעבוד במדינות אחרות. אף אחד לא הכריח אותה לעבוד דווקא בזנות", ונזפה גם באוקספולור: "את מבינה שאת מדרדרת את המגדר שלנו מאות שנים אחורה כשאת מעורבת בפעילות כזאת?" 

כל אחת מהנשים נקנסה ב-800 יורו בעוון ניהול בית הבושת של עצמן. קרויטורו גורשה בחזרה לרומניה. זה ההליך הקבוע כשעובדות מין מהגרות נתפסות בזנות באירלנד. אירלנד מאפשרת להן "בחירה" בין כלא לגירוש, והחוק החדש קובע שהעונשים נגדן ונגד הנשים המקומיות יוחמרו עוד יותר. ויוזמת החוק, השרה לצדק ולשוויון פרנסס פיצגרלד? כשחברי פרלמנט הביעו דאגה שהחוק יגביר את האלימות נגד נשים בזנות, היא ראתה בזה דווקא צד חיובי: "זה ירתיע אותן מלעסוק בזנות, לא?"