באירלנד ההיסטוריה חוזרת

בשבוע שעבר כתבתי על החוק להפללת הלקוח באירלנד, שמחמיר את העונשים נגד עובדות המין. ברשומה זו אנסה להסביר את הרקע להפללה.

הסרט "האחיות מגדלנה" יצא לאקרנים ב-2002 וזעזע את העולם. הוא סיפר על בתי המחסה מגדלנה באירלנד, שבהם נכלאו ועבדו בכפייה נשים "מופקרות", רבות מהן נשים שעבדו לפני כן בזנות. סוף הסרט מציין שבית המחסה האחרון נסגר ב-1996. מה שרוב הצופים אינם יודעים הוא שאותם מסדרים קתולים, שניהלו את בתי המחסה, ממשיכים לנצל גם בימינו נשים שעובדות בזנות.

המסדרים מסרבים עד היום להתנצל על מעשיהם, לחשוף את המסמכים הסודיים או לתרום לקרן הפיצויים לקורבנות, אף-על-פי שהם מחזיקים בנכסים בשווי מיליארדי יורו. ב-1989, כשהמסדרים ראו שכוחם של בתי המחסה מצטמצם, שניים מתוכם הקימו בתור תחליף את ארגון Ruhama, ל"תמיכה בנשים שנפגעו בזנות".

הממשלה האירית שמחה להזרים כספים לממשיך דרכם של בתי המחסה מגדלנה. ארגון Ruhama ממומן על-ידי משרד הבריאות האירי, ומקבל ממנו כ-2.5 מיליון יורו בשנה. ממשלת אירלנד משתמשת במנהלות Ruhama כיועצות "מומחיות" בנושא הזנות. טוב, המסדרים שהקימו את הארגון מתגאים באתרי האינטרנט שלהם ב"היסטוריה ארוכה של טיפול בנשים בזנות".

כיום כבר לא נהוג משום מה להשתמש בעובדות מין כעובדות כפייה, אז ב-Ruhama מצאו דרך אחרת להרוויח כסף מעבודתן. הארגון משתף פעולה עם משטרת אירלנד ומעודד אותה לפשוט על עובדות מין, לעצור אותן ולחייב אותן לשלם קנסות – שמופנים ישירות ל-Ruhama עצמו. אולי זאת הסיבה שהארגון תומך בחוק ל"הפללת לקוח", שמגדיל את הקנסות נגד עובדות מין. הארגון מתגאה גם בשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, למרות שהמשטרה האירית עצמה חשודה בשבעים תקיפות מיניות בשנים האחרונות. באחד המקרים שוטר עצר עובדת מין, ואחרי שחרורה הגיע לדירתה וקיים איתה יחסי מין. למרות תלונתה על אונס (היא לא העזה לסרב לו), הוא לא הועמד לדין פלילי ורק נקנס.

למרות הכספים הרבים שארגון Ruhama מגלגל, הוא אינו מציע סיוע כלכלי לעובדות המין. התמיכה היחידה שהוא מציע היא "תמיכה רגשית" ועידוד לעזוב את הזנות. את הכסף הוא מעדיף להשקיע בקמפיינים נגד זנות, בהפצת נתונים מסולפים ובהשתקת עובדות מין. בין השאר, הארגון שילם כדי להשתיק מודעות של איגודי עובדות מין. עשרים שנה אחרי סגירתו של בית המחסה האחרון של האחיות מגדלנה, מצבן של עובדות המין באירלנד נשאר זהה: הרשויות עוצרות וכולאות אותן, וכספי העבודה שלהן מפרנסים ארגונים "לטיפול בזנות", הפעם באופן גלוי ובתמיכה מוצהרת של הממשלה.

כל זה אינו מקרי. המדינה האירית הקתולית שאפה מאז היווסדה לשלוט בגופן ובמיניותן של נשים. באירלנד הריון בתוך גבולות הנישואים נחשב מקודש, מתנה מאלוהים, ואילו הריון מחוץ לנישואים היה סקנדל, הוכחה נחרצת לפעילות מינית מתועבת שהתקיימה מחוץ לגבולות הנישואים. ב-1920 הרפובליקה האירית הגבילה את מכסת הנשים העובדות במגזר הציבורי ואסרה על נשים נשואות לעבוד בו. ב-1936 נכתבה חוקת המדינה, שהכירה ב"תפקידן החשוב של נשים בבית, שבלעדיו טובת הכלל אינה ניתנת להשגה", וקבעה שתפקידן העיקרי של נשים במדינה הוא במסגרת המשפחה. מוסדות החינוך של המדינה נוהלו על-ידי הכנסייה, שהנחילה בהם את העקרונות האלה.

בכל הקשור לטיפול בנשים המופקרות שהפרו את העקרונות האלה, לא היה צורך בחוקים ובבתי כלא. בתי המחסה מגדלנה עשו את העבודה במקומם. ב-1951 היו רק 51 אסירות בבתי הכלא באירלנד, לעומת 2,003 נשים שנכלאו במקומות כמו בתי המחסה מגדלנה ומוסדות לאימהות יחידניות. 30,000 נשים נכלאו בהם מאז 1887, עד שב-1970 התפרסם דו"ח חמור נגדם. אבל הדו"ח עדיין ראה בנשים הכלואות סכנה לזיהום החברה, והציע להעביר אותן למוסדות פסיכיאטריים סגורים בטענה שהן נמצאות ב"סכנה מוסרית".

ב-1982 מורה פוטרה מעבודתה בעקבות כניסה להריון מחוץ לנישואים. הפיטורים התבססו על הטענה שהיא הפרה את הנורמות המוסריות של בית-הספר. ב-1984 נערה בת 15, שהסתירה את ההיריון שלה בגלל הפחד והבושה, מתה זמן קצר אחרי הלידה בתוך המערה החשוכה שבה הסתתרה. המקרים האלה העלו את הנורמות הקתוליות באירלנד לדיון ציבורי סוער, שהוביל בעשורים הבאים לחברה פתוחה וחופשית יותר. ב-1987 התאפשר לקנות גלולות באופן חופשי ברחבי המדינה,  ב-1996 נסגר בית המחסה האחרון של מגדלנה, וב-2015 נישואים חד-מיניים קיבלו תוקף חוקי.

אירלנד כבר לא מתעללת בנשים שלה. כמעט. בעובדות מין ובנשים שרוצות לעבור הפלה היא ממשיכה להתעלל. הפלות ועבודת מין באירלנד אינן חוקיות. התנועה האירית למען הזכות להפיל מסבירה שבשני המקרים האיסור נובע מהסטיגמה החברתית ההיסטורית באירלנד, שמתבססת על ההנחה שאי-אפשר לסמוך על נשים שיקבלו החלטות על גופן שלהן. "המדינה מאמינה שאם לא תפקח על גופן של נשים ותשלוט בו, החלטות הנשים יהיו תמיד רעות, בורות וחסרות אחריות, לכן היא מפלילה בחירות מסוימות שנשים רוצות לקבל לגבי גופן, בריאותן ומיניותן."

בעקבות החוק ל"הפללת הלקוח", התנועה למען זכות ההפלה פרסמה הודעת הזדהות עם עובדות המין. היא מוחה על גישת המדינה, שטוענת שאם נשים מסוימות מתחרטות על החלטתן לעבור הפלה או לעבוד בעבודת מין, צריך לשלול את הבחירה והאוטונומיה של כל שאר הנשים ואסור להקשיב להן. "חוסר ההקשבה לנשים עצמן הוא מאפיין של מדינה פטריארכאלית, שחושבת שנשים מסוימות הן חסרות ערך. הפללה אומרת שעובדות מין ונשים שרוצות לעבור הפלה מרגישות שלמוסדות המדינה לא אכפת מהאינטרסים שלהן. הן מבינות שהן עלולות לעמוד בפני השפלה, נזיפה ומעצר." בתי המחסה מגדלנה אולי נסגרו, אבל רוחם עדיין מרחפת מעל אירלנד.

* הרשומה מבוססת על מספר מחקרים ומאמרים. השניים המקיפים ביותר:

על היחס ההיסטורי לנשים באירלנד: Policing Women’s Bodies in an Illiberal Society: The

Case of Ireland

על Ruhama: http://marijkevonk.com/ireland-protect-your-whores-from-the-nuns

הפללת הלקוח מגיעה לאירלנד

אירלנד תהפוך בשבועות הקרובים למדינה השביעית שמאמצת את החוק להפללת לקוחות זנות. הלקוחות שייתפסו יקבלו קנס של 500 יורו על עבירה ראשונה ואלף יורו על עבירות חוזרות. באותו זמן, החוק מגדיל את העונשים נגד עובדות המין עצמן. 

הפללת עבודה בדירות: הזנות עצמה חוקית, אך נשים שעובדות בדירה נחשבות למנהלות בית בושת, והחוק החדש קובע שהן ייענשו  בחומרה רבה יותר.הקנס על ניהול בית-בושת יגדל מ-2500 ל-5000 יורו, ועונש המאסר יעלה מחצי שנה לשנה. 

מבין המורשעים בניהול בית בושת בשנים האחרונות, 93% היו נשים שעבדו בזנות בעצמן. 91% לא הרוויחו כסף מעבודת מין של נשים אחרות אלא של עצמן בלבד.

הפללת זנות רחוב: החוק מבטל את ההפללה נגד עובדות מין על שידול לזנות. לעומת זאת, החוק מגדיל את העונש על "שוטטות בכוונה לעסוק בזנות", כך שעדיין אין אפשרות חוקית לעבוד ברחוב. העונש הקודם היה 500 יורו ו/או חודש מאסר; העונש החדש הוא 500 יורו ו/או   שישה חודשי מאסר. 

גירוש מהגרות והחרמת כספים: המשטרה תחרים כל סכום כסף שיימצא ברשותן של עובדות המין. נשים זרות שייתפסו עוסקות בזנות יגורשו מהמדינה ( 57% מהנשים שנעצרו בדירות דיסקרטיות באירלנד בשנים האחרונות היו זרות).

סיוע ושיקום לנשים בזנות: החוק אינו כולל תוספת תקציב עבור נשים שירצו לצאת מהזנות.

כך נראית "הפללת הלקוח" באירלנד: לקוחות זנות ייקנסו ב-500 עד 1,000 יורו; נשים שעובדות בזנות ייקנסו ב-500 עד 5,000 יורו, ייאסרו, כספן יוחרם, ואם אין להן אזרחות אירית הן יגורשו מהמדינה.

כדי ללמוד איך החוק יעבוד בשטח, כדאי לחזור כמה שבועות אחורה. פלורינטינה קרויטורו (Florintina Croitoru) הרומנייה הגיעה לאירלנד כדי לעבוד בזנות ביחד עם אישה נוספת, ויקטוריה אוסקפולור (Victoria Osakpolor). שתיהן נעצרו על-ידי משטרת אירלנד באשמת ניהול בית בושת. עורכי הדין שלהן הסבירו שהן עבדו בזנות בגלל מצב כלכלי קשה והצורך לפרנס את ילדיהן. קרויטורו הרוויחה ברומניה רק מאתיים יורו בחודש. השופטת מארי פאהי לא השתכנעה: "הרבה נשים זרות עוזבות את הילדים שלהן בבית כדי לעבוד במדינות אחרות. אף אחד לא הכריח אותה לעבוד דווקא בזנות", ונזפה גם באוקספולור: "את מבינה שאת מדרדרת את המגדר שלנו מאות שנים אחורה כשאת מעורבת בפעילות כזאת?" 

כל אחת מהנשים נקנסה ב-800 יורו בעוון ניהול בית הבושת של עצמן. קרויטורו גורשה בחזרה לרומניה. זה ההליך הקבוע כשעובדות מין מהגרות נתפסות בזנות באירלנד. אירלנד מאפשרת להן "בחירה" בין כלא לגירוש, והחוק החדש קובע שהעונשים נגדן ונגד הנשים המקומיות יוחמרו עוד יותר. ויוזמת החוק, השרה לצדק ולשוויון פרנסס פיצגרלד? כשחברי פרלמנט הביעו דאגה שהחוק יגביר את האלימות נגד נשים בזנות, היא ראתה בזה דווקא צד חיובי: "זה ירתיע אותן מלעסוק בזנות, לא?"