עוד קצת קמבודיה: "בנות זוג מקצועיות"

ברשומה הקודמת כתבתי על מצבן הקשה של נשים בקמבודיה בכלל, ושל נשים שעובדות בזנות בקמבודיה בפרט. נראה כאילו לנשים הקמריות יש שלוש אפשרויות:

- להתחתן ולשרת את בעליהן.

- לעבוד במפעל בשכר מינימום ובתנאים קשים, ולנסות איכשהו לשרוד.

- לעבוד בזנות בתנאים מחרידים, ולהרוויח מספיק כסף כדי להיות עצמאיות.

היידי הפינגר (Heidi Hoefinger) מראה בספרה, Sex, Love and Money in Cambodia, שיש אפשרות נוספת: Professional Girlfriends, "בנות זוג מקצועיות", נשים שעובדות במועדונים לזרים בקמבודיה. הן מגישות משקאות, רוקדות ומשוחחות עם התיירים, ומפתחות איתם יחסים רומנטיים בתשלום, כולל יחסי מין. חלקן אפילו מתחתנות איתם. נשמע טוב? נשמע רע? תחליטו לבד, רק תזכרו שרוב הקמבודיות נאלצות להתחתן עם גברים מקומיים, שמתייחסים אליהן גרוע יותר ולוקחים את כספן.

הפינגר ראיינה במשך שבע שנים 281 אנשים: 115 נשים שעבדו במועדונים האלה, 124 גברים ו-42 עובדי סיוע, אקדמאים ופקידי ממשל.

בנות הזוג המקצועיות הן כמובן מיעוט בין עובדות המין בקמבודיה. הן צריכות לדעת אנגלית כדי לתקשר עם הלקוחות, וחייבות להיראות טוב מספיק כדי להתקבל למועדונים. הנשים במחקר אמרו שהן נהנות לעבוד במועדונים. לדבריהן, הן הרוויחו כסף, פגשו תיירים נחמדים, ויכלו לשתות ולרקוד כל הלילה.

במערב נוהגים לגנות את תרבות הצריכה הקפיטליסטית, אבל בעיני הנשים הקמבודיות זאת תרבות נחשקת. בזכות התרבות המערבית הן הצליחו להיות עצמאיות, לעשות שופינג ולהרגיש כמו צעירות גלובליות בכל מקום בעולם. מסתבר שיש כאלה שלא חושבות שזה רע.

אבל יש כאלה שכן חושבות שזה רע: נשים מערביות. הן פיתחו את "תעשיית ההצלה", שבמסגרתה הן מתפרנסות דרך עמותות שמנסות לחנך מחדש את הקמבודיות הסוררות. אותן עמותות משתתפות בפשיטות משטרתיות על המועדונים, ומקבלות לידיהן את הנשים העצורות. לפי הפינגר, תעשיית ההצלה היא במובנים רבים שחזור של המסגרות הקולוניאליות, כשהאליטה המערבית הרגישה שזאת אחריותה "להציל" את העניים, חסרי הישע, ה"אחרים". מבחינת הנשים המערביות, נשים במין המסחרי הן תמיד קורבנות חסרות ישע שצריך להציל או לחלץ. הפמיניסטיות הלבנות מתעלמות מקולן של עובדות המין עצמן. את התוצאות הטראגיות תיארתי ברשומה הקודמת.

בניגוד לתעשיית ההצלה, הפינגר רואה את עובדות המין כסוכנות עצמאיות. לטענתה, "נערות הבר" הקמבודיות מתנגדות להגמוניה החברתית, ולא רק דרך הפתיחות המינית שלהן. השופינג שלהן, שמתבטא בקניית סמלי מעמד כמו בגדים ותכשיטים, הוא גם דרך להתריס בפני החברה. בעזרת הסטייל הפרובוקטיבי והזוהר הן מבדילות את עצמן מעובדות המפעלים ומ"הילדות הטובות" - עובדות עמותות, עובדות משרד וסטודנטיות. למעשה, הן דומות בסגנונן לבנות המעמד הבינוני, שרוצות כמוהן להידמות לכוכבות פופ מפורסמות.

השופינג הוא לא רק קניות. הוא דרך ליצור זהות חברתית ותרבותית, וגם אפשרות להתחבר עם עמיתות לעבודה, לחלוק וליהנות. הצריכה היא דרך ליצור קשרים חגיגיים עם נשים רגילות אחרות, וליצור ביחד את התענוגות והריטואלים האוטונומיים של נשיות מהנה (הפינגר היא סוציולוגית, מה שמסביר את השימוש במשפטים מפוצצים כאלה).

ההערצה לתרבות הצריכה עלולה להיראות בעיני פמיניסטיות מערביות ככניעה לקפיטליזם, אך למעשה הנשים האלה חולקות את כספן ורכושן בנדיבות. הן שולחות חלק גדול ממשכורתן למשפחותיהן, ובנות המזל שהתחתנו עם תייר זר או הרוויחו מספיק כסף, פותחות עסקים משלהן ומעסיקות בהם את בני משפחתן.

בנות הזוג המקצועיות גם יצרו אחווה משלהן. כנגד הסטיגמה החברתית הן נהנות מתחושת שייכות ומתמיכה. לדוגמא, הן שומרות זו על ילדיה של זו, מדריכות זו את זו בהתמודדות עם בעלי הבר או עם לקוחות, וחולקות טלפונים, דירות וכסף. כשאחת מהן ראתה את הבגדים התחתונים העלובים של הפינגר, היא העניקה לה בגדים תחתונים מפוארים משלה.

כמובן שלא הכול ורוד בעולמן של בנות הזוג המקצועיות. לא רק שמדובר בעבודה קשה, הן גם צריכות להתמודד עם בעלי המועדונים, עם המשטרה המושחתת, עם הרבה אלכוהול שמסתובב סביבן, וגם עם הלקוחות. כידוע לכולנו, גברים לבנים הם לא מציאה גדולה. כמו כן, דווקא בגלל החיים הטובים יחסית שבנות הזוג המקצועיות נהנות מהן, יש להן גם הרבה יותר מה להפסיד, והלחץ לשמור על היחסים גדול יותר.

למרות החסרונות, אם נסתכל על המצב מנקודת המבט של הנשים המקומיות ולא של תושבי המערב, נגלה שהנישואים המסורתיים בקמבודיה תמיד היו נישואי שידוך ולא כללו אהבה רומנטית. רק לאחרונה הגיעו לקמבודיה ההשפעות המערביות של אהבה ורומנטיקה. כך, בקרב הנשים הקמבודיות יש שילוב של אהבה עם שמרנות – אהבה מבחינתן לא קשורה בהכרח למשיכה, אלא לאדם שדואג להן, מכבד אותן, מעריך ומפרנס אותן. גברים אירופאים נחשבים אצלן למי שממלאים את התכונות האלה טוב יותר ממקומיים (לא כי הלבנים כאלה מוצלחים, אלא כי האפשרויות האחרות גרועות אפילו יותר).

למעשה, נערות הברים הקמבודיות מנסות להידמות לנשים מערביות – להתלבש כמוהן, להרוויח משכורות גבוהות כמוהן, להיות עצמאיות כמוהן, לשתות אלכוהול כמוהן, לצאת כמוהן עם גברים מערביים שקונים להן מתנות, וליהנות כמוהן ממין בטבעיות וגם בלי יחסים רומנטיים – ודווקא אותן נשים מערביות מנסות למנוע זאת מהן, ולהכריח אותן לחזור לאורח החיים המסורתי של מין עם בן הזוג בלבד, כניעה לשליטת הגבר ביחסים, עבודות בשכר מינימום או בחקלאות, ולבוש מסורתי.

בעיניים מערביות כמו שלי, בנות הזוג המקצועיות הן קורבנות, אבל אולי כדאי לשאול מה הן עצמן חושבות? היידי הפינגר עשתה זאת, והתוצאה היא ספר מרתק. כמו שאמרה אחת הנשים במחקר, אחרי שבן-זוגה הקמבודי היכה אותה: "הוא מרביץ לי כי הוא פוחד ממני... אני חזקה כמו נשים מערביות, אני הולכת להילחם בחזרה!"

הגיהנום של קמבודיה

הצרפתים ניצלו אותן. הקמר רוז' רצחו אותן. הווייטנאמים שלחו אותן לחינוך מחדש. האמריקאים הכניסו אותן למחנות ריכוז. ולמרות הכול, עובדות המין הקמבודיות עדיין כאן, עדיין נלחמות על זכויותיהן, עדיין מנסות לשרוד.

לא קל לשרוד בקמבודיה, על אחת כמה וכמה אם את אישה. קוד ההתנהגות הקמבודי קובע שנשים נחותות מגברים ואמורות לציית תמיד לבעליהן. לנשים מותר לדבר ולצחוק רק בשקט, ואסור להן למשוך תשומת לב, לתת הוראות או להתלבש בבגדים חשופים. 

הבתולין הם הערך החשוב ביותר עבור אישה. מי שלא נשארת בתולה עד החתונה נחשבת ל"שבורה", שבורה פיסית כי איבדה את בתוליה ושבורה חברתית כי התנהגה שלא כראוי. נשים כאלה מהוות איום על "הסדר הטבעי". לגברים, כמובן, מותר לקיים יחסי מין כאוות נפשם. כמו שאומרים בקמֶרית: "גברים הם כמו זהב, נשים הן כמו כותנה לבנה". זהב אפשר תמיד לנקות אחרי שהוא התלכלך, כותנה לבנה נהרסת אם היא מתלכלכת אפילו פעם אחת.

באופן מסורתי, הנישואים בקמבודיה היו נישואי שידוך ולא כללו אהבה רומנטית. השמרנים בקמבודיה מזהירים מפני סכנות האהבה, שגורמת לקנאה, שברון לב והתאבדויות. עם או בלי אהבה, נשים אמורות להישאר נאמנות ולבעליהן מותר לבלות עם נשים אחרות. פתגם קמבודי אומר: "עשרה נהרות לא יכולים למלא אוקיינוס אחד; עשר נשים לא יכולות לספק גבר אחד". 

המסורת הקמבודית אומרת שילדים "חייבים" להוריהם על כך שהשקיעו בגידולם, וצריכים להחזיר את ההשקעה. כך הורים יכולים לנצל את ילדיהם כאוות נפשם. אבות רבים נוהגים לאנוס את בנותיהם; אמהות מוכרות את בנותיהן כמשרתות כדי לכסות חובות; הורים מוכרים את בתוליהן של בנותיהם; ואונס קבוצתי הוא מנהג רווח. המשטרה כה מושחתת, שאין טעם לדווח לה.

71% מתושבי קמבודיה עוסקים בחקלאות בתנאים קשים. בתעשיית הביגוד המתפתחת, שבה השכר הגבוה ביותר לנשים בקמבודיה, נשים מרוויחות רק חצי ממה שהן מרוויחות בזנות, וגם זה בתנאי שעובדות שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביום, בתנאים גרועים, בלי חופשות מחלה, בעבודה מתישה ומשעממת. כאשר אלה האפשרויות שעומדות בפני נשים, לא פלא שרבות מהן בוחרות לעבוד בזנות, שהיא האפשרות הטובה ביותר כלכלית עבורן, והמרחב היחיד בו הן יכולות לזכות במידה מסוימת של עצמאות. הן אולי מקריבות את עצמן בעבודה בזנות, אבל גאות ביכולתן להתפרנס עצמאית ולפרנס את בני משפחתן:

"אני רוצה שאנשים יידעו שעובדות מין הן אנושיות. אנחנו כואבות כמוכן, רועדות לפעמים מפחד, חשות שמחה ועצב, ובוכות כמו כל אחת אחרת. לרוב עובדות המין יש לבבות קשוחים יותר מנשים רגילות. אנחנו חייבות להיות חזקות ועצמאיות כדי לשרוד בעבודה הזאת, ורובנו עושות זאת למען משפחותינו."

הרשויות בקמבודיה גאות בהן פחות. מאז ומתמיד ניסה המשטר הקמבודי לדכא את עובדות המין, "הנשים הרעות", והציב מולן את "הנשים הטובות", אלה שמתחתנות ומשרתות את בעליהן. שרת הרווחה הקמבודית בשנות השישים, Pung Peng Cheng, הצהירה בפני עובדות מין שנכלאו:

"גבירותיי, המקצוע שאתן עוסקות בו הוא לגמרי לא מכובד. הגיע הזמן שתחליפו מקצוע. אני אצור קשר בעצמי עם המפעלים, בעיקר עם מפעלי הטקסטיל. גבירותיי, אתן תהפכו לנשים מכובדות והגונות במפעלים היפים שלנו."  

