צרפת: סוד התקציב הנעלם

שנה ושמונה חודשים עברו מאז כניסת החוק להפללת הלקוח לתוקף בצרפת, ורק שלושים נשים זכו להיכנס לתוכניות הסיוע ליציאה מהזנות. איך קרה שרק שלושים מתוך עשרות אלפי עובדות המין בצרפת מקבלות סיוע, ומה הסיוע כולל? כל הפרטים כאן.

התקציב

לפני כניסת החוק לתוקף: יוזמת החוק, השרה לענייני נשים נז'את ואלו-בלקאסם, הבטיחה עשרים מיליון יורו לתוכניות הסיוע.

אפריל 2016: החוק נכנס לתוקף, כספי הסיוע לא. הסיבה: תקציב המדינה לשנת 2016 כבר נקבע ואינו ניתן לשינוי.

אפריל 2016 – דצמבר 2016: אין תקציב ולכן לא נפתחות תוכניות סיוע.

ינואר 2017: תקציב הסיוע עובר בסנאט, אבל מקוצץ בשני שלישים וכולל רק 6.5 מיליון יורו.

ינואר 2017 – ספטמבר 2017: עכשיו יש תקציב, רק צריך להחליט מי יהיו הארגונים שיקבלו אותו ולהכשיר את העובדים שלהם. התהליך אורך תשעה חודשים. רוב הארגונים הנבחרים הם ארגונים נגד זנות, שהעיקרי ביניהם הוא הארגון הקתולי Mouvement Du Nid, אחד התומכים הגדולים בחוק.

אוקטובר 2017: שנה וחצי אחרי כניסת החוק לתוקף, סוף סוף נפתחות תוכניות סיוע, אם כי רק בחמישה מחוזות. הסיוע המוצע לנשים הוא 333 יורו לחודש, פלוס 105 יורו על כל ילד (עד שני ילדים) וגישה לדיור חירום. אגב, שכר המינימום בצרפת הוא בסביבות 1,500 יורו לחודש.

כאמור, שלושים נשים בלבד קיבלו את 333 היורו החודשיים. שאר הכסף נשאר בידי הארגונים עבור משכורות לעובדים והוצאות משרדיות. בהערכה גסה, מתוך תקציב הסיוע הכולל של 6.5 מיליון יורו:

נשים שרצו להפסיק לעבוד בזנות קיבלו 100,000 יורו.
ארגונים נגד זנות קיבלו 6,400,000 יורו.

התנאים לקבלת סיוע

נשים מעטות בלבד פנו לקבלת סיוע, אולי כי 333 יורו לחודש לא מספיקים לקיום. גם בין הנשים שכן פנו לארגוני הסיוע, רובן נדחו בגלל התנאים הנדרשים:

ידיעת צרפתית ברמה גבוהה: הנשים חייבות להוכיח שהן יודעות צרפתית טוב מספיק על-מנת שיוכלו למצוא עבודה. תשעים אחוזים מעובדות המין בצרפת הן מהגרות.   

הפסקת העבודה בזנות: הנשים חייבות להראות שהן הפסיקו לעבוד בזנות במשך תקופה מסוימת, כדי להוכיח שהן רציניות ולא מנסות לנצל את המערכת.

קבלת אשרת שהייה זמנית: ממשלת צרפת הבטיחה להעניק אשרת שהייה זמנית למהגרות לא חוקיות, בתנאי שיפסיקו לעבוד בזנות וייכנסו לתוכניות סיוע. אולם מושלי המחוזות השונים בצרפת, שחתימתם נדרשת כדי להעניק תוקף לאשרה, אינם מעוניינים במהגרות לא חוקיות במחוז שלהם ומסרבים לחתום על האשרות.

קבלת אישור מארגון הסיוע עצמו: הארגונים רוצים לשמור על אחוזי הצלחה גבוהים, ולכן מסננים את הפניות אליהם ומקבלים רק את בעלות הסיכוי הגבוה ביותר להצליח.

פיקוח, מעקב והפללה

כאמור, רוב עובדות המין בצרפת ממשיכות לעבוד בזנות ואינן נכנסות לתוכניות הסיוע. כדי לשכנע אותן להפסיק, הרשויות ממשיכות להפליל אותן.

הפללת זנות רחוב: החוק להפללת הלקוח אמנם ביטל את הקנסות המוטלים על הנשים העובדות בזנות רחוב, אך מועצות מקומיות חוקקו חוקי עזר עירוניים נגדן. נשים ממשיכות להיעצר בעוון "הפרעה לסדר הציבורי" ו"מטרד לציבור", ומהגרות לא חוקיות מקבלות צווי גירוש במקום קנסות.

