ההיסטוריה של ההומוסקסואליות בארגנטינה

"יש כאן הומואים!" הקולוניאליסטים הספרדים רק הגיעו ליבשת אמריקה, ומייד הודיעו בתדהמה למלכי ספרד על קיומם של הומואים ביבשת. האינקוויזיציה כבר העלתה את כל ההומואים בספרד על המוקד, ופתאום באמריקה נמצאו לא מעט גברים ילידים ששכבו זה עם זה, לבשו בגדי נשים ועשו מלאכות שנחשבו נשיות. הקולוניאליסטים ההמומים עשו את מה שידעו לעשות הכי טוב: הם עינו ורצחו את כל ההומואים שמצאו. "הוא היה גבר מכוער, מלוכלך והומו גדול," הם כתבו על אחד ממנהיגי הילידים שרצחו.

הספרדים התרבותיים הזדעזעו לא רק מההומואים, אלא גם מקורבנות האדם שהקריבו הילידים הברברים למען האלים שלהם; מעניין מה הילידים הברברים חשבו על הספרדים התרבותיים, שהעלו הומואים על המוקד למען האלוהים שלהם.

הספר שהרשומה מבוססת עליו

לשטח שנקרא היום ארגנטינה הגיעו הספרדים קצת יותר מאוחר. הם פגשו שם את עַם הגווארני, ולא היו מרוצים מגברים מסוימים בו: "הסדוֺמָאים האלה מאוד נפוצים כאן. הם חיים ומדברים כמו נשים, מעמידים פנים שיש להם מחזור ומבצעים עבודות נשיות".

בחור בשם צָ'צ'וּבּוּטוּגַאצ'וּגי, למשל, לא אהב עבודות גבריות. הוא עסק במלאכות שנחשבו נשיות בלי שמישהו בשבטו יחשוב שיש משהו רע בזה. חברו קְרֶמבֶּגין היה הומו מוצהר, שנהג להסתגר בבקתה שלו עם חברים ובכל הכפר שמעו את גניחות העונג שלו. השבט לעג לו מדי פעם, אבל לא פעל נגדו או נגד גברים כמוהו. עד שהגיעו הספרדים.

הגווארני סבלו בשנת 1600 מתקופת יובש קשה ומתו מצמא. האלים שלהם לא הצליחו לעזור, אז הם פנו לכומר הספרדי לואיס דה בולאניוס שידבר עם האלוהים שלו. אלוהים הסביר לדה בולאניוס שהכול בגלל ההתנהגות ההומואית של התושבים. מייד לאחר השיחה עם אלוהים, המים חזרו לאזור ואגם גדול וחדש נוצר, אולי גם בזכות כמה חפירות גיאולוגיות של דה בולאניוס. התושבים ניצלו ממוות והבינו את המסר: צריך להאמין באלוהים הנוצרי, מים זה טעים ואסור להיות הומואים.

המַאפּוּצֶ'ה החזיקו מעמד יותר זמן מהגווארני. הם שמרו על עצמאותם עד המאה ה-19, בשטח שנמצא היום בין צ'ילה לארגנטינה. יחסי מין בין גברים נחשבו אצלם מעשה מאצ'ואיסטי במיוחד, והם קיימו אותם בחופשיות ונהנו מכל רגע. אחרים, בייחוד אנשי רפואה, נהגו להתנהל ולהתלבש כמו הנשים בשבט, צבעו את פניהם, האריכו את שיערם, ענדו תכשיטים ומצאו לעצמם בן זוג. הם נחשבו לשילוב של גברים ונשים, והיו מוערכים במיוחד כי שילבו בין הכוח הרוחני הנשי לבין הכוח הפוליטי הגברי. המאפוצ'ה לא ראו בהם נחותים מפני שלא ראו בנשים נחותות. הם ראו בספרדים נחותים, משום שאצל הספרדים רק לגברים היה כוח. 

במאה ה-19 כבשו הספרדים את המאפוצ'ה. הגברים הספרדים ניצחו את המאפוצ'ה הנשיים. השורדים המעטים מהמאפוצ'ה הבינו את המסר. היום הם טוענים בתוקף שהם לא הומואים ואף פעם לא היו הומואים.

זהו, אחרי כמה מאות שנות קולוניאליזם, באופן רשמי לא היו יותר הומואים או גברים טרנסים בארגנטינה.

חוץ ממי שכן היו. רופא מפורסם במאה ה-19 הזהיר את הרשויות: "יש הומו אחד ברחוב של כיכר מונסראט, ליד המגורים של אשתי. ויש עוד! במועדון הסייף יש איזה אחד רוסריו שמפורסם בחיצוניות ובהתנהגות שלו. מול הבית של דוקטור מנואל סלבדורס חיים שניים שחומים. יש גם כמה שמסתובבים ברחובות, ואפשר לזהות אותם רק לפי ההתנהלות הנשית שלהם". הרופא הטוב המליץ להוציא הומואים להורג. הרשויות הסתפקו בלהגלות אותם לאיי המלווינאס.

לא היו יותר הומואים בארגנטינה, חוץ מאשר ביחידות הצבא. החייל מרקוס רוביו, למשל, התגייס בשלושים באוקטובר 1829 וקיבל חמישים פסוס בתמורה. בתוך כמה ימים הוא ברח ונתפס עם חמישים הפסוס האלה קונה בחנות בגדי נשים.

במלחמת האזרחים דווקא כן דיברו על הומוסקסואלים. הפדראלים, שתמכו בביזור סמכויות בין הפרובינציות, הטילו טרור על האוניטארים, שתמכו בשלטון ריכוזי יותר. הטרור הזה כלל עינויים, העינויים כללו אונס, והפדראלים אנסו באחד המקרים חייל אוניטארי למוות. מאז אותו מקרה, הומוסקסואליות נקשרה בתודעה הארגנטינאית לאלימות. הומואים כבר לא היו סתם בעלי מיניות סוטה; הם היו רוצחים ברברים במקרה של הפדראלים, או קורבנות רכרוכיים במקרה של האוניטארים. רוב שירי המלחמה הפדראלים התרכזו בדברים שהם מתכוונים לעשות לרקטומים של האוניטארים.

עד סוף המאה ה-19 כבר לא הייתה בארגנטינה מלחמת אזרחים, בקושי היו ילידים, ולא היו הומואים. כל כך לא היו הומואים, שהחוקה החדשה אפילו לא אסרה על הומוסקסואליות. למה לעורר שערוריות מיותרות אם רוצים לעודד מהגרים אירופאים להגיע לארגנטינה? הם הרי לא יגיעו אם ישמעו שיש בה הומואים. חוץ מזה, השלטון הארגנטינאי התבסס על אכלוס מהיר של המדינה, ובשביל זה צריך לדבר על הטרוסקסואלים פוריים, לא על הומואים.

בכל זאת, בתחילת המאה העשרים התגלו שוב הומואים בארגנטינה. מפקח משטרה בבואנוס איירס התלונן: "שדרות תשעה ביולי הפכו למקום המקלט של כל ההומואים הפאסיביים. הם נפגשים ליד הפסל של מאציני, אחד האישים החשובים בתולדות ארגנטינה! זה נעשה מקום מפגש בוהמי ובלתי נשלט. יש שם ברים, זנות ומוסיקה של הומואים".  

גם בצבא כמעט התגלו שוב הומואים. קצין אחד הגיש ב-1906 תלונה נגד קצין צבא אחר, חואן קומאס, בטענה שקומאס נוהג לקיים יחסי מין הומוסקסואלים. קומאס ניסה להילחם בהאשמות הקשות, אבל מפקדיו אמרו לו שעדיף שיתפטר. לקומאס לא נותרה ברירה: הוא ירה למוות במגיש התלונה. הצבא החליט לא להעמיד אותו למשפט, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו את הרעיון שבצבא יש הומואים. עשר שנים מאוחר יותר מונה קומאס למושל פרובינציית פורמוסה.

אגב, קומאס תכנן להתאבד אחרי הרצח וכתב שלושה מכתבי פרידה: אחד לאשתו, אחד לילדיו ואחד לחברו הטוב. התקשורת כתבה רק על שני המכתבים הראשונים. המכתב לחברו הטוב הושתק.

באותה תקופה חשב הרופא המפורסם דה וייגה על פיתרון לבעיית ההומואים: לכלוא את כולם במחנה כדי שהוא יחקור מה דפוק אצלם. המשטרה שמחה לשתף פעולה, פשטה על הבורדלים שבהם נערכו נשפים של טרנסיות והומואים, עצרה את המשתתפים ושלחה אותם אל דה וייגה. 

אחר העצורים כתב לרופא הטוב דה וייגה מכתב הסבר: "אני כזה כי ככה נולדתי, וככה צריך להיות, כי ליופי ולאהבה אין מין מסוים. אני לא עושה שום דבר יוצא דופן; אני אוהב גברים ובגלל זה אני מבלה איתם. אני מפנק אותם אבל אני לא מחפש אותם, כי אני יפהפייה והם אלה שצריכים לחפש אותי. אני לא יכול להגיד איזה מעמד של גברים אני מחפש – האהבה עיוורת. אין לי בן זוג, כי אני לא מאמין שאני מסוגל לשמור על נאמנות".

עצור אחר דווקא היה נשוי, אבל כשאשתו נאלצה לנסוע לאירופה, הוא קרא לעצמו "רוסיטה דה לה פלטה" על שם רוכבת סוסים מפורסמת ויצא לבלות בקרנבל. הוא פגש גבר שהציע לו לקיים יחסי מין, וחשב לעצמו שאם מדברים כל כך הרבה על הומואים, מחובתו לבדוק את העניין בעצמו. הוא בדק ונהנה מכל רגע. בעשור הבא הוא הפך למפורסם יותר מרוסיטה דה לה פלטה המקורית, ונחשב למוביל אופנה בקרב נשות בואנוס איירס העשירות. לא היו לו מתחרות בעיצוב סומבררוס. 

רוסיטה דה לה פלטה

הרופא דה וייגה אפילו קיבל מכתב אהבה ציני מאחד העצורים שלו (או אחת העצורות), "אוֺטֶרוֺ היָפָה":

"מתחנת הרכבת ועד עץ השיטה

כל הטעימים באים אליי למיטה.

הגברים שלי אוהבים במיוחד

שאני מענגת אותם עם היד.

אני עושה להם טוב בכל השיטות

ולפעמים אפילו משתמשת בכפפות.

ואם תרצה, גברבר שכמותך,

אני אשמח לענג גם אותך.

אולי עם הפה,

או שתסובב את הגב,

אל תפחד, בחור יפה,

אתה תיהנה כמו כוכב".

לא ידוע אם הרופא נענה להצעה. 

אוטרו היפה

כמו הרופא הטוב דה וייגה, כל המדענים הבכירים בעשורים הבאים דרשו להפליל הומוסקסואלים, בטענה שהומואים הופכים תמיד לפושעים. הסופר מנואל פואיג תיאר את האווירה בבית ספרו באותה תקופה: "הייתה שם בריונות. הם השפילו את כל מי שהיה קצת חלש או רגיש. הם התאחדו בקבוצות, בכיתות שלמות, בתיכונים שלמים, נגד החלשים, הנמוכים, השמנים והעדינים. זאת הייתה שנאה של דור שלם". פואיג סולק מבית הספר בגלל התנהגותו הנשית. כמה עשורים אחר כך, בשנות השבעים, אחד מספריו נאסר לפרסום, הוא נעצר בעוון "שידול גבר למין" ועזב את ארגנטינה.

בין 1900 ל-1950 התפרסמו בארגנטינה רק שלושה ספרים עם דמויות של הומואים. בכל השלושה דמויות ההומואים היו רעות ועוררו גועל. הסוף הטוב בשניים מהם היה התאבדות של דמות ההומו.

פרון עלה לשלטון בשנות הארבעים והוציא צו שאסר על הומואים להתאסף בבתים או בברים. הצנזורה אסרה על פרסום ספרים שפוגעים בערך המשפחה, ובבואנוס איירס אפילו אסרו על הומואים להצביע "עקב פגיעה בכבוד המדינה". לעומת זאת, פרון אישר לפתוח מחדש בורדלים, בטענה שגברים נאלצים לשכב עם גברים בגלל המחסור בזנות נשים.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הצבא הדיח את פרון והממשל הצבאי החדש התלונן על "השחתת כל הערכים הציבוריים והפרטיים" בתקופתו. השליט הצבאי הבהיר: "אנחנו רוצים להסדיר את הפיקוח על תופעות ביזאריות כמו הומואים, בטלנים, זונות ושיכורים". מפקחים נשלחו לשירותים ציבוריים, מקום מפגש קבוע של הומואים, ובעלי מועדונים ספגו קנסות אם נמצאו על קירות השירותים שלהם כתובות גראפיטי הומוסקסואליות.

ואז המצב הידרדר עוד יותר. הדמוקרטיה חזרה והקונגרס אישר ברוב גדול: הצווים נגד הומואים יהפכו לחוק מדינה. ואז הדיקטטורה חזרה עם שליט שמרן במיוחד שהכריז על מאבק למען המוסר הציבורי, אסר על גברים להאריך שיער וסגר את מעט מקומות המפגש שעוד נותרו להומואים. רופאים צבאיים נשלחו לבחון חיילים ולקבוע אם יש בהתנהלותם סממנים נשיים. אם מצאו כאלה, החיילים סולקו מהצבא.

ואז המצב השתפר! סוף שנות השישים, רוח של מהפכה בכל העולם, זכויות אדם, דמוקרטיה, והארגון ההומוסקסואלי הראשון בתולדות ארגנטינה: "העולם שלנו". הוא נוסד בבואנוס איירס על-ידי שני סטודנטים ושני מרצים, שאחד מהם סולק מהמפלגה הקומוניסטית בעוון הומוסקסואליות. הארגון הסתפק בשליחת מכתבים לעיתונים, שבהם הסביר: "מצב ההומוסקסואלים קשור ישירות לבעיות אחרות בחברה: האפליה נגד נשים, הגזענות, המעמדות החברתיים ועוד. לכן אי אפשר לבודד את הדיון בהומוסקסואליות מהבעיות החברתיות הכלליות".

ב-1971 נוסד בבואנוס איירס ארגון זכויות הומואים גדול יותר, Frente de Liberacion Homosexual ("חזית השחרור ההומוסקסואלי"). הוא נוסד בביתו של פֶּפֶּה ביאנקו, הומו מהמעמד הגבוה שאמנם התנגד להקמת האיגוד כי האמין שהומוסקסואליות היא עניין פרטי ולא ציבורי, אבל השאיל את ביתו למייסדים. הם נאלצו להתכופף בכל רבע שעה כדי שנוסעי הרכבת החולפת במסילה הסמוכה לביתו לא יראו אותם.

חמשת המייסדים, ביניהם מנואל פואיג, ויתרו מיידית על הנהגת החזית, מפני שלא האמינו בהיררכיה. הם רצו ארגון רוחבי עם קבוצות עצמאיות שמשתפות ביניהן פעולה. בין הקבוצות היו סינדיקט של עובדי כפיים, מועדון אינטלקטואלי שפרסם את המגזין "הומוסקסואלים", חבורת "דגל שחור" בכיכובם של שחקני תיאטרון ואנשי בוהמה עם נטיות אנרכיסטיות, והארגון הלסבי "סאפו".

לפי חזית השחרור ההומוסקסואלי, הבעיה הגדולה של החברה היא "הכפייה של המערכת ההטרוסקסואלית, שבה הגבר הוא הבוס הסמכותי, והאישה וההומוסקסואלים משני המינים נשארים נחותים ומדוכאים". מאות חברי הארגון פיזרו ברחבי בואנוס איירס מדבקות ושלטים עם כיתובים כמו "מאצ'ואיזם = פאשיזם" ו"המאצ'ואיזם הוא הפשיזם שבתוך הבית".

החזית לא זכתה לתמיכה בציבור הרחב, מלבד כמה ארגונים פמיניסטיים והמפלגה הטרוצקיסטית. אחד ממנהיגי החזית קבע בצער: "המהפכה המינית תהיה אפשרית רק כשהגברים ההטרוסקסואלים יציעו את התחת שלהם". אפילו מחתרות השמאל לא שיתפו פעולה, טענו שהומוסקסואליות היא טרנד בורגני ושרו שירים הומופובים כמו "אנחנו לא הומואים ולא שיכורים, אנחנו חיילים של אוויטה והמהפכנים". שר הרווחה של פרון, שחזר בינתיים לשלטון, דרש להכניס הומואים למחנות עבודה כדי שיפצו על חוסר התרומה שלהם לחברה, והציע לאזרחים לצאת לרחובות ולמגר מהם את ההומואים.

ההומופוביה של מחתרות השמאל שיחקה לטובתם של ההומואים אחרי עליית הדיקטטורה הצבאית לשלטון ב-1976. הדיקטטורה לא רדפה במיוחד את ההומואים, מפני שהם לא היו חלק מהמחתרות. רק במקרים שבהם נעצר שמאלן והתגלה במקרה שהוא גם הומו, המענים התעללו בו יותר מאשר בעצורים אחרים. עם זאת, המשטרה תיעדה את התנהגות האזרחים, ותיקי המשטרה מאותה תקופה מלאים באבחנות בסגנון "מתנהג מדי פעם באופן נשי", "התנהגות לסבית", "אף פעם לא נצפה בחברת המין השני" וכדומה.

המשטרה לא תיעדה את החגיגות שאחרי הזכייה בגביע העולם בכדורגל 1978. המוני חוגגים הסתובבו ברחובות ובתחנות הרכבות, שבאחת מהן היו שירותים שבהם ההומואים נהגו להשתובב. הפעם ההומואים התאספו שם בתקווה לחגוג את הזכייה, "אולי מרוב טירוף יקרה משהו מעניין". האורות בשירותים כבו באופן מסתורי, המוני הגברים פרצו בשירי עידוד, ואחד מהם קרא: "מי המאצ'ו שבא למצוץ לי?" המאצ'ואים התייצבו למשימה. זאת הייתה חגיגה אמיתית.

עם החזרה לדמוקרטיה הוקמה ועדה לאיתור הנעדרים. הוועדה העריכה ש-400 מתוך 10,000 הנעלמים היו הומוסקסואלים, שהועלמו מסיבות שאינן קשורות לנטייתם המינית. עובדת היותם הומואים לא צוינה בדו"ח הסופי של הוועדה, שהעדיפה להעלים מהדו"ח את נטייתם המינית, בדיוק כמו שארגנטינה העדיפה להעלים את קיומם של ההומואים במשך ההיסטוריה שלה.

בעשורים שעברו מאז המצב משתפר בהדרגה. החברה הארגנטינאית עדיין מאצ'ואיסטית, אבל החוקים נגד יחסי מין הומוסקסואליים בוטלו, כמו גם החוק נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למין הביולוגי. חוקים חדשים מאפשרים להומואים וללסביות להתחתן, הקהילה הטרנסית יכולה לשנות שם ומגדר בתעודת הזהות ללא דרישות ביולוגיות או פסיכולוגיות כלשהן, וממש עכשיו קבעה המדינה שלפחות 1% מהמועסקים במגזר הציבורי יהיו מהקהילה הטרנסית. מי יודעת, אולי עם כאלה התפתחויות חיוביות, ארגנטינה עוד תצליח לזכות במונדיאל סוף סוף. אולי אפילו עם כמה כדורגלנים הומואים. 

ההיסטוריה הטרנסג'נדרית בארה"ב מאז סוף המאה ה-19

[הסיכום הזה הוא היסטוריה חלקית בלבד, מפני שהיו המון פעילויות טרנסיות מרשימות לאורך ההיסטוריה ואני רק גבר סיסג'נדר אחד. הסיכום מבוסס על ספרה של סוזן סטרייקר: Transgender History, The Roots of Today’s Revolution] 

טכנאית הקול סנדי סטון, אישה טרנסית, עבדה בחברת התקליטים הפמיניסטית "אוליביה" ובפסטיבל המוסיקה לנשים שלה. ב-1979 היא נאלצה לעזוב בגלל התקפות של טרפיות (פמיניסטיות טרנספוביות). אז היא בנתה לעצמה מחשב, לימדה את עצמה לתכנת ויצרה ז'אנר חדר של אמנות מדיה; וגם הצטרפה לאקדמיה, פרסמה את המאמר המכונן The ‘Empire’ Strikes Back: A Posttranssexual Manifesto, השלימה דוקטורט בלימודי תרבות ופחות או יותר ייסדה את תחום הלימודים הטרנסג'נדריים. מתברר שלא משנה כמה החברה מנסה לדכא נשים טרנסיות וגברים טרנסים, בסוף הם יהפכו אותה לחברה טובה יותר.

סנדי סטון

החברה האמריקאית בהחלט ניסתה לדכא את הקהילה הטרנסית לאורך ההיסטוריה, ולכן אין לנו הרבה מידע על התרומה של הקהילה הטרנסית לארה"ב לפני 1950. ערים בארה"ב אסרו על הופעה בציבור "בלבוש שאינו תואם למין שלך", כדי שאף אחת לא תחשוב שיש לה זכות ללבוש מה שהיא רוצה. שיקאגו אסרה זאת  ב-1851. סן פרנסיסקו ב-1863. סינסינטי ב-1974, לעזאזל. ד"ר מרי ווקר, למשל, אחת הרופאות הראשונות בארה"ב, נעצרה פעמיים על קרוס-דרסינג מפני שנהגה ללבוש בגדי גברים. 

מרי ווקר

ווקר נהגה להגיד: "אני לא לובשת בגדי גברים, אני לובשת את הבגדים שלי". במלחמת האזרחים היא נלחמה כרופאה צבאית ונעצרה על ריגול מפני שהתעקשה לטפל גם בחיילי האויב. בחתונה שלה סירבה לכלול את המילה "לציית" בנדרי החתונה, התעקשה לשמור על שם משפחתה והתגרשה זמן קצר מאוחר יותר. אחרי מותה בגיל 86 היא לא נקברה כנהוג בשמלה, אלא בחליפת גבר.

עטיפת ספר ילדים על מרי ווקר

ג'ני ג'וּן לעומתה דווקא לא רצתה ללבוש בגדי גברים, על אף שסומנה בלידתה כגבר. בבגרותה היא עברה מרצונה סירוס, הגדירה את עצמה כ-fairy וקיימה לטענתה 16,000 מפגשים מיניים בתוך 12 שנים. ב-1895 היא הקימה יחד עם חברימות מועדון של אנדרוגינוס, במטרה "להתאחד להגנתנו מול הרדיפה המרירה של העולם". עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר היא פרסמה שתי אוטוביוגרפיות, "אוטוביוגרפיה של אנדרוגינוס" ו"המתחזים לנשים" (היא התכוונה לזה בקטע טוב).

לא נשכח גם את פולי מארי, שבצעירותה תהתה לגבי הזהות המגדרית שלה, עברה פעמים רבות כנער ושקלה לקחת הורמונים. בסופו של דבר היא הסתפקה בתפקיד התובעת הכללית השחורה הראשונה בהיסטוריה של קליפורניה, וכתבה את המחקר שהוביל לפסיקת בית המשפט העליון נגד הפרדה גזעית בבתי הספר ב-1954.

 לעומת הפסיקה נגד הפרדה גזעית, חוות דעת משפטית קבעה ב-1949 שניתוח לשינוי איברי המין הוא "הטלת מום" ויחשוף כל מנתחת שתבצע אותו לתביעה פלילית. אז כריסטין יורגנסן, אמריקאית ממוצא דני, נסעה ב-1952 לדנמרק כדי לעבור את הניתוח. היא הייתה צעירה, יפה וחייל לשעבר בצבא ארה"ב, וזה הפך אותה לנושא המדובר והנפוץ ביותר בתקשורת האמריקאית בשנה הבאה. היא לא ממש רצתה את כל הפרסום, אבל לאחר שקיבלה אלפי מכתבי תודה מנשים טרנסיות על התקווה שהעניקה להן, היא אמרה לרופאים שלה בקופנהגן: "אני צריכה יחסי ציבור טובים ככל האפשר, למען כל מי שמרגישים ומרגישות שאני מייצגת אותם". היא הייתה למעשה הסלבריטאית הטרנסית הראשונה בארה"ב, ובזכותה הקהילה הטרנסית התחילה להתגבש.

וירג'יניה פרינס, קרוס-דרסרית, הייתה אחת הנשים שגיבשו את הקהילה הטרנסית באותן שנים – וגם פיצלה אותה. מצד אחד, פרינס טבעה את המונח טרנסג'נדר והקימה כמה מהארגונים הטרנסיים המצליחים ביותר במדינה. מצד שני, היא הייתה הומופובית והתנגדה לניתוחים לשינוי איבר המין. מבחינתה, טרנסווסטיט אמיתי הוא גבר הטרוסקסואל נשוי, שפשוט אוהב מדי פעם ללבוש בגדי נשים.

 פרינס וחברותיה הפיקו ב-1952 את המגזין הטרנסי הראשון בתולדות ארה"ב, Transvestia: The Journal of the American Society for Equality in Dress. תשע שנים לאחר מכן היא הזמינה כמה ממנויי המגזין למפגש אישי, ציוותה על כל מוזמן להגיע לחדר המלון שלה ולהביא איתם בסתר גרבונים ונעלי עקב, ולא סיפרה לאף אחד מהם שהיא מזמינה עוד מנויים. כל המנויים מצאו את עצמם על עקבים בחדר זה מול זה, וכך לא היה חשש להלשנה – כולם עסקו בו זמנית בפעילות האסורה של קרוס-דרסינג. אולי הם היו רודפים בריצה אחרי פרינס, אבל הם היו על עקבים!

קבוצת המוזמנים המופתעים קיבלה את השם "גרבונים ועקבים" והחלה להיפגש בסתר. שנה לאחר מכן הקבוצה הפכה לארגון לאומי, "הקרן לביטוי עצמי". פרינס, שפרסמה בינתיים את הספרים "איך להיות אישה כשאתה זכר" ו"הטרנסווסטיט ואשתו", אסרה על הומואים, נשים טרנסיות ונשים בכלל להשתתף במפגשים. לזכותה של פרינס ייאמר שהיא החלה ב-1968 לחיות כאישה, ופעלה למען האפשרות לשינוי המגדר במסמכים רשמיים.

למעשה, "גרבונים ועקבים" הגנה על הפריווילגיות של גברים לבנים אמידים, שבזכות כספם יכלו למצוא מקומות מפגש ולבטא את הצד הנשי שלהם בלי לסכן את מעמדם החברתי. לאנשות לא-לבנות לא היו פריווילגיות לערוך מסיבות פרטיות. רבות מהן חיו ברחובות והתפרנסו מעבודת מין. הולי וודלואן, שהתפרסמה מאוחר יותר כאחת מכוכבות העל הטרנסיות של אנדי וורהול, מספרת: "ברחתי מהבית בגיל 16, אחרי שההורים שלי תפסו אותי שוכבת עם גברים. פגשתי כמה קווינז במלון מפוקפק, כולן צפופות בחדר אחד. הן התפרנסו ברחוב, משתמשות בגוף שלהן תמורת 20 דולר לאקט. בסוף היום הן היו אוספות יחד את הכסף שהרוויחו. הצטרפתי אליהן, עומדת בפינות רחוב ובסמטאות חשוכות. הייתי כל כך מפוחדת, שנאתי את זה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה אחרת".

הולי וודלואן בתקופת הזוהר שלה

הטרנסיות הלא-לבנות סייעו זו לזו לשרוד. הן חיו יחד, חלקו ביניהן את הכספים שהרוויחו והגנו זו על זו מפני לקוחות ושוטרים אלימים. סילביה ריברה ומרשה ג'ונסון האגדיות עבדו ברחובות כדי להרוויח כסף ולייסד את  STAR, Street Transvestite Action Revolutionaries, בית לילדי וילדות רחוב.

בסן-פרנסיסקו קם ב-1966 הארגון הקווירי הראשון לצעירים, Vanguard, שנכללו בו בעיקר טרנסים, טרנסיות ועובדותי מין. הארגון הגדיר את עצמו כ"ארגון שנוסד על-ידי ולמען ילדי הרחוב", ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה טאטוא וניקוי הרחובות. הארגון הכריז על הפעולה: "הלילה ייערך מבצע ניקוי רחובות. לא מבצע משטרתי לניקוי אנשי הרחוב, אלא מבצע ניקיון מטעם אנשי הרחוב שתמיד סובלים מדיכוי משטרתי. המכורים לסמים, הנרקומנים, הנערים שמוכרים מין, לסביות והומואים וכל מי שהפכו את שוק הבשר של סן-פרנסיסקו לביתם. נמאס לנו לחיות בתוך כל הלכלוך שאנשי העסקים זורקים לרחובות שלנו. שמענו הרבה על 'כוח לבן' ו'כוח שחור'. הגיע הזמן ל'כוח הרחוב'."

הממסד המשיך לנסות לנקות את הרחובות מבני אדם. הרשויות היו זקוקות לגברים ממושמעים שישתתפו במלחמת וייטנאם, וחשדו בכל גבר שלא היה נורמטיבי מספיק כדי להרוג אנשים. המשטרה ראתה את התנועות השונות דורשות זכויות אדם, וראתה בזה הפרה של זכותה לדכא בני אדם. המעמד הבינוני נזקק לשכונות חדשות ונאלץ לנקות מהן את הקוויריות והזונות שהפריעו לו ליהנות מהבורגנות שלו.

הקהילה הטרנסית הלא-לבנה נלחמה בדיכוי. כשהמשטרה הגיעה לבית הקפה "הדו-נאטס של קופר" (Cooper's Do-Nuts) ב-1959 ועצרה שתי מלכות דראג, שני עובדי מין וגבר גיי, הסועדות החזירו מלחמה. קבוצה של נשים טרנסיות, לסביות, מלכות דראג והומואים תקפה את השוטרים במטחי דונאטס, כוסות קפה ושאריות אשפה. השוטרים לא הצליחו להתמודד עם מטחי הדונאטס הפריכים להפליא והזעיקו תגבורת. העצורים ניצלו את המהומה כדי לברוח, המפגינות רקדו על מכוניות ושרפו צמיגים, והרחוב נשאר סגור עקב המהומות גם ביום הבא. 

ב-1965 התרחש אירוע פחות פריך בבית הקפה "דיואי'ז" בפילדלפיה, מקום מפגש של גייז, דראג קווינז, לסביות ועובדות בזנות רחוב. לבעלי המקום נמאס מהאנשות הצעירות המגיעות בבגדים לא קונפורמיים, בקושי קונות משהו ומבריחות את שאר הלקוחות. ב-25 באפריל הוא גירש 150 מהן. בתגובה, אקטיביסטים התייצבו במהלך השבוע מול בית הקפה וחילקו עלונים נגד אפליה, ובסוף השבוע הם התיישבו בתוך בית הקפה וסירבו לצאת. הבעלים נכנע.

שנה לאחר מכן התרחשו מהומות בקפיטריית קומפטון בסן-פרנסיסקו. קווירים וטרנסיות אקטיביסטיות, ביניהן לא מעט עובדותי מין, ישבו בקפיטריה ערב אחד באוגוסט, כמו בכל ערב. בעל המקום ניסה לגרש אותן, כמו בכל ערב. הפעם הוא גם קרא למשטרה. הטרנסיות וחבריהן לא הסכימו להתפנות, ואחת מהן שפכה קפה על שוטר שניסה לעצור אותה. במשך יומיים התחוללו מהומות במקום, כולל השלכת חפצים, ניפוץ חלונות, צלחות מעופפות וכמה קטטות הגונות, במה שנחשב לתחילת המאבק המודרני של עובדותי מין על זכויותיהן. לא ידוע אם דונאטס היו מעורבים במהומות.

אפשר להעביר חיים שלמים באכילת דונאטס וקרבות נגד המשטרה, ועל מהומות סטונוול בוודאי כבר שמעתן, אבל הקהילה הטרנסית לא הסתפקה בזה ועשתה חיים בנשפי דראג. אישה טרנסית בשם "מיס מייג'ור" נזכרת: "היינו צריכות לשמור על הגב שלנו ולפתוח את העיניים, אבל למדנו להסתדר עם זה, להירגע וליהנות. הנשפים היו תענוג, פלא ממש, למרות כל הבלבול. אז עוד לא היו הטרמינולוגיה והתיוגים האלה. לא ידענו שאנחנו תוהות בקשר למגדר שלנו. ידענו רק שזה מרגיש נכון".

מיס מייג'ור במצעד הגאווה 2014. היא הייתה ממובילות מהומות סטונוול, אימצה שלושה ילדים חסרי בית, ומנהלת כיום עמותה למען הקהילה הטרנסית. תמונה: By Quinn Dombrowski - https://www.flickr.com/photos/quinnanya/14560270363, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=35247133 

היו גם מי שניסו לעזור לקהילה הטרנסית להרגיש כמו שהיא מרגישה לנכון. ב-1966 התפרסם ספרו של ד"ר הארי בנג'מין, "התופעה הטרנסקסואלית", שהעניק במה לקהילה הטרנסג'נדרית בסן פרנסיסקו. קבוצת נשים טרנסיות בראשות ונדי קוהלר, מטופלת של ד"ר בנג'מין, החלה לעבוד עם הרופא האקטיביסט ג'ואל פורט לשיפור היחס הרפואי לקהילה הטרנסית. המרכז הראשון לשינוי מין בארה"ב נוסד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס. בית המשפט העליון של קליפורניה פסל את החוקים נגד קרוס-דרסינג.

זאת הייתה תקופה אופטימית, גם בזכות הכסף של ריד אריקסון, שסומן כאישה בלידתו, חיכה בסבלנות למות אביו המיליונר, ואז התחיל לעבור טיפולים, לחיות כגבר ולהשתמש בכסף כדי לקדם את הקהילה הטרנסית. הוא מימן את ספרו של ד"ר בנג'מין, ארבעה מרכזים רפואיים לקהילה הטרנסקסואלית ומוסד קווירי-חינוכי בשם ONE. את שאר כספו הוא הוציא על דברים חשובים באמת: כפר נודיסטים, יצירת קשר עם חוצנים, סמים וארמון קטן במכסיקו שאליו נמלט אחרי שהואשם בשימוש בסמים. 

ריד אריקסן

באותן שנים אופנת היוניסקס פרחה, מחזות תיאטרון טרנסיים אוונגרדים העניקו השראה לאמנים כמו דיוויד בואי ולכוכבי סרטי קאלט כמו Divine, ועיריית סן פרנסיסקו אפילו מינתה את השוטר אליוט בלקסטון לאחראי על הקשר עם הקהילה ההומופילית. לואיזה ארגשטרסה, אישה טרנסית, הגיעה למשרדו של בלקסטון, הטיחה על שולחנו את ספרו של ד"ר בנג'מין ודרשה שהוא יעשה משהו "למען הקהילה שלנו". בלקסטון ביקש ממנה ללמד אותו יותר על הנושא, והחל לפעול לשינוי היחס המשטרתי לקהילה.

השמרנים מימין ומשמאל לא היו מרוצים. שוטרים הומופובים ניסו להפליל את בלקסטון, שנאלץ בסופו של דבר לעזוב לתפקיד אחר. אותם שוטרים הפלילו בהצלחה יועצת בוועד הסיוע לטרנסקסואלים, בטענה שהחזיקה סמים. משטרת לוס אנג'לס יצאה למבצעים נגד הברים של הקהילה, שבהם עצרה את כל מי שלא לבשו לפחות שלושה פרטי לבוש התואמים למגדר הרשום בתעודת הזהות.

ההומואים חגגו ב-1973 את ביטול הגדרת ההומוסקסואליות כמחלת נפש, ושמחו להתרחק מהממסד הרפואי. הם לא הבינו את הקטע של הקהילה הטרנסית, שעדיין רצתה את סיוע הממסד הרפואי במקום להשתחרר ממנו כמו ההומואים המתקדמים כל כך. הפמיניסטיות חגגו באותה שנה את פסיקת בית המשפט העליון על זכותן של נשים לעבור הפלות. מייד אחרי שקיבלו את הזכות על גופן, הן יצאו נגד זכותן של נשים טרנסיות על גופן.

מצעד הגאווה הראשון של סן פרנסיסקו, שנערך לכבוד אירועי סטונוול וקומפטון, קיבל בברכה דראג-קווינז. קבוצת לסביות פמיניסטיות נשאה נגדן שלטי "Off the Pricks". אחד ממארגני המצעד, גבר הומו, החטיף בתגובה אגרוף לאחת הלסביות. הלסביות-הפמיניסטיות טענו שהאגרוף הזה הוא עוד הוכחה לדיכוי הפטריארכאלי של נשים, והודיעו שלא ישתתפו יותר במצעדים שיאפשרו לדראג-קווינז לחקות נשים. בשנה הבאה התקיימו שני מצעדים נפרדים, אחד פתוח לכול והשני אסר על השתתפות דראג וטרנס. השני הוא זה שהפך למצעד המיינסטרימי בשנים הבאות.

בכנס הפמיניסטי-לסבי של החוף המערבי, רובין מורגן יצאה נגד חברת הוועדה המארגנת, הזמרת הטרנסית-הלסבית בת' אליוט, ונאמה בהרצאת הפתיחה של הכנס מול 12,000 המשתתפות:

"למה חלק מכן מגינות על התועבה של גברים טרנסווסטיטים, שבכוונה מדגישים את תפקידי המגדר והופכים את הדיכוי והסבל הנשי לפארודיה? אני לא אקרא לגבר 'היא'. שלושים ושתיים שנים של הישרדות וסבל בחברה השוביניסטית הִקנו לי את התואר 'אישה'. איזשהו גבר הולך ברחוב כמו טרנסווסטיט, ואחרי חמש דקות של הטרדות, שהוא עשוי ליהנות מהן, הוא מעז לחשוב שהוא מבין את הכאב שלנו?"

בסוף הנאום קראה מורגן למשתתפות הכנס להצביע נגד ההופעה המוסיקלית של אליוט, והכריזה: "אתן יכולות לתת לו להיכנס לסדנאות שלכן – או שאתן יכולות לטפל בו". למרות דבריה של מורגן, שני-שליש ממשתתפות הכנס הצביעו בעד השארתה של אליוט, אבל הפלג הטרנספובי של המשתתפות איים לשבש את הכנס אם אליוט תישאר, ואליוט עזבה את הכנס מייד אחרי הופעתה.

בת' אליוט

מארגני אירוע גאווה נוסף בניו-יורק ניסו למנוע מסילביה ריברה לנאום. היא נאמה בכל זאת: "הייתי בכלא. נאנסתי והוכיתי פעמים רבות, על-ידי גברים, גברים הטרוסקסואלים. אני לא מוכנה להשלים יותר עם החרא הזה. שברו לי את האף. פוטרתי מהעבודה. הפסדתי את הדירה שלי. כל זה למען שחרור הגייז. וככה אתם מתנהגים אליי? מה לעזאזל דפוק אצלכן? אני מאמינה בגיי פאוור. אני מאמינה בלהשיג את הזכויות שלנו, אחרת לא הייתי יוצאת החוצה ונלחמת עליהן. בואו ותראו את האנשות בבית STAR. האנשות שם מנסות לעשות משהו בשביל כולנו, לא רק בשביל גברים ונשים לבנים מהמעמד הבינוני".

הטרנספובית הבולטת ביותר באותן שנים הייתה פרופסור ג'ניס ריימונד, שעדיין פופולארית מאוד בקרב פמיניסטיות לבנות. ספרה הטרנספובי של ריימונד, The Transsexual Empire: The Making of the She-Male, הפך לתנ"ך של הטרפיות. או אולי למיין קאמפף של הטרפיות, מפני שהוא השווה בין טרנסקסואליות לנאציזם. חוץ מזה, לדבריה של ריימונד, "כל הטרנסקסואליות אונסות את הגוף הנשי, כי הן מצמצמות את הגוף הנשי האמיתי למיצג מלאכותי ומנכסות את הגוף הזה לעצמן". היא דרשה להחזיר את החוקים נגד לבישת בגדים שאינם תואמים למגדר שלך. הנשיאים רייגן וניקסון שמחו לשתף פעולה איתה ועם חברותיה, וצמצמו את התקציב הצנוע ממילא לשירותי רווחה עבור הקהילה הטרנסג'נדרית.

ב-1980 נכנסה למדריך הפסיכולוגי הפרעה פסיכולוגית חדשה: "הפרעת זהות מגדרית". ההחלטה יצרה מחלוקת בקרב הקהילה הטרנסית. הרוב התנגדו להגדרה של התחושה המגדרית שלהם כהפרעה, והתנגדו אף יותר לדרישה לעבור הערכה פסיכולוגית ולהתנהג כמצופה ממגדר מסוים כדי לזכות בטיפולים. אחרימות דווקא שמחו על ההגדרה של הזהות שלהםן כמצב רפואי שאפשר לטפל בו.

ואז הגיע האיידס, וזה כבר היה מצב רפואי שאי אפשר לטפל בו. מגיפת האיידס פגעה קשות באוכלוסיות טרנסג'נדריות שהסתמכו על עבודת מין כדי לשרוד, חלקו מחטים בשביל הזרקת הורמונים ועשו סקס להנאתן. באופן אירוני, האיידס גם גרם לממסד להבין שצריך לסייע לקהילה הטרנסית על מנת לעצור את מגיפת האיידס. הרשויות החלו להזרים כספים לארגונים טרנסיים נגד איידס, שארגנו סדנאות על מין בטוח, סיפקו סיוע רפואי, תעסוקה ותמיכה לקהילה הטרנסית, והפכו למוקד של אקטיביזם. הארגונים הרדיקליים החדשים לא התביישו בקוויריות שלהם והחצינו אותה במופגן. ארגון ACT UP  יצא נגד תאגידי התרופות. ענפים של ארגון Queer Nation התפתחו בכל רחבי ארה"ב, ומתוכם התפתחה תנועת Transgender Nation, שנוסדה בסן-פרנסיסקו על-ידי אן אוגבורן.

לו סאליבן, גבר טרנס, היה אחד האקטיביסטים הבולטים באותן שנים. כבר בגיל 15 הוא כתב ביומנו: "אני רוצה להיראות כמו מה שאני, אבל אני לא יודע איך מישהו כמוני נראה". הוא פרסם מאמרים שהקדימו את זמנם: "כולם מציגים את התחושה העצמית שלהם לאחרים, באמצעות כמה מוסכמות מגדריות קלות לזיהוי. הייצוג הטרנסג'נדרי של זהויות גבריות ונשיות אינו יותר סטריאוטיפי מזה של כל ייצוג אחר". הוא כתב ספר עזרה עצמית לגברים טרנסים, ייסד קבוצות תמיכה והקים את האגודה ההיסטורית של להט"ב. סאליבן נפטר בגיל צעיר ממחלת האיידס, ולפני מותו כתב לצוות הרפואי שדחה אותו בעבר: "אמרתם לי שאני לא יכול לחיות כגבר הומו, אבל עכשיו אני הולך למות כזה".

האקטיביזם הגיע גם לאקדמיה. המילה "טרנסג'נדר" החליפה בשנות התשעים את המילים הקודמות שנחשבות היום לא פוליטיקלי קורקט. הולי בוזוול תרמה לכך במאמרה מ-1991, "האלטרנטיבה הטרנסג'נדרית", שבו הסבירה שהמילה כוללת את הספקטרום השלם של מגוון מגדרי. גלוריה אנזלדואה יצאה נגד הפמיניזם הלבן, ששאף לשחזר את הנשיות הטהורה שהפטריארכיה הרסה. אנזלדואה העדיפה להיות אישה לא טהורה, לחצות גבולות ולמחוץ את ההפרדה בין הקטגוריות. ג'ודית באטלר טענה כי מגדר אינו עניין אובייקטיבי של גוף המוגדר על-פי מין; מגדר מורכב מכל הפעולות המבוצעות עם הגוף, ביניהן לבוש, תנועה, דיבור, מגע, מבט. כלומר, מגדרים טרנסיים הם אמיתיים בדיוק כמו כל מגדר אחר, ומושגים בדיוק באותה דרך של התנהגויות מסוימות.

הסרטים "משחק הדמעות" ו"בנים אינם בוכים" זכו להצלחה, והכנס הלאומי הראשון של גברים טרנסים נערך בסן פרנסיסקו (דווקא ב"מרכז הקהילתי לנשים"). קוויריות המשיכו לעשות בלגאן, קראו ברחובות  “We’re Here, We’re Queer, Get Used to It”, פלשו לוועידה של פסיכולוגים ותמכו בנשים טרנסיות שעמדו למשפטים על עבודת מין. במצעדי הגאווה ב-1993 וב-1994 הטרנסיות עדיין נאלצו לצעוד ב"מצעד אלטרנטיבי", אבל ב-1995 כבר לא מעט ארגוני לה"ב הוסיפו את ה-ט' והפכו ללהט"ב.

האינטרנט הביא לגיבוש של הקהילה הטרנסית. אתר האינטרנט Remembering Our Dead הועלה לרשת ב-1999 על-ידי גוון סמית', ומתעד עד היום את האלימות והרציחות נגד טרנסג'נדרים. באותה שנה נוסד יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, שנערך כיום במאות בתי ספר, קמפוסים אוניברסיטאיים ומרכזים קהילתיים ברחבי העולם. ב-2007 נכללו פשעים נגד טרנסג'נדריות בחוק הפדראלי נגד פשעי שנאה.

בזמן שארגוני הומואים ולסביות חגגו את החוק מ-2007 נגד אפליה תעסוקתית של הומואים ולסביות, הם התעלמו מההוצאה של טרנסג'נדרים מהחוק. כתוצאה מכך, ארגוני זכויות טרנס משתפים בימינו פחות פעולה עם ארגוני לה"ב ויותר פעולה עם ארגוני מהגרים ומהגרות, עובדותי מין ומיעוטים אחרים הפועלים נגד הבירוקרטיה הממסדית. האקטיביזם של הקהילה הטרנסית הביא בסופו של דבר גם לשינויי חוקים. בתחילת שנות התשעים, רק שלוש רשויות עירוניות קבעו תקנות להגנה על טרנסג'נדרים מפני אפליה תעסוקתית. בשנת אלפיים היו 26 כאלה. ב-2018 היו כבר יותר ממאה. בית המשפט העליון פסק נגד אפליה תעסוקתית כלפי טרנסג'נדרים, בזכות תביעתה של איימי סטיבנס, שפוטרה מעבודתה כמנהלת לוויות אחרי שהודיעה למעסיקה על כוונתה להופיע לעבודה כאישה.

ממשל אובמה אִפשר שינוי שם ומגדר במסמכים רשמיים וביטל את האיסור על שירות טרנסג'נדרים בצבא. אובמה מינה נשים טרנסיות וגברים טרנסים לתפקידים ממשלתיים, והבית הלבן הוסיף תא שירותים נייטרלי מגדרית. תקשורת ההמונים בימינו מציגה יותר ויותר נשים טרנסיות. בין השאר, קייטלין ג'נר, לוורן קוקס וג'נט מוק, האחיות לאנה ולילי וצ'אוסקי וסדרת הטלוויזיה שלהן "סנס8", וכמובן הסדרה טרנספרנט של אמזון.

המצב של הקהילה הטרנסית בארה"ב הוא הטוב ביותר שהיה במאות האחרונות, אבל זה לא אומר שהמצב טוב. 40% חוו דחייה על-ידי משפחתם, 39% שקלו להתאבד ו-50% הותקפו פיסית או מינית בשלב כלשהו של החיים. יותר מ-50% נמנעו מללכת לשירותים ציבוריים בגלל הפחד מאלימות. שכיחות האיידס היא פי חמישה משאר האוכלוסייה, שכיחות העוני פי ארבעה, וכמעט 50% מהנשים הטרנסיות השחורות נכלאו, רבות מהן בגלל ההפללה של עבודת מין. בשנים האחרונות טראמפ ניסה להחזיר את ההישגים של ממשל אובמה לאחור. רק 2% מהאוכלוסיה הטרנסית בארה"ב מצביעה למפלגה הרפובליקנית. אבל עם או בלי טראמפ, הקהילה הטרנסית תמשיך לשפר את החברה כמו שעשתה תמיד, ולא משנה כמה שמרנים ושמרניות ינסו לעצור אותה.

ג'סי פראט לופז (מימין), אישה טרנסית ממוצא קולומביאני, פתחה בתקופת הקורונה קמפיין מימון המונים עבור נשים טרנסיות שחורות חסרות בית שעובדות בזנות באטלנטה. הקמפיין אסף כמעט שלושה מיליון דולר, והבטיח שאף אישה טרנסית לא תצטרך יותר לחיות ברחובות העיר

ההיסטוריה של האקטיביזם הלהט"בי בצ'ילה

"הבלט הכחול" היה מופע ריקודים מפורסם בצ'ילה בשנות השישים. ההופעות נערכו בבורדל המפורסם ביותר בעיר הבירה סנטיאגו, והמופיעות היו שש נשים טרנסיות. הן נקראו "הבלט הכחול" על-שם הכינוי הזהה של קבוצת הכדורגל אוניברסידד דה צ'ילה באותן שנים. הכדורגלנים לא היו מרוצים, אבל כל שאר הסלבס של צ'ילה הגיעו בהמוניהם לצפות במופעים.

הבלט הכחול. מתוך האתר: https://candydubois.blogspot.com

נשות הבלט יצאו בעקבות ההצלחה למסע הופעות ברחבי צ'ילה. בעיר אריקה הן היו אמורות להופיע חודש, אבל הצליחו עד כדי כך שנשארו שנה. בעיר ולפראיסו הן התגברו על חרם של ראש העיר נגדן והופיעו במשך מספר חודשים. בחזרה בסנטיאגו הן הופיעו בתיאטרון האופרה עם המופע "אמריקאית בפריס", ומשם יצאו לאירופה והופיעו באיטליה, בספרד ובגרמניה.

החברה הצ'יליאנית נהנתה מהבלט אבל נשארה הומופובית. הסוציאליסט הדגול סלבדור איינדה התגאה בעצרות הבחירות שלו ב-1970: "אפשר להגיד עליי הכול, אבל אני לא גנב ולא הומו". איינדה היה סמל הגבריוּת עם אישה, בנים וכמה מאהבות. לעומתו, מועמד הימין בבחירות היה רווק ללא ילדים. קמפיין הבחירות של איינדה לעג לו שהוא הומו (ואימפוטנט).

העיתון הסוציאליסטי קלארין החל לכנות את מועמד הימין "לה סניורה" ("הגברת"), עם כותרות כמו "לה סניורה הכריזה על מועמדותה לנשיאות". באחת הכתבות אפילו קישרו בינו לבין נשים טרנסיות שעבדו בזנות: "ההומואיות מרחוב סן קמילו ומכל בתי הזונות של עיר הבירה מתכננות להצביע לקולגה שלהן, הגברת מרחוב פיליפס [הרחוב שבו גר מועמד הימין]".

לא ידוע למי הצביעו אותן "הומואיות", אבל איינדה ניצח. הסוציאליזם שלו הבטיח לציבור יותר חופש, אבל לא לקהילה הלהט"בית, שהמשיכה לסבול מאפליה. לכן עשרות הומואים ונשים טרנסיות ערכו ב-22 באפריל 1973 את ההפגנה הלהט"בית הראשונה בתולדות צ'ילה, כשהתאספו להפגין בכיכר המרכזית של עיר הבירה סנטיאגו, הכיכר שבסביבותיה הן נהגו לקבץ נדבות בימים ולעבוד בזנות בלילות. "נמאס לנו מהאפליה," מספרת "לה ראקל". "בשנים ההן, אם היית מסתובב ברחוב והשוטרים היו שמים לב שאתה הומו, היו עוצרים אותך, מרביצים לך וגוזרים לך את השיער רק בגלל שאתה הומו. אף אחד לא הגן עלינו, אפילו לא המשפחות שלנו."

ההפגנה כללה ריקודים, שלטים וקריאות "רוצות חופש!". המארגנת הייתה "לה פּרֶסיַה סוֺטוֺ", קומוניסטית שקיבלה את שמה על שם שחקנית מפורסמת ונהגה לאסוף את חברותיה ולנאום להן על פוליטיקה.

 אחת הכותרות בעקבות ההפגנה: "המהפכה ההומוסקסואלית: ה'מוזרים' רוצים להתחתן"

התקשורת התייחסה להפגנה בעוינות. מגזין הנשים הקומוניסטי "פאלומה" כתב על "חמישים א-נורמלים שהתכנסו בכיכר המרכזית והגעילו את הציבור". קלארין היה בוטה אף יותר: "הנשמות התועות, המשוגעים האבודים, צמאים לתשומת לב, התאספו בדרישה שהרשויות ייתנו להם מקום בשביל הסטיות שלהם. הם פיזרו את השיער הארוך שלהם וחשפו את הרגליים שלהם. הם דורשים שהממשלה תרשה להם להתחתן ולעשות סקס בלי רדיפה משטרתית. החופש שהם רוצים הוא בעצם הפקרוּת. אין להם גבול! לא פלא שאדם מבוגר התיז עליהם גז וזרק עליהם מצית דולק".

כשראש העיר שמע על תוכניות להפגנה נוספת, הוא הודיע שישתמש בכל המשאבים העומדים לרשותו כדי למנוע הפרעות כאלה לסדר הטוב, והבטיח לציבור לזרוק את ההומואיוֺת מהמרחב הציבורי. חמישה חודשים מאוחר יותר, זה בדיוק מה שקרה אחרי שפינושה עלה לשלטון בהפיכה צבאית.

השלטון הצבאי הרחיק את כל מתנגדי המשטר מהרחובות, לא רק להט"ב. בגישת השוק החופשי של פינושה, הקהילה הלהט"בית יכלה לבלות במועדונים ובדיסקוטקים כל עוד לא נראתה בציבור, והמשטרה רק פשטה עליהם מדי פעם כדי לעשות רושם. אנה מריה דה לה פואנטה פתחה בר קטן ללסביות שאירח את מיטב זמרות הגל החדש. קנדי דובואה, אחת מחברות הבלט הכחול, פתחה בר-מסעדה עם הופעות להט"ביות שקיים עד היום (לא הצלחתי לברר אם יש תפריט טבעוני). בבר גייז מסוים הבעלים נהג להסתובב בקימונו, ותמיד הייתה לו עוגה מוכנה כדי להעמיד פנים שמדובר בחגיגת יומולדת במקרה של פשיטה משטרתית.

ארבע שנים אחרי עליית פינושה לשלטון הוקם ארגון ההומואים הראשון בתולדות צ'ילה, "גרוּפּוֺ אינטגרסיון". החברים נפגשו בכל שבוע בבית אחר ושוחחו על הומוסקסואליות. הם כמובן לא דיברו על סקס, הם היו מהוגנים ורק רצו להשתלב בציבור. ב-1982 הם אפילו ערכו מיני-קונגרס, כשמאה מתוכם נפגשו בבר מקומי.

לשלושים חברות הקולקטיב הלסבו-פמיניסטי Ayuquelen, "שמחת הקיום" בשפה ילידית, דווקא לא היה שום רצון להשתלב בנורמות החברתיות. הן הצהירו: "אנחנו לסביות מתוך בחירה. הלסביוּת היא עניין פוליטי. החברה תמיד אומרת שהפרטי אינו פוליטי, כלומר שכל מה שקורה במרחב הביתי, המקום של האישה, לא יכול להביא לשינוי חברתי. אנחנו, בתור לסביות שמאמצות את האפשרות של חיים שונים, עושות שינוי פוליטי". הארגון ייסד את יום הנראוּת הלסבית, שמתקיים בכל תשיעי ביולי, בעקבות הרצח של האומנית הלסבית האקטיביסטית מוניקה בריאונס על-ידי האקס השוטר שלה.

ססיליה ריקלמה, אחת ממייסדות הקולקטיב ב-1984, הסבירה מה הייתה המטרה: "להראות שאנחנו קיימות ולהטיל ספק בהטרוסקסואליות הכפויה, להוסיף את הזווית הפמיניסטית לדיונים על מיניות, ולנהל דיון על מקומן של הלסביות בתנועה החברתית של נשות צ'ילה".

שנה אחר כך עשה ארנסטו מוניוס היסטוריה, כשהיה ההומו הראשון בתולדות צ'ילה שנחשף בשמו המלא. הוא אמר לעיתון אופוזיציוני: "אני מגלה את שמי המלא כדי לתת גם לאחרים את האומץ לדבר. אם אני מעז, אחריי יבואו עוד עשרה". הוא חיכה ארבעה חודשים עד שבא אחריו עוד אחד, מרקוס רואיס דלגדו, שהכריז באותו עיתון: "אני נוצרי, סוציאליסט והומוסקסואל".

שני הומואים נוספים, הסופר פדרו לֶמֶבֶּל והמשורר פרנסיסקו קאסאס, הוכיחו ב-1988 שגם הומואים יכולים להיות חתרניים, כשהקימו את דואו האמנות "סוסות האפוקליפסה" והופיעו בציבור מאופרים ונועלים עקבים גבוהים. למבל מספר: "יצאנו נגד המיינסטרימיות של הדיקטטורה. לפני בוא הדמוקרטיה, אנחנו היינו ההומואיות שאומרות את מה שאחרים לא יכלו או לא רצו להגיד". בסוף הדיקטטורה הם ערכו את הפרובוקציה המפורסמת ביותר שלהם, כשהגיעו לעצרת בחירות של המועמד הדמוקרטי פטריסיו איילווין עם השלט "הומוסקסואלים למען השינוי". הקהל כמעט ערך בהם לינץ', איילווין הורה לתקשורת להתעלם מהם, ובתו נזפה בהם: "למה עשיתם את זה לאבא שלי? עכשיו הימין יגידו שהוא תומך בהומוסקסואלים!" 

סוסות האפוקליפסה

"סוסות האפוקליפסה" היו אפוקליפסה תיאורטית. מחלת האיידס נראתה כמו אפוקליפסה אמיתית והעמיקה עוד יותר את הסטיגמות נגד ההומואים בצ'ילה. אביו של המת הראשון מהמחלה אמר לרופאים שיותר מהכאב על מות בנו, כואב לו לגלות שבנו היה הומו.

למשטרה הייתה תוכנית למלחמה באיידס: לאכסן את כל ההומואים במחנה באחת השכונות בסנטיאגו. התוכנית נדחתה רק בגלל התנגדותם של תושבי השכונה, שטענו שהם מאצ'ואים אמיתיים ולא רוצים הומואים בשכונה שלהם. המשטרה ערכה כתחליף מעצרים המוניים של הומואים וחייבה אותם לעבור בדיקות איידס; משרד הבריאות הרגיע את הציבור שאיידס היא מחלה של הומואים וזונות בלבד; והכנסייה הקתולית הסבירה שמדובר במחלה של הנפש יותר מאשר במחלה של הגוף, ושהפיתרון אינו קונדומים אלא שיפור המוסר הציבורי ומאבק בפורנו, בזנות, בהומוסקסואליות ובכל מיניות לא נורמטיבית. כשארגון הצדקה caritas הקים בית בטוח לחולי איידס, השכנים זרקו לתוכו בקבוק תבערה.

יחד עם המעבר לדמוקרטיה ב-1989 התחילו סכסוכים בתוך ומחוץ לקהילה הלהט"בית. כשלסביות ביקשו להשתתף בכנסים של ארגון הנשים הלאומי, הארגון סירב בגלל החשש לפגיעה בתדמיתו המוסרית; כשארגון ההומואים החדש MOVILH, "תנועת השחרור ההומוסקסואלי", רצה להשתתף במצעד זכויות אדם למען הכרה בפשעי הדיקטטורה, המארגנים דרשו מחבריו לצעוד בסוף הטור. זה אכן מה שעשו חברי הארגון, כשצעדו אחרי כולם עם השלט "לזכר האחים שלנו שנפלו. תנועת השחרור ההומוסקסואלי" וזכו למבטי תדהמה מזועזעים משאר הצועדים.

בנובמבר 1991 נערך הקונגרס ההומוסקסואלי הראשון בצ'ילה. "סוסות האפוקליפסה" ואיוקלן האשימו בו את MOVILH בניסיון לנכס לעצמו את המאבק הלהט"בי. MOVILH עצמו החרים כנס הומו-לסבי בדרום צ'ילה מפני שהתנגד להשתתפות ארגונים נגד איידס, שעלולים להרוס את התדמית ההומואית המהוגנת והבריאה. האגפים הרדיקלים יותר ב-MOVILH נטשו אותו לאור סירובו לקבל לשורותיו נשאי HIV ונשים טרנסיות. 

MOVILH התפרק בשנים הבאות בגלל מאבקים פנימיים, התנחלות של "החזית הטרנסית האנרכיסטית" במשרדיו כמחאה על מדיניותו המפלה, מעילה בכספים מטעם אחד הבכירים ושוד מטעם שודדים רגילים. בשנותיו המסוכסכות הוא הגשים גם שתי מטרות טובות. הראשונה הייתה ייסוד מרכז ללימודי מיניות, שבזכותו נערך באוניברסיטת סנטיאגו הכנס "מיניות והומוסקסואלים, הזכות להיות שונה" (וכמעט בוטל לאחר שמאבטחי האוניברסיטה תפסו הומואים מתנשקים על המדשאות). השנייה היתה ביטול החוק הפלילי האוסר על יחסי מין בין גברים, לאחר שנות דיונים ארוכות בקונגרס.

תוכנית רדיו להט"בית החזיקה מעמד יותר זמן מ-MOVILH. ב-1993, עורכת תוכנית רדיו שבועית הזמינה להט"בים להנחות את התוכנית לשמונה שבועות. השידורים זכו לכזאת הצלחה, ששמונת השבועות הפכו לארבע-עשרה שנים, למרות פצצת-דמה שהומופובים הטמינו בשירותים. אחת ממנחות התוכנית הראשונות, האקטיביסטית הלסבית מַרלוֺרֶה מורן, אומרת: "היינו חשובים עבור מי שעדיין היו בארון. הן יכלו להזדהות עם התוכנית, להתעדכן ולהכיר את האורחים והאורחות שלנו. מדור הד"שים היה חשוב במיוחד: הוא נשמע כמו סתם ברכות שלום, אבל בעצם הגדיל את הנראוּת של כל מה שקורה אצלנו והיה אקט פוליטי של חוסר ציות להטרו-נורמה".

מורן נהגה להסתובב ברחובות עם מטפחת לבנה קשורה על זרוע שמאל, כדי שלסביות יוכלו לאתר אותה. היא מצאה כך שישים לסביות, ערכה איתן מפגש ביתי בכל חודש והשמיעה בתוכנית את דאגותיהן ושאיפותיהן. מאוחר יותר היא יצרה תוכנית רדיו משלה, "לא קדושות, לא זונות", שהרחיבה את הדיון הלסבי לפמיניזם ולפוליטיקה. המטרה שלה הייתה "להראות את מה שהעולם רוצה להסתיר".

 

מרלורה מורן

העולם לא רצה לראות. סקר לאומי גדול באותן שנים מצא ש-60% מהאוכלוסייה מתנגדת להומואים. 71% חשבו שאנשי הרפואה צריכים לחקור יותר את ההומוסקסואליוּת כדי לוודא שלא ייוולדו עוד כאלה. המשטרה פשטה על דיסקוטקים של גייז, עצרה ארבעים הומואים והפיצה את תמונותיהם לתקשורת. הניסיון של העצורים לערער הגיע עד לבית המשפט העליון, שסירב לבטל את ההאשמות.

בזמן שמערכת המשפט עצרה הומואים, היא סירבה לעצור את האחראים למותם של הומואים. אחרי שריפה בדיסקוטק של גייז שהביאה למותם של 16 בני אדם, הממשלה סירבה לשלוח חוקר בכיר לחקירת השריפה. המשטרה המקומית קבעה שבעיה חשמלית גרמה לשריפה, התעלמה מעדויות על בקבוק תבערה שנזרק לעבר הדיסקוטק, איימה במעצר על העדים ההומוסקסואלים, וסגרה את התיק ללא אשמים.

 ב-1998 הוקם ארגון חדש, MUMS, "התנועה המאוחדת של מיעוטים מיניים", הפעם בשילוב טרנסיות ונשאי HIV. בשנת 2000 ערך הארגון את מצעד הגאווה הראשון של צ'ילה, עם 5,000 צועדות וצועדים ברחובות סנטיאגו. בין הפעילויות ב"חודש הגאווה" היו מחווה לנספים בשריפת הדיסקוטק, שהסתיימה בצעדה לקונגרס הלאומי ודרישה לפתוח את החקירה מחדש; הקרנות סרטי להט"ב כמו "בנים לא בוכים" ו"פרסיליה מלכת המדבר", שנמשכו שבוע יותר מהצפוי כדי לאכלס את כל 3,000 הצופים שהגיעו אליהם; ועצרת של אלפי אנשות במרכז סנטיאגו. במהלך העצרת התחילה אחת המשתתפות הטרנסיות להתפשט והוכתה על-ידי חברותיה, שרצו לשמור על תדמית מהוגנת.

באותה שנה נוסד אתר האינטרנט הראשון לגייז, gaychile.com, ושנה לאחר מכן נוסדה תחנת רדיו לסבית אינטרנטית. כוכב טלוויזיה מפורסם יצא מהארון, ואחריו יצאו אנשי תקשורת נוספים. תוכנית בערוץ טלוויזיה ממלכתי העניקה בפעם הראשונה במה להומואים לדבר על עצמם, על חייהם ועל מאבקם בלי סטיגמות וסנסציות. התוכנית זכתה ל-45% רייטינג ותגובות אוהדות.

קרלוס סאנצ'ז סוטו, לוחם זכויות אדם מתקופת הדיקטטורה, הפך למועמד ההומו הראשון במסגרת מפלגה מסודרת, המפלגה הקומוניסטית, שמאז החזרה לדמוקרטיה תמכה יותר מכל מפלגה אחרת בזכויות להט"ב ועובדות מין. 12 נשים טרנסיות נרשמו להצביע לראשונה בחייהן כדי לתת לסוטו את קולן. הוא קיבל כמות מכובדת של 2,473 קולות ברובע שבו התמודד בסנטיאגו.

ב-2004 הפכה אלחנדרה גונאלס פּינוֺ לחברת המועצה הטרנסית הראשונה בתולדות צ'ילה, אחרי שנים של אקטיביזם למען דיור בר השגה. ראש העיר המליץ לה להגיע בחליפה ובעניבה לטקס ההכתרה. היא הגיעה בשמלה, כשחברות וחברים להט"בים נמצאים באולם ומעודדים אותה. פינו, יתומה שגדלה בתנאים קשים, נבחרה שוב למועצה גם ב-2008 וב-2012, שבה קיבלה יותר קולות מכל מועמד אחר.

אלחנדרה גונזאלס פינו. מימין: ויקטור הוגו רובלס, כותב הספר Bandera Hueca, שעליו שעמבוסס הסיכום שלי. מכנה את עצמו "צ'ה גווארה של ההומואים" ונוהג לערוך פרובוקציות שאף אחד לא מבין. אהוב מאוד בצ'ילה

האקטיביזם והאינטרנט הביאו לשינוי בדעת הקהל הצעיר. בסקר בהשתתפות תיכוניסטים ותיכוניסטיות ב-2003, 83% אמרו שצריך לכבד הומואים. אבל מערכת המשפט נשארה מאחור ודחתה את תביעת האפליה על רקע להט"בי הראשונה בתולדות צ'ילה, לאחר ששתי לסביות, קארן קסטייו ופאולה ארייאנו, סולקו ממסעדה בגלל התנהגותן האוהבת זו לזו.

קארן עטאלה ריפו, שופטת צ'יליאנית ממוצא פלסטיני, איבדה את המשמורת על שלוש בנותיה מפני שעברה לחיות עם בת זוגה לאחר הגירושים. בעלה טען במשפט שהבנות שלהם עלולות לצאת לסביות. התביעה הגיעה עד בית המשפט העליון, שפסק לטובת האב ברוב של שלושה נגד שניים (כולם גברים).

ריפו תבעה את המדינה בבית המשפט האינטר-לטיני לזכויות אדם, וכתבה: "אני אישה, נכדה למהגרים, יש לי דם שֵמי, אני עורכת דין במקצועי, אני שופטת בתפקידי, אני אימא ואני לסבית. כל הדברים האלה הם אני, ויש עוד דברים רבים שמגדירים את המהות שלי כבת אדם. אבל לקחו לי את הילדות שלי רק כי אני לסבית". ארבע שנים מאוחר יותר הכריע בית המשפט לטובתה והעניק לה משמורת על ילדותיה וגם פיצוי של 50,000 דולר. כיום היא ממשיכה לפעול למען זכויות נשים ולהט"ב, ואף הקימה את ארגון "המשפחות האחרות" יחד עם לסבית פמיניסטית מפורסמת נוספת, אמה דה ראמון.

ריפו ודה ראמון

ב-2012 נבחר סוף סוף הומו למועצה עירונית, ובאותן בחירות נבחרה אישה טרנסית למועצת העיר ולפראיסו, סוליאנה אראיה, שכתבתי עליה כאן בעבר. ב-2019 נחקק חוק היסטורי בצ'ילה, שמאפשר שינוי שם ומגדר בתעודת הזהות גם בלי לעבור ניתוח כירורגי. אראיה הייתה הראשונה שניצלה את החוק כדי לשנות את שמה ומגדרה. השנה היא נבחרה שוב למועצת ולפראיסו, עם יותר קולות מכל מועמד אחר ברובע שלה.

אמיליה שניידר, אישה טרנסית, נבחרה לנשיאת איגוד הסטודנטים של אוניברסיטת צ'ילה ב-2019. היא גם הייתה הדוברת של הפגנות הענק הפמיניסטיות שנה לפני כן. "הבנתי שהאלימות, הדיכוי והאפליה שסבלו החברות והחברים שלי, אימא שלי, אני בעצמי, הם לא עניין אישי אלא תופעות מבניות, ולכן אנחנו צריכים לעמוד מולם באופן קולקטיבי. אנחנו צריכות להתאחד ולשנות את החברה". 

אמיליה שניידר

החברה אכן משתנה. הקהילה הטרנסית נהנות היום מתמיכתן המוצהרת של ראשת עיריית סנטיאגו החדשה, של אקטיביסטיות פמיניסטיות רבות ושל שמונה חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית שנבחרו בבחירות למועצת החוקה החדשה של צ'ילה. שניידר היא נכדתו של רנה שניידר, רמטכ"ל צבא צ'ילה שנרצח ב-1970 בגלל תמיכתו בדמוקרטיה והתנגדותו להפיכה צבאית. הוא בוודאי היה גאה בה ובמהפך שצ'ילה עוברת.

הלאפ דאנס האחרון: החשפניות מדברות

הסופרת אהרנדטי רוי אמרה פעם: "אין דבר כזה 'נשים חסרות קול'. יש רק את מי שמושתקות בכוונה, או את מי שהחברה מעדיפה לא להקשיב להן". במשך שנים רבות עובדות מין הושתקו בכוונה. הסרט המצוין "הלאפ דאנס האחרון" משמיע סוף סוף את קולן, וזה לא מוצא חן בעיני מי שהשתיקו אותן. העיתונאית שני ליטמן, למשל, כתבה שאין טעם להקשיב להן בלי לשמוע קודם את דעתן של נשים עשירות עליהן (במאמר כל כך גרוע בעיתון הארץ, שאפילו לא אקשר אליו כאן). העיתונאי ארז דבורה כתב על הסרט מאמר מוצלח בהרבה, אם כי גם הוא מתלונן על היעדר קולן של נשים עשירות שאין להן מושג בחשפנות.

אני לא אדבר בשמן על החשפניות וגם לא אדבר עליהן. אני כאן כדי להקשיב להן, ואם תרצו גם להקשיב להן, מומלץ לראות את הסרט ולקרוא אחריו את התגובה המושלמת של גלי כהן, אחת המשתתפות ב"הלאפ דאנס האחרון", לשני ליטמן. מומלץ גם לעקוב אחר דף הפייסבוק של איגוד החשפניות הישראלי.

מזמן לא כתבתי בבלוג, בקרוב אחזור לעשות זאת עם מאמרים שאינם קשורים ישירות לעבודת מין אבל עוסקים גם הם בדיכוי של קבוצות חברתיות שונות.

סנדרה קבררה

הסנובים מבואנוס איירס לא יסכימו איתי, אבל העיר המוצלחת ביותר בארגנטינה היא רוסאריו. הרחובות יותר שוקקי חיים, האנשים יותר נחמדים, אוהדי הכדורגל יותר נלהבים, והחשוב מכול: כמות הגלידריות היא הגדולה ביותר ביחס לשיעור האוכלוסייה. והגלידות האלה טעימות! אבל לרוסאריו יש גם צד אפל: המשטרה הכי מושחתת בארגנטינה. סנדרה קבררה ניסתה להילחם בשחיתות המשטרתית, ושילמה על כך בחייה.

קבררה הגיעה מסן חואן לרוסאריו בלי שום כוונה להילחם במישהו. המלחמה היחידה שלה היתה על פרנסה. היא התמקמה ליד תחנת האוטובוס המרכזית והתחילה לקבל לקוחות. בעלי המכונים בסביבה לא אהבו את התחרות ושלחו בריונים להכות אותה שוב ושוב.

לא היה טעם לפנות למשטרה, מאחר שהשוטרים והסרסורים ברוסאריו נהגו לשתף פעולה. הסרסורים שילמו לשוטרים שוחד כדי להפעיל את המכונים הלא חוקיים, ובתמורה השוטרים עצרו את הנשים שעבדו ברחוב, במטרה למנוע מהן לעבוד באופן עצמאי ולאלץ אותן לעבוד במכונים. קבררה מצאה את עצמה נלחמת מול שלושה אויבים במקביל: החוקים נגד זנות רחוב, הסרסורים והשוטרים.

אחרי ששוטרים היכו את חברתה לעבודה, קבררה הצטרפה לאיגוד עובדות המין הארגנטינאי, AMMAR, על אף שלא האמינה ביכולתו לעזור. רק בזמן המשבר הכלכלי ב-2001 היא הבינה את כוחו. האיגוד קיבל מאיגוד העובדים הלאומי חבילות מזון עבור משפחות עניות לקראת חג המולד. קבררה הסתובבה ברחובות יחד עם בתה בת השבע וחילקה את החבילות לנזקקות, משמונה בבוקר עד עשר בלילה. "ב-22:30 הבת שלי ואני נרדמנו, וכשהתעוררתי בבוקר הייתי מודאגת כי לא חגגנו את חג המולד. הבת שלי אמרה לי לא לדאוג, כי בזכות מה שעשינו, הרבה מהשותפות שלנו יכלו לחגוג את החג כמו שצריך."

באותה שנה החלה קבררה לערוך הסברה נגד איידס. חברותיה אומרות: "יש הבדל גדול בין המילה של אדם לא מוכר לבין מישהי כמונו, שמדברת איתנו בשפה שלנו ומסבירה בעזרת הניסיון שלה איך לשמור על עצמנו".

בשנים הבאות הפכה קבררה לאקטיביסטית נמרצת, נוסעת על האופנוע שלה ממקום למקום, מחלקת קונדומים ומקשיבה לתלונות של חברותיה. "הערצנו את העוצמה שלה, איך היא משיגה בשבילנו דברים. היא גרמה לנו לחשוב שאם נתאחד נוכל להגיע לדברים חשובים בחיים".

המשטרה פחדה מקבררה, שהתלוננה: "המשטרה רודפת אחרי עובדות בזנות רחוב במקום אחרי סרסורים. למעשה, השוטרים הם סרסורים, כי הם חיים על סחיטת כסף מהנשים העובדות בזנות". השוטרים נהגו לעצור את עובדות המין ולאיים עליהן שלא יצטרפו לאיגוד. הם חששו שהאיגוד יעצים את הנשים וילמד אותן לעמוד על שלהן, כמו שמספרת חברתה הטובה של סנדרה: "אמרתי לה שאין סיכוי שיהיה לנו איגוד, כי אף פעם לא היה לנו כלום. בעיני החברה אנחנו נחותות, לא קיימות בכלל. כשהתחלתי ללכת איתה למשרדי האיגוד, גיליתי שאנשי האיגוד מתנהגים אלינו כמו בנות אדם, שואלים מה שלומנו. אז הבנתי שאנחנו לא עלובות כמו שגרמו לנו להאמין. המשטרה גרמה לנו להאמין שאנחנו כלום. באיגוד הבנתי שזה לא נכון".

קבררה לא היתה מושלמת. היא ניהלה קשר רומנטי עם שוטר מושחת, ואף סחרה בסמים עבורו. אבל אפילו הקשר עם השוטר לא הגן עליה ועל חברותיה מפני שוטרים אחרים.

ב-2003 הגישה קבררה תלונה רשמית נגד מפקדי משטרת המוסר של רוסאריו, שקיבלו שוחד מבעלי מכונים כדי להציק לעובדות ברחוב. המפקדים הועברו לתפקידים אחרים, המכונים המדוברים נסגרו, ושוטרי משטרת המוסר חיפשו נקמה.

זמן קצר לאחר מכן קיבל איגוד עובדות המין ברוסאריו הודעה טלפונית: "תגידו לסנדרה שהבת שלה תמות היום". בתה בת השמונה של קבררה, מקארנה, היתה תלמידה טובה שלמדה מחשבים ואהבה ללכת עם אמה לתיאטרון. מאז אותה הודעה, המשטרה הציבה שמירה קבועה על ביתן, שלא הפריעה לשוטרים ולסרסורים להמשיך להטריד אותן.

ימים מספר לאחר מכן, אלמוני התלונן בשירותי הרווחה שסנדרה שולחת את בתה לקבץ נדבות במקום ללמוד בבית-הספר. התלונה הופרכה. ביום אחר, השוטר שהתמנה לשמור על ביתה של סנדרה עזב לרגע, ושני גברים ניצלו זאת כדי לפרוץ לבית, להצמיד אקדח לראשו של הכלב שלה ולדרוש ממנה להפסיק להתעסק איתם. בשנה הבאה קיבלה קבררה חמישה-עשר איומי רצח.

מספר חודשים מאוחר יותר, עובדת מין נעצרה למרות ששילמה שוחד לשוטר, ומשטרת המוסר איימה עליה במעצרים יומיומיים אם תעז להצטרף לאיגוד. העובדת פנתה לקבררה, שהגישה ביחד איתה תלונה במשטרה ופנתה לתקשורת. קבררה אמרה לעיתונאים שהיא חוששת שמישהו ממשטרת המוסר ינקום בה.

סנדרה קבררה נרצחה ארבעה ימים לאחר מכן. היא עמדה בפינה הקבועה שלה כשהגיע אליה גבר שהתחזה ללקוח. הוא ירה בה כדור אחד בעורף. גופתה נמצא בבוקר שלמחרת. בתה מקארנה היתה בדיוק במחנה של הצופים.

אף אחד לא ראה את פניו של הרוצח. בלוויה צעקו חברותיה של קבררה שהן יודעות שהמשטרה רצחה אותה: Se sabía, se sabía, que a la compañera la mató la policía. מנהיגים פוליטיים, איגודי עובדים וארגוני זכויות אדם השתתפו בהפגות מחאה נגד הרצח ברוסאריו, בואנוס איירס וסלטה, בדרישה לצדק וזכויות אדם עבור עובדות מין.

לאף אחת לא היה ספק שהרוצחים היו שוטרים, והשאלה היתה רק המניע: האם הרצח נעשה במטרה להשתיק אישית את סנדרה, או כדי להרתיע את מושל המחוז החדש ולמנוע ממנו לטפל בשחיתות. הממשלה הקימה ועדת חקירה מיוחדת, שבאופן טיפוסי למערכת המשפט בארגנטינה לא הצליחה לפענח את הרצח. העדויות של יותר מעשרים עובדות מין נפסלו, מפני שלטענת השופט הן היו "נשים שאי-אפשר לתאר את הפעילוּת שלהן כבעלת ערכים טובים". עובדות מין אחרות פחדו להעיד וחלקן אף ברחו מהמחוז.

חמש-עשרה שנים לאחר מותה של סנדרה, הרוצח עדיין מסתובב חופשי. משטרת המוסר של רוסאריו פורקה ושוטריה התפזרו ליחידות אחרות, שבהן הם ממשיכים לסחוט עובדות מין. 91% ממקרי הרצח של עובדות מין בארגנטינה נשארים בלתי מפוענחים. חברותיה של סנדרה קבררה עורכות מצעד שנתי לזכרה ולזכרן של שאר הנרצחות. ב-2012 הופק סרט על חייה, "סקס, כבוד ומוות: סנדרה קבררה, פשע ללא עונש". ב-2017 נקראה על שמה של סנדרה כיכר קטנה באזור התחנה המרכזית, ליד הפינה שבה עבדה.

באלי, אינדונזיה: עובדי מין, כנופיות ורעידות אדמה

סוראביה היא העיר השנייה בגודלה באינדונזיה. קמפונג מלנג היא אחת השכונות העניות ביותר בעיר. פעם הגברים בשכונה עבדו בעבודות מפוקפקות למיניהן, אבל אז העירייה חיסלה את כל העסקים הלא חוקיים למען כבישים וקניונים. העניים נותרו ללא עבודה ונאלצו לחפש אפשרויות אחרות להרוויח כסף. אחת האפשרויות האלה היא עבודת מין בחופי האי באלי עם תיירים עשירים.

עובדי המין קיבלו בבאלי את הכינוי Money Boys. הם חיים בכנופיות של עובדי מין בני עירם, וקוראים לעצמם "אחים": "אנחנו אחים כי הגענו מאותו מקום ומאותו מצב כלכלי, וכולנו רוצים אותו דבר: חיים טובים יותר. הכסף שאנחנו יכולים לעשות כאן יכול לשנות את החיים בשבילנו ובשביל המשפחות שלנו. זה פרויקט, זאת עבודה, זאת הזדמנות, זה העתיד שלנו".

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הם הטרוסקסואלים, אבל יודעים שאין טעם לבלות עם נשים: "אתה יכול למצוא אישה לחופשה רומנטית, אבל זה הכול. הן מתאהבות מהר ואז נמאס להן באותה מהירות והן חוזרות הביתה. מטופש להשקיע בנשים, הן רק משתמשות בך בחופשה שלהן ועוזבות בלי להשאיר לך כלום. אין איתן פוטנציאל לעתיד. הן לא מעוניינות לתמוך בך אחרי שהן חוזרות הביתה. הגברים שונים, הם מחפשים משהו ארוך טווח". 

האחים מתייחסים לא רק לעבודת מין כעבודה, אלא גם להומוסקסואליות כעבודה. "אל תשאלו אותי אם אני הומו או אם אני נהנה להיות עם גבר. זאת לא השאלה הנכונה. פשוט תשאלו אותי למה אני עושה את זה. התשובה פשוטה: אני רוצה כסף."

בשביל זה צריך להתאמן. כשחבר חדש מגיע לבאלי ומצטרף לכנופיה, הוא עובר טקס חניכה במטרה "להרוס את הגוף ולהפוך אותו לאובייקט יצרני חדש". חברי הכנופיה מפליאים את מכותיהם בחניך הטירון, ולפעמים גם דורשים ממנו להחדיר לעצמו אביזרי מין. הרעיון מאחורי האלימות הוא שעבודת מין דורשת עמידות גבוהה בפני כאב, והפיכה להומו דורשת שינוי פיסי.

"המכות כואבות, אבל אחריהן אתה מרגיש שהגוף שלך מוכן לכל דבר. בגלל זה הקרב כל כך חשוב, האחים מלמדים אותך איך הכאב מרגיש ומה אתה חייב לעשות. הבעיטות, האגרופים, אתה מדמם, הם מכבים עליך סיגריות, מכים אותך במקלות. ואז אתה לומד לא להרגיש יותר את הכאב. אפילו עם החדירה, במיוחד המין האנאלי. אתה מוכן. אתה מוכן ללכת ולתת את הגוף שלך בשביל חיים טובים".

"נלחמתי ונלחמתי וכל הבנים עמדו מסביב, מריעים. נשארו לי שריטות וחבורות גם שבועיים אחרי זה, הגוף שלי היה כל כך נפוח שלא יכולתי לזהות אותו. אבל זאת בדיוק הנקודה, אתה כבר לא מזהה את עצמך. אתה אדם חדש."

אחרי החניכה, החבר החדש אכן מקבל חיים חדשים. הוא מקבל שם חדש וזהות בדויה: חברי הכנופיה מציגים את עצמם ללקוחות כגייז, שהגיעו לבאלי במטרה לבטא את המיניות שלהם אחרי החיים האסלאמיים שנכפו עליהם בכפרים. "אתה חייב להעמיד פנים שתמיד היית גיי. אני מספר להם שההורים שלי זרקו אותי מהבית אחרי שגילו שאני הומו."

רעידות אדמה פופולריות במיוחד בקרב חברי הכנופיה. "צילמתי תמונה של אדם זקן עומד ליד בית נטוש בבאלי. אני מראה אותה ללקוחות ומספר להם שזה אבא שלי עומד מחוץ לבית ההרוס שלנו". "אני מספר ללקוחות שאני סטודנט לארכיטקטורה, שהחלום שלי הוא לבנות להורים שלי בית במקום זה שרעידת האדמה הרסה."

אחרי שהשיגו לקוחות, אפשר להתחיל בעבודה, או כמו שחברי הכנופיה מתארים את זה, "להיות עבד כדי לזכות בחופש": "כשאתה חייב למכור את הגוף שלך, ואתה תלוי בלקוח שייתן לך כסף או בגבר שיתמוך בך לנצח, אתה מסתכן באיבוד חלק מהחופש שלך. אתה הולך לשם ונעשה רכוש של אדם אחר, כי יש לו כסף. אבל זאת הסיבה שאנחנו עומדים זה לצד זה בכנופיה. אנחנו מחליטים מה אנחנו רוצים. זאת החלטה שאנחנו לוקחים כדי לשפר את החיים שלנו. עם החוקים שלנו, בלי סרסור ששולט בכסף ובחיים שלנו. אנחנו אלה שקובעים את החוקים. אנחנו עצמאיים. אנחנו עבדים, כן, כי אנחנו מוכרים את הגוף שלנו ומוכרים מין לגברים שחושבים שהם שולטים בנו. אבל הם לא. הם רק חושבים ככה. אנחנו עבדים בעיניהם, אבל יש לנו את החוקים והקודים שלנו, והאנשים האלה לא יודעים על זה. אנחנו צדים אותם והם נופלים למלכודת".

חברי הכנופיה נלחמים בכנופיות אחרות על החופים והמועדונים הטובים ביותר למציאת לקוחות. הם גם נוהגים לתקוף עובדי מין שאינם חברי כנופיות, כאלה שמוכנים לשכב עם לקוחות פעם אחת תמורת מחיר נמוך, בניגוד לחברי הכנופיה שמחפשים קשר לטווח ארוך. האחים הרי רואים בעצמם "הומואים במשרה מלאה", כלומר מנסים למצוא גבר שייקח אותם לאירופה ויבטיח להם חיים טובים. אחרים מקווים פשוט לעשות מספיק כסף כדי לחזור לשכונה ולהתחתן (עם אישה). בזמן שהם עובדים בזנות עם גברים, חלקם מנהלים מערכות יחסים רומנטיות עם נשים ומתכננים את חתונתם. לא מעטים מהן אכן חוזרים לשכונות ולכפרים שלהם, בונים בית, מקימים עסק ומתחתנים.

חלקם לא יצליחו להרוויח מספיק כסף במהלך הקריירה שלהם בבאלי. "חשבתי שאני יודע הכול על עצמי ועל הגוף שלי. זה היה מה שהאחים שלי לימדו אותי. הרגשתי את הכאב אבל לא ראיתי את הצלקות. עכשיו אני רואה אותן." בין הגילאים 26 ו-28, עובדי המין מרגישים שהם מבוגרים מדי ומהווים נטל על שאר הכנופיה. טקס היציאה מהכנופיה אינו כואב פיסית כמו טקס הכניסה, אבל כואב רגשית. הוא נקרא Jumping Out, ובמסגרתו החבר לא חוזר הביתה ביחד עם שאר הכנופיה. הוא נוסע למקום אחר, לחדר ששכר איפשהו, לבד.

"כן, למדתי איך לרקוד בבר, אבל זה הכול. זה לא מה שישנה לי את החיים. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחפש עבודה? להרוויח משכורת קבועה? אני מעדיף לא לחשוב על זה. אני שותה הרבה, זה כן". שכר המינימום באינדונזיה שווה לשני לילות של עבודת מין בבאלי, ודורש ימי עבודה של 14-12 שעות. עדיף כבר להסתמך על תמיכת הכנופיה. "כשהייתי צעיר, דאגתי תמיד לחברי הכנופיה הפורשים. עכשיו תור הצעירים לדאוג לי. הגוף שלהם מספק לי אוכל, סיגריות ואלכוהול. אני מסתמך על הגוף שלהם, אני תלוי בו. יום אחד גם הם יהיו תלויים בגוף של מישהו אחר." הפורשים גם אחראיים לניהול סכסוכים עם כנופיות אחרות, להדרכת צעירים ולפיתרון בעיות ללא אלימות.

מעטים מגשימים את החלום למצוא זוגיות ארוכת טווח עם תייר ולהגר לאירופה, שבה הם נהנים מהחיים הטובים, אבל לא תמיד נהנים מהחיים. "אני עייף מדי בערבים. אני חייב לטפל בבת שלי ושל בן הזוג שלי, לבשל להם ארוחת ערב, ואז אני כבר גמור לגמרי. [...] הפסקתי לדבר על הצלחה. מה זאת הצלחה, אחרי הכול? יש לי משפחה, יש לי בית, יש לי הכול, אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בכפר שלי. כל ההצלחה הזאת ואני רק רוצה לחזור למקום שהגעתי ממנו. אני מבוגר עכשיו, אני כבר לא מחפש הצלחה. אני מחפש יום אחד של חופש בחיים שלי. אם זה ימשיך ככה, אני בחיים לא אמצא אישה בשבילי. אני עקרת בית. עקרת בית נואש".

כשנשות הטמאנג עזבו למומבאי

לשבט הטמאנג בנפאל יש מסורת ארוכה של סחר בנשים, ולא רק בגלל השעבוד לבעלי האדמות. כשבנות השבט הגיעו לגיל 12, הן נישאו בכפייה על-ידי הוריהן או נלקחו כמשרתות על-ידי משפחת המלוכה. אונס של המשרתות היה כל כך נפוץ, שכאשר אחת מהן התלוננה לאשתו של הנסיך שהוא מטריד איתה, האישה ענתה לה: "מה?! רק עכשיו הוא התחיל לעשות לך את זה?"

שושלת המלוכה נפלה ב-1951, ורבים מבניה גלו להודו ולקחו איתם לשם את נשות הטמאנג. כשנגמר להם הכסף, הנשים נאלצו לחזור לנפאל. מי שלא רצו לחזור לנפאל החלו לעבוד בתעשיית המין של הודו.

כל עוד הנשים עבדו עבור משפחת המלוכה, הן התקבלו באהבה כשחזרו לכפר. הן הרי שירתו את בני המעמד הגבוה ושכבו איתם, וזה כבוד גדול. לעומת זאת, ברובעי האורות האדומים הן שכבו עם בני המעמדות הנמוכים, עוד יותר נמוכים מהטמאנג. ואם זה לא מספיק גרוע, לפעמים הן גם אכלו יחד עם הגברים האלה, אפילו מאותן צלחות. כידוע, החלפת רוק עם מישהו "לא טהור" הופכת אותך לטמאה.

הנשים חזרו ממומבאי טמאות והיו עלולות להעביר את הטומאה לשאר השבט. הן לא הורשו להשתתף בטקסים, ובני השבט סירבו להגיש להן אוכל או לאכול מאכלים שהן הכינו – הן היו נחותות ולא ראויות. כל הבסיס החברתי של שבט הטמאנג מבוסס על אירוח הדדי, והנשים שחזרו ממומבאי היו מוקצות. עד שהן התחילו להביא רווחים לכפר.

הספר שעליו מבוססת הרשומה

הנשים שהיגרו למומבאי יכלו להרוויח ולחסוך כסף, משהו שלא יכלו לעשות קודם. הן חזרו לנפאל וחילקו כסף ותכשיטים לנשים המקומיות. תכשיטי זהב היו הפרס הגדול, ועד היום מספרים תושבי הכפרים איך הנשים חזרו ממומבאי "עטורות זהב". הזהב, שתמיד השתייך לבני הקאסטות העליונות, הפך פתאום לנפוץ אצל הטמאנג. הם התחילו לאהוב את הנשים שחזרו ממומבאי. "הן יכלו לקנות את החלומות שלהן עם הכסף ממומבאי."

לא שהיה קל להרוויח את הכסף הזה. הנשים נאלצו לעבוד במומבאי שנתיים ללא תשלום, מלבד טיפים מלקוחות, כדי להחזיר את החובות על הנסיעה. רק לאחר מכן הן התחילו להרוויח ולחסוך כסף (50% להן, 50% לבעלת המכון). רובן המשיכו לעבוד במומבאי בסביבות עשר שנים, עד שחסכו מספיק כסף והבטיחו לעצמן חיים נוחים בכפר. לפחות אלה מביניהן שלא חלו באיידס או במחלות אחרות.

אם קודם הנשים שחזרו היו טמאות, הכסף הפך אותן פתאום למכובדות. התייחסו אליהן כמו "מלכות המחוז" ויחסי הכוחות בכפר השתנו. לפני כן הגברים שלטו והנשים חותנו בכפייה. עכשיו הנשים היו הגורם המכובד ביותר בכפר, ערכו ארוחות, חילקו מתנות ובחרו עם מי להתחתן, אם בכלל בחרו להתחתן. הגברים התחננו להתחתן איתן למרות "מחלת מומבאי", הכינוי שקיבלה מחלת האיידס שרבות מהנשים חלו בה. בניגוד לנשים שנשארו בכפרים, עבדו בעבודה פיסית קשה ונצרבו מהשמש בשדות, המהגרות חזרו ממומבאי לבנות ושמנות, בדיוק כמו שהגברים אוהבים אותן. המהגרות גם חזרו עם ניסיון בסקס, הבינו מהי תשוקה מינית וידעו ליהנות מיחסי מין בעצמן, תכונה שנחשבה נדירה אצל נשות הטמאנג.

כרגיל, היו גורמים שהרווחים הכלכליים של נשים עניות לא מצאו חן בעיניהם. נשים עשירות מהעיר הגדולה החליטו שנשות הטמאנג הן קורבנות סחר, למרות שאף אחת מהנשים שעבדו בזנות לא ראתה עצמה ככזאת. נשות האליטה הקימו ארגונים "נגד סחר בנשים", דרשו את הפסקת ההגירה והאשימו בסחר בנשים את כל מי שעזר לנשים להגר. הן ניסו לסגור את הגבולות כדי להגביל את חופש התנועה של הנשים, מה שגרם למהגרות להסתמך עוד יותר על צדדים שלישיים שעזרו להן לעקוף את המגבלות.

גברים שוביניסטים שמחו לשתף פעולה עם הנשים העשירות למען אינטרסים משותפים. אחד הגברים האלה היה בחור בשם נאמקה. הוא סבל מילדות קשה, שבמהלכה אמו אמרה לו שהוא חסר תועלת כי הוא בן ולא בת שאפשר לשלוח למומבאי. אמו אף שלחה מסרה אותו לעבודה אצל משפחה אחרת, שבתמורה בתה נסעה לעבוד במומבאי. נאמקה שנא מאז עובדות מין, ובבגרותו התלונן שהנשים שחזרו ממומבאי מתנשאות מעליו, מרוצות מדי מעצמן ו"מתנהגות כמו מלכות". נאמקה לא הסכים לקבל התנהגות כזאת. הוא הקים מועדון עם השם היצירתי "המועדון", שמטרתו הייתה למנוע מנשים לעזוב את הכפר.  

רק שני גברים הצטרפו לנאמקה ב"מועדון". אחד מהם שנא עובדות מין מאז שאשתו עזבה אותו ונסעה לעבוד במומבאי. שאר הכפר שנא את שלושת גברי המועדון, אבל זה לא שינה כלום. נאמקה וחבריו איימו להלשין למשטרה על כל מי שניסתה להגר ועל כל מי שניסה לעזור לה. הם אילצו את קרובי המשפחה של הנשים להחזיר אותן בכוח לנפאל, שבה הגבילו את תנועתן וחיתנו אותן בכפייה כדי להבטיח את התנהגותן הטובה. למומבאי הן נסעו מרצונן למרות התנאים הקשים והסכנות; לנפאל הן הוחזרו בכפייה לנישואים ולסיטואציה שהן לא בחרו בעצמן.

שני גורמים נוספים הצטרפו למאבק בעובדות המין: המורדים המאואיסטים, שהשתלטו באותה תקופה על האזור והתנגדו לזנות, להגירה ולעצמאות כלכלית; ואנשי העסקים במומבאי, ששמו עין על הנדל"ן היקר של רובע האורות האדומים. הנדל"ניסטים והארגונים "נגד סחר בנשים" שלחו את המשטרה ההודית לפשוט שוב ושוב על הנשים ברובע האורות האדומים. המהגרות החלו לחיות בפחד מתמיד מפני הפשיטות, שבהן נעצרו וגורשו לנפאל. ברגע אחד הן היו עלולות לאבד את כל רכושן, פרנסתן ומקום עבודתן.

בעקבות שיתוף הפעולה של שוביניסטים, פמיניסטיות לבנות, אנשי עסקים ומאואיסטים, פחות ופחות נשים מהגרות כיום למומבאי. במקום זה הן נשארות בכפר ומתחתנות, או מהגרות למדינות ערב והמפרץ ועובדות במשק בית, כמו שנשים טובות אמורות לעשות. 

______________________________________________________________________

רשומה נוספת על נפאל: המעמד הכי נמוך בנפאל