ב-1975 עלה הקמר רוז' לשלטון ופתח ברצח שיטתי של עובדות המין. אחרי שנות ההשמדה תחת שלטונו, המשטר הסוציאליסטי שהנהיגו הכובשים הווייטנאמים ב-1979 נראה אנושי יחסית. הסוציאליסטים לא הוציאו להורג את עובדות המין והסתפקו בשליחתן למחנות חינוך מחדש, ומשם לעיבוד שדות חקלאיים במחוזות מרוחקים. שר המשפטים באותם זמנים הסביר:

"אין לנו עדיין חוק בנוגע לזנות, אז קודם כל אנחנו צריכים לאסוף אותן, לחנך אותן, ולחכות עד שנעביר איזשהו חוק".

בשנות התשעים הסתיימה מלחמת האזרחים, ולמדינה הגיעו עשרות אלפי פקידים וחיילים זרים. הכסף והכלכלה החופשית יחסית יצרו ביקוש רב לזנות, כמו גם אפשרויות לנשים להרוויח כסף דרך הזנות ולהיות עצמאיות. תחליטו אתן אם זה טוב או רע לעומת המצב הקודם.

הממשל הקמבודי ערך לעיתים פשיטות על עובדות המין, אך רוב הזמן נתן להן לעבוד בשקט כל עוד הן שילמו מספיק שוחד. אולם שקט בזנות הוא עניין יחסי, בוודאי כשהמשטרה מושחתת והלקוחות הם גברים קמבודים שוביניסטים. מצבן של עובדות המין אולי היה טוב יותר מזה של נשים רבות אחרות, אך תנאי העבודה היו מחרידים מכל בחינה אפשרית, כפי שמצא מחקר בהשתתפות אלף עובדות מין בעיר הבירה פנום-פן ב-2004.

המחקר מצא מימדים מחרידים של אלימות משטרתית כלפי עובדות המין. 60% מעובדות המין הוכו על-ידי שוטרים בשנת המחקר. 80% נשדדו על-ידי המשטרה. 42% נאנסו על-ידי שוטר, ואחוז דומה נאנסו על-ידי שוטרים באונס קבוצתי.

עובדות המין בקמבודיה מופקרות על-ידי המשטרה והממסד, מה שהופך אותן לטרף קל גם לגורמים אחרים. חברי כנופיות מתעללים בהן באחוזים דומים לאלה של המשטרה. כמחצית מהן גם הוכו ונאנסו על-ידי לקוחות בשנת המחקר.

אין לעובדות המין אפשרות להתלונן במשטרה, שכאמור מתעללת בהן יותר מכולם. גם החברה הקמבודית אינה תומכת בהן, ורואה בהן "נשים רעות" שהביאו את זה על עצמן. רק 13% מהאוכלוסייה חושבים שאונס קבוצתי של עובדת מין הוא אונס. בני האליטות מגדילים לעשות ואונסים זונות רחוב בסוג של טקס אחווה גברי.

[המחקר כולל עדויות ונתונים מחרידים אפילו יותר, שהעדפתי לא לפרט]

למרות התנאים המחרידים, נשים קמבודיות רבות מעדיפות לעבוד בזנות ולא לשרת את בעליהן או לעבוד בתנאים גרועים לא פחות במפעלים. בניגוד לתדמית של סחר בנשים קמבודיה, רוב נחרץ של הנשים בזנות הן נשים בוגרות שעובדות בזנות מרצונן. 84% מעובדות המין לא משועבדות לסרסורים או לחובות. רק 3.5% מעובדות המין בקמבודיה הן קטינות. גם מיעוט הנשים שנאלצות לעבוד בזנות בגלל חובות, לא נחשבות לשפחות: רובן עושות זאת בתור הסכם חובות, לפיו הן יקבלו סכום כסף מסוים (במקרים רבים כדי לממן טיפולים רפואיים לקרובי משפחה), ויעבדו בזנות עד שירוויחו אותו בחזרה. החוב בדרך כלל אינו גדול יותר מ-200$, והן מצליחות להחזיר את החוב בתוך ארבעה חודשים בממוצע.

לפי החוקרת לאריסה סנדי, עובדות המין בקמבודיה אינן קורבנות וגם לא "נשים מועצמות". הן נשים נחושות – נחושות לעשות את הטוב ביותר בשביל עצמן תחת תנאי העוני והפטריארכיה. זה לא מפריע לשלטון לטעון בעד סגירת המקומות שבהם הן עובדות: "הזונות צריכות לשמוח שהממשלה שחררה אותן מהגיהינום. עכשיו הן יכולות לחזור למקום שממנו הן באו". השלטון מתעלם מהעובדה שהמקום שהן באו ממנו הוא בדיוק המקום שהן ברחו ממנו, והוא הגיהינום האמיתי.

ב-2001 המשטרה סגרה 1053 מועדוני מין. בעקבות הסגירה, 4228 נשים איבדו את מקום עבודתן ונשארו מובטלות. הן נאלצו לעבור לרחובות, שבהם היו חשופות לאלימות, תקיפות מיניות, אונס קבוצתי, שיימינג וסחיטה משטרתית. מפכ"ל המשטרה הסביר למה חייבים "לשלוט" בעובדות המין:

"יש שתי סיבות למה חייבים לשלוט בעובדות המין. הסיבה הראשונה היא שעובדות המין הן הצד האשם מבחינת החוק. החוק הקמבודי לא מאשר עובדות מין ולא מאשר עסקי מין. הן לא בסדר והן פושעות. הסיבה השנייה שצריך לשלוט בעובדות המין היא שהן מפיצות איידס לשאר האוכלוסייה, מפיצות איידס ללקוחות. אני לא יודע מי מפיץ אותו אחר כך, אבל זה מתחיל בעובדות המין. זה מגיע מעובדות המין כי איידס הוא אחת התכונות שלהן."

למרבה ההפתעה, לא רק הרשויות והחברה בקמבודיה שותפות לדעה הזאת. גם פמיניסטיות מערביות לבנות חושבות באותה צורה. ארגון CATW, הארגון ה"פמיניסטי-רדיקלי" הגדול ביותר בעולם נגד סחר בבני אדם, יצא נגד תוכניות לחינוך מיני בקרב עובדות מין בקמבודיה, בטענה שתוכניות כאלה נותנות לגיטימציה לזנות. העובדה שמספר הנדבקות באיידס בקמבודיה ירד בתוך עשור מ-42,000 בשנה ל-6,000 בשנה, הרבה בזכות תוכניות כאלה, לא עניינה אותו.

כולם הופכים את עובדות המין לשעירות לעזאזל. וכאן אנחנו מגיעות ל-2008, ולטרגדיה הגדולה ביותר של עובדות המין הקמבודיות מאז החמר רוז'.

ב-2008 כל הנתונים כבר היו ידועים. העולם ידע שרוב מוחלט של עובדות המין בקמבודיה עובדות בזנות מרצונן, כי זאת האפשרות הכי פחות גרועה שלהן. העולם ידע שהמשטרה היא הגורם הראשי לאלימות כלפיהן, שפשיטות על בתי זונות זורקות את עובדות המין לרחוב בתנאים קשים יותר, שהשימוש בקונדומים תלוי באפשרות שלהן לעבוד בצורה חוקית, ושלממשלת קמבודיה אין את האמצעים לשפר את חייהן כדי שלא יצטרכו לעבוד בזנות. כל זה לא הפריע לארה"ב, בתמיכת ארגונים "פמיניסטיים", לדרוש מממשלת קמבודיה להחמיר את החוקים נגד "סחר בנשים". ארה"ב הזהירה את קמבודיה שלא תתמוך בה כלכלית אם לא "תטפל" בזנות.

ממשלת קמבודיה החליטה לטפל בזנות בדרך היחידה שהיא מכירה.

שר הפנים הקמבודי הכריז: "עובדות המין יוצרות אי-סדר ציבורי וגורמות נזק לכבודה ולמוסריותה של החברה הקמבודית. זה התפקיד של המשטרה לאסוף ולרכז עובדות מין, הומלסים, קבצניות ומשתמשי סמים. הנוודים הם משאב אנושי עבור המגזר החקלאי, וצריך לדרבן אותם לחזור למחוזות שלהם כדי שיעבדו את השדות שלהם."

החוק החדש ב-2008 "נגד סחר בנשים" הפליל נשים שעבדו בזנות רחוב. העונש שנקבע הוא 6 ימים בכלא וקנס. החוק מפליל גם את כל מי שעוזר לעובדות מין, בכל דרך שהיא, לעבוד בתנאים בטוחים. כלומר, גם עובדי סיוע שמחלקים קונדומים וארגונים של עובדות מין עלולים להיענש, מאחר שהם מסייעים לעובדות מין.

בעקבות החוק, השוטרים אספו עובדות מין במשאיות והובילו אותן למחנות ריכוז. כדי למלא את מכסת המעצרים שארה"ב דרשה, המשטרה עצרה נשים שהחזיקו כמות גדולה של קונדומים, אפילו אם לא נתפסו מקיימות מין בתשלום. התוצאה היתה שנשים פחדו להסתובב עם קונדומים, ונאלצו לקיים יחסי מין לא מוגנים עם לקוחותיהן.

במחנות הריכוז הממשלתיים עובדות המין עברו התעללות שיטתית. הן בקושי קיבלו אוכל ושתייה, ולא היו להן מים נקיים ושירותים. הן נכלאו בצפיפות מחרידה ונאנסו והוכו על-ידי השוטרים והסוהרים. המילה "גיהינום" חוזרת על עצמה בדיווחים של העצורות. לפחות שלוש נשים נרצחו וחמש התאבדו. אישה אחת הפילה עקב המכות שקיבלה מהמשטרה.

לא ארחיב עוד בנושא מחנות הריכוז, מאחר שהתיאורים נוראים מדי. אפשר לקרוא את הדו"ח המלא, כולל עדויות אישיות מחרידות. אני קראתי ועוד לא התאוששתי. לעומתי, ארה"ב דווקא התלהבה, החמיאה לקמבודיה על פעולותיה והעלתה את הדירוג שלה במאבק בסחר בנשים. קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, הביעה את הערכתה לשלטונות.

 עובדות המין שלא נכלאו במחנות ריכוז נשלחו למשרד הרווחה, שהסכים לשחרר אותן רק לידי עמותות "שיקום", ורק אחרי שחתמו על מסמך אחיד:

"אני מתחייבת בפני משרד הרווחה, שבעתיד אפסיק לנקוט פעולות לא מוסריות, שמשפיעות על המוסר, על המסורת ועל הסדר הציבורי; אני מבטיחה שלא אבצע פעולה כזאת שוב; וכשמשרד הרווחה יפנה אותי לעמותות שיקומיות, אני אעשה את מירב המאמצים להשתפר ולהיות אזרחית טובה, כדי להשתלב בחברה כמו כולם."

העמותות השיקומיות היו מעט טובות יותר ממחנות הריכוז, אך עדיין כלאו את עובדות המין והכריחו אותן "להשתקם", מה שזה לא יהיה. 

בשנים האחרונות מחנות הריכוז נסגרו, אך המשטרה ממשיכה להכות, לאנוס, לשדוד ולכלוא את עובדות המין. "המשטרה אומרת שאנחנו כמו תרנגולות, רצות לכאן ולשם כשמבריחים אותנו מהרחוב. בצד אחד של הכביש נמצאת משטרת הרובע הראשון, בצד השני נמצאת משטרת הרובע השני. אנחנו צריכות לבחור: המשטרה ברובע הראשון עוצרת אותנו. המשטרה ברובע השני מרביצה לנו."

ארגון עובדות המין של קמבודיה מונה לפחות 5000 עובדות מין, אבל אף אחד לא שואל לדעתן. כמו שמסבירה עובדת מין קמבודית:

" כל כך הרבה פעמים נשים אמרו לי שעבודת מין היא משפילה ומקטינה, בזמן שהפעמים היחידות שאני מרגישה מושפלת ומוקטנת הן כשאני שומעת נשים מדברות עליי ועל חברותיי לעבודה בחוסר הבנה. הן רוצות לגרום לנו להאמין שאנחנו קורבנות התעללות, ושאנחנו לא אינטליגנטיות מספיק כדי להבין את זה בעצמנו..."

נותר רק לסיים בכאב עם שירה של דינה צ'אן, חברת ארגון הזונות הקמבודי:

My body is tortured

I am full of pain

I am not a citizen

I am not a person

You see me as a virus

I am invisible

Your eyes do not see me

You hate me

You blame me

Some of you pity me

I do not want your pity

I do not want your charity

I want my rights

Not your lies and abuse.

לקריאה נוספת

 My blood, sweat and tears: female sex workers in Cambodia - victims, vectors or agents / Larissa Jane Sandy 

(קריאה בחינם)

Sex, Love and Money in Cambodia / Heidi Hoefinger

(בתשלום)

Violence and Exposure to HIV Among Sex Workers in Phnom Pehn, Cambodia

(מחקר מקיף מ-2006 על אלימות נגד עובדות מין בפנום-פן)

Off the Streets, Arbitrary Detention and other Abuses against Sex Workers in Cambodia

(דו"ח של Human Rights Watch על ההתעללות בעובדות המין בעקבות החוק נגד סחר בבני אדם)