ד"ר קירסטן פולן (Kirsten Pullen) מתארת בספר את
היחס החברתי באנגליה ובארה"ב לזונות ולשחקניות מאז המאה ה-17. שמו המלא של הספר: Actresses and Whores, On Stage and In Society. הספר בינוני למדי ואין סיבה לשלם את 44 הדולרים שהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' דורשת תמורתו. אפשר לקרוא אותו בכמה ספריות אוניברסיטאיות בישראל, או פשוט לקרוא כאן את הסיכום. בחרתי את שלושת הסיפורים המעניינים ביותר מתוכו, לא דווקא לפי סדר כרונולוגי:
מיי ווסט
במחזות של המאה ה-19, הגיבורה הזונה
תמיד התחילה בתור אישה רדודה ורודפת בצע, עד שמצאה אהבה אמיתית שהוציאה ממנה את
האינסטינקטים הטובים יותר שלה. בסוף הטוב של המחזה, היא תמיד העדיפה להקריב את
עצמה ולמות במקום להמשיך לזהם את משפחתה, חבריה ומאהביה.
ב-1926 מיי ווסט העלתה מחזה חדש, "סקס".
היא הפיקה אותו, ביימה אותו ושיחקה את הדמות הראשית בו. במחזה היא שיחקה אישה חזקה
ויוזמת שמנצלת את גופה ומיניותה כדי להתקדם ממאהב עשיר למאהב עשיר יותר. הדרך בה
היא הציגה זנות הדגישה את יכולתה העצמאית של האישה להעלות את מעמדה החברתי בעזרת
קשרים מיניים.
ווסט, בתפקיד הזונה במחזותיה השונים,
הייתה תמיד הדמות הדומיננטית שהקהל מזדהה איתה, בניגוד לסרטים אחרים עם גיבורות
זונות, שעליהן הקהל ריחם. הגיבורות ששיחקה ווסט קבעו את החוקים שלהן, היו אלה
שהכתיבו ללקוחות מה הן רוצות לעשות, ואף פעם לא התחתנו בסוף הסרט. הן אפילו לא
התחייבו לא לבגוד בבני זוגן, ונשארו עצמאיות מינית וכלכלית.
ווסט כתבה את המחזות שלה בעצמה, מעשה
נדיר בהוליווד הגברית. המחזות זכו להצלחה בקהל הרחב, אך לא אצל המבקרים האליטיסטים
שהזדעזעו מהמיניות המופגנת: "היא מתפשטת על הבמה, ונראית כאילו היא נהנית
מזה!"
הממסד הבורגני התנגד לאופן ההצגה המיני
של ווסט ב"סקס". ב-1927, אחרי כ-350 הופעות, המשטרה ערכה פשיטה על התיאטרון.
ווסט, המפיקים, בעל התיאטרון וצוות השחקנים כולו נעצרו בעוון "השחתה של ערכי
הנוער באמצעות תוכן זדוני, גס, שערורייתי, וולגרי, מגונה, דוחה, נודע לשמצה, בלתי
מוסרי ומזוהם."
ווסט נשפטה לעשרה ימים בכלא וקנס של
500$. המחזה הושבת. ווסט פירשה את האירועים בתור צנזורה על המיניות הנשית. הקוד המוסרי הבורגני לא הסכים לקבל את הייצוג של
זונה רבת עוצמה, כמו גם את הייצוג של ווסט על הבמה כשחקנית רבת עוצמה, שלא מתביישת
להשתמש בגופה כדי למשוך קהל.
אחרי השחרור מהכלא, ווסט התראיינה לאחד
העיתונים וסיפרה על קורותיה בכלא. היא תרמה את הכסף שקיבלה על הריאיון לספריית
הכלא.
ווסט המשיכה לעשות סרטים על נשים חזקות
ומיניות. היא עשתה זאת גם כשהיתה כבר מבוגרת, רק שאז הצופים התפעלו פחות. החברה
אולי קיבלה את המיניוּת של ווסט הצעירה, אבל זלזלה בה כשהציגה מיניוּת של אישה
מבוגרת.
המאה ה-19: לידיה תומפסון ו"הבלונדיניות האנגליות"
במאה ה-19, לידיה תומפסון
ו"הבלונדיניות האנגליות" יצאו למסע הופעות בארה"ב. ההופעה שלהן
היתה בורלסקה, תיאטרון נשי בבגדים מינימליים והומור גרוטסקי. העם הפשוט אהב אותן.
מעמד הביניים לא. הפמיניסטיות ממעמד הביניים התייחסו אליהן כמו לזונות, כלומר בתור
סוג של שפחות שצריך להציל ולתקן, ומבקרי העיתונים יצאו נגדן ואף הבטיחו לזרוק את
הזוהמה שהן מייצגות מארה"ב.
המבקרים התייחסו לשחקניות בתור
"קורבנות", ולא התייחסו לדברים שהיו להן להגיד. הם העדיפו לתקוף את מנהל
הבורלסקה ולא את השחקנית המובילה שלו, לידיה תומפסון, בטענה שהוא סוג של סרסור
ושלשחקניות אין ברירה אלא להתפשט במחזה. כשתומפסון ניסתה לטעון שהיא אישה עצמאית
שמחליטה למען עצמה, העיתונים התעלמו ממנה ולא פרסמו את מכתביה ואת המאמרים ששלחה
להם.
בשיא הסערה, לידיה תומפסון ומנהל
הבורלסקה תקפו את אחד ממבקרי העיתונים. המנהל איים על המבקר באקדח ותומפסון חבטה
בו. אף-על-פי שתומפסון לקחה אחריות והייתה הדמות הדומיננטית בתקיפה, העיתונים ובתי
המשפט הקטינו את חלקה והאשימו את המנהל. גם המבקר העדיף להצניע את חלקה של תומפסון
בחבטות שספג, כדי להימנע מהבושה ולא להודות שקיבל מכות מאישה.
השערוריות תרמו ליחסי הציבור של
הבורלסקה, ותומפסון וחברותיה מייצגות בתפיסה של ימינו מודל של נשים שאי אפשר
להגדיר רק כ"שחקניות" או רק כ"זונות". נשים שהשתמשו בגופן
ובמיניותן כדי להתפרסם ולהרוויח כסף למרות ההתקפות נגדן.
Betty Boutell, Whom all the Town Fucks
בתקופת הרסטורציה, המאה ה-17, נשים החלו לקבל תפקידים במחזות באנגליה.
הצופים במחזות היו ברובם גברים. הם
התייחסו לשחקניות כמו אובייקטים, מה גם ששחקניות נחשבו לנגישות מינית. בתקופה ההיא
הכוונה ב-Whores לא היתה לנשים שמקיימות יחסי מין תמורת שכר, אלא לנשים עם מיניות
מוחצנת, או בכלל נשים שהעזו לצאת מהבית.
מעט הנשים שצפו במחזות היו מהמעמד
הגבוה, ולא ראו בשחקניות ודמויותיהן מודלים להזדהות, אלא "אחרוֺת", נשים
מוזרות שאפשר להסתכל עליהן מלמעלה.
רבות מהשחקניות קיבלו תפקידים שחייבו
אותן ללבוש מכנסיים גבריים (לפעמים בלי חולצה), שהבליטו את גופן. הקהל לא ראה בדמויות
אישיות נפרדת מהשחקניות שגילמו אותן, אלא המשך שלהן. כך שחקניות נתפסו זמינות
מינית, Whores, כמו הדמויות שגילמו.
זאת הייתה התפיסה לא רק באותה תקופה,
אלא גם אצל ההיסטוריונים של האמנות מאותה תקופה. השחקניות נתפסו בתור נשים זמינות
מינית ששכבו עם כל מה שזז, או כמו הכינוי שקיבלה השחקנית בטי בוטל: Betty Boutell, Whom all the Town Fucks. בפועל, ייתכן ששחקניות כמו בטי דווקא היו נשים
חזקות ולא בהכרח פעילוֺת מינית: הן הרוויחו כסף רב יחסית לנשים אחרות, ניהלו חיים
עצמאיים, ולא היו תלויות בבעל או במאהבים. ייתכן שחשיפת גופן על הבימה, שנתפסה
בעיני ההיסטוריונים כחוסר ברירה, הייתה דרכן להשתמש בגופן כדי לזכות בעצמאות
כלכלית.
Actresses And Whores אולי אינו מלהיב לקריאה ברובו, אבל כמו שאפשר לראות, יש בו לא מעט סיפורים מעניינים. למרבה הצער, בזמן שהיחס לשחקניות השתנה במאה השנים האחרונות, היחס לזונות נשאר מביש. ד"ר פולן מסכמת את ספרה: פעם שחקניות נחשבו לזונות. היום זונות מבקשות שיראו בהן שחקניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה