ברשומה הקודמת כתבתי על מצבן הקשה של
נשים בקמבודיה בכלל, ושל נשים שעובדות בזנות בקמבודיה בפרט. נראה כאילו לנשים
הקמריות יש שלוש אפשרויות:
- להתחתן ולשרת את בעליהן.
- לעבוד במפעל בשכר מינימום ובתנאים
קשים, ולנסות איכשהו לשרוד.
- לעבוד בזנות בתנאים מחרידים, ולהרוויח מספיק כסף כדי להיות עצמאיות.
היידי הפינגר (Heidi Hoefinger)
מראה בספרה, Sex, Love and Money in Cambodia, שיש אפשרות נוספת: Professional Girlfriends, "בנות זוג מקצועיות", נשים שעובדות במועדונים לזרים בקמבודיה. הן מגישות משקאות, רוקדות ומשוחחות עם התיירים, ומפתחות איתם
יחסים רומנטיים בתשלום, כולל יחסי מין. חלקן אפילו מתחתנות איתם. נשמע טוב? נשמע רע? תחליטו לבד, רק תזכרו שרוב הקמבודיות נאלצות להתחתן עם גברים
מקומיים, שמתייחסים אליהן גרוע יותר ולוקחים את כספן.
הפינגר ראיינה במשך שבע שנים 281 אנשים:
115 נשים שעבדו במועדונים האלה, 124 גברים ו-42 עובדי סיוע, אקדמאים ופקידי ממשל.
בנות הזוג המקצועיות הן כמובן מיעוט בין
עובדות המין בקמבודיה. הן צריכות לדעת אנגלית כדי לתקשר עם הלקוחות, וחייבות להיראות טוב
מספיק כדי להתקבל למועדונים. הנשים במחקר אמרו שהן נהנות לעבוד במועדונים. לדבריהן, הן
הרוויחו כסף, פגשו תיירים נחמדים, ויכלו לשתות ולרקוד כל הלילה.
במערב נוהגים לגנות את תרבות הצריכה
הקפיטליסטית, אבל בעיני הנשים הקמבודיות זאת תרבות נחשקת. בזכות התרבות המערבית הן
הצליחו להיות עצמאיות, לעשות שופינג ולהרגיש כמו צעירות גלובליות בכל מקום בעולם.
מסתבר שיש כאלה שלא חושבות שזה רע.
אבל יש כאלה שכן חושבות שזה רע: נשים
מערביות. הן פיתחו את "תעשיית ההצלה", שבמסגרתה הן מתפרנסות דרך עמותות שמנסות לחנך מחדש את הקמבודיות הסוררות. אותן עמותות משתתפות בפשיטות
משטרתיות על המועדונים, ומקבלות לידיהן את הנשים העצורות. לפי הפינגר, תעשיית
ההצלה היא במובנים רבים שחזור של המסגרות הקולוניאליות, כשהאליטה המערבית הרגישה
שזאת אחריותה "להציל" את העניים, חסרי הישע, ה"אחרים". מבחינת
הנשים המערביות, נשים במין המסחרי הן תמיד קורבנות חסרות ישע שצריך להציל או לחלץ.
הפמיניסטיות הלבנות מתעלמות מקולן של עובדות המין עצמן.
את התוצאות הטראגיות תיארתי ברשומה הקודמת.
בניגוד לתעשיית ההצלה, הפינגר רואה את
עובדות המין כסוכנות עצמאיות. לטענתה, "נערות הבר" הקמבודיות מתנגדות להגמוניה
החברתית, ולא רק דרך הפתיחות המינית שלהן. השופינג שלהן, שמתבטא בקניית סמלי מעמד
כמו בגדים ותכשיטים, הוא גם דרך להתריס בפני החברה. בעזרת הסטייל הפרובוקטיבי
והזוהר הן מבדילות את עצמן מעובדות המפעלים ומ"הילדות
הטובות" - עובדות עמותות, עובדות משרד וסטודנטיות. למעשה, הן דומות בסגנונן
לבנות המעמד הבינוני, שרוצות כמוהן להידמות לכוכבות פופ מפורסמות.
