ארבע הצעות חוק יצאו לדרך

ועדת השרים תאשר בקרוב את הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. אבל רגע, איזו הצעה? יש כיום ארבע הצעות חוק באותו נושא. החלטתי לסכם בקצרה את כל אחת מההצעות, במטרה לבדוק מי הגישו הצעה רצינית ומי הגישו הצעה רק בשביל יחסי הציבור.

ראשית, חשוב לציין שאף אחת מהצעות החוק אינה מבטלת את ההפללה הקיימת נגד עבודה בזנות, ואין בהצעות אפילו התייחסות לכך. אין לעובדות המין אפשרות חוקית לשכור דירה או לעבוד במלון, מהגרות שעובדות בזנות מגורשות מהמדינה, נשים שעובדות ביחד נחשבות לסרסוריות (חוק שכרגע אינו נאכף), ומעשית נאסר על עובדות מין לנהל קשרים רומנטיים, מאחר שבן זוגן ייחשב לסרסור גם אם אין לו קשר לעבודתן.

גילוי נאות: הצבעתי למרץ בכל מערכות הבחירות בעשרים ואחת השנים האחרונות (מלבד פעם אחת לחד"ש ופעם אחת לעלה ירוק).

אורן חזן: הצעת חוק הפללת לקוחות זנות והבטחת הכנסה לנפגעות זנות

הפללת הלקוחות: זו ההצעה היחידה שאין בה עונש מאסר ללקוחות, אבל הקנסות בה הם הגבוהים ביותר. 5,000 ש"ח לעבירה ראשונה, 10,000 ש"ח לעבירה שנייה, 50,000 ש"ח לעבירה שלישית.

סיוע לעובדות המין: נשים שייכנסו ל"מסגרת שיקומית מזנות" יקבלו הבטחת הכנסה כל עוד הן נמצאות באותה מסגרת. לא מפורט מה יהיו המסגרות הללו, רק ש"השר יתקין תקנות לעניין הקמת מסגרות שיקומיות לנשים היוצאות ממעגל הזנות".

הצעתו של אורן חזן היא ההצעה הרשלנית ביותר. דברי ההסבר שלה הועתקו מהצעות אחרות בכזאת שלומיאליות, שנכתב בהם שהלקוח צפוי לעונש של עד שנת מאסר, עונש שבכלל אינו קיים בהצעה עצמה.

שרן השכל: הצעת חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שישה חודשים, שבעבירה ראשונה אפשר להמיר אותו ל"טיפול בקהילה". 

סיוע לעובדות המין: אין.

הצעתה של השכל היא היחידה שאינה כוללת התייחסות לסיוע לעובדות המין. עלות שישה חודשי מאסר בישראל היא כ-75,000 ש"ח, וגם אם נניח שרק אלף לקוחות ייתפסו בשנה, מדובר בעלות של 75 מיליון ש"ח - סכום שהיה יכול לסייע לעובדות מין רבות ולמנוע מראש את עבודתן בזנות. השכל אינה מציעה להן אפילו שקל אחד.

ח"כ השכל היא אחת מחברות הכנסת המוערכות ביותר, אבל הצעת החוק שלה כל כך גרועה, שאפילו תומכות ההפללה מתנגדות לה.

עליזה לביא וח"כים נוספים: הצעת חוק איסור צריכת זנות ומתן סיוע לשורדות זנות 

לפי החתומים על ההצעה, נראה שזאת הצעה משותפת של מפלגת יש עתיד, הרשימה המשותפת ומספר ח"כים נוספים.

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שנה אחת, אם כי ההצעה מתירה לשרים להכריז על העבירה כעל "עבירת קנס מסוג ברירת משפט", שתאפשר להחליף את המאסר בקנס של לפחות 1,250 ש"ח לעבירה ראשונה וסכום כפול לעבירות הבאות.

סיוע לעובדות המין: השר לביטחון פנים ימנה ועדה. הוועדה תציג תוכנית סיוע לשורדות זנות שישה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף. כמו כן, שורדות זנות יוכלו לקבל הבטחת הכנסה בתנאי שלא יעבדו באף עבודה באותו זמן.

הצעת החוק דומה במידה חשודה להצעה הוותיקה של זהבה גלאון, ונועדה ליחסי ציבור בלבד. מדובר בהצעה של האופוזיציה, שהיא חיקוי של הצעה דומה ומקיפה יותר מטעם חברות הכנסת גלאון ומועלם. ההצעה אינה כוללת תקציב לסיוע עבור נשים שירצו להפסיק לעבוד בזנות, ורק מבטיחה שחצי שנה אחרי כניסת החוק לתוקף יוגשו המלצות כלשהן. נראה שמדובר בהצעה שמשקפת את מפלגת "יש עתיד": הרבה דיבורים יפים ומעט עבודה מעשית.

זהבה גלאון ושולי מועלם: הצעת חוק המאבק הלאומי בצריכת זנות, ומתן סיוע לשורדות זנות

ח"כ גלאון העלתה את הצעת החוק כבר ב-2007. ההצעה המתוקנת הנוכחית היא הצעה משותפת שלה ושל ח"כ מועלם.

הפללת הלקוחות: עונש מאסר של שנה אחת, אם כי ההצעה מאפשרת לשרים להכריז על העבירה כעל "עבירת קנס מסוג ברירת משפט", שתאפשר להחליף את המאסר בקנס של לפחות 1,250 ש"ח לעבירה ראשונה וסכום כפול לעבירות הבאות.

הפללת עובדות המין: ההצעה אינה מבטלת את ההפללה הקיימת של הנשים העובדות בזנות, אבל מבטלת את עבירת המטרד לציבור בגין זנות.

סיוע לעובדות המין: המלצות להגשמת יעדי החוק יוגשו שמונה חודשים אחרי כניסת החוק לתוקף. 

כרגע אין בהצעת החוק כל תקציב סיוע, והיא כוללת בעיקר הקמת ועדות ורשויות: מינוי מנהל לרשות הלאומית לטיפול בתחום הזנות חודשיים אחרי כניסת החוק לתוקף; מינוי שישה אנשים לצוות הרשות בתוך חודש נוסף;  והקמתועדה מייעצת בתוך חודשיים מיום כניסת החוק לתוקף. בין עשרים חברי הוועדה יהיו רק שני שורדי זנות ולא תהיה אפילו עובדת מין אחת. 

הצעת החוק המקורית של ח"כ גלאון לא כללה סיוע עבור עובדות המין. ההתייחסות לסיוע נוספה רק אחרי הצטרפותה של ח"כ מועלם להצעה. אין ספק שמדובר בהצעת החוק המקיפה ביותר הקיימת, אבל היא סובלת מכל הבעיות של ההצעות האחרות: היא אינה מבטלת את הפללת עובדות המין ואינה כוללת סיוע או תקציב לנשים שירצו להפסיק לעבוד בזנות. יש בה רק הרבה דיבורים תאורטיים על אפשרויות סיוע שאולי יומלץ עליהן אחרי שמונה חודשים, ואין הבטחה שהמדינה תקבל או תממן את ההמלצות. התקציב המובטח היחיד הוא למשכורות של עובדי הרשות החדשה.

בינתיים, משרד הרווחה הגיש תוכנית שדווקא כן כוללת תקציב סיוע ברור. פניתי אליו לפני שבועיים בבקשה לקרוא את התוכנית המלאה, ועדיין לא קיבלתי תשובה. אפשר לקוות שעובדות המין יזכו לתגובה מהירה יותר כשהן יזדקקו לעזרה.

לסטלה ניאנזי נמאס

לד"ר סטלה ניאנזי נמאס. נשיא אוניברסיטת מקררה התעמר בה ונעל את המשרד שלה בטענה שהיא לא מילאה את חובותיה האקדמיות, אז בתגובה היא התפשטה מחוץ למשרד, הודיעה "אני אגן על עצמי עם העירום שלי" ולא הסכימה לעזוב. שר האתיקה והיושר של אוגנדה, סיימון לוקודו הידוע לשמצה, אמר בעקבות ההתפשטות: "אפילו אם מישהו פגע בה, היא התנהגה באופן לא מוסרי. אני מגנה אותה במילים החזקות ביותר האפשריות, והוריתי למשטרה לעצור אותה".

זאת לא היתה הפעם האחרונה שהרשויות דרשו לעצור את ניאנזי, כוכבת פייסבוק עם 160,000 עוקבים. אחרי שכינתה לא מזמן את נשיא אוגנדה "חתיכת תחת שעושה מה שתחתים עושים", היא נעצרה בחשד ל"הפרת שלוותו של הנשיא" וישבה במעצר חמישה שבועות. התובעים דרשו לכפות עליה הערכה פסיכיאטרית, "כי רק מישהי לא שפויה תבקר את הנשיא". 

ניאנזי לא פוחדת מאף אחד. מי שאומרת על עצמה "אני קווירית מומחית. אני עושה דברים קוויריים, אני לומדת קהילות קוויריות באוגנדה, זאת השפה שאנחנו מדברות בה", לא מוכנה להיכנע לרשויות. יש המכנים את הסגנון שלה "גסות רדיקלית", אבל היא מסבירה: "איזה עוד דרכים נשארו לנו? אין לנו אקדחים או כסף, אבל אני עדיין יכולה לכתוב ולחשוב ולהעליב ולהציק".

סטלה ניאנזי

ואכן, ניאנזי לא מהססת לעסוק בנושאים פרובוקטיביים. למשל, תחבושות היגייניות לתלמידות בתי הספר, שמפסידות כמה ימי לימודים בכל חודש מפני שאין להן כסף לקנות תחבושות. זאת אחת הסיבות העיקריות לשיעור הנשירה הגבוה של תלמידות באוגנדה. נשיא המדינה, שהבטיח במהלך מסע הבחירות שלו לממן תוכנית לאומית לחלוקת פדים, נטש את התוכנית אחרי ניצחונו בטענה שהממשלה אינה יכולה לתקצב אותה. ניאנזי בתגובה ביקרה אותו ואת אשתו, שהיא במקרה שרת החינוך, והשיקה קמפיין מימון תרומות עצמאי לקניית התחבושות. היא הודיעה: "אני אפסיק רק אם נשים יפסיקו לדמם".

הסגנון של ניאנזי עובד. האוניברסיטה נכנעה והחזירה לה את משרדה, והמעצר שלה לא השתיק אותה: "שתזדיין הממשלה. הממשלה היא זאת שצריכה להיות נבוכה בכל יום ויום".

פרופסור סילביה טאמאלה היא אקדמאית ואקטיביסטית ידועה נוספת באוגנדה. ב-2016 היא היתה האישה הראשונה אי-פעם להרצות בהרצאת הפתיחה של שנת הלימודים באוניברסיטת מקררה. היא ניצלה את ההרצאה כדי לדבר על ההתפשטות המפורסמת של סטלה ניאנזי – ועל השימוש ההיסטורי של נשים אוגנדיות בעירום כדי למחות נגד הדיכוי.

עד שהקולוניאליסטים הגיעו, עירום או חצי-עירום היו חלק מסגנון החיים הרגיל של האוכלוסייה באוגנדה. מאז בואם, המקומיים התחילו לכסות את גופם ולראות בלבושם סמל של קידמה ומודרניזציה. הקהילות המעטות שעדיין הולכות חשופות נתפסות על-ידי שאר החברה באוגנדה כ"מפגרות" ו"פרימיטיביות".

כיום, בעולם ה"מתורבת" של גופים לבושים, התפשטות בפומבי מבטיחה תשומת לב מיידית. הגוף העירום מדבר את שפת המופע, המהפכה, החתרנות. אקטיביסטיות באוגנדה נותרו בחזיותיהן מול תחנת המשטרה המרכזית בעיר הבירה קמפלה, כדי למחות נגד השוטרים שתקפו מינית את מנהיגת האופוזיציה אינגריד טורינאווה. המשטרה עצרה אותן לשעתיים אבל לא הגישה כתבי אישום.

באפריל 2015, נשים בחבל אמורו בצפון אוגנדה התפשטו במחאה נגד הפקעת אדמותיהן. השרים לביטחון פנים ולקרקעות הגיעו לנהל מו"מ והותקפו בצעקות על-ידי הנשים הערומות: "נולדנו על האדמה הזאת, לאן האימהות הזקנות שלנו יילכו? למה הממשלה לוקחת את האדמה שלנו?" השרים הורו על נסיגת הצבא והמשטרה שצרו על השטח, והסכימו לבטל את התוכניות להפקעתו. סיימון לוקודו זעם על שני השרים בישיבת פרלמנט: "הן התפשטו בציבור! יש לנו חוק נגד פורנו! למה לא דאגתם שיעצרו אותן?"

מחאות דומות התרחשו שלושה חודשים מאוחר יותר. בנאקאסונגולה התפשטו נשים מול משרדי נציב המחוז כדי למחות על כוונת הצבא למדוד את שטח האדמה שלהן, וכך קרה גם ב-Bukedea ולאקאנג. הנשים, שיודעות שהן זקוקות לשטחים החקלאיים כדי להאכיל את ילדיהן, השתמשו בעירום שלהן כדי למחות על חוסר השוויון ביחסי הכוחות בינן לבין המדינה.

נוארינה מובירו התאלמנה ב-1996. קרובי משפחתו של בעלה הגיעו מיד אחרי טקס הקבורה ודרשו לקבל את רכושו. מובירו התפשטה מולם, הצביעה על הישבן ואיבר המין שלה ואמרה להם: "אלה הנכסים שהוא הכי אהב. תאספו אותם לפני שתקחו את שאר הרכוש שלו". אביו של בעלה התעלף ושאר המשלחת ברחה הביתה באימה.  

חשיפת הגוף העירום של נשים מבוגרות ואימהות היא הקללה האולטימטיבית בתרבות האפריקנית. נשים נחשבות למי שמעניקות חיים דרך היריון, לידה וגידול ילדים. כשהן מתפשטות וחושפות את איבר מינן, הן לוקחות באופן סמלי בחזרה את החיים שהעניקו, ובדרך כזאת מביאות מוות חברתי על הגברים האלה – אלה שהפרו את החופש שלהן. 

זה מה שעשתה סטלה ניאנזי, והתקשורת השוביניסטית באוגנדה כמובן השמיצה אותה בעקבות ההתפשטות. פמיניסטית אוגנדית מפורסמת נוספת, סולומה קימבוגווה, ראשת ארגון הנשים האפריקני AMwA, הגנה על ניאנזי:

"שמעתי שדורשים לעצור את סטלה. נו באמת! אתם לא מזעיקים את המשטרה לעצור אנשים מושחתים, או מוסדות ציבוריים שמטרידים אזרחים ומונעים מהם זכויות, או כנסיות שסוחטות את המאמינים שלהן, או מעסיקים שמשלמים פחות משכר מינימום, או החצי השני שלך שפוגע בך פיסית, רגשית או כלכלית. ועכשיו אתם מעזים להשתמש במוסר כדי לגנות מישהי שהתפשטה? באמת???

סטלה היא אחד הקולות היחידים שלא מהללים את המשטר, וכל מה שאנחנו רואים זה את הגוף העירום שלה. אתם לא מסוגלים לראות מעבר לחזה ולאזורים המוצנעים שלה? אתם לא יכולים לראות שהאליטה הפוליטית מנסה להשתיק בכוונה את החשיבה הביקורתית של האקדמיה?

אתם לא מבינים שאם אישה מתפשטת, היא כבר ניסתה קודם את כל הדרכים האחרות ללא הצלחה? אני טוענת בתוקף שההתפשטות של סטלה היא מאוד אפריקנית ואין בה שום דבר לא מוסרי. הטענה שהגוף האפריקני הוא וולגרי ולא מוסרי שייכת לקולוניאליזם; קודם הגוף שלנו לא היה מקור לבושה, אלא מקור לחגיגת המיניות האנושית. נשים אפריקניות השתמשו לאורך ההיסטוריה בגופן בתור המוצא האחרון נגד הדיכוי. כשאישה אפריקנית מתפשטת, היא מנצלת את המיניות שלה כדי להגיד 'מספיק זה מספיק'." 

סולומה קימבוגווה

כמו ניאנזי, גם קימבוגווה פועלת למען הזכויות המיניות של נשים באוגנדה. בין השאר היא ניסתה ביחד עם אקטיביסטיות אחרות להציג את המחזה "מונולוגים מהוואגינה", אבל השלטון אסר עליהן לעשות זאת. 

כשקימבוגווה עשתה את דרכה לכנס פמיניסטי דרך שדה התעופה של יוסטון, פקידי המכס תהו מדוע היא מתחזה לאשת מקצוע כשהיא בעצם "עקרת בית אפריקנית". ואיך זה שבתור עקרת בית אפריקנית היא טסה כל כך הרבה לחו"ל? ובמה בעלה עובד? היא ענתה בכעס:

"בעלי מנקה שירותים בכל רחבי העיר הרארה. ובבקשה אדוני, אני רוצה לספר לך שלא כל הנשים האפריקניות עניות, יחפות ובהיריון כל הזמן. התקשורת במדינה שלך צריכה לספר את כל הסיפור על מציאות החיים באפריקה. אנחנו אולי עניות אבל יותר שמחות ופחות לחוצות מאשר כל שאר העולם." פקידי המכס לא אהבו את מה ששמעו והם עצרו וחקרו אותה. מאז היא עונדת בגאווה את התג "עקרת בית אפריקנית נפלאה".

קימבוגווה, טאמאלה וניאנזי לא נותנות לגזענות המערבית ולשוביניזם המקומי לעצור אותן. הן נאבקות לא רק למען זכויות נשים, אלא גם למען זכויות להטב"ק ועובדי ועובדות מין. על כך - ברשומה הבאה. 

אוגנדה: חוק חצאיות המיני וחוקים אחרים

הזמרת האוגנדית ג'מיימה קנסימה הוציאה ב-2015 קליפ פרובוקטיבי, שבו היא מופיעה בין השאר בביקיני ובאמבטיית קצף. היא נעצרה בעוון הפרה של החוק נגד פורנו. שר האתיקה והיושר של אוגנדה, הכומר סיימון לוקודו, חגג את המעצר ואמר שיש לו רשת מרגלים ברחבי המדינה, שעוקבים מקרוב אחרי זמרות כמו קנסימה. "הקליפ שלה וולגרי ומגונה," הוא הודיע, והזהיר שיש מעצרים נוספים בדרך. [הקליפ באמת די פורנוגרפי, לכן אסתפק כאן בכתבת חדשות על המקרה:]

                  

כבר ב-2005 הביע שר האתיקה והיושר דאז את חששו מפני תופעה מדאיגה: "ההפקרות של חצאיות המיני השתלטה על החברה עד כדי כך, שגברים חלשים מנטלית לא מסוגלים להתרכז בכביש בגללה". זה היה הבסיס לחוק הפורנו ב-2014, שאוסר על חשיפה של "חלקים מיניים בגוף במטרה לעורר חשק מיני". ההגדרה המעורפלת מאפשרת למשטרה לעצור כל אישה שלבושה באופן חשוף, והחוק קיבל את הכינוי "חוק חצאיות המיני". ואכן, השר סיימון לוקודו הסביר: "כל דבר שנוגע ללבוש לא הגון, לחשיפת חלקים מסוימים באנטומיה של אדם, אני קורא לו פורנוגרפיה ומגנה אותו", והוסיף מאוחר יותר: "אם את לבושה במשהו שמגרה ומרגש אנשים אחרים, בעיקר אם הם בני המין השני, את לבושה לא נכון ואת צריכה למהר ולהחליף בגדים".

מאז חקיקת החוק, גברים מפשיטים בציבור נשים שלא לבושות צנוע מספיק לטעמם; שוטרים עוצרים נשים ברחוב ושולחים אותן הביתה בדרישה שיתלבשו באופן הגון; ושופטת שלום שלחה שתי נשים לשלוש שעות מעצר בטענה שחצאיות המיני שלהן מבזות את בית המשפט. החוק, שנחקק לכאורה במטרה להגן על נשים מפני אלימות מינית, גרם לאלימות גדולה יותר נגדן.

אקטיביסטיות מקומיות מחו נגד החוק בחצאיות מיני, עם כרזות בסגנון "תורידו את העיניים מהירכיים שלנו ותתקנו את הכלכלה", "אל תגעו בחצאית המיני שלי" ו"הגוף השלי, ארון הבגדים שלי, הכסף שלי, הכללים שלי". ההפגנות לא עזרו. כאשר בן הזוג לשעבר של הזמרת דזירה לוזינדה הפיץ תמונות עירום שלה, סיימון לוקודו הורה על מעצרה בעוון פורנוגרפיה, אם כי המעצר לא התבצע בסופו של דבר. מקרה דומה קרה למגישת החדשות סאניו רובינה, שנחקרה בעקבותיו במשטרה.

החוק נגד פורנו אינו החוק הדרקוני היחיד באוגנדה. עובדות המין במדינה מופללות ונענשות גם הן. סיימון לוקודו הצהיר: "מיסוד הזנות הוא סימן לניוון מוסרי. הבחירה של אדם למכור את גופו תמורת כסף היא פשע פלילי ולא יכולה להיחשב זכות אזרחית". הוא מסרב לדבר עם עובדות מין אקטיביסטיות:

"אני מוכן להקשיב לכולם, אבל אם עובדת מין רוצה שיקשיבו לה, קודם כל היא צריכה להפסיק לקרוא לעצמה 'עובדת מין'. היא צריכה להודות שהיא נפלה למרבה הצער להתנהגות הזאת, והיא צריכה לחפש דרך החוצה במקום לנסות להצדיק את עצמה. ככה אני מוכן לדבר. אבל אם את באה אליי עם כל החוצפה וההתלהבות שלך, אז לא. זה אומר שאת כבר החלטת בעצמך. אני לא מרגיש בנוח לדבר ישירות עם נשים כאלה, שמהללות בעקשנות את הסטטוס שלהן, כאילו זה מכובד להיקרא זונה או עובדת מין. לא, אני לא מוכן לקבל את זה."

וזה לא הכול: ב-2014 הממשלה חוקקה חוק נגד הומוסקסואליות, שהחמיר את העונשים הקיימים על מין הומוסקסואלי ונודע בכינוי Jail the Gays. המוני אזרחים יצאו לרחובות כדי לחגוג את החוק, לוקודו הכריז שאונס ילדים עדיף על-פני הומוסקסואליות, ואמר על הרעיון של לנשק גבר: "אני חושב שאני אמות. אני לא אתקיים יותר. זה לא אנושי. אני אשתגע". מספר חודשים מאוחר יותר בית-המשפט העליון ביטל את החוק החדש, לפחות זמנית, בגלל סיבות טכניות.

אחרי כל זה, אפשר רק לדמיין כמה קשה מצבן של עובדות מין באוגנדה שהן גם נשים טרנסיות. "באד בלאק" (Bad Black) היא אחת מהן, אישה טרנסית, עובדת מין ונשאית HIV, שנעצרה על-ידי המשטרה יותר מעשרים פעמים, פעילה בארגוני זכויות אדם ולומדת טכנולוגיית מידע דרך האינטרנט. בריאיון לאמנסטי אינטרנשיונל היא מספרת על חייה:

באד בלאק

"רוב הנשים הטרנסיות באוגנדה הן עובדות מין, מכיוון שאין להן עבודה אחרת. רובן נושרות מבית-הספר, אין להן הכשרה, אז הן עובדות בזנות. הן בוחרות לעשות עבודת מין כדי לשרוד. אפילו אם יש לך הכשרה מקצועית, את לא יכולה למצוא עבודה כי קל לזהות נשים טרנסיות והמעסיקים לא רוצים אותן. אנשים כאן לא מבינים נשים טרנסיות.

המשטרה עורכת פשיטות בשעות הלילה ועוצרת עובדות מין, מרביצה להן, אונסת אותן ואז דורשת מהן שוחד כדי לשחרר אותן מהמעצר. הרבה מאיתנו חייבות לשלם את השוחד כי אנחנו חיות עם HIV וחייבות להשתחרר כדי לקחת את התרופות שלנו. לעובדות מין אחרות יש ילדים בבית, אז הן חייבות לשלם את השוחד כדי לצאת מהכלא ולטפל בילדיהן. עובדות מין הן גם אימהות, הן עובדות בשביל הילדים שלהן, הן עובדות בשביל החיים שלהם.

המשטרה עצרה אותי והתעללה בי מינית הרבה פעמים. כשאת מגיעה לכלא, השוטרים אומרים לעצורים האחרים, 'תעשו לזאתי כל מה שמתחשק לכם'. המשטרה אפילו מביאה את התקשורת כדי לראות איך טרנסקסואלית נראית. המשטרה מפשיטה אותך בציבור מול המצלמות. זה באמת פוגע.

יש כל כך הרבה אפליה. הם אומרים שעובדות מין גונבות, שהן מסממות והורגות את הלקוחות שלהן, שיש להן השפעה רעה על ילדים. זה הכול שקרים, הם רק רוצים לעצור אותנו ולקחת מאיתנו כסף.

אם לעובדת מין יש ילד והוא הולך לבית-ספר, ובית-הספר מגלה שאמא שלו עובדת מין, הוא סובל מאפליה. בגלל זה עובדות מין מנסות להסתיר את העבודה שלהן. הן גם מופלות על-ידי שירותי הבריאות. את אומרת לרופא, 'בבקשה תעזור לי,' והוא עונה לך, 'הדת שלי מונעת ממני לעבוד איתך'. את אומרת לרופא, 'מה עם האתיקה המקצועית שלך? אתה אמור לעזור לי,' אבל לא אכפת לו.

גם הלקוחות מנצלים אותנו. הם לא רוצים לשלם. הם יודעים שבגלל שהעבודה שלנו לא חוקית, הם יכולים פשוט לברוח. בעלי הבתים שלנו מגרשים אותנו אם הם מגלים שאנחנו עושות עבודת מין. בגלל זה הרבה עובדות מין הן חסרות בית.

אני אחת המייסדות והנשיאה של ארגון למען נשים טרנסיות שחיות עם HIV באוגנדה. אנחנו מאמינות שעבודת מין היא עבודה ושיש לנו זכויות שוות כמו לכל אדם אחר במדינה. אנחנו גם חלק מרשת ארגוני עובדות המין באוגנדה, UNESO, שדרכה אנחנו מנסות לבנות תנועה חזקה למען עובדות מין ולהילחם על זכויותינו. אנחנו מנסות להילחם בחוקים רעים שמפלילים עבודת מין. אנחנו לא פושעות; אנחנו בנות אדם.

עובדות מין צריכות להיות מועצמות כדי לעזור לשיפור בטיחותן. עובדות מין צריכות להיות חלק מקבלת ההחלטות. אנחנו מסוגלות לדבר; אנחנו ראויות שיקשיבו לנו."

באד בלאק סבלה מיחס עוין אפילו בשיכון המלוכלך שבו היא גרה עם אחותה. כדי לשפר את תדמיתן, הן יצאו לנקות את השיכון כולו. זאת היתה התחלה לא רעה: "התושבים היו כזה, 'ההומואים האלה מנקים כל דבר. כנראה שהם לא כאלה רעים'. חלק מהם התחילו לחבב אותנו".

"אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד." זכויות נשים באוגנדה

ארגון AMwA (Akina Mama wa Afrika) הוא ארגון זכויות נשים אפריקני. ב-2008 הוא ניסה לקיים סדנה עבור עובדות מין באוגנדה, שבה הזנות אינה חוקית. שר האתיקה והיושרה בממשלת אוגנדה אסר על קיום הסדנה, עיתונאים פשטו על משרדי הארגון כדי להטריד אקטיביסטיות, ו-AMwA נאלץ להעביר את הסדנה לקניה. למרות כל הקשיים, הסדנה זכתה להצלחה והביאה גם להוצאת ספר, שבו עובדות מין אוגנדיות וקנייתיות מספרות בגוף ראשון על חייהן. ההקדמה מסבירה למה כל כך חשוב להשמיע את קולן:

"אלא אם עובדת מין עברה 'שיקום', אתם מתקשים לדמיין אותה בתור חברה אקטיבית בקהילה. הנשים האלה, אתם אומרים, הן בודדות, עניות, מפיצות מחלות, מתות מאיידס, חסרות אישיוּת, נופלות מהעוני לעבודה העלובה ביותר כדי להאכיל את ילדיהן, אין להן אייג'נסי ואין להן כוח. התקווה היחידה שלהן היא לקבל מכונת תפירה ממישהו לבן עם לב גדול, והופה – הן משוקמות! הן שוב נשים, מחייכות, נקיות. עדיין תלותיות, עדיין פגיעות, ובכל זאת נשים רעות שהפכו לטובות.

אבל אז מגיעה האישה האחרת – האישה הרעה. זאת שמסרבת לקבל עזרה, זאת שפשוט אי-אפשר לעזור לה. 'היא לא רוצה לעזוב את הזנות?' אתן שואלות בהלם, אפילו בזעזוע. 'אבל הרי נתנו לה מכונת תפירה. למה היא לא נעשתה תופרת?'

האם האישה הזאת היא קורבן, מנוצלת על-ידי הפטריארכיה, או שהיא מעוז של מיניות פמיניסטית, התגלמות של הגוף הפוליטי? בתוך הדיון הגרנדיוזי הזה, הקולות והדעות של עובדות המין עצמן, הקולות והדעות שאמורים להיות היחידים שחשובים, אובדים".

עטיפת הספר

מטרתן של עובדות המין בכתיבת הספר היתה ברורה: "אני רוצה לעודד עובדות מין אחרות לקום ולצאת נגד תנאי העבודה הגרועים", "אני רוצה לחזק את אחיותיי, שיידעו שסבל הוא לא סוף העולם", "הסיפור שלי יראה לנשים אחרות שהן לא לבד, שאנחנו יכולות לעבוד ביחד ולהשיג משהו, לשנות את המצב".

אחת מהן היא מקלין קיומיה, בת לאב אלים שהיו לו שבע נשים ותשעה-עשר ילדים. היא היתה תלמידה טובה ומדריכה בתנועות נוער, אבל בגיל 16 הוריה הפסיקו לשלם על שכר הלימוד שלה. היא פנתה לעבודת מין כדי לממן את הלימודים שלה ושל אחיה, ולעזור למחייתה של אמה. "למרות כל הקשיים בדרך, המשכתי לעשות את זה כדי לשפר את החיים של המשפחה שלי. זה מה שהשאיר אותי חזקה בכל פעם שנעצרתי, בכל פעם שלקוחות אכזריים התעללו בי, בכל פעם שסבלתי מהקור העז ברחובות."

ה"לקוח" הראשון של מקלין דרש ממנה לוותר על קונדום. כשהיא סירבה, הוא אנס וכמעט רצח אותה. "אני יכול להרוג אותך, כלבה! את סתם שרמוטה שמוכרת את הגוף שלה כדי להתפרנס. גם אם אני אהרוג אותך, אף אחד לא יאשים אותי ברצח כי את בסך הכול זונה." היא ניצלה בנס ואומרת: "למדתי לקח חשוב מאוד באותו יום – אף פעם לא לסמוך על הלקוחות שלי. יש לי עדיין צלקת על פניי בגללו."

לקוח אחר שלה הכיר את אביה וסיפר לו שהיא עובדת בזנות. אביה גירש אותה מהבית ואמר לה לא לחזור לעולם. מקלין עברה לעיר הבירה קמפלה, המשיכה לעבוד שם בזנות וסיימה את לימודיה בתיכון. 

מקלין

בסיום הלימודים התחילה מקלין לעבוד במועצת העיר קמפלה. הבוס שלה שם הטריד אותה וניסה לשכנע אותה לשכב איתו, העובדים גילו שהיא עובדת מין והתחילו לקרוא לה בשמות. הכסף שהרוויחה במועצה לא הספיק כדי לתמוך במשפחתה והיא נאלצה להמשיך לעבוד במקביל בזנות. באותן שנים היא למדה לשמור על בריאותה, להתמודד עם הלקוחות ולנהל את חסכונותיה, והחליטה לעזור לעובדות מין אחרות שמתמודדות עם אותם קשיים. אבל אפילו בעבודתה החדשה בארגון למען עובדות מין, הבוס ניצל אותה ואת עמיתותיה לעבודה וקידם בעיקר את עצמו.

מקלין קיומיה וחברותיה החליטו להקים ארגון עובדות מין עצמאי משלהן. הן ייסדו את Wonetha ב-2008, במטרה "לקיים תעשיית מין חוקית באוגנדה, לשפר את חייהן ותנאי עבודתן של עובדות מין ולהילחם למען זכויות האזרח שלהן".

מקלין מסכמת: "היום אני יכולה לעמוד גאה כעובדת מין מקצועית, אקטיביסטית ופעילה למען זכויות אדם, כי אני מאמינה בעצמי ולא נותנת לאף אחד לדכא אותי. אנשים מסתכלים עליי וחושבים שבגלל שאני קטנה אני אהיה צנועה – הם לא מצפים ממני להיות חזקה. כשאני מדברת בציבור, יש אנשים שאומרים שאני לא אוגנדית, או שמשלמים לי כדי להגיד את הדברים שאני אומרת. אני מדברת בלי פחד ומבקשת מאחרים לכבד עובדות מין כמו שהם מכבדים עובדים מקצועיים אחרים. אני מאמינה בעצמי ואני גאה במה שהצלחתי להשיג בחיי כעובדת מין. אני תמיד אומרת: 'אם אתה מרגיש לא בנוח לידי, זאת בעיה שלך'.

[...]

כשאנשים אומרים שצריך להציל אותי, אני אומרת להם שכבר ניצלתי ושאני רוצה להציל אחרים. אם הייתי 'אישה טובה', לא הייתי יכולה ליצור קשר עם 'נשים רעות'. את עוזרת לאחרים רק אם את יכולה לשים את עצמך בנעליים שלהם."

זאם נמאגמבה היא עובדת מין נוספת שהשתתפה בסדנה. בגיל 15 אביה עזב את הבית לטובת אישה אחרת, והיא נאלצה לעזוב את הלימודים מפני שלא היה לה כסף לשכר לימוד. היא ניסתה לעבוד במשק בית אצל זוג מבוסס, אבל לא קיבלה את המשכורת שהובטחה לה, הגבר הטריד אותה מינית והאישה היכתה אותה. היא התחתנה עם מישהו בתקווה לחיים טובים יותר, אבל הוא התעלל בה והיא עזבה אותו כשהיא בהיריון. לא היה לה כסף לשכר דירה ולא היה לה כסף לממן את הילד שעמד להיוולד לה. היא התחילה לעבוד בעבודת מין.

"זה היה קשה בהתחלה, אבל התרגלתי והצלחתי לשרוד שנתיים כעובדת מין." הלקוחות הראשונים שילמו לה דולר למפגש, מכיוון שהיא לא העזה לדרוש יותר. גם הסכומים הגבוהים יותר בהמשך לא שיפרו את המצב: "החיים האלה היו מאוד מסוכנים ולא יציבים. חלק מהלקוחות שילמו יפה, אבל חלקם לא רצו להשתמש בקונדומים. חלקם היו כל כך מלוכלכים, שזה היה בלתי נסבל".

זאם נשואה כיום באושר ועובדת באיגוד עובדות המין של אוגנדה. "אני מרגישה הרבה יותר חזקה ובטוחה בעצמי לעומת עובדות מין אחרות. הרבה מהן סובלות כי הן לא מבינות שגם הן בנות אדם. הן סובלות כל כך הרבה אפליה בחברה, שהן לא מבינות שגם הן בעלות ערך."

WONETHA, איגוד עובדות המין של אוגנדה

"עבודת מין הכניסה לי מספיק כסף כדי לטפל בעניינים שלי, אבל היו זמנים שפשוט לא רציתי לעשות את זה. נמאס לי מגברים, אבל למרות שלא רציתי לקיים יחסי מין, הרגשתי שאין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות, שאני לא כשירה לשום דבר אחר. ואגינה זה משהו שיש לכל הנשים ומשהו שכול הגברים רוצים, אז אפילו בלי תעודת בגרות אנחנו יכולות להרוויח כסף. יש הרבה בעיות שמאלצות אותנו לעשות את העבודה הזאת, וזאת עבודה מסוכנת כי הרבה אנשים שונאים אותנו. הנשים שונאות אותנו כי הן חושבות שאנחנו לוקחות להן את הבעלים, והגברים שונאים אותנו למרות שהם משלמים על השירותים שלנו. לפעמים חלק מהם יפגעו בנו, ירביצו לנו וישתמשו בנו בלי לשלם, רק כדי לגרום לנו להרגיש כמו זבל".

דייזי נאקאטו היא עובדת מין נוספת שמספרת בספר על חייה: "אני עובדת מין, אקטיביסטית, מגנה על זכויות אדם, אחות, אמא, חברה. החלום שלי הוא לראות את עבודת המין הופכת לחוקית. אני רוצה גם לראות את סוף האלימות נגד עובדות מין. עבודת מין צריכה להיחשב לעבודה, ועובדות מין צריכות לקבל כבוד ואהבה כמו כל אחת אחרת".

דייזי מספרת על תפקידה בארגון עובדות המין: "אני אחראית על סיוע חוץ לעובדות מין אחרות. אנחנו נפגשות, חולקות חוויות, מדברות על מניעת איידס וטיפול בו, מדברות על התמודדות עם לקוחות, חיסכון, ניהול מו"מ ואיך לפתוח עסק קטן. לרוב עובדות המין אין משפחה או אנשים שיתמכו בהן, אז אם הן נשאיות HIV, הן עדיין יוצאות לרחוב ועובדות בעבודת מין כי אין להן אפשרות אחרת להרוויח כסף. לעומת זאת, אם יש להן עסק קטן משלהן, הן יכולות לתמוך בעצמן, להשתמש בכסף כדי להשלים את ההכנסה מעבודת המין, או לכסות מקרי חירום כמו תשלום ערבות כשהן נעצרות על-ידי המשטרה".

דייזי נאקאטו

דייזי היתה יתומה ענייה בלי גבר עשיר שיציל אותה כמו בספרים, ובגיל 17 היא גם עברה אונס ונכנסה בעקבותיו להיריון. כדי להתפרנס היא עבדה בבר והרוויחה חצי דולר ליום, ובעבודה אחרת לא שילמו לה בכלל את שכרה. היא הסכימה להצעה של גבר לממן לה דירה אם תקיים איתו יחסי מין ללא קונדום. הוא הדביק אותה באיידס ואז גירש אותה מהבית (35% מעובדות המין באוגנדה הן נשאיות HIV).

לא נותרה לדייזי הרבה ברירה: "החלטתי שעדיף לעשות סקס תמורת כסף מאשר לנהל יחסים רומנטיים שהשאירו אותי בלי כלום". ומאז היא ממשיכה להיאבק, לא רק בשבילה אלא בשביל כל עובדות המין: "אני נלחמת למען זכויות עובדות מין, כי עבודת מין היא העבודה היחידה שהכרתי והעבודה היחידה שהצילה אותי מהעוני. בזכות העבודה שלי הצלחתי לחסוך כסף, לבנות בית ולטפל בעצמי".

עובדות המין באוגנדה ממשיכות להיאבק על זכויותיהן. בסיום הספר הן חתמו על הצהרה: "אני בת אנוש. אני עובדת מין. אני ראויה לכבוד. אניי ראויה להגנת המשטרה. אני ראויה להצביע. אני ראויה להגנת הממשלה. יש לי את הזכות ללכת לכנסייה. יש לי את הזכות ללכת ברחוב. יש לי את הזכות לטיפול רפואי חינם. יש לי את הזכות להגיד לא לאונס. והיום אני עומדת כאן ואומרת שאני חופשייה!" עובדות המין באוגנדה, שהממשלה אוסרת עליהן אפילו לצאת להפגין בעד זכויותיהן, נוהגות לבקר בבתי יתומים ולהעניק מתנות לילדים בהם, כדי להדגיש את העובדה שעובדות מין הן חלק מהקהילה. הקהילה והממשלה לא ממש משתכנעות - והרשומה הבאה תעסוק ביחסן לעובדות המין במדינה.

עיזים, נשים ונדל"ן בקניה הקולוניאלית

הכול התחיל בגלל העיזים. גם בגלל הקולוניאליזם, אבל קודם כל בגלל העיזים.

עד תחילת המאה העשרים, הכלכלה והחברה בקניה התבססו על נשים ועיזים, לא בהכרח בסדר הזה. החיים היו פשוטים: האבות שלטו במשפחה ומכרו את בנותיהם לנישואים תמורת נדוניה מכובדת של כמה עשרות עיזים. החתנים היו מאושרים, הם קיבלו אישה. האבות היו גאים, הבת שלהם שווה עשרות עיזים. האחים של הכלה היו מרוצים, בזכות העיזים החדשות הם יוכלו לקנות לעצמם אישה בבוא הזמן.

הכול השתנה בתוך עשר שנים של בצורת ומגפות, שחיסלו כמעט את כל העיזים בקניה וגם לא מעט בני אדם. אלה ששרדו גילו שהעולם נראה אחרת בלי עיזים.

אם עד אז נשים נמכרו לנישואים תמורת עיזים, "אבא שלי מכר אותי כאילו אני עז", עכשיו לא היו יותר עיזים. בלעדיהן האבות לא יכלו לסחור בנשים ולשלוט במשפחותיהם. הנשים התחילו לנהל בעצמן את המו"מ על נישואיהן, ובתור תחליף לנדוניה הן הבטיחו לעזור בפרנסת משפחת החתן. עכשיו הנשים היו אלה שהחליטו עם מי להתחתן, והן החלו לעבוד ולפרנס את משפחתן החדשה אחרי הנישואים.

נשים אחרות ויתרו על חתונה בגלל המחסור בנדוניה. שיר קנייתי עממי אומר: "בזמן בצורת אנחנו מפסידים את הנשים שלנו, שהולכות לחפש כסף על גבן", ונשים רבות אכן נאלצו לעבור לערים כדי לעסוק בזנות. לא היו חסרים להן לקוחות: השלטון הבריטי הציע לגברים להגיע לניירובי ולעבוד בבניית גשרים, רכבות ועוד דברים שקולוניאליסטים אוהבים לבנות, הצעה שהביאה גברים רבים לעיר ויצרה בה יחס של אישה אחת על כל שישה גברים.

הנשים נהגו לחכות בדיסקרטיות בדירותיהן השכורות, והגברים היו עוברים מדלת לדלת ושואלים: "את נשואה?" אם התשובה היתה שלילית, הם ידעו שמדובר בזונה שמחכה ללקוחות. הנשים נהגו להגיש ללקוחותיהן תה וארוחה, בחיקוי של נישואים. אי אפשר היה להבדיל ביניהן לבין שאר הנשים, ורבות מהן התאסלמו כדי לזכות בתמיכת הקהילה המוסלמית הגדולה בעיר. מאחר שהן עבדו בסתר בדירתן, לא היתה להן עזרה במקרה של לקוחות אלימים או כאלה שלא הסכימו לשלם. הן לא רצו לעשות סקנדל כדי שהשכנים לא יידעו על המתרחש. 

בניירובי התפתחה גם זנות רחוב, שהנשים בה עברו על החוק האוסר על שחורים להסתובב ברחובות אחרי החשיכה. לא היתה להן יותר מדי ברירה: "הוא היה רעב למין ואני הייתי רעבה לכסף". סוג נוסף של זנות היה Wazi-Wazi, "גישה חופשית". עסקו בו בעיקר נשים משבט ה-Haya, שבניגוד לנשים המוסלמיות לא היו דיסקרטיות ושקטות. הן ישבו בכניסה לבתיהן ושידלו לקוחות, עשו את הלא ייעשה ושכבו עם גברים משבטים אחרים ואפילו עם גברים לא נימולים, מה שנחשב לבושה גדולה. הן לקחו את התשלום מראש והרביצו לגברים שלא שילמו להן.

הזנות עשתה מהפך בחברה הקנייתית: בפעם הראשונה נשים יכלו לנהל משק בית עצמאי, לא להימכר תמורת נדוניה ולא לתת לגברים לשלוט בהן. הן השתמשו ברווחים כדי לקנות בתים ולהשכיר אותם, והתחילו לשלוט בשוק הנדל"ן באזורים מסוימים של ניירובי. אחת מהן, קייאייה טאבאבו, אמרה: "בבית, מה יכולתי לעשות? לגדל יבולים בשביל בעלי או בשביל אבא שלי. בניירובי אני יכולה להרוויח כסף בעצמי עבור עצמי". רבות מהנשים העדיפו להוריש את בתיהן ורכושן לבנותיהן, או אפילו לנשים צעירות שעבדו איתן בזנות, ולא לגברים במשפחתן. בזכות הזנות נוצר מעמד חדש של נשים בעלות בתים.

משבר הדיור

השלטון הקולוניאליסטי לא ראה בעין יפה מקומיים בעלי בתים. הוא היה זקוק לכוח עבודה זול, ובעלי בתים לא היו צריכים לעבוד מפני שהם חיו על רווחי השכירות, ויותר גרוע, גם הילדים שלהם לא היו צריכים לעבוד. זה לא היה מקובל על השלטון הלבן, שהגדיר את בעלי הבתים כפרזיטים. פקידי הממשל התלוננו: "אם נוכל לשלוח אותם בחזרה לשמורות שלהם, אולי הילדים שלהם יגדלו להיות אנשים הגונים. אם הם ימשיכו לחיות בעיירה שלהם, אין הרבה תקווה". 

סכנה נוספת בבעלי הבתים היתה הכוח החברתי שלהם. הבריטים היו צריכים את כוח העבודה שלהם חלש ולא מאורגן, והחליטו למחוץ את בעלי הבתים על-ידי מחיצת הבתים שלהם. בכל פעם שהתפתח אזור של בעלי בתים אפריקנים, הבריטים דאגו לשטח אותו ולהעביר את הדיירים לאזורים אחרים כדי שלא יוכלו להתארגן. כשזה לא הספיק, הבריטים פשוט חוקקו חוקים שאסרו על בעלות אפריקנית על בתים. הזונות המשיכו לחיות בבתיהן, אך לא חזרו שוב לשלוט בשוק הנדל"ן בניירובי.

הימים היפים של מלחמת העולם השנייה

"כשהאיטלקים היו כאן... אלה היו הימים הטובים בשביל נשים. במשך היום עבדתי באיסוף תבלינים, ואז הייתי חוזרת הביתה, מתרחצת ויוצאת בלילה לחפש גברים. את יודעת, העבודה מגיעה כשיש בעיות, והמלחמה היתה בעיה, אז היתה עבודה. וזה מצחיק, האמת, כי כשהיתה מלחמה והאיטלקים היו כאן, לא היו לי בעיות."

המלחמה דרשה כוח אדם. מספר התושבים בניירובי, קנייתים וזרים, כמעט הוכפל במהלך המלחמה. אליהם הצטרפו עשרות אלפי חיילים ועובדי צבא זרים, ביחד עם 20,000 חיילים איטלקים שנשבו באתיופיה ושמחו להגיע למחנות עבודה בקניה ולא לסבול מנקמת האתיופים. רק שני איטלקים ניסו לברוח מהמחנה: הם טיפסו על הר קניה, הניפו את דגל איטליה, ירדו בחזרה ונכנעו מחדש.

עם עשרות אלפי לקוחות פוטנציאלים, אלה היו ימים טובים עבור העובדות בזנות בניירובי. "אישה יכולה להיות עשירה אם היא מאמינה בעבודה קשה וחוסכת את הכסף. בסוף היא תוכל לקנות בית." זאת מן הסתם לא היתה עבודה קלה, אבל זאת היתה העבודה היחידה שבה נשים היו עצמאיות וקיבלו שכר ראוי: "היה קשה למצוא עבודה שתשלם טוב כמו עשרים וחמישה בני זוג..."

מרד המאו-מאו

בשנת 1952 פרץ מרד המאו-מאו של שבט הקיקויו נגד הבריטים. בשנים שלפניו, ארגוני צדקה של שבטי הקיקויו החליטו שצריך להציל את הזונות מפני עצמן. חברי הארגונים נהגו לאתר זונות ולשלוח אותן בחזרה לכפרים ולמשפחות שמהם ברחו. חלקם נהגו להלביש את הזונות בשק עם חור באזור איבר המין, ללא בגדים תחתונים, ולהוליך אותן כך בציבור כדי להשפיל אותן.

למרות היחס העוין של השבט, ארבע-מאות עובדות זנות נשבעו אמונים למאו-מאו, ותפקידן היה לאסוף מידע ולתרום כסף. יש שמועות על ארגון מיוחד של זונות ששיתף פעולה עם המאו-מאו, Sauti ya Malaya, "קולן של הזונות", אך אין לכך הוכחות. היו מי שטענו שהתנגדות הזונות לכיבוש הבריטי היתה אלימה ופנאטית יותר מזו של הגברים.

שאר הנשים שעבדו בזנות, בעיקר אלה שלא היו משבט הקיקויו, נאלצו לתמרן בין המאו-מאו לבין השלטון הבריטי. רבות התאסלמו והתחתנו כדי שהמאו-מאו לא יגרשו אותן מבתיהן. הבריטים הטילו תקנות משלהם: כל שכונה אפריקנית הוקפה בגדרות תיל והוטל עליה עוצר לילי, מה שהקשה על עובדות הזנות לקבל לקוחות. הן גם התקשו לאגור כסף בגלל החיפושים הצבאיים התכופים ובגלל הצורך לשחד את שני הצדדים. בניגוד למלחמת העולם, אלה לא היו ימים טובות לזונות ולא לאף אחד אחר בקניה.

ב-1959 השלטון הקולוניאליסטי עזב את קניה. חיי הנשים שעבדו בזנות בתקופתו היו קשים והן סבלו מדיכוי שלטוני, ריחוק מהמשפחה ואלימות של חלק מהלקוחות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמהפך החברתי והכלכלי שהן עשו: הן חילקו מחדש את הכסף הגברי, והבתים שקנו בעזרתו הגבילו את השליטה הקולוניאלית ברכוש האפריקני. 

אקטיביזם באפריקה: "הגיע הזמן שהקהילה תראה את הדממה"

האפרטהייד נגד השחורים באפריקה הסתיים, לפחות רשמית. ההפללה והדיכוי של עובדות המין ביבשת אפריקה נמשכים. הספר To Live Freely in this World מתאר את מאבקן של עובדות המין על זכויותיהן במזרח ובדרום אפריקה. 

דוּדוּ דלאמיני, חברת איגוד עובדות המין הדרום-אפריקני, הגיעה לנאום בכנס של איגוד העובדים הלאומי. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה מול קהל גדול, והיא היתה לחוצה. אז היא התחילה לשיר שיר פופולרי מתקופת האפרטהייד: "לא משנה כמה המצב גרוע, לא משנה שהם מרביצים לנו, לא משנה שהם אונסים אותנו, לא משנה שהם עוצרים אותנו, לא משנה שהם הורגים אותנו, אנחנו הולכים קדימה". הקהל כולו נעמד ושר ביחד איתה. היא סיימה את השיר בקריאת "אמנדלה", קריאת ההתנגדות המפורסמת של השחורים בדרום אפריקה, וכל הקהל ענה "אמנדלה". באותו רגע היא ידעה שהנאום שלה יעבור בשלום: "השיר הזה נתן לי את הכוח להשתחרר במרחב. הראיתי להם שאני אולי עובדת מין, אבל אני גם שותפה למאבק".

דוּדוּ ניצלה את ההתלהבות מהשיר כדי להסביר על מה היא נאבקת:

"אני עומדת לפניכם היום, כמו האחים שלי שנאבקו למען החופש. אני נלחמת למען החופש של עובדות מין. בדיוק כמוכם, אנחנו מנצלות את הכסף שאנחנו מרוויחות מעבודת מין כדי לקחת את הילדים שלנו לבתי-ספר טובים יותר, לקבל חינוך טוב יותר. אני רוצה שתבינו שאין הבדל. אם את אחות, אז את אחות. אם אני עובדת מין, אני עובדת מין. אבל בסוף היום אנחנו עושות אותו דבר – אנחנו מרוויחות כסף. דרום אפריקה שייכת לכל מי שחי בה. לא משנה אם אתם אוהבים עובדות מין, אתם פשוט צריכים לכבד את הבחירות שנשים עושות". בסוף הנאום, איגוד העובדים החליט לתמוך תמיכה באי-הפללה של זנות. דודו חלמה להיות זמרת כשהיתה ילדה. עכשיו היא מרגישה שהיא מגשימה את החלום, כשהיא שרה עבור זכויות האדם של עובדות מין בכל רחבי דרום אפריקה.

דודו דלאמיני

ב-2003 נוסד בקייפטאון איגוד עובדות המין של דרום אפריקה, Sissonke, על-ידי שבעים עובדות מין משבעה מחוזות שונים. "נמאס לנו שתוקפים אותנו, נמאס לנו להתחבא. רצינו להשמיע את קולנו," אומרת חולי באת'לזי (Buthelezi), ראשת האיגוד ועובדת מין בת 41. חברות האיגוד יוצאות לרחובות בכל יום ולילה כדי לעזור לעובדות מין אחרות. הן מחלקות קונדומים, מציעות בדיקת מחלות מין חינם במרפאות ניידות,עוזרות להתמודד עם אלימות של משטרה ולקוחות, ומפעילות קבוצת תמיכה וקו סיוע חירום עשרים וארבע שעות ביממה.

סיסונקה הוא איגוד עובדות המין הגדול ביותר בסביבה, אבל גם במדינות אחרות קיימים איגודי עובדות מין מרשימים. האיגוד הוותיק ביותר במזרח אפריקה הוא BHESP, שהוקם בקניה ב-1998 על-ידי עובדות מחמישה ברים שונים בניירובי. "כולנו היינו נשים שעברו את אותם קשיים, אז התאספנו ושאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולות לעשות. אפילו לא ראינו את זה בתור התארגנות. פשוט חיפשנו דרך להתמודד עם המשטרה והאלימות, ולא יכולנו לעשות את זה לבד," מסבירה פנינה מוואנגי בת ה-43, אחת ממייסדות הארגון.

פנינה מוואנגי

האיגוד הקנייתי יצא למבצעי חלוקת קונדומים והסברה על איידס, אבל גילה שהנשים חוששות מהמשטרה יותר מאשר ממחלות מין. "היינו מגיעות לבר לדבר על איידס, והנשים שם היו אומרות לנו ששלוש מתוכן נמצאות בכלא, אחת מהן נרצחה אתמול ואחרת הוכתה עד חוסר הכרה על-ידי לקוח או שוטר. אחת מהן אמרה לנו: 'עם איידס אני יכולה לחיות עוד עשר שנים. מהאלימות אני אמות מחר'". חברות האיגוד התייצבו במטה המשטרה והצהירו שהן לא יסבלו יותר בשקט את אלימות השוטרים.

כיום חברים שבעים איגודים בברית עובדות המין של קניה, KESWA, שסייעה כבר לעשרות אלפי עובדות ועובדי מין. חברי הברית עוברים בשיטתיות מעיירה לעיירה, מעיר לעיר, פוגשים עובדי ועובדות מין, מקשיבים לסיפוריהם, מספקים להם הכשרה בנושאי זכויות אדם ועוזרים להם ליצור איגודים משלהם. הם גם מסייעים לעובדות מין לזכות במשמורת על ילדיהן מול המדינה, שטוענת שהן אינן כשירות לטפל בילדים.

ביום האיידס הבינלאומי ב-2012, יותר מ-300 עובדות מין קנייתיות יצאו לנקות את אחד מבתי החולים כדי להראות שהן חלק מהקהילה. באותה שנה השתתף ג'ון מאת'נגה, ראש איגוד עובדי המין Hoymas, בסדרת טלוויזיה על חייו. לראשונה בהיסטוריה של הערוץ הממלכתי של קניה, גבר הציג את עצמו כהומו, עובד מין ונשא HIV: "עובדי מין מתו בדממה, כאילו אנחנו כלום. קברנו אנשים בכל חודש. בשבוע אחד קברנו ארבעה עובדי מין. קברנו כמה גברים צעירים יותר ממני, בסוף שנות העשרה שלהם. התחלתי לתהות, האם גם אני אמות? הדממה הרגה אותנו. אז החלטתי לצאת מהצללים. היינו חייבים לצאת לתקשורת. לא פחדתי יותר – אלה החיים שלי. אמרתי לעצמי, הגיע הזמן שהקהילה תראה את הדממה". משרד הבריאות הקנייתי מציג כיום את התוכנית בהכשרות של פקידי ממשל.

ג'ון מאת'נגה

פליסטר עבדאללה בת ה-33, עובדת מין קנייתית, מסכמת את האווירה העכשווית במדינה: "עובדות מין חששו בתחילה להתאגד. הן פחדו מהממשלה, מהקהילה, מהחשיפה. אבל הן הבינו שאם נהיה ביחד ונחלוק את החוויות שלנו, נוכל להתגבר על האתגרים העומדים בפנינו. אמרנו להן, 'עובדות מין צריכות זו את זו'. 

"היום, אם מישהו תוקף עובדות מין, כל עובדות המין בקניה יבואו ויגידו, 'לא, זה לא בסדר. אנחנו לא מקבלות את זה'. כשבעיר ת'יקה נרצחו עובדות מין, מאות עובדות מין הגיעו מכל רחבי קניה כדי למחות. רצינו להגיד לתושבים המקומיים, 'אתם הורגים אותנו, אבל אנחנו בנות אדם בדיוק כמוכם. אין לכם זכות להרוג אותנו'. עשינו צעדה בכל רחבי העיר. האחיות שלנו נהרגו, והחלטנו שמספיק זה מספיק. לא עוד רציחות. אנחנו צועקות בקול גדול כדי שכולם ישמעו".

איגוד עובדות המין בבוטסואנה, Sissonke Botswana, הוקם בסיוע ארגונים נגד איידס, שהבינו שהמלחמה נגד איידס היא מלחמה בעד זכויות אדם. טוש לגורנג (Tosh Legoreng), עובדת מין וראשת האיגוד, מסבירה: "תמיד דיברו איתנו על הימנעות מ-HIV, ואני אמרתי שזה לא קשור רק ל-HIV. אנחנו מתמודדות עם ההתעללות של הלקוחות שלנו. אנחנו מתמודדות עם ההתעללות של המשטרה. על הדברים האלה אף פעם לא דיברנו". אי אפשר להילחם נגד איידס כשהמשטרה מחרימה לך קונדומים, כשמהשטרה והלקוחות אונסים אותך כי הם יודעים שהם לא יעמדו למשפט, כשהרופאים והאחיות מסרבים לשרת אותך, כשהחוקים דוחקים אותך למחתרת ומרחיקים אותך משירותי הבריאות. כששיעור נשאיות ה-HIV בקרב עובדות מין הוא 45% בקניה, 24% בניגריה, 59% בדרום אפריקה ו-35% באוגנדה, אי אפשר לדבר על איידס בלי לדבר על זכויות אדם.

אם כבר מדברות על זכויות אדם, אי אפשר להתעלם מהקשר בין דיכוי הלהטב"ק באפריקה לבין דיכוי עובדות המין. אקטיביסטית לסבית בנמיביה מסבירה: "הרבה להט"בים נזרקים מהבתים שלהם על-ידי משפחתם, ומוצאים את עצמם בתעשיית המין. בראש תנועת עובדות המין בנמיביה עומדים להט"בים שהם גם עובדי מין. אנחנו לא יכולים להשאיר מישהו מאחור". ארגוני עובדות המין והלהט"ב בנמיביה חולקים משרדים; להט"בים ועובדות מין בקניה יוצאים ביחד להפגנות; ובאוגנדה יצאו איגודי עובדות מין ולהט"ב קואליציה נגד חוקים הומופוביים.

איגוד עובדות המין הגדול באוגנדה נקרא WONETHA. הממשלה אינה מרשה לנשות האיגוד להפגין ברחובות, אז הן נוהגות לבקר בבתי יתומים ולהעניק מתנות לילדים בהם, כדי להדגיש את העובדה שעובדות מין הן חלק מהקהילה. כשחברות האיגוד נזרקו ממשרדן, ארגון עורכות הדין של אוגנדה גילה סולידריות ואירח אותן בחינם במשרדים שלו במשך יותר משנה (אחת הרשומות הבאות בבלוג תרחיב יותר על המצב במדינה).

האקטיביזם הנמרץ של עובדות המין מביא גם לתגובת נגד. בניגריה המשטרה פושטת על עובדות מין ומכניסה אותן בכפייה למוסדות חינוך מחדש; ארגונים שמרניים בקניה מתקינים במועדונים מצלמות נסתרות, מצלמים את עובדות המין, מזעיקים את המשטרה לעצור אותן, מזמינים את התקשורת לסקר את המעצרים, מאלצים את הנשים לעבוד בסלוני יופי בתור "שיקום" ומציגים את כל זה בתקשורת בתור "הצלת הנשים מזנות"; בזיממבואה המשטרה יצאה למבצעים נגד עובדות מין עם שמות כמו "לזרוק את הזבל", "שמרי על כבודך" ו"אישה, תתחתני"; ושר האתיקה והיושר של אוגנדה, סימון לוקודו, שהצהיר בפומבי שאונס ילדים עדיף על הומוסקסואליות, החליט להטיף מוסר גם על זנות: "מיסוד הזנות הוא סימן לניוון מוסרי. הבחירה של אדם למכור את גופו תמורת כסף היא פשע פלילי ולא יכולה להיחשב זכות אזרחית".

בעיירה גולו שבאוגנדה, פקידי ממשל ושוטרים פשטו במאי 2012 על מרכז סיוע לעובדות מין. ללא צווי מעצר או חיפוש, הפקידים האשימו את מנהלות המרכז בניהול בית בושת ובשידול נשים לזנות. ההסברים של המנהלות על תפקיד המרכז – חלוקת קונדומים וייעוץ בריאותי וחוקי לעובדות מין – נפלו על אוזניים ערלות. השוטרים החרימו מחשבים, עצרו את כל צוות המרכז והזמינו עיתונאים וחברי הקהילה: "בואו תראו איך זונות נראות". העיתונאים צילמו את עובדות המין ופרסמו את תמונותיהן בשערי העיתונים. קהל גדול התאסף מחוץ לתחנת המשטרה וקרא: "תנו להן מאסר עולם" ו"חבל שאידי אמין [שליט אוגנדה לשעבר] לא כאן, הוא היה ממנה כיתת יורים". 

גם טוֺש לגורנג, עובדת המין האקטיביסטית שהתבטאה בפומבי נגד פשיטות המשטרה על עובדות המין בבוטסואנה, הוכתה ונעצרה על-ידי סוכנים סמויים בזמן שעסקה בפעילות סיוע לעובדות מין. הם הבהירו לה שהיא על הכוונת מפני היא מקדמת זכויות אדם לעובדות מין.

לבייש ולהאשים: הפללת הומוסקסואליות וזנות בפפואה גינאה החדשה

כשהקולוניאליסטים הגיעו לפפואה גינאה החדשה, היתה להם מטרה ברורה: "הגענו לפפואה אך ורק כדי לשרת את המטרות שלנו עצמנו, ואסור לשכוח את העובדה הזאת כשאנחנו מתעסקים עם הילידים" (סר וויליאם מקגרגור, המושל הראשון של פפואה, 1912). גם האמצעים היו ברורים: "חייבים למגר את האוטונומיה הפוליטית, המנהגים הכלכליים, האמונות הדתיות וההרגלים המיניים של הילידים, אם הם מאיימים על השליטה האירופאית או פוגעים במוסר האירופאי" (סטפן וינזור ריד, אנתרופולוג שנשלח על-ידי ארה"ב למחקר בגינאה החדשה, 1943).

אז זה מה שהקולוניאליסטים עשו. הם התחילו בחקיקה מגבילה על כל היבט בחיי הילידים: "חלק מהילידים יודעים לשמור על בגדיהם נקיים ולא ללבוש אותם כשהם רטובים, אבל רבים אחרים טיפשים, לובשים אותם כשהם מלוכלכים ונשארים איתם אפילו כשהם הולכים לישון רטובים. כדי להגן על הגברים והנשים הטיפשים האלה, חייבים לחוקק חוק בנוגע ללבישת בגדים."

כדי להגן על עצמם מפני הגברים והנשים הטיפשים האלה, הלבנים חוקקו חוקי הפרדה גזעית ומיד התפנו לטפל במיניות של הילידים. מין מחוץ לנישואים, בגידות, זנות ו"קשרים לא מוסריים" בין גברים הוצאו מחוץ לחוק.

פפואה גינאה החדשה זכתה בעצמאות ב-1975, אבל יחסה של המדינה העצמאית למין לא היה שונה מזה של הקולוניאליסטים. החוקה החדשה לא אסרה על הזנות עצמה, אבל אסרה לחיות על רווחי זנות. זה הספיק לפסק-דין תקדימי נגד אישה שקיבלה תשלום על מין: "אין ספק שהזונה קיבלה כסף עבור שירותים שהיא סיפקה בתור זונה, והרוויחה כסף שלא היתה יכולה להרוויח אם לא היתה זונה. זה אומר שהיא חיה על רווחי זנות". מאז ועד היום, נשים שמקיימות מין בתשלום נעצרות שוב ושוב. נטען נגדן שהן גורמות להפרעה בציבור, לפגיעה בערכים נוצריים ולהפצת מחלות.

החוקה החדשה היתה אפילו נוקשה יותר בנוגע להומואים: עונש המקסימום על יחסי מין בין גברים הוא 14 שנים בכלא. באופן אירוני, החוק הוא נגד זונות והומואים, אבל לא נגד זונות ממין זכר. גברים שמקבלים תשלום על מין מואשמים במין עם גברים, לא במין בתשלום.

הספר שעליו מבוססת הרשומה. ניתן להורדה בחינם

ב-1975 הורשע נער בן 15 שמכר מין ונכנס לכלא לתשעה חודשים של עבודת פרך. שני הגברים ששילמו לו על המין קיבלו קנס של 50$. כתב התביעה ציין שהם היו "קורבנות של זונה ממין זכר". ב-1996 שופט הרשיע גבר שקיים יחסי מין עם תייר: "נכנסת לחדר המלון עם גבר אירופאי והתחלתם לקיים יחסי מין זה עם זה. [...] תאוות בשרים מנוגדת לצו הטבע והיא פשע חמור ומתועב, התנהגות של חיות שחייבת להיפסק [...] כתוצאה ממעשיך הצבת את עצמך, את הוריך ואת משפחתך בסיכון ללעג, בושה והצעות מיניות. אני גוזר עליך שנתיים מאסר ועבודות פרך".

בתי המשפט בימינו פחות נוטים להרשיע הומואים וזונות, אבל החוקים מאפשרים למשטרה לסחוט אותם, להתעלל בהם ולאנוס אותם. המשטרה פושטת על זירות זנות, מפשיטה את העובדות בהן, מכריחה אותן לבצע פעולות מיניות מחרידות, מצעידה אותן ב"מצעד בושה" ברחובות העיר ואז עוצרת אותן (אחסוך לכן תיאורים גראפיים של הפשיטות כאלה – תאמינו לי שהן מחרידות). שוטרים אונסים הומואים: "הם בכל מקרה כאלה, אז מותר לנו", ויודעים שאי-אפשר להתלונן נגדם מפני שהומוסקסואליות אינה חוקית.

אי אפשר שלא לתהות מדוע החוק מרשיע נשים שמקבלות תשלום על מין, ולא מרשיע גברים שעושים אותו דבר. לפי האנתרופולוגית כריסטין סטיוארט, אחת הסיבות היא שנשות המעמד הבינוני מציגות בכוונה את נשות הכפרים כיצורים חסרי ישע, כדי להסיר את פחד הגברים מפני התקדמותן של נשים חזקות. מבחינת הנשים הבורגניות, נשים בזנות הן סכנה – הן לא כנועות מספיק, הן מפרות את הסדר של הנשים הטובות ומציגות התנהגות נשית פרועה לציבור הגברי, ולכן  צריך להחזיר אותן למקומן הטבעי בכפר.

"כן, מכוני ליווי זה דבר רע. אם החוקים ירשו להקים אותם, איפה נשים טובות כמונו ימצאו גברים?" Post-Courier, 21 December 1981

סטיוארט מספרת שכל עובדי המין הגברים במחקרה אהבו את עבודתם ולא היו עוזבים אותה בשביל עבודה טובה במשרד. הם מגשימים את התשוקות המיניות שלהם ומרוויחים מזה כסף. לעומתם, כל עובדות המין הנשים שנאו את עבודתן והיו שמחות לעזוב אותה. הנשים עובדות בזנות בשביל לשרוד, מפני שהשכר בעבודה הרגילה שלהן אינו מספיק (ל-75% מהן יש עבודה נוספת, ויש להן רק שישה לקוחות בשבוע ממוצע). 

עובדות המין לא פוגעות באף אחד – אבל החוק קובע שהן פושעות. את התוצאות העגומות של הפללת הזנות אפשר לראות במחקר Askim na Save (Ask and Understand): People who sell and exchange sex in Port Moresby. המחקר נערך ב-2010 בפורט מורסבי, בירת פפואה גינאה החדשה, בהשתתפות 441 נשים, 96 גברים ו-56 נשים טרנסיות. 

הגיל החציוני של המשתתפים היה 26. הגיל החציוני לכניסה לזנות היה 19. 63% מהנשים התחילו למכור מין בין הגילאים 16 ל-20. 10% התחילו לעבוד לפני גיל 15.

25% מהנשים ו-13% מהגברים סבלו מאלימות פיסית של המשטרה בחצי השנה האחרונה. 6% סבלו גם מאלימות מינית של המשטרה. 38% מהנשים סבלו מאלימות של בן משפחה ו-10% מאלימות של חבר קהילה. בפפואה גינאה החדשה, עם הדיכוי החוקי והחברתי הישן, עובדות המין סובלות מהמשטרה ומהמשפחה יותר מאשר מהלקוחות. 

למרבה הצער, זה לא אומר שאין לקוחות אלימים. 16% מעובדי ועובדות המין סבלו מאלימות מינית של לקוחות ו-6% מאלימות פיסית שלהם. מכיוון שהזנות אינה חוקית, אין אפשרות להתלונן במשטרה על הלקוחות. 

כ-19% מהנשים הן נשאיות איידס, וכמוהן 9% מהגברים ו-24% מהנשים הטרנסיות. כ-24% מהנשים ו-6.5% מהגברים סובלים מסיפיליס. רק 37% מהמשתתפות השתמשו תמיד בקונדום למין וגינאלי; 41% מתוכן לא השתמשו בקונדום פשוט בגלל שלא היה להן קונדום.

עורכות המחקר קראו לאי-הפללה של זנות. מאז תחילת שנות האלפיים עלו הצעות פוליטיות שונות להפסיק את הפללת עובדות המין. אף אחת מהן לא התקבלה.