"אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה": זנות ומגדר בקובה

"ההתמכרות שלי היא כסף, וזה גם המקצוע שלי." 

הדובר הוא עובד מין קובני, והמקצוע שלו הוא הדולרים שהמין יכול להביא לו, והדברים שהוא יכול לקנות באמצעותם. זאת כלכלת התיירות החדשה בקובה. אין מה לעשות: מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, קובה נאלצת לקבל את הקפיטליזם, אם תרצה ואם לא תרצה. הרשומה האחרונה בסדרה על קובה עוסקת בעובדי המין הגברים במדינה, ומתבססת על שני מאמרים בנושא.

עובדי המין לא מתעסקים בהתפתחויות הכלכליות בקובה. מה שחשוב מבחינתם זה שבמלונות היוקרתיים יש זרים שמוכנים לשלם הרבה כסף בשביל ליהנות מהפאלוס הקובני. אם ב-1992 בקושי היו בהוואנה גברים ששכבו עם תיירים זרים, ב-1999 כבר היו לפחות 500 כאלה. הם יצרו מעמד חדש של עובדי מין קובנים, פינגרוס (Pingueros). כשהם מתקשים לשרוד ברחובות של הוואנה, הם חשים על בשרם את הקפיטליזם שהגיע בהזמנת המשטר הקובני. הקפיטליזם שמח לנצל כל משאב קובני, כולל הגוף הגברי והנשי, ממסחר אותו ומעצב אותו לפי הגיון השוק. הכלכלה משנה את המשמעות של הגבריות הקובנית והמגדריות הלאומית.

"כאן אין אהבה בלי כסף. [...] כששני אנשים נכנסים למיטה, תמיד יש משהו כלכלי שמשלים או מעודד את המין."

בתקופת הרודן בטיסטה, בתי הזונות של הוואנה נודעו ברחבי העולם כגן-עדן לגברים הקולוניאליסטים. קובה כאילו התקיימה רק עבור האמריקאים, מקום להתנסות בו בסקס עם נשים אקזוטיות. המהפכה ראתה בבתי הזונות ובהומוסקסואליות סכנה קפיטליסטית. בזמן שהזונות חונכו מחדש לעבוד כתופרות במפעלי טקסטיל, ההומואים לא היו רצויים, כפי שנכתב בעיתון הקובני "אל מונדו" ב-1965: "אף הומוסקסואל לא מייצג את המהפכה. המהפכה היא עניין של גברים, של אגרופים ולא של נוצות, של אומץ ולא של רעידות, של ודאות ולא של תככים, של גבורה יצירתית ולא של הפתעות מתוקות". המהפכה ראתה צורך להציל את קובה מהנשיוּת שנכפתה עליה על-ידי הכובשים הזרים. הזונות "שוקמו", ההומואים נכלאו במחנות לחינוך מחדש. הומואים פאסיביים כמובן. האקטיביים, Bucarones, הם חודרים ולא נחדרים, כובשים ולא נכבשים, ואיתם לא הייתה לממשל הקובני בעיה. הם הרי גברים אמיתיים.

היחסים ההומו-אירוטיים בקובה המהפכנית לא הושתתו על כסף, אלא על יחסים ארוכי טווח שרק "במקרה" התלוו להם מתנות. זה עדיין היה המצב כשהתיירים התחילו להגיע בשנות התשעים. הגברים שבילו איתם סירבו לבקש כסף, והתמריצים הכלכליים שקיבלו מהתיירים הוגדרו כמתנות. "אני אף פעם לא אבקש ממך כלום, לעולם לא אבקש כסף. אם הלב שלך אומר לך לתת לי משהו – כסף, למשל – זה יבוא מהלב, אתה מבין? אני אף פעם לא אבקש כלום." אבל בחלוף השנים, יותר ויותר פינגרוס צעירים מעוניינים רק בכסף ולא יותר.

"הפינגרו הרג את הבוקרון." הוא פשוט התאים יותר לכלכלה הקפיטליסטית החדשה. ראשית, מפני שהקפיטליזם הביא כסף ממשי לקובה, ועכשיו כבר לא צריך להסתפק במתנות ובארוחות. שנית, כדי להיות יעילים בסחר החליפין. לפני הקפיטליזם, המאצ'ו הקובני היה יכול לחדור לגברים בלי להיות מוגדר כ"הומו". עכשיו, כדי לקסום לתיירים, היה צריך להגדיר אותו מחדש: לשמור על המסורת הקובנית של מאצ'ואיזם, ולהוסיף לה את ה"גיי".

הגברים החדשים רצו להרחיק את עצמם מה-Jineteras, הזונות, שמסמלות את הנשיות הנחדרת. הם אמנם עובדי מין, כן, אבל הם עדיין מאצ'ואים. הם עדיין החודרים. אז הם לקחו את מילת הסלנג Pinga, "זין", והפכו את עצמם ל-Pingueros. גברים שהפעילות שלהם, או המקצוע שלהם, קשורים לזין. מה יותר גברי מזה? עכשיו כבר לא יכול להיות בלבול בקשר לתפקידם במפגש המיני. הם החודרים, הם הגברים.

מכאן גם הניסיון של הממשלה למגר את הזנות הנשית, תוך התעלמות מהזנות הגברית. הנשים נחדרות על-ידי הזרים בדיוק כמו שהכלכלה הקובנית נחדרת על-ידי הזרים. הממשל הקובני, "פידל", פשוט לא יכול לראות את הנשים האלה שמסמלות בדיוק את מה שעובר עליו. הפינגרוס מסמלים במידה מסוימת את ההיפך: כוחו של הפאלוס הקובני שכובש את גופם של הזרים, כמו כל גבר מהפכני טוב. אף אוטונומיה לא אבדה, אף קובני לא חוּלל.  

הגוף של הפינגרו הוא ההון היחיד שלו, והוא הכלי שהוא משתמש בו כדי להשיג מטרות. הוא לא רואה בעצמו "זונה" או אפילו "פינגרו", אלא שורד, אדם שמתמודד עם זמנים קשים. "האפשרויות היחידות שיש לי הן לעבוד בחקלאות ובבניין או להיות שוטר, ואני כבר מעדיף למות מאשר להיות שוטר. אני מעדיף להמשיך לעשות את מה שאני עושה."

החברה הכללית מתקשה לקבל אותם. היא מעדיפה גברים בתור שוטרים שמתעללים בזונות, לא בתור עובדי מין שלא רוצים להתפרנס על חשבון מישהו אחר. אבל הפינגרוס ממשיכים בשלהם: "אני יודע שהרבה אנשים מגנים את מה שאני עושה. הם רואים בי אדם אנטי-סוציאלי, פושע. אבל הייתי רוצה שהם יראו אותי כמו שאני באמת: בן אדם עם שאיפות, שנלחם כדי להיות מישהו. אני לא מתחרט או מתבייש. הדבר היחיד שתמיד גרם לי להתבייש זה להיות בלי אפילו פסו אחד בכיס".

"נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה": זנות וגזענות בקובה

הרשומה הרביעית בסדרה על קובה עוסקת ביחס הגזעני לנשים מולאטיות ושחורות.

האידיאל הנשי בקובה של המאה ה-19 היה נשים חסודות וצנועות, שבכלל לא יוצאות מהבית. כאלה היו הנשים הלבנות, שכמעט ולא נראו ברחובות הוואנה. לעומתן, הנשים השחורות העניות, גם החופשיות וגם השפחות, נאלצו לעבוד בחוץ, ולכן נחשבו לזמינות למין עבור הגברים הלבנים. הן נהפכו לאובייקטים של התשוקה הגברית.

בעקבות הניצול של הנשים השחורות על-ידי הגברים הלבנים, נוצרה המולאטה, התוצר של מין לא חוקי בין לבנים לשחורות (ב-1864 נאסר בקובה על נישואים בין-גזעיים). המולאטה היתה הכלאה בין לבנים ושחורים, משעבדים ועבדים, גברים ונשים. בתור שכזאת היא נחשבה ליצור מסתורי, וכמובן מיני. היא "נוצרה על-ידי תשוקה עבור תשוקה". בקובה מתבדחים בהומור גרוע שהמולאטה היא ההמצאה הגדולה ביותר של המדינה.

בתור פילגשים, המולאטיות נהנו מחיים טובים יותר מאלה של בני גזען הגברים. מבחינה כלכלית הן היו עצמאיות יותר מהגברים השחורים, וילדיהן כבר נחשבו לבנים יותר ועלו במעמד החברתי. נשים מולאטיות רבות העבירו לבנותיהן את המסר שעדיף להיות המאהבת של גבר לבן מאשר האישה של גבר שחור. ואכן, המולאטיות נחשבו למאהבות מופלאות, אך לא מכובדות מספיק כדי שגבר לבן יתחתן איתן. "אין פרי תמרהינדי מתוק, ואין מולאטה בתולה," אהבו הקולוניאליסטים להגיד. נחשקת ומסוכנת, גורלה של המולאטה באמנות ובשירה היה לפתות את הגברים ואז לרצוח אותם או למות בעצמה.

התדמית של המולאטה כנחשקת, חשקנית וזמינה נשארה עד היום. ובדיוק כמו פעם, היא נאלצת לנצל את המיניות שלה כדי להרוויח כסף ולשרוד. אי אפשר לשרוד תחת חוקי המדינה הקובנית במצב הכלכלי הנוכחי. למי שרוצה לשרוד בקובה יש רק שתי אפשרויות: לקבל כסף מקרובי משפחה בארה"ב, שיכולים להרוויח מחוץ לחוקי המדינה ;או להישאר במדינה ולהרוויח כסף מחוץ לחוק, למשל בזנות.

מאחר שכמעט רק בעלי קשרים והון מצליחים להגר לארה"ב, ובעלי הקשרים וההון הם הלבנים, הלבנים הם גם אלה שנהנים מהכספים שנשלחים אליהם מחו"ל. השחורים נשארים עניים. לנשים שחורות אין כמעט סיכוי אפילו להתחתן עם גבר לבן מקומי. ביטוי מפורסם בקובה, כמו בברזיל, אומר: "אישה לבנה בשביל חתונה, מולאטית בשביל סקס, שחורה בשביל עבודה".

אפילו הגבול בין "זונות" לבין נשים רגילות נוצר על רקע גזעי: מולאטית שעובדת בהוואנה ונמצאת בקשר עם זרים תיחשב לזונה, ואילו סטודנטית לבנה שיוצאת עם זרים לא תיחשב כזאת. למעשה, ממשלת קובה הוציאה צו שאוסר על הגירה פנימית להוואנה בגלל הנשים הרבות, כהות העור, שהגיעו אליה מהעיר הענייה סנטיאגו. לא סתם תושבי סנטיאגו מכונים בפי תושבי הוואנה "פלסטינים". בכל מקרה, ברגע ששחורה מקומית יוצאת עם גבר לבן, כולם בטוחים שהיא זונה. כשהיא יוצאת עם גבר שחור, שניהם סובלים מהעוני.

כשזה המצב, כבר עדיף לצאת עם תייר לבן: "מה אני אעשה עם חבר קובני בשבת בערב? נחכה שעתיים לאוטובוס, ואז נחזור הביתה לדירה שאין בה פרטיות. התיירים הזרים אולי זקנים ומגעילים, אבל איתם לפחות אני יושבת במקום נחמד עם מיזוג אוויר, מקשיבה למוסיקה טובה ושותה משקה אמיתי. זה עוזר לי לשכוח את הריח שלהם ואת הכרס שלהם." אישה אחרת, היידי, מסבירה בפשטות: "יש הרבה בעיות כלכליות בקובה, ולהיכנס למיטה עם תייר היא דרך לפתור בעיות. זה פשוט עוד חלק מהמאבק היומיומי לשרוד".

הממשלה הקובנית, שדוחפת את הנשים לעבודת מין כשהיא לא מספקת להן אפשרויות אחרות, מענישה את אותן נשים שהיא דחפה לעבוד בזנות. הממשל, שהתגאה כל כך בשחרור האזרחים, מתערב באובססיביות בחיי המין שלהם. המהפכה, שהתגאתה בחוקים נגד אפליה וגזענות, עוצרת כמעט תמיד נשים שחורות או מולאטיות צעירות, אפילו אם לא עבדו בזנות אלא רק הסתובבו ברחוב בצורה שנראתה "חשודה". האמנית קוקו פוסקו (Coco Fusco) מנסה להסביר למה: "אני חושבת שמה שבאמת מטריד חלק מהאנשים זה שלאספסוף יש פתאום כסף, שהזרים הלבנים האלה מעדיפים מולאטיות ושחורות על-פני נשים לבנות".

מחיר הכבוד של קובה

רשומה שלישית בסדרה על קובה, שעוסקת הפעם בתרבות הצריכה כמחאה נגד הסוציאליזם הקובני. הרשומות הקודמות עסקו ביחס של הסוציאליזם הקובני לזנות וביחס המורכב בין עבודת מין לתעשיית התיירות. הרשומות הבאות יעסקו בגזע ובמגדר.

"זוג נעלי עקב, נעל יוקרתית קטנה, בושם מפתה ושמלה חדשה לא יכולים להיות מחיר הכבוד של המדינה". כך אמר פידל קסטרו בתיאטרון "קרל מרקס" בינואר 1999, כשהוא מאיץ את מלחמתו נגד נשים שמקבלות מתנות או כסף מתיירים זרים. בנאום על הפשע המתפשט במדינה, בטון של אב פגוע, הודיע קסטרו שהוא מתכוון לשלוח את עובדות המין בחזרה לביתן, בחזרה לכפרים המרוחקים שמהם הן ברחו כדי להגיע להוואנה. הוא הזהיר שכל בחורה שתיראה משוטטת ברחבי העיר, רוקדת כל הלילה או לובשת בגדים צעקניים, תישלח לשיקום. "במדינה שעשתה כל כך הרבה כדי להעניק כבוד לנשים, זה כואב מדי לראות אותן מתפתות לזרים שמשחיתים אותן, שממלאים אותן במידות רעות".

קסטרו הודיע למשטרה המהפכנית הלאומית: "הוואנה חייבת להיפטר מהמגמות המסחריות שהנשים האלה מאמצות". הוא הכריז על שליחת הבריגדות המיוחדות לרחובות והבטיח לנצח את הקרב.

עם כל הדיבורים היפים, הקרב של קסטרו לא היה באמת על ערכים מוסריים, אלא על שליטה ממסדית. עובדות המין הרוויחו הרבה כסף זר ואימצו את תרבות הצריכה, ובכך אימצו את "מנטליות הדולר" שהממשלה הקובנית כה מתנגדת לה. הן נעשו מודל לחיקוי בבתי-הספר של עיירות מולדתן, שבהם עדיין מחנכים בסיסמאות בנוסח "תהיו כמו צ'ה" ונשבעים להיות חלוצי הקומוניזם. הקובנים, חשש קסטרו, מאבדים את הנוגדנים לווירוס הקפיטליזם. בקובה של קסטרו, זנות נהפכה לאיום פוליטי.

זאת ההוואנה שמאיימת על הממשלה – עולם תחתון אובססיבי לקפיטליזם ולעצמאות, בחברה שדורשת סוציאליזם או מוות. ועדיין, קובה תלויה בחינטראס (Jineteras, הכינוי של הנשים המבלות עם זרים תמורת כסף). אחרי הכול, מועדוני הלילה שייכים למדינה ומנוהלים על-ידה, והתיירות מכניסה למדינה 1.4 מיליארד דולר בכל שנה. קסטרו לא רוצה קפיטליזם, אבל הוא צריך כסף. הוא רוצה שהחינטראס ירקדו עם הזרים כדי להכניס כסף למדינה – הוא פשוט לא רוצה שהן ירוויחו כסף בעצמן. לממשלה לא אכפת ממה שהן מוכרות, אכפת לה ממה שהן רוצות לקנות. כמו שאומרת מומחית אמריקאית למדע המדינה, מריה דה לוס אנחלס טורס: "מה שמטריד את הממשל הקובני זה לא שנשים מוכרות את עצמן. הממשל קידם תיירות מין במשך שנים. מה שמטריד אותו זה שעכשיו הממשל הוא לא מי שמרוויח מזה".  
בשנות התשעים המוקדמות, קובה דווקא עודדה את תיירות המין. לשכת הפרסום הממשלתית פרסמה את המדינה עם תמונות של נשים מולאטיות בבגדים חשופים, שהבטיחו לתיירים הגברים הנאה בטוחה. אבל פתאום, כשגם הנשים המקומיות רוצות ליהנות, הממשלה נבהלה.

"כאן הכול לא חוקי, אבל הכול אפשרי", אמר אחד המקומיים לפני הנאום של קסטרו. אחרי הנאום, הממשלה והמשטרה ניסו להפוך את חייהן של החינטראס לבלתי-אפשריים. סיפורה של ז'נט הוא דוגמא לניסיון הזה.

ז'נט נעצרה על-ידי המשטרה והוכנסה למשאית ביחד עם נשים אחרות. לא כל הנעצרות עבדו בזנות. מבחינת השוטרים, הספיק שהן הסתובבו במקום הלא נכון, או לבשו את הבגדים הלא נכונים, או פשוט היו שחורות מדי.

המשטרה הובילה את ז'נט ושאר הנשים ל"ויה דליסיה", מחנה שיקום לכאורה, שבו הן נכלאו למשך עשרה ימים. בכל אחד מהימים הן נאלצו להתעורר מוקדם ולעבוד במקום אחר בכל פעם. ז'נט ניקתה בתי שימוש, אספה את הזבל ומרטה נוצות של תרנגולים מתים. הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשהרשויות זימנו את אמה לאסוף אותה מהמחנה. אמה היא חברת מפלגה ורופאת ילדים, שהייתה בדרכה למשימה רפואית בגינאה. הרשויות זימנו אותה במיוחד כדי להשפיל את ז'נט.

החינטראס מעריכות יזמות ותחרותיות, "ערכים רעים", במקום לתרגל את הסולידריות והאינטגרציה החברתית שהמפלגה רוצה שיאמצו. אחד המפקחים מתלונן: "הנשים האלה עושות כאלה דברים כי הן לא רוצות לנסוע באוטובוס. הן רוצות נעליים בהרבה צבעים ואת המפיות היפות שמוכרים בדולרים". כאילו זה מפתיע שאישה צעירה לא תרצה לנסוע בטריילרים הצפופים, תרצה יותר מזוג נעליים אחד או לא תשמח להשתמש בסמרטוט קרוע כשהיא במחזור. המפקח ממשיך להתלונן: "קשה לשנות את המנטליות של האנשים. לא משנה כמה ניסינו בארבעים השנים האחרונות להחדיר את המנטליות של האדם החדש, קשה מאוד לשנות את התודעה של האנשים. הם לא רוצים להקריב".

נשות המפלגה רואות בסירוב של החינטראס להקריב את עצמן הידרדרות מוסרית. אבל הסירוב הוא למעשה כמיהה לחיים חופשיים יותר – כמיהה שמתאפשרת דווקא בזכות החינוך והבריאות שהמהפכה העניקה להן. הרצונות של החינטראס דומים לאלה של נשים במדריד, מיאמי, מכסיקו סיטי או מוסקבה. כסף, כן, אבל גם הזכות לעשות את בחירותיהן בעצמן. מובילי הקו הנוקשה במפלגה קוראים לצריכה החדשה "לא מוסרית" ו"א-פוליטית", אבל הם פוחדים ממנה דווקא מפני שהם יודעים שהיא הכול חוץ מא-פוליטית. היא מרד נגד הניסיון של המדינה להכתיב את חייהן.

החינטראס מוציאות את עצמן מהחברה. הגוף שלהן, דווקא בגלל הדיכוי של המשטר, הופך לסמל ההתנגדות. הן משתמשות בגופן כדי למרוד בכל הערכים הסוציאליסטיים: הן שוכבות באמצעותו עם הזרים "הרעים", הן מרוויחות באמצעותו כסף, הן משתמשות בו להנאה אישית ולא קולקטיבית, והן הופכות אותו לגוף סקסי ולא יצרני, במקום להשתמש בו לעבודה יצרנית או לפריון משפחתי.

הן לא מנסות להחליף את השלטון או לשנות אותו, הן פשוט הוציאו את עצמן מחוץ לחוק, וזה אולי סוג ההתנגדות היעיל ביותר: ליהנות מהחיים שהכוח ההגמוני לא התכוון שתחיו. מבחינת ג'ודית באטלר, זאת ההגדרה של אייג'נסי: "אימוץ מטרה שההגמוניה לא התכוונה אליה".

קובה לא יכולה לקבל את זה. היא נאלצת לקבל תיירים בדיוק כמו שהחינטראס מקבלות אותם, אבל מנסה להדחיק את זה. החינטראס בולטות מדי, מבליטות את הפגיעוּת של קובה עצמה. איך היא תוכל לבקר את הקפיטליזם אם דברים כאלה קורים אצלה בבית?

בינתיים, ז'נט יכולה רק לתהות: "כל מה שאני רוצה זה בית משלי כדי להישאר רגועה ויפה, ושיהיו לי טלוויזיה ועוד כמה דברים נחמדים. מה כל כך רע בזה?"

זה אולי אינו חלום של הקרבה, אבל למרות הכול זה חלום של מהפכה. 


* הרשומה היא תרגום חלקי של מאמר מרתק מאת סילבנה פאטרנוסטרו, בתוספת הספר From Cuba with Love והמאמר Hustling for Dollars מאת קוקו פוסקו. 

כלכלת התשוקה: תיירות מין בקובה וברפובליקה הדומיניקנית

רשומה שנייה בסדרה על קובה, שהפעם מתייחסת גם לרפובליקה הדומיניקנית. הרשומה הראשונה עסקה ביחס של הסוציאליזם לזנות. הרשומה השנייה עוסקת ביחס המורכב בין אהבה לכסף ובין עבודת מין לעבודת שירותים. הרשומות הבאות בסדרה יעסקו בגזע, מגדר וקפיטליזם.

בקובה מתגעגעים לברית המועצות. כל עוד ברית המועצות התקיימה והקומוניזם שלט בה, קובה נהנתה מכספים, השקעות וסחר של הגוש הסובייטי. ואז הגיעו גורבאצ'וב והפרסטרויקה שלו, וקובה איבדה כמעט בן לילה את התומכת הכלכלית החשובה ביותר שלה. ביחד עם החרם האמריקאי, שהחרים כל ספינה שרק העזה לעבור בחופי קובה, המדינה נכנסה לתקופת "השפל הגדול". כמו ונצואלה בימינו, קובה של השנים 1994-1991 חוותה רעב ומחסור במוצרים בסיסיים כמו נייר טואלט. היא עדיין לא התאוששה.

השפל הגדול אילץ את המדינה הקובנית והנשים הקובניות להתפשר: קובה נאלצה לקבל תיירים מערביים כדי להכניס כסף זר למדינה, והנשים הקובניות נאלצו לקבל תיירים מערביים כדי לשרוד.

ברפובליקה הדומיניקנית המצב היה גרוע עוד קודם. 30% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, ובשנת 2000 המדינה התפרסמה בתור המדינה שמשקיעה הכי מעט תקציבים בחינוך ובריאות ציבוריים.

קובה היא לכאורה קומוניסטית, הרפובליקה הדומיניקנית היא לכאורה קפיטליסטית. למעשה, שתיהן תלויות בכסף הזר, וכך גם האזרחיות. בקובה מכנים אותן Luchadoras, "נאבקות". ברפובליקה הדומיניקנית מכנים את מצבן Buscarsela, "מחפשת את זה", כלומר מחפשת חיים נורמליים. ספרה של אמליה קבסאס, Economies of Desire, עוסק בנשים האלה וביחסיהן עם התיירים הזרים.

שתי המדינות משוּוקות לתיירים בעזרת ארבעת ה-S: Sun, See, Sand, Sex. התיירות היא טקטיקת הפיתוח הכלכלית הראשונה בשתי המדינות, וההשפעה החברתית הבולטת ביותר של התיירות אליהן היא התפתחות תיירות המין.

המחסור בהזדמנויות אחרות מביא מקומיים רבים לנדוד לאזורים התיירותיים, שבהם הם עוסקים בשירותים שונים, וביניהם גם מין, במטרה להרוויח כסף. הקשר המיני עם התיירים אינו נוצר רק בשביל כסף, אלא גם בשביל הזדמנויות אחרות: בילויים, צריכה, טיולים, הגירה ונישואים. כל קשר עם זרים, מיני או לא, נתפס כאפשרות לשיפור החיים בשביל המקומיים. תיירות מין היא יותר מפעילות אסורה; היא מערבת בתוכה גם מנהגים וערכים מקובלים חברתית. כמו שאומרים בקובה, "כבר אי אפשר לדעת מי כאן הזונה".

בזמן שרבים מהמעורבים בכלכלת המין סוחרים בשירותי מין תמורת כסף, רבים לא עושים זאת. בקובה קוראים להם Jineteros, "רוכבי סוסים": פרחחים שנמצאים בשולי תעשיית התיירות, ומנסים להרוויח משהו מהתיירים, כולל, אבל לא רק, בעזרת מין. כלומר, הם "רוכבים על כספם של התיירים". הם מוכרים אלכוהול וסיגריות, ומשמשים כמדריכים, מלווים ושותפים רומנטיים.

ה-Jineteras הן נשים שמוכרות מין בתשלום. הן נתפסות כמי שרוכבות על כספם של התיירים, ובמקרה הזה נחשבות למי שיש להן כוח מיני. הן מנצלות את התיירים לצרכים כלכליים כמו שהתיירים מנצלים את עוניין לצרכים מיניים.

תיירות ההמונים בשתי המדינות עברה לקראת שנות האלפיים למלונות בסגנון "הכול כלול", שבהם התיירים מופרדים מהעיר ולא יוצאים בכלל מהמקום. גם כשהם יוצאים משטח המלון, הם עושים זאת בליווי מדריכים מטעם המלון. המלונות הללו מנוהלים על-ידי תאגידים זרים, וכמעט כל המנהלים בהם זרים. ההשפעה על תושבי העיר הרסנית, מאחר שהם אינם זוכים לארח את התיירים ולקבל ישירות את כספם. הם נאלצים לבחור בין עבודה בשכר נמוך במלונות לבין עבודה בתעשיית המין, ובמקרים רבים משלבים בין שניהם.

עובדי המלונות משתפים פעולה: הם מאפשרים ללקוחות להזמין עובדי מין, וחלק נכבד מהם גם מוכנים בעצמם לקיים מין בתשלום. נשים רבות התחילו בתור עובדות במלון ונענו בשלב מסוים להצעות ולחיזורים של התיירים.

בערי התיירות אי אפשר להבדיל בין "זונות" לבין נשים אחרות. הן לא מתוחמות באזור אחד כמו במדינות אחרות, אלא משתלבות בין העובדים והאורחים. הן לא עובדות בזנות באופן קבוע, אלא גמישות ומנצלות הזדמנויות, בניגוד למכוני הליווי שאפיינו את שתי המדינות בשנות החמישים. זה אינו סוג עבודה ברור; זאת הרפתקה ורומנטיקה. לפי מחקר מ-1997, 20% מעובדי המלונות הודו שניהלו קשרים מיניים עם הלקוחות. לפי מחקר אחר מאותה תקופה, ל-38% מעובדי המין הגברים היתה עבודה במלון.

רוב המלונות ברפובליקה הדומיניקנית שולחים את עובדיהם להכשרה ב-Jose Smith Comas Institute of Hotel and Tourism Services. דרישות הקבלה של המכון כוללות עמידה במשקל ובגובה מסוימים, גיל צעיר, מראה חיצוני אטרקטיבי וכושר גופני. ההכשרה וחלוקת העבודות מאורגנים לפי גזע, מין ומגדר: עובדי הקבלה נוטים להיות בהירי עור, העובדים במטבח ובתחום הבידור שחורים.

רוב עובדי ועובדות המין מעדיפים לקבל מתנות, ביגוד, תכשיטים וארוחות מהתיירים, ולא כסף, מתוך תקווה שלא ייחשבו לזונות אלא לשותפים רומנטיים, מה שעשוי להוביל לנישואים. גם אם לא יתחתנו, הם מקווים לעזרה בהגירה או בהקמת עסק. הנשים מתייחסות לתיירים כ"חברים", אמיגוס, ולא בתור לקוחות. העבודה הרגשית אמורה לטשטש את הגבול בין אהבה לכסף.

  

כותבת הספר, מרקסיסטית שכואבת את אובדן הסוציאליזם בקובה, תוהה: במצב הנוכחי, האם אפשר לקרוא לנשים שמקבלות לעתים תשלום על מין "עובדות מין"? אולי הן דווקא חלק מקשר רומנטי? הרי גם נשים מערביות בקשר רומנטי מקבלות מתנות, תכשיטים, אוכל ולפעמים כסף. קבסאס קוראת ליחסים בתיירות המין "סקס טקטי" – סקס כטקטיקה להגיע לחתונה, הגירה ותמיכה כלכלית קבועה, ולא כזהות של עובדת מין. העובדים בתעשיית התיירות משתמשים באינטימיות ובמיניות, ומתריסים נגד קטגוריות מובנות של תיירות מין.

"נערות שהן בושה למדינה": סוציאליזם וזנות בקובה

רשומה ראשונה בסדרה על מין בתשלום בקובה. הרשומה עוסקת ביחסו של המשטר הסוציאליסטי הקובני לזנות. הרשומות הבאות יעסקו בגזענות, במגדר, בעבודה ובתרבות הצריכה. 

אחת המטרות העיקריות של ממשל קסטרו בשנות השישים היתה למגר את הזנות, שנתפסה ככישלון מוסרי של הקפיטליזם. הסרסורים נשלחו לבתי-הכלא; הזונות נשלחו למחנות חינוך מחדש, שבהם הן למדו לעסוק בתפירה ובניקיון, עבודות יצרניות למען המהפכה. הסרבניות שביניהן נשלחו לאזורים חקלאיים מרוחקים. על פניו, החינוך מחדש הצליח. לא היתה יותר זנות בקובה.

למעשה, נוצר סוג חדש של טובות הנאה מיניות. נשים נאלצו לקיים יחסי מין עם פקידי השלטון כדי לזכות בטובות הנאה, ועם בעלי הכוח כדי לקבל עבודות בתעשיית הבידור. התופעה התפשטה עד כדי כך שהיא קיבלה כינוי משלה, titimania. נשים אחרות שכבו עם זרים - פקידים רוסים או סטודנטים אפריקנים לרפואה - כדי ליהנות ממותרות שהיו שייכות רק לזרים בקובה. הן כונו putishas או afroputas (הקובנים ממש גרועים בכינויים).

עם בואו של המשבר הכלכלי בשנות התשעים, הממשל הקובני נמצא בעמדה בלתי אפשרית: מצד אחד, הוא התנגד לקפיטליזם ולתרבות הצריכה: מצד שני, הוא נאלץ לפתוח את גבולותיו לתיירים זרים, בסוג של עסקה עם השטן למען ההישרדות כלכלית. השילוב של משבר כלכלי ותיירים עם כסף גרם לקובניות רבות לפנות לעבודת מין.

בשביל האישה הקובנית, קשר עם גבר זר מעניק לה חופש שלא יכול להיות לה בשום דרך אחרת: החופש לעזוב את קובה, לעבוד בעבודה מספקת יותר, לפרנס את משפחתה כמו שתמיד חלמה לעשות. קשר עם גבר זר מעניק סיכוי טוב יותר לביטחון כלכלי ולשלווה נפשית. בשביל החופש הזה היא נאלצת לוותר על אהבה ולהיות תלויה בגבר אחד – מצב שעשוי להיות טוב יותר מאשר להיות תלויה בממסד גברי שלם שרק מנצל אותה.

From Cuba with Love, הספר שעליו הרשומה מבוססת

זאת בדיוק הסיבה שהממשל הקובני פועל נגד עובדות המין, שמנציחות את כישלונו הכפול: הכישלון הכלכלי לספק לנשים את צרכיהן כדי שלא יצטרכו לקיים מין בתשלום; והכישלון החברתי לחנך נשים להסתפק במועט ולוותר על תרבות הצריכה. ב-1998 קובה חוקקה חוק להפללה ולחינוך מחדש של נשים בעלות "מוסר מפוקפק", או במילים אחרות, נשים סוררות מינית. מאחר שהזנות במדינה חוקית, הרשויות השתמשו בחוק אחר כדי לכלוא אותן: החוק "נגד מצבים מסוכנים", שתפקידו לפעול נגד "הנטייה של בני אדם לבצע פשעים הנחשבים מנוגדים לנורמות ולמוסר החברתי".

הממסד הקובני רואה בזנות פשע מהסוג הזה. אישה טובה עובדת בעבודה יצרנית עבור החברה הסוציאליסטית, לא בעבודה לא יצרנית כמו זנות. המשטרה עוצרת את עובדות המין, חוקרת אותן וכופה עליהן לעבור בדיקות רפואיות, ואם הן נתפסות שלוש פעמים, הן נכלאות במוסד לחינוך מחדש למשך תקופה של עד ארבע שנים. כדי להשתחרר, הן חייבות להוכיח בגישתן ובהתנהגותן שהן השתקמו, ותלויות לחלוטין בהחלטת הפקידים. עד השחרור הן עובדות 8-6 שעות ביום, בעיקר בחקלאות. אסור להן לעזוב את המתחם, ובכל 15 יום הן זכאיות לביקור בן שעתיים של משפחה וחברים.

מלבד האו"ם, אף תנועה לזכויות אדם לא יצאה נגד המדיניות הזאת. אחרי הכול, מחנות לחינוך לחדש של עובדות מין מהווים מסורת ארוכה בקובה. צ'ה גווארה קבע כבר בשנות השישים שהדרך הטובה ביותר לשקם את הזונות היא להקים מפעל טקסטיל גדול שבו הן יעבדו בשלוש משמרות.

בזמן שגברי הממסד עוצרים את הנשים, נשות הממסד מגנות אותן. למעשה, המעצרים של עובדות מין מתנהלים בעידוד ובחסות פדרציית הנשים של קובה, FMC (Federacion de Mujeres Cubanas). עלון התעמולה של הפדרציה קבע: "ביצענו מחקרים שמצאו שרוב הנערות האלה הוזנחו על-ידי משפחתן, והן מתאפיינות בחוסר אתיקה וערכים מוסריים, שבמקרים רבים נובעים מהחינוך הלקוי שלהן".

וילמה אספין, ראשת הפדרציה האגדית (ואשתו של ראול קסטרו), הצהירה :"יש מקרים כואבים של זנות, שהופיעו בקרב נשים חלשות, במשפחות חסרות אתיקה, נערות שהן בושה למדינה ולא מכירות בהידרדרות המוסרית שהן נפלו אליה. רובן מגיעות מבתים עם מעט מאוד אתיקה, או של אנשים מושחתים שמקבלים את דרך חייהן של בנותיהם כי הם מרוויחים מזה. יש גם הרבה צעירים שמשפחותיהם התנכרו אליהם, שעושים את זה ללא ידיעתן. להם לפחות יש קצת מוסר, הם מרגישים קצת בושה".

וילמה אספין. כשאת האישה החשובה ביותר בממסד, את לא מבינה למה נשים פחות חשובות עובדות בזנות

אחת מחברות הפדרציה הסבירה בריאיון את דעת הפדרציה על קשר של נשים מקומיות עם גברים זרים: "זאת זנות – זה הכול אותו דבר. לפני ניצחון המהפכה, נשים היו נואשות, לא מחונכות, חסרות כוח. ההבדל הוא שכיום, בזמנים האלה, נשים קובניות מפותחות יותר, מחונכות, יש להן אפשרויות. הן לא צריכות לעשות את מה שהן עושות.

"בחברה הקובנית תמיד יש שכן ברחוב, מישהו שרואה איך נערה צעירה מתלבשת או באיזו מכונית היא מגיעה הביתה. זה מאמץ קהילתי. בתוך הקהילה, יש שלושה אלמנטים לגישה שלנו: השכנים, בתי הספר שמדווחים על היעדרות של הנערות, ורופא המשפחה שיכול לספר לנו מה היא עשתה. ואז, יש לנו עובדים סוציאליים קהילתיים, מתנדבים מהשכונה, שהולכים לבקר בבתים של הנערות האלה שעוסקות בזנות או שאנחנו חושבות שהן נמצאות בסיכון. אנחנו עובדות איתן, ואנחנו עובדות גם עם המשפחות שלהן.

אי אפשר לקיים קשר בריא בין אישה קובנית לבין גבר זר, מפני שהקשרים ביניהם תמיד קשורים לרווח חומרי, באופן בלתי נמנע. הן כולן jineteres [כינוי לנשים שמרוויחות כסף מקשרים עם זרים].

אנחנו מביאות אותן למרכזים לחינוך מחדש, כדי לשכנע אותן להכיר בערכן. הן צריכות להכיר במצבן, הן צריכות לקבל בחזרה את הערכים שלהן. הן הרי קורבנות, הלא כן? אנחנו צריכות להגן עליהן מפני עצמן."

בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר, מחקר קובני מצא שהסיבות העיקריות לזנות בקרב נשים צעירות הן "חולשה של ערכים מוסריים" ו"התפתחות נמוכה של האישיות". עמוד השער של המחקר מציג קריקטורה של עובדת מין בוכה אחרי שנשדדה, ומתלוננת במשטרה על חוסר המוסריות של הגנב. השוטר מסתכל עליה בתמיהה ושואל איפה הערכים המוסריים שלה עצמה.

ארצות הברית: הדמוקרטיה לא כוללת עובדות מין

המועמדים לנשיאות

אם שופטים את דונלד טראמפ והילרי קלינטון לפי יחסם לעובדות מין, אפשר לתמצת אותו כך: דונלד טראמפ הציע כסף לאישה תמורת מין; אם היא היתה מסכימה, הילרי קלינטון היתה דורשת לכלוא אותה.

טראמפ לא מביע דעה ביחס להפללת הזנות, אבל יחסו לעובדות המין עצמן כבר ידוע. אחרי ששחקנית הפורנו ג'סיקה דרייק, אותה אחת שטראמפ הציע לה כסף, סיפרה שטראמפ הטריד אותה מינית, הוא אמר בתגובה: "היא אמרה ש'תפסתי אותה ביד'. והיא כוכבת פורנו. 'הוא תפס אותי ביד'. כן, אני בטוח שאף-פעם לא תפסו אותה קודם". לפי טראמפ, כנראה שעובדת מין אמורה להיות רגילה שנוגעים בה ללא רשותה, ואין לה זכות להתלונן על מגע לא רצוי.

בזמן שטראמפ תוקף נשים, המדיניות של הילארי קלינטון מפקירה את אותן נשים. בפעם היחידה שהיא בכלל התייחסה לעובדות מין, קלינטון הצהירה שהיא מתנגדת לכל אפשרות להפוך את הזנות לחוקית. כלומר, היא תומכת בהמשך הפללת עובדות המין בארה"ב. יחסה לעובדות המין בשאר העולם מזיק אף יותר. בתפקידה כמזכירת המדינה, קלינטון המשיכה את מדיניות ממשל בוש, לפיה ארה"ב תומכת בשליחתן של עובדות מין בעולם השלישי למחנות חינוך מחדש, ודורשת מעמותות להצהיר שהן נגד זנות ולהימנע מחלוקת קונדומים לעובדות מין. בבלוג Titsandsass סיכמו זאת יפה: "הילרי קלינטון לא תומכת בזכויות נשים. היא תומכת בזכויות של נשים 'טובות', נשים מהמעמד הבינוני-גבוה שמרוויחות יפה". אלה גם הנשים שיש להן מספיק אפשרויות כדי לא לעבוד בזנות ולהתרחק מטיפוסים כמו טראמפ. השאר יצטרכו להסתדר בלי קלינטון.

עובדות המין

קלינטון מתנגדת למתן זכויות אדם לעובדות מין, טראמפ לא חושב שעובדות מין הן בני אדם, ובינתיים עובדות המין ברחבי ארה"ב ממשיכות לסבול. הן נחשבות לפושעות, נעצרות ונכלאות. למעשה, הסרסורית הכי גדולה בארה"ב היא המדינה עצמה: אחרי שעובדות המין נעצרות ונקנסות, אין להן ברירה אלא לחזור לעבוד בזנות כדי לשלם את הקנס. אם זה לא מספיק, הרי שבמדינות מסוימות השוטרים מחרימים לעובדות המין קונדומים בתור ראיות, אונס שלהן נחשב לשוד בלבד ולא לאונס, ומי שמואשמות בזנות נאלצות לפעמים להירשם כעברייניות מין, על כל הכרוך בכך.

לאור הדיכוי הממסדי, לא פלא שרוב עובדות המין בארה"ב תומכות באי-הפללה של זנות. כך לפחות מראה מחקר שנערך בסן פרנסיסקו בין 2004 ל-2007 בהשתתפות 287 עובדות מין. החוקרות הקפידו לבחור עובדות מין שאינן "נערות ליווי" יוקרתיות, והמשתתפות אכן היו רחוקות מתדמית הזונה המאושרת: 52% מהן הזריקו סמים, אחוז דומה היו חסרות בית, ו-31% קיבלו קצבאות נכות.

ההפללה של עובדות מין בסן-פרנסיסקו באה לידי ביטוי בתנאי העבודה הקשים שלהן. שליש מהמשתתפות סבלו בעבר מאלימות פיסית במהלך עבודת המין, ו-29% סבלו מאלימות מינית. ההפללה מנעה מהן לקבל עזרה מהמשטרה במקרים כאלה, ומפגשיהן עם המשטרה במקרים אחרים לא היו מלבבים. 60% מהמשתתפות במחקר נעצרו בעבר על רקע הזנות, ו-83% על רקע הסמים. המשטרה מנצלת היטב את חוסר החוקיות שלהן: 14% אוימו על-ידי שוטרים שייעצרו אם לא ישכבו איתם: 8% נעצרו לאחר יחסי המין עם השוטר, ו-5% נעצרו אחרי שלא הסכימו לשכב עם השוטר. ל-22% היו לקוחות שוטרים.

בקרב משתתפות המחקר היה רוב נחרץ בעד אי-הפללה של זנות. 79% אמרו שעובדות המין צריכות לקבוע בעצמן את תנאי העבודה שלהן, ללא רגולציה של המדינה. 71% אמרו שצריך להפסיק להפליל את הזנות. רק 2% אמרו שעובדות מין צריכות לשלם מיסים, ורק 6% חושבות שצריך לאסור על קיום מכוני ליווי או סוכנויות ליווי. למעשה, אפילו המעטות שתומכות בהמשך הפללת הזנות, אמרו שהן תומכות בהפללה כדי להימנע מרגולציה ממשלתית ומתשלום מיסים, והן גם הניחו שאם עובדות המין לא יופללו, יהיו להן יותר תחרות ופחות לקוחות.

תומכות האי-הפללה האמינו שהיא תעניק להן זכויות אדם, הגנה משטרתית ויכולת להתארגן וליצור קהילה עם עובדות מין אחרות. כמו כן, הפללת הזנות יוצרת סטיגמה ומונעת מהן לצאת מהזנות אם יש להן תיקים פליליים. אפשר רק לתהות מי האנשים שתומכים בהמשך ההפללה וכך מונעים מהן לצאת מהזנות. המצב בניו-יורק, שלכאורה מנסה לעזור לעובדות המין, עונה חלקית על השאלה הזאת.

בתי משפט לזנות

ב-2013, מדינת ניו-יורק הכריזה על הקמתם של בתי משפט מיוחדים לסחר בנשים (Human

Trafficking Intervention Courts). מערכת המשפט בניו-יורק הודיעה שהיא תפסיק להתייחס לעובדות מין כפושעות, ותתייחס אליהן מעתה והלאה כקורבנות. בפועל כמעט דבר לא השתנה מאז ההכרזה, ומי שנעצרות הן עדיין הנשים ולא הסרסורים. בין 2010 ל-2013, 64% מהמעצרים בברוקלין היו באשמת עיסוק או כוונה לעסוק בזנות, 31% בעוון סרסרות ורק 2% בעוון סחר בנשים. בקווינס ובמנהטן, 60% מהמעצרים היו בעוון עיסוק או כוונה לעסוק בזנות, ורק 1% בעוון סחר בנשים. 

30% מהעצורות הואשמו ב"כוונה לעסוק בזנות". מה הכוונה? מספיק שנשים יתלבשו בצורה חשופה, יחזיקו כמות מסוימת של קונדומים או יסתובבו במקום הלא נכון, כדי שהמשטרה תעצור אותן. בתנאי שהן שחורות, כמובן. בניו-יורק כולה, רק 12% מהנשים שנעצרו באשמת "כוונה לעסוק בזנות" היו לבנות. 61% היו שחורות ו-25% היספאניות. כך הממסד הלבן יכול לפקח על התנהגותן של נשים לא-לבנות.

בבתי המשפט, בין אם העצורות הן קורבנות סחר ובין אם הן עובדות בזנות מרצונן, כולן מקבלות את אותן שלוש אפשרויות: להגיע לשיקום במוסדות "טיפוליים", ואם לא ייעצרו שוב בחצי השנה הקרובה, התיק הפלילי ייסגר; להודות באשמה, בתקווה לקבל עונש קל יותר ולא להיכנס לכלא; או לטעון לזכאותן וללכת למשפט. 95% מתוכן לא לוקחות סיכון ובוחרות באפשרות של "טיפול".

הטיפול מתייחס לנשים בתור קורבנות, ומתעלם מהעובדה שרובן נאלצות לעבוד בזנות כדי להתפרנס ולהרוויח כסף. טיפולים פסיכולוגיים יכולים לעזור למי שסובלות מטראומה (ואכן, יש ביניהן מי שסובלות מטראומה, לא מעט בגלל המעצר והמשפט). טיפול פסיכולוגי לא עוזר למי שזקוקה לכסף כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה. הטיפולים לא עוזרים לעובדות המין להשיג תנאי עבודה טובים יותר או למצוא עבודה אחרת.

בינתיים, הנשים נאלצות לעבור חמש עד עשר פגישות טיפוליות במוסדות לחינוך מחדש, מאבדות שעות עבודה ולימודים ומפסידות כסף. חלקן מפוטרות מהעבודה או נאלצות לעזוב את הקולג'. תנחשו מה האפשרות היחידה שנותרת להן כדי להתפרנס.

ומי מרוויח מכל העסק הזה? המשטרה, בתי המשפט, וכמובן העמותות שמפעילות את המוסדות הטיפוליים. יש עשרות מהן שנהנות מהתקציבים הממשלתיים ל"שיקום" זונות, ואין עליהן כמעט פיקוח. לעמותות האלה יש יותר הון כלכלי ופוליטי מאשר לעובדות המין, שנשארות חסרות אונים מול הממסד, העמותות והנשים ה"טובות". כש-50% מהנשים בארה"ב תומכות בהפללת עובדות המין, לעומת 30% בלבד שמתנגדות לה, אין הרבה תקווה באופק לשיפור המצב.

עובדות המין בדרום אפריקה עדיין מחכות לסיום האפרטהייד

בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, המדינה אהבה להתערב בחיי המין של האזרחים. היא אסרה על יחסים הומוסקסואליים, יחסים בין-גזעיים ויחסים בתשלום. אחרי סיום האפרטהייד, השיח הפוליטי על מין השתנה והפך לשיח של זכויות אדם. נשים והומואים קיבלו לראשונה זכויות אדם. המדינה שקלה להפסיק להפליל מין בתשלום, והקימה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא. הוועדה המליצה על אי-הפללה במטרה להפסיק את הדיכוי הממסדי של עובדות המין. העיתונים יצאו בכותרות בנוסח: A brief joy for the ladies of the night, ומפלגת השלטון, ANC, קיבלה ב-1998 את הפיתרון של אי-הפללה. העתיד נראה ורוד עבור עובדות המין.

היתה רק בעיה אחת: התקשורת והחוקה הליברליות לא שיקפו את דעת הקהל. הציבור השחור בדרום אפריקה נשאר דתי ושמרני, והתנגד מסורתית להומוסקסואליות ולזנות. אם בתקופת האפרטהייד אף אחד לא הקשיב לשחורים, עכשיו הם יכלו להביע את דעתם בכל הקשור למין, ודעתם על עובדות מין היתה שלילית.

השחורים האשימו את הממשלה החדשה בהתנהגות "לא אפריקנית", והזהירו שמדובר במדרון חלקלק: "קודם הפסיקו להפליל הפלות, עכשיו רוצים להפסיק להפליל זנות, בסוף גם יפסיקו להפליל גילוי עריות". בסקר לאומי שנערך ב-1998, 83% מהשחורים דרשו להמשיך להפליל את עובדות המין. בסקר שנערך במחוז גאוטנג ב-1999, 51% מהשחורים טענו שלעובדות מין אין זכות להתלונן במשטרה על אונס.

למה השחורים במדינה כל כך מתנגדים לעבודת מין? אולי בגלל שמרנות, אולי בגלל התנגדות לתרבות המערבית שנכפתה עליהם, ואולי יש סיבה אחרת, שעליה כותבת החוקרת ג'נט ווג'יצקי.

בתקופת האפרטהייד התקיימו בתודעה הציבורית קשרים חזקים בין תעשיית המין, מחלות מין ושחורים. עובדות מין שחורות הואשמו בהפצת מחלות מין ובהריסת נישואיהם של זוגות לבנים. ההאשמות האלה היו חלק ממסורת ארוכה של אפיון השחורים כמפיצי מחלות וכמזהמי המוסר הציבורי (מה שלא הפריע לגברים לבנים לנצל עובדות מין שחורות במדינות שכנות). לפי ווג'יצקי, ייתכן שההתנגדות של שחורים להומואים ולעבודת מין נובעת מהתדמית הזאת. השחורים רוצים להוכיח שאינם "מופקרים", ועושים זאת דרך ההתנגדות למין לא נורמטיבי.

לא משנה מה היו הסיבות להתנגדות הציבור, ממשלת דרום-אפריקה ויתרה על הרעיון להפסיק את הפללת  הזנות. החוק הדרום-אפריקני כיום מפליל כל פעילות הקשורה למין בתשלום, וכ-150,000 עובדות המין במדינה נחשבות לפושעות. עם זאת, המשטרה נוטה להעלים עין ממה שקורה בדירות, ונטפלת בעיקר לזנות רחוב.

כדי לבדוק את מצבן של עובדות המין בדרום אפריקה, נערכו בשנים האחרונות מספר מחקרים, שמספקים תמונת מצב עגומה. אסכם כאן נתונים משלושה מתוכם: Selling Sex in Cape Town, בהשתתפות 118 עובדות מין בעיר קייפטאון; מחקר מ-2014, בהשתתפות 1653 עובדות מין ביוהנסבורג, רוסטנבורג וקייפטאון; ומחקר לאומי מקיף, שנערך בשלושת המטרופולינים הגדולים במדינה, יוהנסבורג, קייפטאון ודורבן, בהשתתפות 2180 עובדות מין. רק 11 מתוכן היו נשים לבנות, מכיוון שלנשים לבנות יש מספיק כסף כדי לא לעבוד בזנות.

הגיל הממוצע של עובדות המין היה קרוב ל-30 בכל המחקרים.

גיל הכניסה הממוצע לזנות היה 24. 90% מעובדות המין בקייפטאון ו-75% בדורבן וביוהנסבורג התחילו לעבוד אחרי גיל 18.

איידס: דרום אפריקה נחשבת למדינה עם שיעורי האיידס הגבוהים בעולם, ו-23% מהנשים באוכלוסייה הכללית הן נשאיות איידס. בקרב עובדות המין המצב גרוע אף יותר: 72% מעובדות המין ביוהנסבורג הן נשאיות איידס, 40% בקייפטאון ו-53.5% בדורבן. 

16% מעובדות המין ביוהנסבורג חולות בסיפיליס, 20% בקייפטאון, ורק 3% בדורבן.

יותר מ-75% מהעובדות השתמשו בקונדום עם הלקוח האחרון שלהן, אבל עם בני הזוג שלהן אחוזי השימוש בקונדום נמוכים משמעותית. [במחקר הלאומי תוכלו למצוא נתונים נוספים על איידס, קונדומים, הפלות וגישה למרפאות.]

סחר בנשים: שמועות רבות מדברות על דרום אפריקה כיעד של סחר נרחב בנשים. המחקרים מפריכים זאת. 99% מהעובדות בקייפטאון ובדורבן, ו-67% מהעובדות ביוהנסבורג, הן מקומיות. המהגרות הרוויחו יותר מהמקומיות, עבדו במקומות בטוחים יותר והיו משכילות יותר, אם כי היתה להן פחות גישה למרפאות מין.

המחקר בקייפטאון, שנועד בתחילה לבדוק את מצבן של קורבנות סחר, מצא רק שמונה קורבנות פוטנציאליות של סחר בנשים, ולכן עבר לבדוק את מצבן של שאר עובדות המין. בכלל, עובדות המין כמעט ולא סבלו מסרסורים: רק ל-3% מהעובדות בזנות רחוב היה סרסור, ורק ל-13% היה סרסור בעבר (ברוב מהמקרים הוא היה בן הזוג שלהן). על 95% מעובדות המין מעולם לא נכפה לעבוד בזנות. 81% מהעובדות בדירות אמרו שהן בחרו לעבוד בזנות, ו-19% נאלצו לעבוד בזנות בגלל סיבות כלכליות.

על 8% מהמשתתפות במחקרים נכפה אי-פעם לקבל לקוח, באיומי פיטורים או הלשנה למשפחתן. למעשה, ל-61% מהנשים היה פעם לקוח שהן לא רצו לקבל, ו-67% מתוכן אכן לא קיבלו אותו. 

עובדות המין אולי אינן סובלות ברובן מכפייה אלימה, אך זה לא אומר שהן מאושרות. לכל עובדת מין יש בממוצע שני אנשים שתלויים בה, ילדים או הורים, וכמו שאומרת אחת מהן, "אין לי הכנסה אחרת ויש לי שלושה ילדים לטפל בהם". אין להן הרבה אפשרויות בחירה.

סיבות לעבודה בזנות: כ-70% מעובדות המין עבדו בגלל לחץ כלכלי וצרכים בסיסיים, וכ-20% נוספות עבדו בשביל להרוויח יותר כסף: עובדות מין מרוויחות בין 150% ל-540% יותר ממה שהיו מרוויחות בעבודות אחרות. "עבדתי בתעשיית הטקסטיל, אבל אז פיטרו אותי בגלל כל הקיצוצים. אני האדם היחיד שמכניס כסף עבור המשפחה שלי, והייתי צריכה להרוויח כסף."

אלימות לקוחות:  לפי המחקר הלאומי, שיעור עובדות המין שהותקפו פיסית בשנה האחרונה היה 51% ביוהנסבורג, 47% בקייפטאון ו-16% בדורבן. כמו כן, ביוהנסבורג הותקפו מינית 22% מעובדות המין, ובקייפטאון ובדורבן 16%.

המחקר שנערך בקייפטאון בלבד מצא שיעורי אלימות גבוהים פחות: 80% מהעובדות בדירות אמרו שלא סבלו מעולם מאלימות של לקוחות. לעומת זאת, 37% מהעובדות בזנות רחוב סבלו אי-פעם מאלימות של לקוחות, ל-72% היו לקוחות שסירבו לשלם, ו-34% נאנסו. אין לי הסבר להבדלים המשמעותיים בין המחקר הזה לבין המחקר הלאומי, אם כי לאור העובדה שבמחקר הלאומי השתתפו הרבה יותר נשים, כולל בקייפטאון, הנתונים בו כנראה מדויקים יותר.    

כרזה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי

אלימות משטרתית: המחקר הלאומי לא שאל על האלימות המשטרתית, ולממשלה היתה סיבה טובה להתחמק מהנושא. בקרב העובדות בזנות רחוב בקייפטאון, 47% סבלו מאיומים באלימות של המשטרה, 12% נאנסו על-ידי שוטרים, ו-28% נדרשו לשכב עם שוטרים בתמורה לשחרורן ממעצר. 63% סבלו מקללות של שוטרים. המשטרה נוטה להעלים עין מהזנות בדירות, אבל 51% מהעובדות בהן אמרו שהן לא סומכות על המשטרה, ו-19% נוספות אמרו שהן לא יודעות אם הן יכולות לסמוך עליה.

המחקר על שלוש הערים הגדולות מאשר את דבריהן: 44% מ-1653 המשתתפות בו סבלו מהתערבות כלשהי של המשטרה בשנה האחרונה, וכמעט כולן הגדירו את הניסיון כשלילי. 4.5% סבלו מאלימות פיסית או מינית של המשטרה בשנה האחרונה. 3.5% שילמו שוחד למשטרה, ו-18% נעצרו.

תנאי עבודה: העובדות בזירה הביתית אולי סובלות פחות מהלקוחות, אך סובלות יותר מתנאי העבודה. הן מחויבות לעבוד במשמרות קבועות של 9-7 שעות, שישה ימים בשבוע. 12.5% חיו במכוני הליווי עצמם ונאלצו לעבוד ולהיות זמינות אפילו יותר. הן משלמות עמלה של בין 36% ל-60% לבעלי הדירות. 75% מהן נקנסו על-ידי המכונים בגלל כל מיני סיבות: איחור למשמרת, אי-ניקיון של החדר, מריבות עם עובדות אחרות, ועוד.

העובדות בזנות רחוב בקייפטאון מקבלות בין אפס לחמישה לקוחות ביום. העובדות בדירות מקבלות בממוצע שלושה לקוחות ביום. העובדות בערים גדולות אחרות מקבלות כ-15 לקוחות בשבוע. הקושי העיקרי שהעובדות בדירות מציינות הוא דווקא המחסור בלקוחות, ביחד עם הסטיגמה ועם אדישות המשטרה למקרי אלימות נגדן.

לאור הממצאים, המחקרים קוראים לאי-הפללה של זנות, שתפחית את הדיכוי המשטרתי ותעזור לטפל בתנאי העבודה, באלימות ובאיידס. זאת גם הדרישה של SWEAT, ארגון עובדות המין הלאומי. ואכן, בשנים האחרונות חוזרת בדרום אפריקה הדרישה לאי-הפללה, שמושמעת לא רק על-ידי עובדות המין עצמן, אלא גם על-ידי ארגוני סיוע, פעילות זכויות אדם ומומחי בריאות. בימים אלה ממש מחכות עובדות המין לפרסום ההמלצות של ועדה ממשלתית שדנה בנושא.

לקריאה נוספת: פרויקט Working the City, סיפורים וצילומים של מהגרים ומהגרות ביוהנסבורג.