הפללת עבודה בדירות: נשים שעובדות בזנות ביחד נחשבות לסרסוריות. כמו כן, החוק אוסר על השכרת דירה לעובדות מין, ושוטרים נוהגים לעקוב אחרי עובדות מין, לתעד את פעילותן ולאיים על בעלי הדירות שיואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים מהדירה.

הרשעות על "עבודה בשחור": המשטרה צופה על עובדות מין כדי להעריך כמה לקוחות יש להן וכמה כסף הן מרוויחות, ואז הן נתבעות בבתי המשפט בגין העלמת מס. 

מעקב אחר עובדות המין בתוכניות הסיוע: ארגוני הסיוע משתפים פעולה עם המשטרה, שעוקבת אחרי הנשים בתוכניות הסיוע. אם הן נתפסות עובדות בזנות, הסיוע שהן מקבלות מופסק מיידית והן נזרקות מהתוכנית. אם אינן נתפסות, עליהן לעמוד בכל שישה חודשים בפני ועדה המורכבת מנציגי המשטרה, הרשויות וארגונים נגד זנות, והוועדה קובעת אם הן ראויות להמשיך לקבל סיוע.

בסופו של דבר, החוק הצרפתי הוא סוג של נאו-קולוניאליזם: נשים קתוליות לבנות שולחות שוטרים לבנים כדי לפקח על התנהגותן של נשים לא-לבנות. אם הנשים הלא-לבנות היו ילדות טובות והתנהגו יפה, הן יקבלו דמי כיס. אם לא, הן ייענשו.

רשומות קשורות:

עובדות המין בצרפת הזהירו מראש שזה מה שיקרה

אולי כי זה בדיוק מה שקרה בשבדיה

וגם בשאר העולם

טוב, עובדות המין בצרפת כבר רגילות לדיכוי. הן נלחמות על זכויותיהן עוד מאז המהפכה הצרפתית

צרפת: הממסד נגד עובדות המין, מאז המהפכה ועד ימינו

האסיפה הלאומית בצרפת, שנשלטת על-ידי המפלגה הסוציאליסטית, הצביעה לפני שנתיים בעד הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. הסנאט הצרפתי, שנשלט על-ידי המפלגה השמרנית, הצביע בתגובה נגד ההצעה וחידש חוק שמפליל דווקא את עובדות המין. כמחאה, 343 גברים צרפתים חתמו על"מניפסט החלאות" , תחת הכותרת: "תורידו את הידיים שלכם מהזונה שלי".

בזמן שגברים ונשים משחקים ביניהם משחקים פוליטיים, אף אחד לא מתחשב בדעתן של עובדות המין עצמן.98%  מתוכן מתנגדות לחוק להפללת הלקוח, אף אחת מהן לא רוצה שיכניסו אותה לכלא, ועל מניפסט הגברים כבר אמרה אחת המנהיגות של איגוד עובדות המין הצרפתי: "אנחנו לא הזונות של אף אחד, בטח לא שלכם. [...] אנחנו נלחמות נגד החוקים בעיקר כדי שיהיה לנו יותר כוח מולכם, כך שנוכל להכתיב את התנאים שלנו בעצמנו".

זאת לא הפעם הראשונה שעובדות המין הצרפתיות דורשות זכויות. כבר בעקבות המהפכה הצרפתית, הן דרשו לקבל זכויות אזרח כמו כל אזרח אחר. כמעט 250 שנה עברו מאז, והן עדיין מחכות.

הצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת נתקבלה ב-1789. זמן קצר לאחר מכן, זונות צרפתיות בפלה רויאל כתבו הצהרה משלהן. 15 סעיפי ההצהרה מפתיעים ברלוונטיות שלהם לימינו, כאילו דבר לא השתנה מאז:

"נשים נולדות חופשיות ושוות לגברים. אם הן נולדות חופשיות, הן חייבות להישאר חופשיות עד נשימתן האחרונה. [...]  החירות מביאה עמה בעלות על הגוף. הן יכולות אפוא לעשות בגופן מה שהן שופטות כראוי. [...] אם לגברים שמורה החירות לבחור אם ללכת לנשים, לנשים צריכה להיות שמורה החירות לבחור אם לקבלם. [...] לכל אזרחית, במסגרת מגבלות החוק, יש זכות להפיץ את חסדיה ולהפעיל את קסמיה בכל מקום שהיא מוצאת לנכון, ולהשתמש ביכולותיה ובכישרונותיה למען הנאה ורווח. [...] כך, בהיותה חופשייה, כל אישה יכולה למכור או להעניק את שירותיה עבור מי שגורם לה יותר עונג או משלם לה יותר כסף. [...] אם הנשים נולדו שוות לגברים, הן שוות בינן לבין עצמן לא כל שכן. כך הדעה הקדומה לא תתקיים עוד, ואף מקצוע מהנה או מועיל לא יביא עמו הוצאה מן הכלל".

הגברים הצרפתים היו עסוקים בעריפת ראשים והתעלמו מההצהרה. במהלך המאה ה-19 הצטרפו אליהם גם הנשים הבורגניות. הרי הזונות מסתובבות מחוץ לבית, מרוויחות כסף באופן עצמאי, לא נשואות – כל הדברים שאסורים על אישה מהוגנת. הבורגניות הקימו מוסדות כליאה כדי "לשקם" את הזונות, שנאלצו לציית למנהלות המוסדות האלה, ונאסר עליהן לעבוד, לפגוש את חברותיהן, לקלל או לעשות פרצופים כועסים. המטרה הייתה להפוך אותן למשרתות טובות או למצוא להן חתן. מחקרים חברתיים הראו שעובדות המין לא רצו עזרה ולא חשבו שהחיים שלהן בעייתיים, אבל ה"מצילות" התעלמו.

במאה העשרים השיח השתנה, והזונות הפכו מנשים סוררות שצריך לחנך לקורבנות שצריך להציל. השיטות נשארו אותן שיטות, והמצילים המשיכו להתעלם מדעתן של עובדות המין עצמן. 

מצב עובדות המין לא השתפר, וב-1972, בעיר ליון, הוא אפילו הידרדר. בעקבות שערוריית שחיתות נעצרו שוטרים שקיבלו שוחד ממלונות שהתקיימה בהם זנות. מבחינת החברה הצרפתית, המעצרים היוו ניקוי אורוות כללי. מבחינת הנשים שעבדו בזנות, המעצרים הביאו לסגירת המלונות שבהם עבדו. ללא הגנת השוטרים המושחתים הן נזרקו לרחוב, חשופות לעוינות הציבור, המשטרה והלקוחות.

בעקבות הרעת התנאים, 42 עובדות מין התכנסו ברחוב האורות האדומים כדי לחשוב על הצעד הבא, ופוזרו מיידית על-ידי המשטרה. למחרת, שלושים מתוכן צעדו בהפגנה ברחבי העיר. המשטרה, שהבטיחה להוביל אותן לפגישה עם המושל, הובילה אותן היישר למטה המשטרה, שם היא החזיקה אותן במעצר שעות ארוכות. 

בשלוש השנים הבאות, המשטרה עשתה הכול כדי להראות לציבור שהיא תיקנה את דרכיה המושחתות. משטרת ליון כולה התגייסה לרדיפת הזונות, עצרה אותן בעוון "הסתה להוללות", והתעלמה מפשעים נגד עובדות המין עצמן. מצבן של הזונות נעשה בלתי נסבל.

בבוקר השני ביוני, 1975, התנחלו מאה עובדות מין בכנסיית סן ניזייה בעיר ליון. הן תבעו את שחרורן של עשר נשים שהורשעו ב"התנהגות שמובילה להתהוללות". סיסמתן היתה: "הילדים שלנו לא רוצים שהאמהות שלהן יהיו בכלא", והן דרשו את הפסקת ההטרדות המשטרתיות, פתיחה מחודשת של המלונות שבהם עבדו, ומחיקת החוקים נגד סרסרות. אחת מדוברות המחאה הצהירה: "אנחנו רוצות לחיות עם אבותיהם של ילדינו בלי שהם יואשמו בסרסרות". הן שרו:

  

When we occupy the churches,

you are scandalised,

religious bigots!

You who threatened us with hell,

we have come to eat at your table,

at Saint Nizier.

  

נשים שעבדו בזנות בכל רחבי צרפת הצטרפו באופן ספונטני למחאה. מאות מהן התנחלו בחמש כנסיות שונות, ורבות נוספות שבתו מעבודתן. סימון דה בובואר הביעה תמיכה. פמיניסטיות אחרות היו מסויגות יותר. אחת מהן הסבירה: "מה שהנשים בסן ניזייה רצו לא היה מה שאנחנו רצינו. [...] הן רצו לעבוד במקצוען בתנאים טובים, ואנחנו, אפילו שלא אמרנו את זה, רצינו שהמקצוע שלהן ייעלם".

אף אחד מחברי הממשלה לא הסכים לנהל דיון עם עובדות המין. כעבור שמונה ימי מחאה, שר הפנים הורה למשטרה לפנות את עובדות המין מהכנסיות. בעשירי ביוני, ב-5:30 לפנות בוקר, פלשה המשטרה לכנסיות, היכתה את עובדות המין ועצרה אותן. 

המחאה הסתיימה ללא תוצאות משמעותיות. שתי מנהיגותיה הפסיקו לעבוד בזנות והעדיפו לכתוב ספרים על המחאה, והמשטרה הקלה במעט את לחצה על קהילת עובדות המין, לפחות עד שהגיעה שנת 2002 וניקולא סרקוזי התמנה לשר הפנים.

בשנות ילדותו, סרקוזי חש לטענתו רגשי נחיתות מול בני האוליגרכים והאריסטוקרטים שלמדו בכיתתו. היה אפשר להניח שהוא יזדהה עם נשים עניות. למרבה הצער, זה לא קרה. ב-2002 הוא הכריז שזנות היא פשע שצריך למגר, והחל לקדם חוקים שהורו על גירוש של כל מהגרת זרה שתיתפס בשידול לזנות, ואסרו על עובדות מין לשדל לקוחות, אפילו באופן פאסיבי. כמו ב-1975, מצבן של עובדות המין החל להידרדר.

שוב היו אלה זונות העיר ליון שפתחו במחאה. ארבעים מהן הפגינו מול בניין העירייה. בעקבותיהן, מאות עובדות ועובדי מין הפגינו בפאריס. אולם הפעם המחאה לא זכתה לתהודה שהיא זכתה לה ב-1975. ראשית, עובדות המין לא היו מאוחדות בינן לבין עצמן. השינויים הדמוגרפיים יצרו תחרות בין המקומיות למהגרות, השינויים המגדריים יצרו תחרות בין הנשים לנשים טרנסיות, ונגע הסמים יצר הפרדה בין העובדות ה"נקיות" לבין המסוממות.

שנית, האקטיביסטים לא מיהרו לתמוך בעובדות המין. השמאל הקתולי התברגן מאז 1975. הפמיניסטיות, שכבר ב-1975 היו מסויגות בתמיכתן, התנגדו הפעם למחאה. הן טענו שהדרישה להכיר בזנות כמקצוע אינה מקובלת עליהן, שהמפגינות בכלל נשלחו על-ידי סרסורים, ושזנות היא אלימות כלפי נשים, ומי שעוסקות בה הן קורבנות הפטריארכיה.

ההתנגשות בין הפמיניסטיות לעובדות המין הגיעה לשיאה בהפגנה נגד זנות שארגן האיחוד הלאומי הצרפתי לזכויות נשים, תחת הסיסמה: "לא למוסד הזנות, לא לחוקים של סרקוזי, כן לעולם ללא זנות". מאות נשים השתתפו במצעד ברובעי האורות האדומים בקריאה "נשים אינן מוצר", בעוד כשלושים זונות עם מסיכות התגנבו למצעד וחילקו עלוני מחאה נגד העוינות הפמיניסטית כלפיהן. קלודיה, מייסדת ארגון עובדות המין הצרפתי, כתבה בעיתון ליברסיון: "הפמיניסטיות שנאבקו למען שימוש חופשי בגופן רוצות לשלול את הזכות הזאת מאיתנו, בטענה שאנחנו עושות זאת למטרות מסחריות. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו מי בנות הברית שלנו ומי האויבות שלנו".

הממסד ניצל את המאבק בין הפמיניסטיות לעובדות המין כדי להעביר את החוקים של סרקוזי. שידול פאסיבי הביא לעונש של חודשיים מאסר וקנס של 3750 אירו, ונשים זרות גורשו מהמדינה.

לא הרבה השתנה מאז 2002 ועד היום. במקום לדון בשאלה "איך לעזור לנשים כדי שלא יצטרכו לעבוד בזנות", המפלגות והארגונים השונים דנים בשאלה "איך לפגוע בנשים שעובדות בזנות, כדי שלא ירצו יותר לעבוד בזנות". עובדות המין תקועות בין הממסד שרוצה להפליל אותן, נשים שרוצות להפליל את לקוחותיהן ולדרדר את מצבן, ולקוחות שרוצים להמשיך לנצל אותן. כל מה שנותר להן הוא להקים ארגון משלהן, איגוד עובדות המין, ולקרוא לארגונים נוספים להצטרף למאבקן.