השופינג הוא לא רק קניות. הוא דרך ליצור
זהות חברתית ותרבותית, וגם אפשרות להתחבר עם עמיתות לעבודה, לחלוק וליהנות. הצריכה
היא דרך ליצור קשרים חגיגיים עם נשים רגילות אחרות, וליצור ביחד את התענוגות
והריטואלים האוטונומיים של נשיות מהנה (הפינגר היא סוציולוגית, מה שמסביר את השימוש במשפטים מפוצצים כאלה).
ההערצה לתרבות הצריכה עלולה להיראות
בעיני פמיניסטיות מערביות ככניעה לקפיטליזם, אך למעשה הנשים האלה חולקות את כספן
ורכושן בנדיבות. הן שולחות חלק גדול ממשכורתן למשפחותיהן, ובנות המזל שהתחתנו עם
תייר זר או הרוויחו מספיק כסף, פותחות עסקים משלהן ומעסיקות בהם את בני משפחתן.
בנות הזוג המקצועיות גם יצרו אחווה
משלהן. כנגד הסטיגמה החברתית הן נהנות מתחושת שייכות ומתמיכה. לדוגמא, הן שומרות
זו על ילדיה של זו, מדריכות זו את זו בהתמודדות עם בעלי הבר או עם לקוחות, וחולקות
טלפונים, דירות וכסף. כשאחת מהן ראתה את הבגדים התחתונים העלובים של הפינגר,
היא העניקה לה בגדים תחתונים מפוארים משלה.
כמובן שלא הכול ורוד בעולמן של בנות
הזוג המקצועיות. לא רק שמדובר בעבודה קשה, הן גם צריכות להתמודד עם בעלי
המועדונים, עם המשטרה המושחתת, עם הרבה אלכוהול שמסתובב סביבן, וגם עם הלקוחות.
כידוע לכולנו, גברים לבנים הם לא מציאה גדולה. כמו כן, דווקא בגלל החיים הטובים
יחסית שבנות הזוג המקצועיות נהנות מהן, יש להן גם הרבה יותר מה להפסיד, והלחץ
לשמור על היחסים גדול יותר.
למרות החסרונות, אם נסתכל על המצב
מנקודת המבט של הנשים המקומיות ולא של תושבי המערב, נגלה שהנישואים המסורתיים
בקמבודיה תמיד היו נישואי שידוך ולא כללו אהבה רומנטית. רק לאחרונה הגיעו לקמבודיה
ההשפעות המערביות של אהבה ורומנטיקה. כך, בקרב הנשים הקמבודיות יש שילוב של אהבה
עם שמרנות – אהבה מבחינתן לא קשורה בהכרח למשיכה, אלא לאדם שדואג להן, מכבד אותן,
מעריך ומפרנס אותן. גברים אירופאים נחשבים אצלן למי שממלאים את התכונות האלה טוב
יותר ממקומיים (לא כי הלבנים כאלה מוצלחים, אלא כי האפשרויות האחרות גרועות אפילו
יותר).
למעשה, נערות הברים הקמבודיות מנסות
להידמות לנשים מערביות – להתלבש כמוהן, להרוויח משכורות גבוהות כמוהן, להיות
עצמאיות כמוהן, לשתות אלכוהול כמוהן, לצאת כמוהן עם גברים מערביים שקונים להן
מתנות, וליהנות כמוהן ממין בטבעיות וגם בלי יחסים רומנטיים –
ודווקא אותן נשים מערביות מנסות למנוע זאת מהן, ולהכריח אותן לחזור לאורח החיים
המסורתי של מין עם בן הזוג בלבד, כניעה לשליטת הגבר ביחסים, עבודות בשכר מינימום
או בחקלאות, ולבוש מסורתי.
בעיניים מערביות כמו שלי, בנות הזוג
המקצועיות הן קורבנות, אבל אולי כדאי לשאול מה הן עצמן חושבות? היידי הפינגר עשתה
זאת, והתוצאה היא ספר מרתק. כמו שאמרה אחת הנשים במחקר, אחרי שבן-זוגה הקמבודי
היכה אותה: "הוא מרביץ לי כי הוא פוחד ממני... אני חזקה כמו נשים מערביות, אני
הולכת להילחם בחזרה!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה