Coming Out Like a Porn star

הספר Coming out like a Pornstar הוא אוסף מאמרים של שחקני ושחקניות פורנו, בעיקר פורנו אלטרנטיבי, שמספרים על הפעם הראשונה שבה סיפרו לאחרים שהם שחקני פורנו; ומספרים גם על הרבה יותר מזה.

המוטיב החוזר לאורך הספר הוא הסלידה החברתית מכל מי שאינו נורמטיבי, והשפעת הסלידה הזאת על חייהם של הכותבים. בזמן קריאת הספר, הקשר בין עובדי מין לבין מיעוטים מיניים אחרים נעשה ברור: כולם סובלים מסטיגמה ומדחייה חברתית בגלל יחסי המין הלא-נורמטיביים שהם מקיימים. ובדיוק כמו מיעוטים מיניים אחרים, עובדי ועובדות מין מנסים להילחם למען הזכויות החברתיות שלהם, כל אחת בדרכה שלה.

זאהרה סטארדאסט (Zahra Stardust), שחקנית פורנו, דוקטורנטית וחברת מפלגת הסקס האוסטרלית, מסכמת היטב:

"כשאת ידועה כעובדת מין, הקול שלך מסולף בקביעות; הגוף שלך נחשב מתכלה; החיים שלך נחשבים לרכוש ציבורי; ההתנהגות שלך מפורשת שלא כהלכה; והמוח שלך מבוטל כבעל תודעה כוזבת. הגוף שלך נושא בנטל בתור המקום שבו נפגשים פחדים חברתיים בנוגע לתרבות הצריכה, החפצה ומין.

[...]

הגוף שלנו אינו לוח שאפשר להקרין עליו את הדעות שלכן, להשמיע דרכו את החששות שלכן, לפתוח אותו ולחלץ מידע. זה מה שמנסים לעשות לנו אנשי הרפואה, עמותות ההצלה והממשלות. אנחנו לא פרויקט מחקר מהלך בשביל המציצנות והתיירות המינית של קרייריסטים מקצוענים מהמעמד הבינוני, שרוצים גישה לקהילות המיניות שלנו בזמן שהם מגדילים את המוניטין שלהם.

אנחנו אנושיות. אנחנו נושמות, מדממות ונשברות."

זאהרה סטארדאסט

שחקניות פורנו רבות מנסות להשמיע את קולן שלהן דרך הפורנו. אנדרה שאקטי אומרת, "תמיד האמנתי שלהיות 'מחוץ לארון' זה הכלי היעיל ביותר עבור אקטיביזם של קהילות מיעוט מקופחות, כולל עובדות מין", ומוסיפה: "הצבה של פנים מוכרות ולא מאיימות לנושא שנתפס כמוזר, יכולה להפוך אותו למוזר פחות. [...] זה מוחק את הדעות הקדומות שלהם."

אנדרה שאקטי

כריס לורנס, מפתח אתרי פורנו, אומר על אימוץ שמות במה על-ידי שחקני פורנו: "אמן לא מאמץ שם במה בגלל הבושה במה שהוא עושה. למעשה, שם במה הוא הגנה נחוצה בפני השיימינג של החברה, מגן נגד ההטרדות וחוסר הפרטיות כמו גם נגד האפשרות של להפסיד עבודה מחוץ לפורנו, לאבד משמורת על ילדיך או אפילו את חייך." לקוח של אחד מאתריו כתב לו פעם: "האתר הזה אומר כל כך הרבה בשבילי, כי זה היה המקום הראשון שראיתי בו גברים טרנסים שלא תיעבו והסתירו את הגוף שלהם".

סינדי גאלופ, מייסדת אתר הפורנו החיובי MakeLoveNotPorn, מסבירה את מטרתה: "כולנו צופים בפורנו; אנחנו פשוט לא מדברים על זה. פורנו קיים בסוג של עולם מקביל, מחתרת צללים. כשדוחקים משהו, כל דבר, לשוליים, מקשים על דברים טובים לקרות בו, ומקלים על דברים רעים להתרחש בו. אני רוצה לעזור לדברים טובים לקרות".

דרו דוו (Drew DeVeaux), אחות, טרנסית, בעלת שלושה תארים ושחקנית פורנו, היא אולי הברורה ביותר:

"עבורי, לעשות פורנו קשור לצדק חברתי, לאקטיביזם דרך יצירת דימויים, דימויים שהם הגוף שלי. אני יכולה להגיד מעבר לכל צל של ספק, שפורנו נוגע ומשנה יותר חיים מכל תחום מקצועי אחר, ויותר מכל סוג של אקטיביזם חברתי. זאת אחת הסיבות שהתחלתי, ואני ממשיכה, לעשות פורנו. רציתי לראות יותר ייצוגים ריאליסטיים של נשים טרנסיות בפורנו, יותר נשים כמוני.

[...]

לצאת מהארון ולהישאר מחוץ לארון יכולים להוות אקט מלא עוצמה כדי לערער את יחסי הכוח בחברה. הזהות העצמית שלך יכולה להוות ביקורת נגד המיתוסים והסטריאוטיפים על קבוצת מיעוט מסוימת.

[...]

בדרכים רבות, כל קריירת הפורנו שלי היתה קשורה ליציאה מהארון – יציאה מהארון כדי להראות שנשים טרנסיות אחרי ניתוח קיימות; שנשים טרנסיות קוויריות קיימות; שנשים טרנסיות יכולות לתמרן בין פורנו קווירי ופורנו מיינסטרימי סיסג'נדרי; שאנחנו סקסיות וחכמות וסוטות ורגילות. אני נרגשת לראות נשים טרנסיות אחרות יוצאות ומראות לכולנו מי הן ואיך הן אוהבות לקיים יחסי מין."

דרו דוו

כמוה גם לורי אריקסון (Loree Erickson), דוקטורנטית, קווירית ומתניידת בכיסא גלגלים: "התחלתי לצלם את עצמי בתור דרך לראות סוף סוף את הגוף שלי, את עצמי, בתור אישה חמה וסקסית. התחלתי לעשות פורנו כדי לחשוף אנשים לגופים שמציגים קימורים א-סימטריים, גופים שנעים באופן שונה מהנורמה הלא-מוגבלת והנחשקת. התחלתי לעשות פורנו כדי לתת ל-crip אחרים הזדמנות לראות משהו קצת יותר קרוב לחיים שלהם, מוצג על המסך." 

חלק משחקניות הפורנו רואות ביציאה מהארון הזדמנות להציב מראה מול הסטיגמה החברתית. אנה צ'רי (Anna Cherry) מעמיקה בנושא:

"האמת היא שאת חייבת לשחרר אותם לחופשי. כל מי שאי-פעם אהבת, את חייבת לתת להם את ההזדמנות לדחות אותך ולהראות איזה בני אדם הם באמת.

ואז, את חייבת לכעוס.

פרטיות היא כלי שאנחנו משתמשות בו כדי להגן על עצמנו מפני הנשק של השיפוט החברתי. תחשבו על הסלאט-שיימינג שאנחנו עומדות בפניו כל יום. אותו סלאט-שיימינג שאנחנו שומעות בתוך הראשים שלנו, כשאנחנו זוכרות את האמהות והסבתות הרגישות שלנו עם החברים הנחמדים, הנקיים והבריאים שלהן.

האמת היא שנקי זה שקר. שום דבר אינו נקי.

כל ביטוי אמיתי של חופש הוא בהגדרתו ביטוי של מרדנות. לא משנה מה את עושה בחיים או איזו דרך את בוחרת, כל עוד את ממשיכה בדרך האמיתית שלך, יהיו כאלה שינסו לשעבד אותך, להכניס אותך בחזרה לתוך הגבולות של מה שהם חושבים שאת צריכה לעשות.

כשאת מוותרת על הפרטיות שלך ומאמינה בעצמך, את חייבת לגרום להם לשלם על הכאב שאת מרגישה בגלל הדחייה החברתית. הדעה החברתית היא לוחמה כוזבת, והשיפוט הוא הפעולה התוקפנית הראשונה שלה.

את חייבת לסרב להגביל את עצמך בגלל הפחדים של אחרים. את צריכה לסרב להיבלע על-ידי הרגשות המרירים של חוסר ההתאמה שלהם עצמם. את מוכרחה להכניע את כל מי שמעז להציב את הגבולות של עצמו על החיים של עצמך.

כשאת אומרת להם את האמת בלי להתבייש, את יכולה להרגיש סוף סוף משוחררת, ולא משנה מה הם חושבים.

[...]

תתמודדי עם הדחייה על-ידי ההבנה שאין להם זכות להכתיב את תנאי החיים שלך; שמי שלא מקבל אותך, צריך לעבור דרך ארוכה מאוד בקבלה עצמית; שכבר מאוחר מדי לעשות משהו בקשר לזה בכל מקרה. את יכולה לקוות שאף אחד שאת מכירה לא יגלה את האמת עלייך, אבל קחי בחשבון שאת מקריבה חיים של חופש אמיתי, של הגשמה אמיתית של חלומותייך, רק בשביל הסיפוק המיידי של לא לנענע את הסירה. בסופו של דבר, השאלה היא אם את בוחרת את המחיר שתשלמי, או שאת נותנת למחיר לבחור אותך."

אנה צ'רי, חובבת קוספליי בזמנה הפנוי

ואכן, יש כאלה שבחרו את המחיר, ועכשיו יש להן חופש אמיתי. קייסי קלברט למשל, מזוכיסטית מוצהרת שאומרת: "הפֶטיש שלי היה הסוד האפל והעמוק ביותר שלי. עכשיו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים שלי. זה ממש נחמד כשאין לך סודות יותר". או היילי פינגרסמית (Hayley Fingersmith), שנזכרת: "כאישה טרנסית, השעות שביליתי על הסט של צילומי פורנו היו השעות הראשונות בחיי שהעברתי בציבור בתור עצמי, ללא פחד". או ג'סי ג'קמן (Jesse Jackman), שסיפר לאמו שהוא שחקן פורנו: "אם יכולתי לספר לה שאני שחקן פורנו והיא עדיין אוהבת אותי, אני יכול לספר לה כל דבר. ואני אכן עושה זאת. אני מספר לה על הפחדים שלי ועל כאב ועל בושה, וגם על האושר שלי והאהבה והתשוקה, דברים שמעולם לא העזתי לספר לה קודם. התגובה שלה היא תמיד אהבה".

ויש גם כאלה שגאות לא להיות חלק מהחברה, כמו לדוגמא ניקי סילבר (Nikki Silver), שמגדירה את עצמה "כוכבת פורנו שעירה":

"אני אף פעם לא מופתעת מהאפליה הממשלתית נגד עובדות מין. זה דבר ששווה להילחם נגדו, אבל תמיד ציפיתי שהממשלה והחברה בכללה ינסו לפגוע בי. מעצם הגדרתן הן עומדות נגד כל מה שאני מאמינה בו: שמחה, חופש, ביטוי עצמי ודאגה לזולת ולכדור הארץ.

[...]

אני שמחה מאוד להיות מוּדרת חברתית בחברה שהורסת אינדיווידואלים עד כדי כך שהם נאלצים לחפש 'עבריינים' [עובדי מין], שיעזרו להם להחלים מהפציעות הרגשיות שלהם. אני אמשיך בעבודה שלי, ליצור פורנוגרפיה יפה ומלאת הבעה, לאפשר לאחרים לחיות באמצעותי דרך מילים, תמונות וסרטים. ואולי, דרך העבודה האינטימית והאינטנסיבית ביותר, אני אמשיך להתחבר אחד-על-אחד, באופן אישי, עם לקוחות שעברו עשורים של דיכוי. אני מהווה הפוגה בשבילם מהדיכוי, ואני שמחה מאוד להיות כזאת".

ניקי סילבר

טובי היל-מאייר (Toby Hill-Meyer) אומרת בפשטות: "הפיתרון לפורנו רע הוא לא לוותר על פורנו, אלא לנסות לעשות פורנו טוב יותר".

כמובן, לא כל שחקניות הפורנו נהנות ממשפחה מקבלת. רבות מהכותבות בספר נודו על-ידי משפחתן אחרי שהתגלו כשחקניות פורנו. האמת? ממש לא ברור למה. הרי אביה של שחקנית ובמאית הפורנו הפמיניסטית הוותיקה, קנדידה רויאל, אומר בצדק: "את לא צריכה להרגיש רע על שום דבר. עם כל הדברים שאנשים עושים בעולם הזה – פוליטיקאים מושחתים, תאגידים רמאים, אנשים שפוגעים ורוצחים – כל מה שאת עושה זה להכניס עונג לחייהם של אנשים".

סיד נובה (Cyd Nova) בינתיים "מחכה ליום שבו יהיה אפשרי להיות עובד מין, אקטיביסט, טרנס, והוריך עדיין יחשבו שאתה ילד טוב". אמו של כריסטופר ציישג (Christofer Zeischegg) כואבת: "כואב לי שתמיד תצטרך להילחם, שאף פעם לא לגמרי יקבלו אותך. העיסוק בפורנו מעודד סוג של דחייה רק בגלל המקצוע שלך. תמיד יהיה מגזר מסוים של האוכלוסייה שידחה אותך. המוני אנשים צופים בפורנו, אבל רוב אלה שצופים בו מתביישים בזה. תמיד יש סטיגמה מסביב לפורנו. להפוך את זה למקצוע שלך יגרור סטיגמה, שליליות, בושה. עם זה אתה צריך להתמודד בחיים. בשבילי, זה עצוב. אתה ראוי לא להיות דחוי".

סיד נובה (משמאל) במחאה על אי-הכללת עובדי מין ומשתמשי סמים בוועדת האיידס הבינלאומית

אף אחד לא צריך להרגיש דחוי רק בגלל המיניות או העבודה שלו. ועדיין, רבים חוששים מדחייה. ג'יז לי, קוויר ועורך הספר, הוא אחד מהם: "החלק הקשה ביותר בלאהוב מישהו, זה הפחד של לאבד אותו. המחשבה שאני עלול אפילו להגעיל אותו משתיקה אותי לגמרי".

אליס, מנהלת האתר  Alice in Bondage Land, מספרת איך הוריה קיבלו אותה אחרי שנים רבות של התנכרות. הוריה היו ספורטאים אולימפיים מאוכזבים, שמעולם לא זכו במדליה. כשאליס היתה בת 12, אמה קרעה את איורי הוואגינות שציירה. כשהיתה בת 16, הוריה גירשו אותה מהבית אחרי שתפסו אותה מבצעת מעשים מגונים בגזר. שנים מאוחר יותר היא הפכה לכוכבת אינטרנט בזכות פורנו הקשירות שלה, וזכתה בפרס לאתר הבונדאג' הטוב ביותר לשנת 2014:

"החוק במשפחה שלי אמר שאפשר 'לעשות כל ספורט כל עוד הוא ספורט אולימפי', אבל אני מעדיפה לארח את אולימפיאדת הסטראפ-און והקשירות. לא יכולתי להתנער מהטבע התחרותי של הוריי, אז יצרתי מקום לאתגרים המיניים של עצמי.

בסופו של דבר, הפרס היה מה שהבטיח את הקבלה שלהם. סוף סוף זכיתי במקום הראשון במשהו. אפילו אם הם לא מסוגלים להבין איך הבת שלהם יצאה כזאת, הם מסוגלים להבין ניצחונות."

חלק מהמאמרים אינם עוסקים באג'נדה של מין חיובי, וכותביהם מעדיפים לספר סיפורים קטנים ומשעשעים על יציאתם מהארון בפני משפחתם או חבריהם. סטויה (Stoya), אחת משחקניות הפורנו המבריקות ביותר בימינו, מתארת את שיחתה עם סבתה המבוגרת:

"'סבתא, אני עושה סקס עם אנשים ואנשים אחרים יכולים לראות את זה בווידאו.'

'וואוו, את מככבת בתמונות נעות! את נהנית מזה?'

'כיף לי. זה תמיד מעניין. אני עושה רק דברים שאני רוצה לעשות, ורק עם אנשים שאני רוצה לעשות את זה איתם. זה טוב.'

'טוב, אם ככה אז זה נשמע נחמד, ואני שמחה לשמוע שאת עושה משהו שאת אוהבת.'

'יש עוד משהו שאני כנראה צריכה להגיד לך, אם כבר אנחנו מדברות על הנושא.'

'כן?'

'אני משתמשת בשם האמריקני שלך בתור שם הבמה שלי.'

'ורה? זה לא שם מאוד סקסי.'

'לא. זאת אומרת, אני חושבת שוורה דווקא היה יכול להיות די שיווקי בסצנה הנאו-בורלסקית העכשווית, אבל אני משתמשת בסטויה.'

'אה. טוב, אני מקווה שאף אחד בבית האבות לא יתבלבל ביני לבינך, וינסה לשים את הרגליים שלי מאחורי הראש. אני כבר לא כזאת גמישה'."

סטויה

במאית הפורנו הפאנקיסטית והטבעונית ג'ואנה אנג'ל מספרת על שיחה עם חבריה, אחרי שגילו שהיא הקימה אתר פורנו: "כשמישהו שאל אותי אם הפורנו העצים אותי, עניתי: 'אני לא יודעת! האתר שלי עלה לאינטרנט רק לפני שש שעות'!"

וד"ר אנני ספרינקל האגדית הייתה צריכה בכלל לקבל את עצמה: "ב-1973, כשהפכתי מאלן שטיינברג, ברווזונת מכוערת בת 18, ביישנית וחסרת ביטחון, לאנני ספרינקל, כוכבת פורנו הרפתקנית, מינית ומפורסמת, אף אחד לא היה מופתע יותר ממני! קודם כל הייתי צריכה לצאת מהארון בפני עצמי. הייתי חייבת להודות בפני עצמי שהייתה בתוכי כוכבת פורנו שרצתה לצאת אל העולם. הדהמתי את עצמי!"

שחקני ושחקניות הפורנו בספר אינם מייצגים את רוב הפורנו. רובם הגיעו לפורנו מתוך מודעוּת, תשוקה ורצון לשנות. רובם רואים בפורנו שליחות ולא רק עבודה, ויכולים לבחור עם מי לעשות פורנו ואיך לעשות אותו. יהיה מעניין לקרוא פעם ספר דומה של שחקניות פורנו ממוצעות יותר, שמגיעות לפורנו פשוט בגלל צורך כלכלי. למרבה הצער, כמו שכותבי הספר מדגישים שוב ושוב, בגלל הסטיגמה החברתית אין לרוב השחקניות האלה את הפריווילגיה לצאת מהארון, בוודאי לא באופן תקשורתי שכזה. עד שהחברה תלמד לקבל שחקניות פורנו, אפשר ללמוד מאביו של שחקן הפורנו ג'יימס דרלינג, שאחרי שבנו סיפר לו שהוא שחקן פורנו, אמר לו בפשטות: "תודה שסיפרת לי. אני אוהב אותך". לפעמים לא צריך יותר.  

בחירה בזנות, יציאה מהזנות: לא דלת, מנהרה

עובדת המין הקנדית שרה מאן היא אחת הכותבות המבריקות ביותר בתנועה לזכויות עובדות מין. מאמר כללי שלה על זנות, האם אינני אישה, כבר התפרסם כאן בבלוג, וכך גם סיכום של עבודת המאסטר שלה. הרשומה הנוכחית היא תרגום של מאמר חשוב נוסף שלה, הפעם על "בחירה" בזנות. תודה לשרה ולעורכות האתר TitsandSass על האישור לפרסם אותו בעברית.


"את כזאת עצלנית, לא ייצא ממך שום דבר חוץ מזונה. ואת אפילו לא תהיי זונה טובה, כי אף אחד לא ירצה לזיין מישהי עם ספר מול העיניים".

כשהייתי בת 12, אבא שלי נכנס לחדר בזמן ששכבתי על המיטה וקראתי. כשהוא ראה שאני קוראת בשקט, זה מה שהוא אמר לי. מה שמצחיק זה שהשטיק של הסטודנטית דווקא עובד. הלקוחות אוהבים לחשוב שהם מממנים משהו משתלם כמו ההשכלה שלי, ולא את ההתמכרות שלי לסמים (למעשה הם מממנים את שתיהן).

הנקודה שלי היא כזאת: הכניסה לתעשיית המין היא גם מאולצת וגם מוסללת בהקשרים האישיים, ההיסטוריים, הכלכליים והחברתיים. בתנועה [לזכויות עובדות מין] אנחנו מדברות על אילוצים בכל פעם שאנחנו מדברות על עוני. עם זאת, אני חושבת שאנחנו נמנעות מלדבר על הסללה, כדי לא לחזק סטריאוטיפים על זונות שעברו התעללות בילדותן. אבל אני לא מאמינה שנעשיתי עובדת מין במקרה. אני חושבת שהוסללתי, ואני רוצה לדבר על זה.

ההתחלה

סיפור עבודת המין שלי לא מתחיל איתי. הוא מתחיל עם שתי נשים באנגליה של המאה ה-19, קרובות משפחה רחוקות מהצד של אמי. הראשונה היתה אם יחידנית, שגרה בעיירת נמל ונרשמה במפקדי-האוכלוסין כתופרת. היא מעולם לא התחתנה. המשפחה שלי חושדת שהייתה זונה, מאחר שהיה נהוג באותם זמנים לרשום זונות כתופרות, וזונות אכן עבדו לפעמים בתור תופרות, וכובסות, ובכל עבודה שהן יכלו למצוא. האישה השנייה, שרה ג'ונס, חיה מעט מאוחר יותר באותה מאה. גם היא היתה אם יחידנית במשך רוב חייה, וקצין צבא פרנס אותה אף שלא היה יכול להתחתן איתה, מפני שהיתה ממעמד הפועלים. בסוף היחסים נעכרו, כסף החליף ידיים, ושרה נישאה לגבר אחר ממעמד נמוך יותר.

בערך במפנה המאה, הגיע תורה של סבתא-רבתא שלי להיות אם יחידנית. עם שני בנים קטנים ובעל מת, היא היתה זקוקה להכנסה מהירה. אז היא ענתה למודעה של גבר, שחיפש אישה שתתחתן איתו ותעזור בעבודות החווה. בתמורה לנישואים היא קיבלה כרטיס הפלגה מאנגליה לקנדה. היא היתה בעצם כלה בהזמנה.

הייתי יכולה להמשיך: סבתא שלי כתבה שירי אהבה לחברותיה הנשים, ובכל זאת התחתנה עם גבר מבוגר ממנה בעשרים שנה; אמא שלי עברה סדרה של יחסי התעללות, והדפה הצעות מגונות בזמן שקיבצה נדבות ברחבי קנדה; אחותי עבדה בסוכנות ליווי וברחוב, והתנסתה הן בבחירה לעשות עבודת מין ברצון יחסי, והן בעבודת מין שנכפתה עליה על-ידי בן זוג שהאכיל אותה בקראק עד שנכנעה ללחציו. בינתיים, בצד של אבא שלי, אבי למד להיות אלים מאביו, שלמד מסבו של אבי, אדם שפעם היכה את אשתו כה חזק עד שהיא איבדה את הראייה באחת מעיניה.

לנשים בהיסטוריה המשפחתית שלי היו מעט ציפיות לאיכות חיים, וניצול מיני לא היה היוצא מן הכלל אלא הכלל. בגלל זה אני אומרת שהעובדה שנעשיתי זונה לא היתה מקרית. זנות, באופן כזה או אחר, היא פשוט מה שהנשים במשפחה שלי עושות כדי לשרוד. זאת עדות לא רק לקורבנוּת שלנו, אלא גם לתושייה שלנו.

כולנו עובדות בשביל אותם אנשים

נולדתי ב-1985, תוצאה של אונס במסגרת הנישואים. הבית שנולדתי אליו היה עני מרוד ואלים להחריד. פחדתי להיאנס עוד לפני שידעתי מה ההגדרה לדבר שפחדתי ממנו, וכשהייתי בת 13 הבנתי שאצטרך לעזוב או שאירצח. אחרי שברחתי, חייתי אצל משפחה אומנת וסדרה של קרובי משפחה. עד גיל 14 כבר חוויתי תסמינים של דיכאון, פוסט-טראומה והפרעת קשב וריכוז, אף על פי שעברו עוד לא מעט שנים עד שקיבלתי גישה לטיפול הנפשי הדרוש.

בקיצור, הילדוּת שלי היתה דפוקה ועשתה אותי משוגעת. היא גם גרמה לי להיות מודעת לכך שלפעמים אצטרך להתפשר על האוטונומיה והבטיחות שלי בשביל ההישרדות שלי, ושלעיתים קרובות תהיה לי רק מעט בחירה בנושא.

סחרתי לראשונה במין כשהייתי נערה. לא חשבתי על זה בתור עבודת מין, ולא ראיתי בזה ניצול. אם הייתן ניגשות אליי עם אחת מהטענות האלה כשהייתי בת 16 או 17, הייתי צוחקת לכן בפרצוף. ה"לקוח" הראשון שלי היה נהג מונית לא חוקי, שקנה לי ויסקי כדי שאסכים שימשש לי את השדיים. אני עדיין חושבת שאני זאת שהרוויחה מהעסקה.

כשהייתי בת 21 – נשרתי מהאוניברסיטה אחרי שנתיים וחצי והתחתנתי עם בן זוג שלא היה מסוגל להחזיק באף עבודה – התחלתי לעבוד באמת בתור "נערת ליווי". עד הלקוח השלישי, קשיש ששכח את השיניים התותבות שלו ושני סנטימטרים של צואה על התחת שלו, כבר ידעתי שאני שונאת את זה. אבל רק ב-2009, שנתיים מאוחר יותר, החלטתי שאני רוצה לצאת מהזנות.

ברגע שהחלטתי לפרוש, עבודת המין נעשתה גיהינום עלי אדמות. יש קו שעובר בין לעשות משהו שאת לא רוצה במיוחד לעשות, לבין לעשות משהו שאת במיוחד לא רוצה לעשות. כשהקו הזה מערב מיניות – שנושאת איתה כמויות של סטיגמה, טראומה, בושה, ציפיות, הערכה עצמית ועוד מעמסות אדירות של משמעות – ההבדל יכול להפוך את החיים לבלתי-נסבלים.

מאז 2009 אני עובדת במטרה לא להיאלץ למכור מין שוב. הבריאות הנפשית שלי הידרדרה כשהחלטתי לצאת מהזנות, וכך גם הנישואים שלי. לא היתה שום דרך להפסיק לעבוד בעבודת מין כל עוד פרנסתי אדם נוסף, אז עזבתי את בן זוגי וחזרתי ללימודים. נאבקתי נגד תקופות כה חמורות של דיכאון שלא יכולתי לצאת מהמיטה, חשבתי בקביעות על התאבדות ולא הצלחתי לשמור על היגיינה ותזונה בסיסיות. חליתי שוב ושוב בדלקת ריאות. אבל עדיין הייתי צריכה לפרנס את עצמי, והייתי צריכה כסף בשביל שכר לימוד, אז עדיין עשיתי עבודת מין.

אזהרת תוכן: הפסקה הבאה כוללת תיאור גראפי של אונס במקום העבודה  

ב-2011 הסכמתי להגיע אל לקוח בעיר סמוכה. היינו אמורים להיפגש במסעדה, לשתות משהו ולהכיר זה את זה, ואז לעבור לבית-החוף היפה שלו כדי להזדיין. כשהיינו בפנים הוא דחף לי עוד בירה, ואז עוד אחת. הוא לא שילם. הוא משך לי בשיער בזמן שנישק אותי. בזמן המין הוא הוריד את הקונדום, לחץ על הגרון שלי עם הזרוע, דחף את הזין שלו לתחת שלי ושאל אם ככה אני אוהבת את זה. פחדתי להיחנק למוות ועניתי שכן.

האם התקופה שלי כעובדת מין כללה רק אלימות וניצול ?ממש לא. אבל האם היא היתה חופשית? האם הרווחתי ממנה? אני לא חושבת. מפני שלא עבדתי עבור הרווח האישי שלי. זאת האמת הפשוטה מאחורי היחסים בין המעמדות תחת קפיטליזם: מעמד אחד מעוניין לקבל את השכר הגבוה ביותר עבור מכירת העבודה שלו, והעושר החומרי של המעמד האחר תלוי בלשלם לאותם עובדים פחות ממה שהם שווים. עובדות מין יכולות להיקרא "פועלות רבייה", לא במובן של להוליד את הדור הבא, אלא במובן של לספק את הטיפול והנוחות שהלקוחות צריכים כדי "לשכפל" את עצמם מיום ליום – להמשיך לחיות ולשגשג. בזמן שאנחנו מספקות את העבודה הזאת, עושרם ורווחתם של הלקוחות שלנו תלויים ביכולתם לשלם לנו פחות ממה שהעבודה שלנו שווה. כלומר, הלקוחות שלנו צריכים לקבל מאיתנו יותר נוחות וטיפול ממה שהם שילמו עבורו – זה מה שהופך את התשלום על מין ל"משתלם".

חמש שנים מאוחר יותר, כולל תקיפה מינית נוספת במקום העבודה והתמכרות לאופיואידים, אני עדיין מוכרת מין. יציאה מהזנות היא לא כל כך דלת כמו שהיא מנהרה אינסופית.

למגר את ההיצע

הייתי משקרת אם הייתי אומרת שתעשיית המין אינה מייצרת קורבנות. אני הייתי קורבן שוב ושוב, תחילה בדרכים שהובילו אותי לעבודת מין ומאוחר יותר בתור עובדת מין. אבל הייתי משקרת אם הייתי אומרת שעבודת מין מייצרת קורבנות חסרות ישע. עד כמה שהוגבלתי על-ידי דורות של עוני והוסללתי על-ידי דורות של אלימות, הייתי גם נחושה לא להישאר בתוך המגבלות האלה. עבודת מין היא חלק מהדרך שבה שברתי את המעגל. 

אני נרגשת מהכתיבה של עובדות מין אחרות, בעיקר כתיבה של נשים כמוני, שלא נהנו מעבודת המין ולא התנסו בה כבחירה. הבלוגרית ועובדת המין האקטיביסטית אמי קויאמה כתבה, "אנשים רבים מעדיפים את המילה 'שורדת' על-פני 'קורבן', מפני ש'שורדת' מרגישה חזקה ויוזמת. אני מבינה את זה, כי זה בדיוק מה שהרגשתי במשך תקופה ארוכה, אבל התחלתי לחשוב שאנחנו צריכות לכבד ולחבק גם חולשה, פגיעוּת ופאסיביות, אחרת בסוף נאשים ונפסול קורבנות שלפעמים, או תמיד, לא מרגישות חזקות".

ככל שחפרתי יותר בתיאוריות של סקס-פוזיטיב, כך הכרתי יותר עוֺבדות אחרות, וככל שעבדתי יותר בתעשיית המין, כך התקשיתי יותר לקדם את הפרדיגמה של "בחירה חופשית" בלי להרגיש כמו שקרנית. אני לא אוהבת עבודת מין, וכך גם רוב העובדות האחרות שפגשתי בדרכי. זה אולי לא תמיד נכון ביחס לכל עובדת מין – בעצם, אני בטוחה שזה לא תמיד נכון – אבל בקרב אלה שאני מכירה, החוויה הדומיננטית של מכירת מין היא בתור האפשרות המעשית ביותר מתוך כמות מוגבלת להחריד של אפשרויות.

כמובן, איני יכולה לדבר בשם עובדות המין שבשבילן "בחירה" היא הנרטיב המתאים ביותר. אני לא מתכוונת לעשות זאת. הן מתקבלות בברכה עם הסיפורים שלהן, אבל הסיפור הזה, הסיפור שלי, אינו עליהן. הוא על אלה מאיתנו ש"בחירה חופשית" לא היתה גורם בהחלטתן למכור מין.

אבל הניסיון שלי כן משפיע על הדרך בה אני חושבת על "בחירה". הדיכוטומיה של "זונה מאושרת" / קורבן חסר-ישע לא עובדת בשבילי. כמו שהבלוגרית האדיל חביבה כתבה, "יש נשים שנמצאות בסכנה בתעשיית המין בדיוק כמו שיש נשים שלא נמצאות בה בסכנה, ולפעמים זאת אותה אישה בזמנים שונים". נשמע לי הגיוני לחשוב על "בחירה" בתור קשת של אילוצים ותנאים, שמשפיעה על הסבירות שאנשים מסוימים יצטרכו לעמוד מול ההחלטה אם למכור, או לא למכור, מין. אנשים שונים נמצאים במקומות שונים על הקשת, וחלק מהאנשים, כמו אחותי, נמצאים במקומות שונים בזמנים שונים במהלך חייהם.

תמיד מסוכן לספר סיפור אישי על עבודת מין, אבל מסוכן במיוחד לספר סיפור שלילי. סיפור שלילי הופך אותי אישית לפגיעה, והוא עלול לגרום לדחייה גם מה"צד שלי", התנועה למען אי-הפללה, וגם מהצד של מתנגדי הזנות. ובמידה מסוימת, הנימוק שלי הוא נימוק בעד מיגור הזנות.

תקשיבו לי עד הסוף:

אני מתנגדת גם להפללה וגם לתיעוש של עבודת מין. זה לא אומר שצריך למנוע מאנשים למכור מין. אני מאמינה שאנשים ימשיכו למכור מין, מדי פעם או בתור מקצוע, גם בלי תעשייה שמוקדשת להפיכת העבודה המינית למוצר עבור רווח של אנשים שאינם עובדי מין (למשל, מנהלים ולקוחות). עד כמה שאני יכולה להגיד, תעשיית המין, כפי שהיא, מעוצבת כדי למקסם את הדורות של עוני ואלימות ששמו אותי במסלול הבלתי-נמנע לכיוון מכירת מין. התמיכה שלי באי-הפללה אינה נובעת מהמחשבה שניצול הוא מודל עסקי לגיטימי; אני תומכת באי-הפללה מפני שאני חושבת שאי-הפללה היא המדיניות הטובה ביותר הקיימת כיום מבחינה חוקית, מבחינת הבריאות והבטיחות של העובדות, ומבחינת הבריאות הציבורית.

איני חושבת שחקיקה שתמגר את הביקוש תעזור להפסיק את תיעוש עבודת המין. היא רק תדחוף עובדות למחתרת ותעמיד אותן בסכנה גדולה יותר. לכן אני תומכת במה שאני רוצה לחשוב עליו כמודל של 'מיגור ההיצע'. אם היו לנו חקיקה ותוכניות רווחה שמתנגדות לעוני, הפללת משתמשי סמים, בעיות של בריאות נפשית, אלימות נגד נשים וגורמים אחרים שמסלילים לזנות, באותה אגרסיביות שבה מתנגדי הזנות מתנגדים למכירה וקנייה של מין, אז מראש לא היתה לנו תעשיית מין שצריך לדאוג לגביה. ומשם הפסקת התיעוש יכולה לקבל עדיפות, לדוגמא על-ידי סבסוד של מכוני ליווי קטנים שמנוהלים על-ידי העובדות עצמן, ואיסור על יחסי מנהל-עובד נצלניים.

החלטתי לעשות עבודת מין, ואני חושבת שעשיתי החלטה טובה. אבל מה שאני לוקחת מהסיפור שלי על עוני ואלימות בין-דוריים זה לא שבחרתי בעבודת מין, אלא שתעשיית המין בחרה בי. כשאני תומכת באי-הפללה, זה בגלל שאני יודעת איך תעשיית המין הופכת אנשים לקורבנות, ואני לא רואה איך הפללה תעזור לנו להילחם בזה. מיגור הביקוש, אפילו אם היה אפשרי, לא ייתן מענה לגורמים שדחפו אותי לזנות, ולא ימנע מהתעשייה להרוויח ממצבי. הפיתרון היחיד הוא למגר את ההיצע.

בגדים, מין וסחר בנשים

הספר Threadbare: Clothes, Sex, and Trafficking הוא ז'אנר נדיר של ספרוּת: ספר עיון בסגנון קומיקס. הנושא שהוא מציג, לעומת זאת, אינו נדיר: ניצול של נשים בתעשיית האופנה, ודיכוי של נשים בתעשיית המין. הכותבת, אן אליזבת מור, מוכיחה ששני הנושאים כרוכים זה בזה ומוכתבים מלמעלה על-ידי תאגידי האופנה והממשלות.

בקיצור, זה הולך ככה:

- תאגידי האופנה פותחים מפעלים במדינות מזרח אסיה, ומעסיקים בהם נשים בתנאים גרועים ובשכר שאינו מספיק לקיום.

- מאחר שתנאי התעסוקה כל כך גרועים, נשים רבות מעדיפות לפנות לתעשיית המין.

- התאגידים לוחצים על הממשלות לחוקק חוקים נגד עבודת מין, כדי שהנשים ייאלצו להמשיך לעבוד במפעלים.

- בעקבות הלובי של התאגידים, ארה"ב מאיימת על מדינות מזרח אסיה שאם הן לא יחוקקו חוקים נגד עובדות מין, היא לא תתמוך בהן כלכלית.

- מדינות מזרח אסיה מחוקקות חוקים נגד "סחר בנשים", ובאמצעותם כולאות עובדות מין במחנות לחינוך מחדש.

- במחנות לחינוך מחדש, הנשים נאלצות לעבוד בתפירה בדיוק כמו שעושות הפועלות במפעלי הטקסטיל, ובתנאים עוד יותר גרועים.

- מפעילי המחנות האלה הם ארגונים "נגד סחר בנשים", שמשלמים למנהלים שלהם משכורות עתק.

- מי שמממנים את אותם ארגונים "נגד סחר בנשים" הם תאגידי האופנה.

זאת אולי נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה, אבל זאת המציאות. תאגידי האופנה מעסיקים נשים בשכר רעב, ודואגים לוודא שלא יהיו להן אפשרויות אחרות.

הרווחים של שוק ההלבשה קרובים ל-1.2 טריליון דולר בשנה. תעשיית האופנה מעסיקה בין שישית לשביעית מכלל הנשים בעולם. בזמן שהרווחים של תאגידי האופנה מרשימים, המשכורות של העובדות במפעלים שלהם מרשימות פחות.

עובדות תעשיית הביגוד בהודו, למשל, מרוויחות בממוצע 64 יורו לחודש, שלא מספיקים לקיום בכבוד. למעשה, הם מהווים רק 43% מהשכר שמספיק לקיום בכבוד במדינה. הודו אינה יוצאת דופן. בווייטנאם, המשכורת הממוצע במפעלים היא 29% מהשכר הדרוש למחייה. בסין היא 36%.

התנאים במפעלים קשים. העבודה נעשית בבניינים רעועים, בלי אוורור, והעובדות נאלצות לייצר יותר ויותר בגדים באותה מסגרת זמן ובלי העלאה במשכורת. אם הן עושות טעות בגלל הלחץ, הן נאלצות להתחיל מחדש בלי לקבל כסף על הזמן הנוסף. בשנים האחרונות נוצרה תופעה של התעלפויות המוניות בגלל התנאים הקשים.  בחצי הראשון של שנת 2015, לפחות 557 נשים התעלפו בזמן העבודה במפעלי הטקסטיל בקמבודיה.

לנשים בקמבודיה אין הרבה אפשרויות אחרות. תעשיית הביגוד במדינה מעסיקה מאות אלפי עובדים, ומהווה 80% מסך כל הייצוא במדינה ו-33% מהתמ"ג הלאומי.

אדם יחיד צריך 150$ לחודש כדי להתקיים בקמבודיה. נשים בתעשיית הביגוד מרוויחות 100$ לחודש, וזאת התעשייה עם השכר הגבוה ביותר עבור נשים במדינה. לעומת זאת, נשים יכולות להרוויח בעבודת מין עם זרים 20$ בלילה. על לקוח מקומי הן מקבלות 5$ (ונותנות חצי מהכסף לסרסור).

  

במילים אחרות, הבעיה היא השכר הנמוך בקמבודיה, שדוחף נשים לתעשיית המין. אבל לבעלי הכוח יש אינטרס להסתיר זאת, והם מנצלים את כוחם כדי לטעון שהבעיה היא "סחר בנשים". זאת הסיבה שתאגידי האופנה אינם מסתפקים בהפעלת לובי על ממשלת ארה"ב, אלא גם מממנים ארגונים "נגד סחר בנשים".

אחד הארגונים הגדולים ביותר נגד סחר בנשים, Shared Hope International, הוא עמותה עם תקציב של 3.4 מיליון דולר, שבמקרה יש לה גם זרוע למען רווח, ששמה המופלא הוא Trafficking Markets. אחד הבכירים בעמותה, קרטיס לינד, הוא בכיר בחברת ההלבשה Columbia.

חברת נייק מממנת את ארגון Half The Sky, ש"נלחם" בסחר בנשים ובזנות. הארגון הוקם על-ידי עיתונאי הניו-יורק טיימס, ניקולאס קריסטוף, שתמך בכליאת עובדות מין קמבודיות במחנות לחינוך מחדש, והשתתף בפשיטות של משטרת קמבודיה על עובדות מין.

קריסטוף קידם בין השאר את סומאלי מאמ (Somaly Mam), אישה קמבודית שטענה שהיא ניצולה של סחר בנשים, הקימה עמותה שהצילה לטענתה 4000 שפחות מין, והפכה לאישיות חשובה בארה"ב. היא התחברה עם הילארי קלינטון, השפיעה על מדיניות החוץ של ארה"ב בתמיכה בהפללת עובדות מין, זכתה בתואר "גיבורת המלחמה בסחר בנשים" של משרד המדינה האמריקאי ב-2007, ונבחרה על-ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים החשובים בעולם ב-2009.

היתה רק בעיה קטנה: סומאלי מאם שיקרה. היא לא היתה קורבן של סחר בנשים; בתה, בניגוד לטענתה, לא נחטפה על-ידי ארגון של סחר בנשים; והנשים שהיא "שיקמה" תודרכו על-ידה בנוגע לסיפורים המפוברקים שהן צריכות לספר לתקשורת. אם זה לא מספיק, רבות מהנשים שהגיעו למחנה השיקום שלה עשו זאת בניגוד לרצונן, לאחר שנאספו בכוח על-ידי המשטרה במבצעים "נגד סחר בנשים". בדיקה עצמאית גילתה שרק 49% מהנשים במחנה שלה יכולות להיחשב לקורבנות סחר, וגם זה רק תחת הגדרה מקיפה מאוד של המושג, שאינה כוללת כפייה.

בארגונים הגדולים ביותר נגד זנות, כמו CATW או Polaris Project, רוב המימון מגיע מתעשיית האופנה. הם לוחצים בהצלחה על ממשלת ארה"ב להגדיר כל מין בתשלום כסחר בנשים. הארגונים האלה מנרמלים את התנאים הקשים במפעלים ומביישים את עובדות המין: לא רק שהם אינם מוחים נגד תנאי העבודה בתעשיית הביגוד, הם מכריחים את עובדות המין לחזור לעבוד בהם, ואם הן מסרבות, הן זוכות לשיימינג בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת. כך אפשר לטעון שאף אישה אינה רוצה לעבוד בתעשיית המין, ולמנוע מנשים לעזוב את תעשיית האופנה.

36 הארגונים האמריקאים הגדולים "נגד סחר" מגלגלים תקציב שנתי של 1.6 מיליארד דולר. הממשל האמריקאי משתתף במימון הארגונים האלה. למעשה, הממשל דורש הצהרה פומבית על תמיכה בהפללה של נשים שעובדות בזנות, כתנאי לקבלת תמיכה. ככל שמדינה עוצרת יותר עובדות מין, ארה"ב מחמיאה לה ומדרגת אותה גבוה יותר ב"מלחמה נגד סחר בנשים". במדינות מזרח אסיה כמו גם בארה"ב, ארגונים "נגד סחר" משתפים פעולה עם המשטרה, כשהם משתתפים בפשיטות משטרתיות על עובדות המין ומציבים בפניהן בחירה: או שתסכימו להשתתף בתוכניות חינוך מחדש, או שתיעצרו.

כשהנשים מגיעות למחנות החינוך מחדש בקמבודיה, הן נאלצות לעבוד באותם תנאים של מפעלי הטקסטיל, רק עם משכורת נמוכה יותר ובלי אפשרות לברוח. בזמן שהנשים במפעלים מרוויחות 100$ לחודש, הנשים במחנות מרוויחות רק 2$ ליום. העמותות מוכרות את הבגדים שהן מייצרות ונהנות מהרווחים. כל עמותה כזאת מעסיקה עשרות עובדים בשכר, שנהנים ממשכורות עתק במונחים מקומיים. כשהנשים "משוקמות", הן נאלצות לחזור לעבוד במפעלי הטקסטיל.

לפי מאמר של החוקרת אלני שיאה, המצב דומה גם בסין. הנשים במוסדות השיקום צריכות להתחייב לחיות במוסד ולא להמשיך לעבוד בזנות, ומוטל עליהן עוצר לילי. יש להן אפשרות לבחור אם להשתתף בתפילות נוצריות, אבל מי שאינה משתתפת בהן צריכה להמשיך לעבוד, כך שכולן משתתפות בתפילות.

הנשים במחנות בסין מייצרות תכשיטים ומקבלות משכורת של קרוב ל-300 דולר, בדומה לעבודות אחרות בשכר נמוך במדינה. הארגונים מוכרים בארה"ב כל תכשיט בעד 70 דולר לתכשיט, תוך הצהרות על "סחר הוגן" ו"ללא עבדוּת", שמעלות מאוד את ערך התכשיטים. התווית של "מיוצר על-ידי ניצולות סחר" מביאה לארגונים רווחים יפים, אבל לא משפיעה על שכר הנשים.

הארגונים האמריקאים נגד "סחר בנשים" לא מסתפקים ברווחים שהם עושים על גבן של עובדות הכפייה. רוב כספי התרומות שהם מקבלים אינם מושקעים בעזרה לקורבנות סחר, אלא בקמפיינים אמריקאים ל"קידום מוּדעוּת", כלומר בתשלום למנהלי הארגונים על הרצאות, שבהן הם מספרים כמה נורא מצבן של נשים בתעשיית המין.

בסופו של דבר כמעט כולם מרוויחים: תאגידי האופנה מרוויחים על חשבון עובדות בשכר רעב; ארגונים נגד סחר בנשים מרוויחים על חשבון עובדות כפייה; וממשלות משווקות את עצמן כמי שנלחמות בסחר בנשים, בזמן שהן כולאות את אותן נשים במחנות לחינוך מחדש. היחידות שמפסידות, כרגיל, הן הנשים עצמן.

על הישרדות / קייטי סימון

קייטי סימון היא אחת מעורכות הבלוג הנהדר TitsandSass, בלוג שמנוהל ונכתב על-ידי עובדות מין. הרשומה היא תרגום של אחד המאמרים שלה בבלוג, שבו היא מתארת את התחושה של להיות עובדת מין ומשתמשת בסמים, בחברה שמפלילה ומדירה נשים כמוה.

בחודש שעבר גיליתי שחברה שלי מתה ממנת יתר.

מעולם לא פגשתי אותה, אבל הכרתי אותה כמעט 15 שנים דרך האינטרנט. מצאנו זו את זו בימים של Livejournal, בתקופה שבה רק האפשרות לקרוא את דבריה של מישהי דומה לי, עובדת מין ומשתמשת בהרואין, היתה הלם בשבילי. באותה תקופה קראתי כל מה שיכולתי לקרוא על נשים כמונו, אפילו צהובונים או עלונים של "מכורים אנונימיים".

זה היה גילוי מרעיש לקרוא מישהי שכותבת על החיים שלה, החיים שלנו, בגוף ראשון, ומעזה לבנות את זהותה בתור יותר מסתם שורת מחץ או סיפור עם מוסר השכל. אנשים מדברים על חשיבות ה"ייצוג", אבל אין שום דרך לתאר מה סימלה בשבילי בגיל 22 הידיעה שיש שם בחוץ עוד מישהי כמוני.

יכולתי תמיד לדבר איתה על כל הדברים שלא יכולתי לדבר עליהם עם החברים הלא-מכורים שלי: סוחרי סמים עצלנים, שוטרים מניאקים, והצורך המתמיד לעבוד מספיק כדי לקנות סמים. מאוחר יותר, כששתינו היינו על מתדון, התלוננו זו לזו על השילוב הייחודי של בירוקרטיה והתנשאות שנתקלנו בו במרפאות. היא תמיד עדכנה אותי על הפיאסקו האחרון של המלחמה בסמים, ויכולנו להיות כנות זו עם זו ולזעום ביחד.

אני לא בטוחה מה קרה לה. יכול להיות שהיא קורבן של כל הפנטניל שהתערבב באספקת ההרואין ברחבי המדינה. אני יודעת שהיא לא השתמשה בסמים כבר תקופה. היה לה חשוב לשמור על הילדים שלה. הסבילות שלה כנראה היתה נמוכה.

אבל אני לא יכולה לנער את החשד שהמוות שלה לא היה לגמרי מקרי. כמו רבות מאיתנו, היא התמחתה בצמצום נזקים. היא היתה יכולה להעביר שיעור על איך להימנע ממנת יתר. אני לא חושבת שהיא הרגה את עצמה. אבל אני לא בטוחה שהיא ניסתה ככל יכולתה להישאר בחיים.

ומי יכול להאשים אותה אם לרגע אחד היא הפסיקה לעשות את המאמץ האדיר לשרוד?

אני צריכה להגיד לעצמי כל יום שאני עדיין שווה משהו, למרות כל העדויות הסותרות. אפילו אם עבור רוב האנשים אני גרסה מהלכת של "התרחיש הגרוע ביותר". אפילו אם לפי כל סעיף של הצלחה מיינסטרימית, יצאתי לגמרי מחוץ למסלול. אפילו אם חיים כמו שלי אינם רק לא חוקיים, הם גם מושמצים.

אבל לפעמים קשה להאמין שאת שווה משהו, כשאת ומעגל החברים הקטן בתנועה שלך הם היחידים שחושבים כך.

הז'רגון הפרוגרסיבי המעורפל, עם מונחים כמו "זונותופוביה מופנמת" ו-"drug-shaming", אולי יעיל פוליטית, אבל משטיח את משמעות החוויות שהוא אמור לתאר. הוא לא יכול להעביר את המקהלה היוונית שאני שומעת בתוכי, שממליצה לי להרוג את עצמי מפני שבכל מקרה אף אחד לא רוצה שאנשים כמוני ישרדו.

מצבן של עובדות מין רבות גרוע יותר. הקריאה על הרצח הזוועתי של עובדת המין הטורקייה, הטרנסית האקטיביסטית האנדה קאדר, הבהירה לי את זה היטב. אבל אלה מאיתנו שלא נהרגו על-ידי הלקוחות החמושים בחסינות שלהם, אלה מאיתנו שהיו בנות מזל מספיק כדי לא להיעצר ונשארו חופשיות מהאלימות המשטרתית, עדיין מוצאות לפעמים את מותן כשהן יודעות שהן ניתנות להשלכה כמו חפץ חד-פעמי.

אין צורך להרוג אותנו אם אנחנו הורגות את עצמנו.

אני לא מקדמת תיאוריית קונספירציה. לפעמים אני חושבת שמה שגורם לנו לרצות למות הוא האדישות המוחלטת של החברה לגבי מה שקורה לנו, הרבה יותר מהשנאה או הדיכוי. כשהייתי צעירה יותר דמיינתי את עצמי באופן מלודרמטי כמו עכבר, שחי מהפירורים של הביקוש הצרכני הארוטי של גברים בני המעמד הבינוני. האנלוגיה הזאת, נסערת ככל שתהיה, נכונה מהבחינה שבקושי מבחינים בנו, מלבד בתור מושא לגועל.

בלתי אפשרי לעשות מחקר מקיף על הבריאות הנפשית של אוכלוסייה מופללת. אני לא יכולה לכמת מה הסבירות שנתאבד. אבל אני יכולה להגיד שלשרוד בכל יום בתור עובדת מין מודרת זה הישג בפני עצמו, בהתחשב במה שאנחנו עומדות מולו. אם אתן קוראות את זה והצלחתן לעבור עוד לילה, אם הצלחתן לזכור שאתן בעלות משמעות למרות כל מה שאומרים לנו – זה משמעותי.

שחורות מדי, בוטות מדי, בולטות מדי

פעם לא היו לנורבגים חוקים מיוחדים נגד זנות. בשנות התשעים הגיעו לנורבגיה מהגרות שעסקו בזנות, ופתאום הנורבגים החליטו שהזנות היא תופעה פלילית. שני מחקרים על היחס של התקשורת הנורבגית לעובדות מין מהגרות - רוסיות וניגריות - מראים איך השיח הציבורי הפך את הזנות לבעיה ואת עובדות המין המהגרות למשהו שצריך להיפטר ממנו. 

בהתחלה הגיעו הרוסיות. זה קרה בסביבות 1990, כשהקומוניזם נפל והגבולות נפרצו. תושבי Finnmark, המחוז הצפוני של נורבגיה, מצאו את עצמם במרחק של כמה שעות נסיעה חופשית מהעיר הרוסית מורמנסק, שמספר תושביה קרוב לזה של אוסלו. הנשים הרוסיות מצאו את עצמן במרחק של כמה שעות נסיעה מנורבגיה, המדינה שאליה קיוו לברוח מהמצב החברתי והכלכלי הקשה במולדתן.

לאורך רוב המאה העשרים, הגבול בין רוסיה לנורבגיה לא היה רק גבול גיאוגרפי. הוא היה גבול בין מזרח ומערב, קומוניזם וקפיטליזם, דיקטטורה ודמוקרטיה. גם אחרי שהגבול הפוליטי נפרץ והנשים הרוסיות התחילו להגיע, החברה הנורבגית הקפידה לשמור על הגבול התרבותי ולהפוך את הנשים הרוסיות ל"אחרות", ואת הגברים שמתרועעים איתן ל"אחרים".

העיתונות הנורבגית גילתה עוינות כלפי הנשים הרוסיות. היא הגדירה את פעילותן מול הערכים המקומיים: נורמלי מול סוטה, נורבגי מול זר, מוסרי מול לא מוסרי. הנשים הרוסיות נחשבו זרות, הלקוחות הנורבגים לא מוסריים, והפעילות המשותפת שלהם סוטה. כך הן ולקוחותיהן הוגדרו ביחד מול קבוצת הרוב הנורמלית, המוסרית והנורבגית.

התקשורת הציגה את הזנות כגורם בעייתי. כל האמצעים היו כשרים בדרך להוקעת הזנות, גם אם היו חסרי בסיס. נשמעו האשמות על מעורבות נרחבת של המאפייה הרוסית בזנות, אף-על-פי שהמשטרה לא מצאה מעורבות כזאת. קיומם של סרסורים אכזריים הונח כמובן מאליו, אפילו שרק ארבעה גברים הורשעו בסרסרות בנורבגיה בין 1990 ל-2001, כולם על השכרת דירות לעובדות מין ולא על כפייה כלשהי, ולמרות שהתקשורת והמשטרה לא מצאו עדויות לקיומם של סרסורים אחרים. דיווחים דרמטיים הצהירו על "פצצה מתקתקת של מחלות מין" ועל "הסיפיליס הרוסי", למרות שנרשמו רק חמישה דיווחים של גברים שנדבקו במחלות מין מנשים רוסיות בשש השנים שבין 1994 ל-2000.

ההאשמה הגרועה ביותר נגד עובדות המין היתה, כרגיל, הטענה שהן פוגעות בסדר החברתי ובמוסר הציבורי. לפי הדיווחים בתקשורת, הזנות יצרה בקהילה הכפרית של פינמארק חשד, שקרים ושמועות, הרסה משפחות וגרמה נזק לנשים ולילדים. בקיצור, היא הביאה להידרדרות מוסרית. הקהילה הקטנה, הערכית והמאוחדת "נהרסה בגלל הזנות". מאמר אחד הציג אם ובנה קוטפים פירות יער, פעילות שמייצגת טוהר נעורים וחיי משפחה מאושרים, ומוצאים פתאום קונדומים ובקבוקי ליקר ריקים. הזנות מזהמת את החברה. חייבים למגר את הרוע הזה, לפחות למען הדורות הבאים!

ואכן, ממשלת נורבגיה התפנתה למגר את הרוע הרוסי. עד 1999 לא היו בנורבגיה חוקים לגירוש נשים זרות. אחרי שהמשטרה עצרה עובדת מין טרנסית ברזילאית בטענה שאין לה רישיון עבודה, בית-המשפט העליון דחה את הדרישה לגרש אותה, בטענה שזנות אינה עבודה ולכן אין צורך ברישיון עבודה בשבילה. כמה שבועות לאחר מכן, הפרלמנט הנורבגי חוקק חוק לגירוש זרים אם "אין סיבה משכנעת לשהותם בנורבגיה" או אם הם מפריעים לסדר הציבורי. החוק נוסח באופן כללי, אך המטרה הברורה היתה לגרש את עובדות המין הרוסיות, או כמו שכינה אותן אחד מחברי הפרלמנט, The Russian whore traffic. החוקים שהורו על גירוש של נשים רוסיות שעבדו בזנות, כלומר על ענישה של הנשים בלבד, הוכיחו שלמדינה לא באמת אכפת מהמוסר הציבורי.

ואז הגיעו הנשים הניגריות. הרוסיות היו אולי "אחרות", אבל לפחות היו לבנות. הניגריות הן האחרות האולטימטיביות. אם עובדות מין הן "אחרות", אזי עובדות מין ניגריות הן "האחרות של האחרות". הן בולטות יותר בשטח, גם בגוון עורן וגם בהתנהגותן. ב-2003 היו ברחובות אוסלו שתי עובדות מין ניגריות. ב-2006 כבר היו 400. הנראוּת שלהן הפכה להיות גדולה מדי. הן עשו את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים.

 בעקבות "הפלישה הניגרית", כפי שהיא תוארה בעיתונים, השיח התקשורתי על הזנות השתנה. "נשים בזנות" הפכו ל"פרוצות" (Whores). העיתונאי אנדרס הגר תהה מתי נעשה מקובל לקרוא לנשים שעובדות בזנות "פרוצות", וענה בציניות: "ברגע שהן שינו צבע".

"מבול של זונות אפריקניות מגיע לאוסלו", היתה הכותרת בעמוד הראשון של Aftenposten, אחד העיתונים הנפוצים בנורבגיה, בעקבות הגעתן של 40 עובדות מין ניגריות לאוסלו. הכתבה תיארה אותן כנשים שסובלות מאלימות, מכישוף שחור ומוודו. הן גם יצרו תחרות בשוק הזנות המקומי, הורידו מחירים ופגעו כך בעובדות המין המקומיות. שלושת העיתונים הגדולים דיווחו בסיפוק על שני מנהלי מכון ליווי ושלושת עובדיהם שהואשמו בסרסרות, וגם על 25 הנשים שעבדו אצלם, שגורשו מהמדינה בתוך 48 שעות.

הדיווחים האלה קבעו את דפוס ההתייחסות מכאן ואילך. עובדות המין הניגריות החליפו את עובדות המין הרוסיות בתור ה"אחרות".

בניגוד לנשים השחורות הנואשות, הנשים ממזרח אירופה היו לבנות, כלומר לא נחשדו בחוסר ישע ובהורדת רמת המחירים. העובדות הניגריות הואשמו לא רק בהורדת המחירים של זונות הצמרת, אלא גם בגניבת הלקוחות של המכורות לסמים, שעוד עלולות להידרדר לפשע בגללן. התקשורת קבעה: "אחרי שזונות זרות השתלטו על אזורי הזנות באוסלו, השוק רווי. הנשים הנורבגיות מפסידות בתחרות על הלקוחות." ההתייחסות לנוכחות המתרחבת של נשים זרות הזכירה מלחמה, עם כותרות כמו "מלחמת מחירים" ו"מלחמת הפרוצות" (The Whore-War), שתיארו קרבות אלימים על הלקוחות בין נשים מקומיות לזרות.

עד בוא עובדות המין הניגריות, הזנות בנורבגיה התרכזה באזורים מוגדרים, ולכן נחשבה לתופעה שניתנת לשליטה ולניהול. הניגריות הרחיבו את האזורים, אם בגלל התחרות הגדולה ואם מפני שלא הכירו את החוקים הלא כתובים. עכשיו הן עבדו גם לאורך רחוב קרל יוהאן המפורסם, הרחוב של הארמון המלכותי, הפרלמנט ותחנת הרכבת המרכזית. כבר אי אפשר היה להתעלם מהן, וכל מי שעבר בעיר היה יכול לראות אותן. הן גם התחילו לעבוד באזורי מגורים. זה כבר היה בלתי נסבל. הזנות הפכה לבעיה.

 אחד העיתונים פרסם סקר :"האם המשטרה צריכה לעשות משהו בקשר לגידול בתנועת הפרוצות בעיר? סמסו, שלחו מייל והשתתפו בדיון באתר." עיתון אחר הכריז: "הזונות האפריקניות שולטות ברחובות באמצעות התנהגות אגרסיבית ומוחצנת". העיתונים דיווחו בדאגה על הזונות הניגריות שמנסות לפתות גברים בכוח. הגברים הוצגו כטיפוסים תמימים שמותקפים על-ידי הזונות ועלולים בסוף להסכים לשלם להן על מין. הזונות הניגריות הפכו לאיום על הסדר הציבורי, חדירה של גורמים זרים ולא רצויים לתוך גבולות המדינה. "צריך לנקות את הרחובות", זעם אחד הכותבים למערכת העיתון.

רשויות הבריאות הזהירו מפני האיידס שהזונות האפריקניות מביאות איתן. אפילו נשים ניגריות אחרות התלוננו על הזונות הניגריות, מפני שהן גרמו לכל הניגריות להיחשד בטעות כזונות [באופן אירוני, בעקבות החוק להפללת הלקוח ישנם בעלי דירות שאינם משכירים דירות לנשים אפריקניות, מחשש שהן זונות והם יואשמו בסרסרות].

בתחילת שנות האלפיים, נורבגיה דחתה את האפשרות לחוקק את החוק להפללת הלקוח. הנשים הרוסיות לא נחשבו מסוכנות מספיק, אז הממשלה הסתפקה בלגרש אותן מהמדינה. במקרה של עובדות המין הניגריות, נורבגיה הבינה שגירוש אינו מספיק, וחוקקה את החוק להפללת הלקוח במטרה לפגוע בפרנסתן ובתנאי עבודתן.

כרגיל, הרטוריקה של המדינה והתקשורת הציגה את החוקים נגד הזנות כחוקים לטובות נשים בזנות. לפיהן, עובדות מין ניגריות הן "מנוצלות", "שפחות" ו"נאלצות לעבוד בזנות בעקבות ברית מכשפות", ופושעים וגברים נורבגיים עשירים נהנים על חשבונן של הנשים העניות. במסגרת הזאת, היה נוח להציג את החוק להפללת הלקוח כמאבק בפשע המאורגן ובגברים לא מוסריים שמנצלים נשים בעל כורחן. בפועל, החוקים נועדו פשוט להיפטר מהן. את התוצאות הן חוות על בשרן. 

עובדת מין? אין דבר כזה!

ג'ו דוזמה, אקדמאית ועובדת מין לשעבר, היתה אחת הפעילות הבולטות ביותר למען זכויות עובדות מין. היא חשפה איך ארגונים נגד זנות הפכו את הדיון על זנות לדיון על סחר בנשים, במטרה לחוקק חוקים שיעצימו אותם על חשבון עובדות המין עצמן. הרשומה מתבססת על ספרה, "שפחות מין ושליטות השיח", ועל מאמר נוסף שלה.

דוזמה תוקפת את פוליטיקת הזהויות, פוליטיקה שמבוססת על התנגדות לדיכוי ההיסטורי של קבוצות שונות. לכאורה, פוליטיקת הזהויות שואפת למגר את אותו דיכוי היסטורי. למעשה, אם היא תמגר את הדיכוי, הרי שהזהות שלה עצמה תפסיק להתקיים, מאחר שהיא מבוססת כולה על ההתנגדות לדיכוי.

זאת הסיבה שפוליטיקת הזהויות לא באמת רוצה לשנות את השלטון המדכא. היא מחפשת הגנה מפני השלטון, ולא כוח וחופש לעצמה. כשהיא מבקשת את הגנתו של אותו ממסד שמדכא אותה, היא בעצם מחזקת את המדיניות והחוקים של אותו ממסד מדכא.

במקום לפקפק בכוחו של הממסד לחוקק ולהעניש, הפמיניסטיות מחזקות את כוחו כשהן פונות אליו שיגן עליהן, על חשבון נשים אחרות שנשארות לא מוגנות. "חוקים הם אמצעים חשובים בדיכוי של מי שאינן מוגנות. הם מגבירים את הפגיעוּת של מי שנמצאות בצד הלא מוגן של החלוקה בין חושך לאור, בין נשים נשואות לזונות, בין ילדות טובות לרעות."

באופן כזה, פמיניסטיות מערביות מקבלות מקום בתוך ההגמוניה הממסדית על-ידי הפיכתן של עובדות המין לקורבנות חסרות ישע, ומחוקקות חוקים שמחזקים את הנשים המערביות על חשבון יכולת הפעולה של נשים שאינן לבנות. "הגופים המצילים" הם גופים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה. "הגופים הסובלים" הם גופים ממעמד הפועלים או שחורים וילידים.

בסוף המאה ה-19 הרטוריקה של מתנגדות הזנות הפכה את הזנוּת לסחר בנשים. הנשים הלבנות הפכו את עובדות המין ל"שפחות" שחיות בתנאי עבדוּת, ושפחות כמובן אינן יכולות לדבר בשם עצמן. כדי "להשמיע את קולן" של הנשים הלא-לבנות, הנשים הלבנות קיבלו כוח פוליטי. העבדוּת לכאורה של נשות העולם השלישי שימשה את הנשים הלבנות כדי להדגים את הצורך במעורבות פוליטית של נשים, על-מנת להפסיק את הסבל שנגרם על-ידי גברים.

גם כיום, הפמיניסטיות נוקטות בניאו-קולוניאליזם כלפי עובדות המין בעולם השלישי. הן מונעות מהן לייצג את עצמן ומציגות את התרבות המערבית, ואת הפמיניזם המערבי, כמתקדמים יותר תרבותית בהתנגדותם לפטריארכיה.

ביחס לעובדות המין בעולם המערבי, שדורשות הכרה במקצוע וזכויות אדם, הפמיניזם הרדיקלי מגנה אותן ובו זמנית מרחם עליהן. קתלין בארי, מייסדת הארגון הפמיניסטי-רדיקלי נגד זנות CATW, כתבה שהן "מפנימות את הדה-הומניזציה לתוך זהותן", ומאשימה אותן: "מי שמצהירה שהיא בחרה בזנות, ושהזנות היא חלק מהזהות הנבחרת שלה, מעורבת באופן פעיל בקידום דיכוי הנשים למען האינטרסים של עצמה".

עבור ארגונים נגד זנות, הרעיון של זונה שלא נפגעת מעבודתה הוא בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתקיים. כשהארגונים נגד זנות דורשים להתייחס ל'זונה הפגועה' בתור האמת הפמיניסטית היחידה, הם מכחישים את קיומן של עובדות מין שמייצגות חוויה אחרת, וכך מעלימים את האפשרות לעימות פוליטי איתן. זהו המימוש האולטימטיבי של כוח: להכחיש את עצם קיומן של עובדות מין, להתעקש שהן לא יכולות להיות. הזונה, אם כך, אינה רק חסרת הסכמה, רצון ותשוקה. היא עצמה חסרה. מה שהארגונים נגד זנות רוצים יותר מכול הוא שעובדות מין יאטמו את חוריהן – יסתמו את הפה, יסגרו את הרגליים – כדי למנוע מהן לשפוך החוצה את החומרים והמילים שהארגונים רואים בהם מזיקים.

עובדות המין בעולם השלישי, לעומת עובדות המין המערב, אפילו לא נחשבות למי שמבינות מה הן עושות ומהן זכויות אדם. בארי כותבת עליהן: "הן אימצו את השימוש במונח 'עבודת מין' בגלל ייאוש, לא בגלל שהן מקדמות זנות. נראה להן בלתי אפשרי למצוא דרך אחרת שבה יתייחסו לנשים בזנות בכבוד, מלבד לנרמל את הניצול שלהן".

מבחינת הפמיניזם הלבן, עובדות המין בעולם השלישי כל כך משועבדות, שתקוותן היחידה היא שנשים אחרות יצילו אותן. במיטב המסורת הקולוניאליסטית, משימת הפמיניזם הלבן היא להציל את מי שהוא מחשיב לחסר יכולת להגדרה עצמית. העובדה שלעובדות מין בעולם השלישי יש מסורת ארוכת ימים של התארגנות למען זכויותיהן, ושהן דוחות את הטענות של הפמיניזם הלבן, לא מפריעה לפמיניסטיות מערביות לטעון שהן חסרות יכולת ארגון וזהות.

מאמצי החקיקה שנועדו לכאורה לעזור לעובדות המין, למעשה פוגעים בהן ונותנים עוד כוח בדיוק לגופים שמדכאים אותן מלכתחילה, כלומר למשטרה ולממסד. חוקים נגד "סחר בנשים" פוגעים ביכולתן של נשים להגר בתוך ומחוץ למדינה; מי שעוזרים להן להגר נחשבים לסוחרי נשים; וקרוב משפחה שמסיע אישה מעיר לעיר נחשב לסוחר נשים. המדינה מפקחת במיטב המסורת הפטריארכלית על מיקומן הנכון של נשים.

הממשלות מאמצות גישות ש"מגינות" על נשים מפני הזנות על-ידי הגבלת החופש שלהן. קמפיינים פמיניסטיים נגד סחר בנשים מדגישים את הפרות זכויות האדם המבוצעות על-ידי "סרסורים", "סוחרים" ולקוחות נגד זונות. לעומת זאת, ארגונים של עובדות מין ברחבי העולם מזהים את המדינה, ובעיקר את המשטרה, בתור המפרות העיקריות של זכויות עובדות המין. בגלל הסטת תשומת הלב מהדיכוי הממסדי לפעולות יחידות של גברים אלימים, קמפיינים נגד סחר חסרים את הגישה הביקורתית כלפי המדינה.

באופן אירוני, בעקבות חוסר ההכרה בדיכוי הממסדי כלפי עובדות מין, המלחמה בסחר בנשים מחזקת את כוחו של הממסד על חשבון עובדות המין.

בפינת הרחוב של הנישואים והשוק

פרופסור אן מקלינטוק (Ann Mcclintock) היא חוקרת מוערכת של מגדר, קולוניאליזם ועבודת מין. זהו סיכום מאמר מרתק שלה, "לדפוק את המערכת: עבודת מין, גזע וחוק", שעוסק ביחס של החוק לזונות כיום ובעבר (מאחר שהמאמר נכתב ב-1992, היא משתמשת לאורכו במונח "זונות", Prostitutes, ולא "עובדות מין". לאור היחס של החוק לנשים בתעשיית המין, המונח הזה בהחלט מתאים כאן).   

כידוע, מי שקובעים את החוקים לאורך ההיסטוריה הם גברים, שמנסים לשמור לעצמם את השליטה על הכסף והמין. כשזונות דורשות בבוטות כסף עבור שירותים מיניים שהגברים מצפים לקבל בחינם, הן מתעקשות להציג את עבודת המין שלהן כבעלת ערך כלכלי. בעיני הגברים זה לא מוצא חן.

החוק הגברי ניסה בעבר להגדיר את הנשים כרכוש טבעי של גברים, כדי להתמודד עם התלות הגברית בכוח המיני הנשי. אונס נחשב פשע לא בגלל המעשה עצמו, אלא בגלל הפגיעה ברכוש הגברי. האישה נחשבה לרכוש של בעלה או של אביה, ומי שאנס אותה פגע בעצם ברכוש שלהם. מאותה סיבה, לאורך ההיסטוריה אונס של אישה על-ידי בעלה לא נחשב לאונס – היא הרי הרכוש שלו.

לעומת נשים נשואות, הזונה אינה רכוש של אף אחד, אין לה ערך בתור רכוש של אף אחד, ולכן אונס שלה אינו נחשב אונס, הוא לא פוגע באף גבר.

הזונה מסירה את גופה מהשוק של הרכוש הגברי, ודורשת את זכותה על גופה. בכך היא מסירה את גופה מהתחום של החוק הגברי, שמטרתו לחלק כוח ורכוש בין גברים. התוצאה היא שבהיסטוריה האירופאית, זנות נחשבה לגניבה נשית של רכוש ששייך לגברים. חלק מהחוקים המוקדמים ביותר בנוגע לזנות נועדו לרסן את כמות הכסף והרכוש שאישה יכולה לצבור.

לא מפתיע שהזונות נחשבו באופן מסורתי לנשים שמאתגרות את החוק, והוצגו כדמויות המייצגות מרדנות, התקוממות וצבירה לא חוקית של רכוש. הסקנדל של ה-Whorearchy נוצר בעקבות ההתערבות הנשית הבוטה בתחרות הגברית על כוח ורכוש. פקיד משרד הבריאות הצרפתי במאה ה-19 תיאר זונות בתור "האנשים המסוכנים ביותר בחברה". 

ההגדרה של זונות כנשים מסוכנות לא היתה מקרית. באותה תקופה מעמד הביניים החדש היה צריך להגדיר את עצמו, ועשה זאת דרך המיניות. הוא הפריד את עצמו מהאריסטוקרטיה ומהמעמד הנמוך באמצעות האיפוק המיני שלו (מונוגמיות), והאיפוק הכלכלי שלו (חסכנות). המגדר נשאר מופרד: המונוגמיה הייתה לנשים בלבד, וצבירת ההון היתה לגברים בלבד. הזונות הפרו את "הסדר הטבעי" של צבירת הון וכוח מיני, ולכן נחשבו למאיימות על כלכלת המדינה. הן יצאו מהגבולות של נישואים הטרוסקסואלים, ושברו את הדוקטרינה שנשים לא אמורות לעבוד בשביל רווח. הן סומנו כ"אחרות".

מבחינת הבורגנות המערבית, רק למיניות מונוגמית הטרוסקסואלית יש ערך – רבייה. רק לעבודה חוקית יש ערך – ייצור. הומואים ולסביות לא מייצרים ילדים, מהמרים וזונות לא מייצרים ערך כלכלי. לכן עבודה לא חוקית ומיניות לא חוקית הן "מלוכלכות", כסף מלוכלך, מיניות מלוכלכת. זונות מביאות את הסקס לרחובות ואת הכסף לחדר השינה. הגוף של הזונה, שנמצא בפינת הרחוב של הנישואים והשוק, הפך ל"מלוכלך" ונהפך למטרה של משטור אלים כמו בדיקות רפואיות כפויות, גירוש, התעללות משטרתית ומוסדות לחינוך מחדש.

זאת הסיבה שמערכת המשפט נוטה להתעלם מעובדות מין עד היום, והמשטרה לא ממהרת לחפש את מי שמבצעים נגדן פשעים. העונשים על פשעים נגד זונות תמיד מחמירים פחות מאשר עונשים על פשעים נגד נשים אחרות. בשנות התשעים, תובע ראשי אמריקאי אמר על רוצח סדרתי: "חלק מהקורבנות שלו היו זונות, אבל אולי הדבר העצוב ביותר במקרה הזה הוא שחלקן לא היו כאלה".

הסלנג המשטרתי בארה"ב לרצח זונה הוא No Humans Involved, והמערכת המשפטית בארה"ב לא רואה באונס של זונה אונס אלא גניבת רכוש. [כשעובדת מין אמריקאית נאנסה ב-2006 על-ידי ארבעה גברים באיומי אקדח, השופטת דחתה את כל האישומים על תקיפה מינית, והחליפה אותם ל"גניבת שירות" בלבד. לטענתה הפשע היחיד היה שהם לא שילמו לעובדת המין, והיא הוסיפה שמקרה כזה "מקטין את המשמעות של מקרי אונס אמיתיים ומשפיל נשים שבאמת נאנסו".]

אן מקלינטוק לא מתכוונת להיכנע למי שאינם רואים בזונות אזרחיות שוות בפני החוק. היא מצטטת עובדת מין: "זאת הסטיגמה שפוגעת בנו, לא יחסי המין. המין קל. ההתמודדות עם השנאה כלפינו היא מה ששובר אותי". לפי מקלינטוק, הרישיון לבזות זונה הוא רישיון לבזות אישה שלוקחת מין וכסף לידיה. העצמת זונות תעצים את כל הנשים, וחינוך גברים לכבד זונות משמעו חינוך גברים לכבד את הנשים כולן.

החברה עושה דמוניזציה לעובדות מין מפני שהן דורשות יותר כסף ממה שנשים אמורות לדרוש, עבור מה שגברים מצפים לקבל בחינם. זונות דופקות את המערכת ומתערבות באופן מסוכן בהפצה הגברית של רכוש, כוח ורווחים. כמו שאמרה מרגו סט. ג'יימס: "לזונות יש כוח משלהן. הפחד הגדול של גברים הוא שלזונות יהיה קול, ונשים טובות יבינו פתאום כמה שווה הזמן שלהן, ואיך לדרוש עליו כסף". על-ידי דרישה מאורגנת לאי-הפללה, הזונות מתארגנות להעביר את השליטה על עבודת הנשים בחזרה לידי הנשים עצמן.